בין המצרים

מאז ימי הורדוס החלו להתלקט גדודי קנאים בהרי הגליל. משם היו עורכים התנפלויות על משמרות הרומאים שנעו בדרכים. מן הצד השני עמדה מפלגת המתונים. בראשה עמדו גדולי התורה וזקני העם כרבן יוחנן בן זכאי. הם התנגדו למרד ברומאים.
בו בזמן המשיכו הצדוקים לשחד את הנציבים הרומאים ולקנות את הכהונה בכסף. במשך הזמן הפכו חלק מהקנאים לבריונים קיצוניים, אשר יותר משפגעו ברומאים, פגעו באחיהם היהודים, שהיו חשודים ברצונם לכרות ברית שלום עם הרומאים. לבריונים הוצמד הכינוי: "סיקריקים", על שם הפגיון הקצר שנשאו עמם, שנקרא ברומית: "סיקה".
עם ישראל לא השכיל להתאחד ולהתייצב כאיש אחד להדוף את הרומאים הנוגשים בהם. הם כילו את כוחותיהם במלחמת אחים. זו היתה הסיבה העיקרית לחורבן הבית השני.

מעשה קמצא ובר קמצא 

הסיפור המובא בתלמוד במסכת גיטין (נז.) על קמצא ובר קמצא בא להמחיש את המצב ששרר בעם.
בר קמצא נפגע עמוקות מכך ששמעיה, אחד מנכבדי ירושלים, סילקו בבושת פנים מן הסעודה שערך לידידיו. בר קמצא כעס לא רק על שמעיה, אלא גם על החכמים שנכחו בסעודה ולא מחו בבעל הבית על עלבונו.

בכעסו כי רב, החליט לעשות מעשה. הוא הלך לקיסר רומי והודיעו כי היהודים מרדו בו. כדי להוכיח כי הוא דובר אמת, יעץ למלך לשלוח בידו קורבן כדי שיקריבוהו בבית המקדש. כשיווכח המלך כי אין מקריבים את קורבנו, יבין כי אמת דיבר.

בחשאי, הטיל בר קמצא מום בעגל בניב השפתיים. הכוהנים היו נתונים בספיקות קשים. מצד אחד פחדו שיאשימו אותם במרד ומצד שני לא יכלו להקריב קורבן בעל מום. אחד הכהנים יעץ להרוג את בר קמצא, כדי שלא ילשין למלך הרומי שאין מקריבים את הקורבן ששלח. אך הכוהנים היסוהו: "אם נהרוג אותו, יאמרו הבריות שקבענו חוק חדש, שכל המטיל מום בקודשים ייהרג".

הם לא הרגו את בר קמצא וגם לא הקריבו את העגל. חזר בר קמצא אל המלך והלשין כי זלזלו היהודים בקורבנו. המלך קצף, ולא עבר זמן רב עד שעלה עם צבאותיו לכבוש את ירושלים.

יד הקנאים על העליונה

בינתיים, בתוך העיר ירושלים, היתה יד הקנאים על העליונה. צבא רומי הצליח להכניע את הגליל והתקדם לעבר ירושלים. הקנאים, פליטי הגליל, הצטרפו אל הקנאים בירושלים. אולם, גם ביניהם נתגלעו חילוקי דעות. שלושת עשירי ירושלים צפו שעתידה ירושלים להיות במצור זמן רב, והם החליטו להיות אחראים לכל מערך המזון של התושבים, כל עוד יימשך המצור. לצורך כך, אגרו מחסנים עמוסים במזון ובשאר צורכי מחיה. אבל הבריונים והסיקריקים בחרו לכרות בעצמם את הענף שעליו ישבה העיר ירושלים.

הפלג הירושלמי של הבריונים שרף את כל מחסני המזון של פרנסי העיר, כדי להכריח את יוחנן מגוש חלב, ראש הפלג הגלילי, להיכנע לו.

בקשת רבן יוחנן בן זכאי

באותו זמן החליט רבן יוחנן בן זכאי להתחמק מן העיר ולבקש מהקיסר הרומי שישאיר לפליטה לפחות את יבנה וחכמיה. עיניו של רבן יוחנן בן זכאי צפו למרחוק. כל מעייניו היו נתונים לשארית הפליטה שתישאר בתום הקרבות. ידע רבן יוחנן בן זכאי כי אם תשרוד התורה, תהיה תקומה לעם הדווי. מי שעזר לרבן יוחנן בן זכאי לצאת בתוך ארון קבורה מן העיר המסוגרת על ידי הקנאים, היה לא אחר מאשר ראש הסיקריקים אבא סיקרא, שהיה אחיינו של רבן יוחנן בן זכאי.

הפלגים היריבים השלימו ביניהם והטו שכם כאיש אחד להגן על העיר מפני צבאותיו של טיטוס בן אספסיינוס. מגיני ירושלים הטילו, ללא הפוגה, חיצי גופרית בוערים על הרומאים. חיילי האויב מתו כזבובים, אך טיטוס שלח עוד ועוד חיילים. הוא הכריח אותם להתייצב ליד אילי הברזל המפלצתיים ולנגח בחומה, למרות מטח הגופרית והאש. מכונות המצור האדירות פעלו בקצב מטורף. שוב ושוב נשמע הרעש האיום שהקימו אילי הברזל. היה זה שאון מחריש אוזניים, המצמית את הלב. החומה הזדעזעה מנגיחות אילי הברזל. קצרה רוחו של טיטוס להתקדם. מעתה פעלו המכונות גם בלילות. הן נגחו וקדחו בחומות המגן והן התמוטטו בזו אחר זו. בסוף חודש אייר החלה המלחמה על העיר הישנה אשר בתוך החומה הראשונה.
אחד החלקים בתוך העיר הישנה, היה הר הבית. המלחמה כאן הייתה קשה ועקובה מדם. חייליו של טיטוס נהדפו כמה פעמים, עד אשר נשברו מוראלית ורצו לנטוש את המערכה ולשוב לרומא. אך לא איש כטיטוס יוותר וישוב לרומא מובס. טיטוס השתולל מזעם. הוא דיבר על לב לוחמיו ותיאר להם את הביזיון שיהיה מנת חלקם כאשר יכנסו בשערי רומא ויוכרזו כמי שניגפו בקרבות.

