התפילה על בניין ירושלים, והצער על חורבנה בטרם עת, סובבים את מעגל חיינו היהודיים. אנו מתפללים על בניינה של ירושלים פעמיים בתפילת שמונה עשרה, מזכירים את בניין ירושלים בתפילת שחרית, בתחנון של ימי שני וחמישי וגם בשירים של יום. על ירושלים השלמה מתפללים גם בברכת המזון, ומזכירים אותה גם תחת החופה, גם בשבע ברכות וגם בברית המילה. שלושה ימי צום בשנה מוקדשים לאבל על חורבן בית המקדש: עשרה בטבת, י"ז בתמוז ותשעה באב גם שלושת השבועות שבין י"ז בתמוז לט' באב יש בהם מנהגי אבלות. גם במאורעות שמחים, כמו חתונה, אנו חשים ששמחתנו אינה שלמה ללא שלמות ירושלים.
מדוע ירושלים השלמה והבנויה היא כל כך חשובה, עד כדי כך שאנו כיהודים מזכירים אותה בכל עת? כל התשובות במאמר שלפניכם.
מזמור על נהרות בבל
פרק קלז' בתהילים בו מופיע הפסוק ״אם אשכחך ירושלים״.
(א) עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם בָּכִינוּ בְּזָכְרֵנוּ אֶת צִיּוֹן: (ב) עַל עֲרָבִים בְּתוֹכָהּ תָּלִינוּ כִּנֹּרוֹתֵינוּ: (ג) כִּי שָׁם שְׁאֵלוּנוּ שׁוֹבֵינוּ דִּבְרֵי שִׁיר וְתוֹלָלֵינוּ שִׂמְחָה שִׁירוּ לָנוּ מִשִּׁיר צִיּוֹן: (ד) אֵיךְ נָשִׁיר אֶת שִׁיר יְהוָה עַל אַדְמַת נֵכָר: (ה) אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי: (ו) תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלִַם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי: (ז) זְכֹר יְהוָה לִבְנֵי אֱדוֹם אֵת יוֹם יְרוּשָׁלִָם הָאֹמְרִים עָרוּ עָרוּ עַד הַיְסוֹד בָּהּ: (ח) בַּת בָּבֶל הַשְּׁדוּדָה אַשְׁרֵי שֶׁיְשַׁלֶּם לָךְ אֶת גְּמוּלֵךְ שֶׁגָּמַלְתְּ לָנוּ: (ט) אַשְׁרֵי שֶׁיֹּאחֵז וְנִפֵּץ אֶת עֹלָלַיִךְ אֶל הַסָּלַע:
איך אפשר לתפקד בלי יד ימין?
הפסוק "אם אשכחך ירושלים", ממשיך ב"תשכח ימיני", כלומר אם אשכח את ירושלים השלמה, אשכח את יד ימין שלי. ונשאלת השאלה למה הכוונה?
אף אדם לא יכול לדמיין את עצמו מתפקד ומתנהל בעולם ללא יד ימין. בלי יד שמאל אפשר עוד איכשהו לתפקד, אבל יד ימין היא החזקה והיעילה ביותר. לעולם לא נוכל לשכוח אותה, וכך באותה מידה לא יתכן שנשכח את ירושלים, שהיא הבסיס של כל הוויתנו כיהודים.
רש"י מפרש על חלק זה של הפסוק, שירושלים היא יד ימינם של היהודים, יש ביניהם קשר רוחני עמוק וארוך שנים. למרות שאנשים נכים לעיתים מצליחים להסתדר עם יד אחת, זה לא המצב האידיאלי. כך, כל עוד לא נבנה בית מקדשנו בעיר הקודש, אנחנו חיים בחסר רוחני וגשמי שאי אפשר לתאר.
"תדבק לשוני לחיכי אם לא אזכרכי" ממשיך הפסוק, דבקות הלשון מסמל מצב של צמא עצום עד כדי כך שהלשון נדבקת לחיך ולא ניתן לדבר או לשיר. כך, מתארים לנו חז"ל את הצמא של עם ישראל לירושלים הבנויה. יותר מכל, הפסוק מבטא את געגועיה של האומה היהודית אל עיר האלוקים- ירושלים.