מלחמה נמשכה בשצף קצף ובכוח איתנים עד אשר הצליח צבאו של טיטוס לפרוץ אל הר הבית ביום י"ז בתמוז.
כל אותו זמן שבו נלחמו הלוחמים בחירוף נפש על קודשי ישראל, היתה העיר ירושלים שרויה ברעב איום. התקיימו דברי התוכחה הנוראים של הנביא ירמיהו: "ואכלתם בשר בניכם, ובשר בנותיכם תאכלו". עניים ועשירים היו שווים בסבל הנורא. עם הזמן אזלו הלחם ומלאי המזון מבתי העשירים והם מתו נפוחי בטן, כדלת העם.

ביום י"ז בתמוז בוטל קורבן התמיד בבית המקדש. למרות הרעב, עד ליום י"ז בתמוז המשיכו הכהנים בעבודתם תחת מטר החצים ואבני הבליסטראות שנחתו בחצר המקדש והעזרה. כך נמשכה עבודת המקדש במסירות נפש עילאית בכל אותם שבועות של לחימה קשה ואכזרית. כאשר לא נמצא שה או כבש לקורבן התמיד, הבינו בני ירושלים כי הוכרע גורל העיר. אין לה' עוד חפץ בקורבנותיהם.

טיטוס נתקל בהתנגדות עזה של הלוחמים, אך לא אמר נואש. הוא היה חייב לשוב עטור ניצחון לרומי. עלתה במוחו הברקה גאונית: במקום להיאבק מול המגינים, יעיל יותר להעלות את הכול באש.
בשעות הבוקר של יום תשעה באב נערך הקרב האחרון על בית ה'. האולמות שסביב בית המקדש וכל החומה שמסביב, נשרפו. אך ההיכל, קודש הקודשים והלשכות עדיין עמדו על תלם בלא שפגעה בהם האש. הקרב שניטש היה אכזרי. המוני חללים ופצועים נפלו זה על זה, עד כי מרוב חללים לא נראתה האדמה. ריח נורא של גוויות חרוכות מילא את האוויר. אך הרומאים המשיכו להתקדם. אחוזי טירוף ומשטמה, הלכו וקרבו אל ההיכל. והנה נפתחו שערי ההיכל מאליהם! כאילו הזמינו אותם מן השמים להיכנס אל הקודש פנימה. הרומאים שטפו לתוכו כנהר אדיר. באותה שעה עמדו הלוויים על דוכנם ושרו שיר של יום. כשהשיר עדיין על שפתותיהם, נטבחו בידי הרומאים.

שיכור ניצחון

טיטוס היה שיכור ניצחון. הוא ניגש אל הפרוכת שהבדילה בין ההיכל לבין קודש הקודשים. במכת חרב הוא דקר את הפרוכת העדינה. מופלא, בכל מקום שפגעה החרב בפרוכת, עלה ובצבץ דם… טיטוס פרש את הפרוכת על הארץ והניח בתוכה את כלי המקדש היקרים. הוא קשר את קצות הפרוכת לשק אחד גדול, כדי להוביל את השלל לרומא בתהלוכת הניצחון שלו.
אחד החיילים השליך לפיד בוער להיכל. ברגע שנחת הלפיד בתוך הבית, בטרם התלקח, בקעו מארבע פינות ההיכל להבות אדירות שירדו מן השמים. עד מהרה הפך כל בית המקדש לאבוקה גדולה ואיומה. קול שאגת האש התערב בזעקות השבר של יהודי ירושלים, אשר ראו באובדן בית חייהם.

אלפי כוהנים נראו מטפסים על קירות המקדש הלוהטים, עולים אל גגו הנישא של ההיכל, ובשאגת "שמע ישראל" אדירה הפילו עצמם פנימה, לתוך ים הלהבות.
במשך כל אותו לילה וכל היום שאחריו דלק ההיכל. נדמה היה ההיכל למזבח ענק, יוקד. אותו לילה הוארה כל העיר ירושלים מן הלהבות. שאון האש ורעש הבניינים המתמוטטים נשמעו בכל מרחבי ארץ יהודה.
כותל אחד ויחיד של העזרה לא נשרף באש של טיטוס. הכותל המערבי. האש לא שלטה באבני הגזית הגדולות.

במשך אלפיים שנות גלות עברו מלחמות רבות על ירושלים. היא נחרבה ונבנתה לא פחות מתשע פעמים, והייתה נתונה ביד זרים שחפצו להכחיד כל שריד וזכר לימי תפארתה. רק הכותל, באורח פלאי, ניצב במקומו, מוכן לקלוט את דמעותיהם של ישראל. (ערכים).

מאת: הרב דוד הכהן – גן יבנה.