מיום שחרבה ירושלים
בניין ירושלים הוא לא עניין מדיני או פוליטי, אלא לב ההשפעה הרוחנית של עם ישראל.
כבר אמר רבי יהושע בן לוי (ילקוט שמעוני איכה תתרנ"ט) מיום שחרבה ירושלים וחרב בית המקדש כביכול אין שמחה לפני הקדוש ברוך הוא עד שיבנה את ירושלים ויחזיר את ישראל לתוכה שנאמר (ישעיה ס"ה) "וגלתי בירושלים וששתי בעמי ולא ישמע בה עוד קול בכי וקול זעקה". ועוד אמרו (ילקוט שמעוני תהלים תרע"ט) כשחרב בית המקדש באה קול בכיה ויללה בכל העולם כולו.
"רבן שמעון בן גמליאל אומר משום רבי יהושע: מיום שחרב בית המקדש, אין יום שאין בו קללה, ולא ירד טל לברכה, ונטל טעם הפירות". (סוטה ט’, יב’)
במסכת ברכות כתוב, "אמר רבי אליעזר: מיום שחרב בית המקדש נפסקה חומת ברזל בין ישראל לאביהם שבשמיים שאין תפילתן מקובלת” (ברכות לב’, ב’).
בזמן שבית המקדש עמד על מכונו, העם היהודי היו במצב נפלא של גילוי פנים, והרגישו בתוכם את קרבת השם. גם במצב של חטא, בזמן שבית המקדש היה קיים, יהודי היה מרגיש בטומאת החטא, ומיד היה מתעורר ליבו לשוב בתשובה ולהקריב קרבן על עבירות שבידו, וכך יכל להרגיש כמי שנולד מחדש.
התיאור במסכת סוטה: "נטל טעם הפירות", הוא פרט שמרמז על הכלל כולו:
מיום שחרב בית המקדש, הקב"ה כבר לא משרה שכינתו באותה מידה כפי שהיה אז, ולכן, הכל פחות יפה, פחות נעים ופחות טעים.
השכינה שהיתה בבית המקדש, השפיעה על כל החיים, כולל על הדברים הדקים ביותר כמו האוכל שאכלו ישראל באותם ימים.
הלכות שנוגעות לציפיה לבניין ירושלים
חז"ל קבעו לנו מספר הלכות שנועדו להזכיר את הציפיה לבניין ירושלים:
- הנחת אמה על אמה בפתח הבית לזכרון ירושלים (שטח קיר לא מסויד, כך שבכל פעם שאדם נכנס או יוצא מביתו, הוא יזכר בחורבנה של ירושלים).
- במעמד החופה, בשבירת הכוס, אומר החתן "אם אשכחך ירושלים, תשכח ימיני", הזכרת ירושלים במהלך השמחה הגדולה של חתונה, נועדה לבטא כי שמחתנו אינה שלמה, אם איננו זוכרים שירושלים אינה בנויה באופן מלא. ויתרה מכך, כל התקווה והשמחה של חיינו, היא עבור ירושלים, אורו של עולם.
- זכר נוסף שעם ישראל נוהג לעשות הוא לא להגיש את כל הכלים שיש ברשותנו במהלך הסעודה, כדי להמעיט בשמחה.
- באותו אופן, גם אישה שיש לה תכשיטים רבים, לא תלבש את כולם בפעם אחת, אלא תשאיר תכשיט שאינה לובשת, זכר לחורבן ירושלים.
השאיפה הגדולה לבניין ירושלים ובית המקדש, נובעת אפוא, מן הרצון להיות יהודים שלמים. היהדות שלנו אינה רק שבת ותפילין, אלא קרבן התמיד, לחם הפנים, מנורת המאור וקטורת הסמים. על כל אלו, אנו יכולים רק ללמוד. אך התורה, שהיא תורת חיים צריכה להיות מיושמת במציאות, ולכן אנו ממתינים ומצפים להתגשמות החזון בבניין ירושלים.
