אדם הראשון היה יצירת המופת של הקב"ה, והיצור הבחירי הראשון שנברא עלי אדמות. חז"ל מספרים ומאריכים כיצד נברא: "שעה ראשונה הוצבר עפרו, שניה נברא צורתו, שלישית נעשה גולם, רביעית נתקשרו אבריו, חמישית נתפתחו נקביו, ששית נתנה בו נשמה, שביעית עמד על רגליו, שמינית נזדווגה לו חוה, תשיעית הכניסו לגן עדן, עשירית ציווהו, אחד עשר סרח, שתים עשר נטרד והלך לו, לקיים מה שנאמר "ואדם ביקר בל ילין". (אבות דרבי נתן פרק ראשון).
בבריאת האדם, הקב"ה נועץ במלאכי השרת
אדם הראשון, נברא בערב שבת בין השמשות, לאחר שמעשה הבריאה כמעט הושלם. קודם לבריאת האדם, הקב"ה כביכול התייעץ עם המלאכים האם כדאי לברוא את האדם או לא, כפי שנאמר בפסוק "נעשה אדם כצלמנו כדמותנו" (בראשית א', כ"ו).
הרי אנו יודעים שהקב"ה הוא יחיד בעולמו, ומדוע נועץ באחרים? על שאלה זו עונים חז"ל, שהתורה באה ללמד אותנו את חשיבותה של מידת הענווה, שאפילו הקב"ה שהוא הגדול שבגדולים והמובחר שבמובחרים מתייעץ עם אחרים. לכן התורה כותבת בלשון רבים: "נעשה". אף שלאחר מכן כל תהליך בריאת האדם כתוב בלשון יחיד, התהליך שקדם לבריאתו, כי שלב ההתייעצות – נעשה בשותפות עם המלאכים.
וכך נאמר במדרש: "רבי שמואל בר נחמן בשם רבי יונתן אמר: בשעה שהיה משה כותב את התורה היה כותב מעשה כל יום ויום, כיון שהגיע לפסוק הזה שנאמר ויאמר א-להים נעשה אדם בצלמנו כדמותנו. אמר לפניו, ריבון העולם, מה אתה נותן פתחון פה למינים, אתמהא, אמר לו: כתוב, והרוצה לטעות יטעה. אמר לו הקדוש ברוך הוא משה, האדם הזה שבראתי, לא גדולים וקטנים אני מעמיד ממנו שאם יבוא הגדול ליטול רשות מן הקטן ממנו… אומרים לו למוד מבוראך שהוא ברא את העליונים ואת התחתונים, כיון שבא לברוא את האדם נמלך במלאכי השרת" (בראשית רבה ח).
בריאת אשתו של אדם הראשון: חווה, אם כל חי
בפרק א' מתוארת בריאתם של אדם וחוה יחדיו והם מבורכים ומצווים "פרו ורבו", לעומת זאת בפרק ב' מתואר כי האדם נברא יחידי, ורק לאחר מכן, הקב"ה אומר "לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו". הקב"ה מביא לאדם את כל בעלי החיים ולא מוצא ביניהם אף אחד מתאים כאישה לאדם הראשון. לאחר מכן, ה' מפיל תרדמה על האדם, לוקח ממנו צלע ובונה ממנה את האשה, חווה.
"וַיַּפֵּל ה' אֱלֹקִים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם וַיִּישָׁן; וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה. וַיִּבֶן ה' אֱלֹקִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם לְאִשָּׁה; וַיְבִאֶהָ אֶל הָאָדָם. וַיֹּאמֶר הָאָדָם זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי; לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקְחָה זֹּאת. עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ; וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד".
חווה, נלקחה מצלעו של אדם הראשון, ושמה של חווה, מעיד על מהותה כ"אם כל חי", כלומר אישה המביאה חיים לעולם. פירוש נוסף לשמה, מתבסס על היסוד לפיו האדם נבדל משאר הבריות הבריאה בכוח הדיבור שבו. אחד הפירושים למשמעות המילה "חוה" הוא "מדברת". כלומר, אם כל חי נקראת בשמה על שם כוח הדיבור המייחד את האישה.
המפגש הראשון בין אדם לחווה
מספרים לנו חז"ל, כי הקב"ה קישט את חווה ככלה, וקלע את שערותיה לצמה לפני שהביאה אל אדם, וזאת כדי לחבבה עליו.
"אמר רבי שמלאי: מצינו שהקב"ה מברך חתנים ומקשט כלות ומבקר חולים וקובר מתים. מברך חתנים מניין? "ויברך אותם אלקים" (בראשית א', ח') ומקשט כלות מניין? "ויבן ה' אלהים את הצלע" (בראשית ב', כ"ב).
מדרש זה מלמד כי הקב"ה קלע את שערותיה של חוה, וזאת כדי לחבבה על אדם הראשון. בעת המפגש, הקב"ה מביא את חווה מלווה באלפי מלאכי שרת בקול שירה ורינה. פמליה של מעלה ירדה לגן עדן עם נבלים, כינורות ומצילתיים וריקדה לפני אדם וחווה כדי לשמח אותם.
חייהם של אדם וחווה בגן עדן: חיים רוחנים ושלמים
אדם וחווה חיו בגן עדן, שהיה כפשוטו – גן עדן עלי אדמות. הם חיו חיים רוחניים, כאשר שכלם היה בלתי מוגבל, ללא נטיה לרע. השניים היו מבלים את רוב שעות היום במחשבות נשגבות על גדלות הבורא, ובכל אחד מפירות הגן ראו את מתכנן התוכנית. נכתב כי האדם הראשון היה יכול לראות מסוף העולם ועד סופו, והיה כל כולו מחובר למהות הנשמתית שבו, שכן לנשמה לא היו את מגבלות הגוף החומרי שקיימות בימינו. הגאון מווילנא כותב שבתקופת גן העדן הכל היה מרוכז – נשמת אדם הראשון כללה את כל הנשמות העתידיות, מצווה אחת של עץ הדעת כללה את כל תרי"ג מצוות וכן הלאה. כאשר אדם חטא – הכל התפזר והתפרק.
נאמר כי בגן עדן מלאכי השרת דאגו לכל מחסורם של אדם וחוה, ולהם נותר רק לעלות ולהתעלות בעבודת ה': "אדם הראשון מיסב בגן עדן היה והיו מלאכי השרת צולין לו בשר ומסננים לו יין" (גמרא סנהדרין נט ע"ב).
אדם וחווה חיו כבני מלכים, הם ציוו לטפח את הגן, והורשו להנות מכל פירותיו, אולם נאסר עליהם לטעום מפרי עץ הדעת.
חטא עץ הדעת: סיבת הגירוש מגן עדן
חטא עץ הדעת התרחש ביום השישי לבריאת העולם, במהלכו פותתה חווה על ידי הנחש הקדמוני לאכול פרי עץ הדעת, למרות איסור מפורש של הקב"ה, ולאחר מכן נתנה גם לאדם לאכול מן הפרי.
השלכות מאורע זה הן רבות ומהותיות לחיים בעולם עד ימינו: לפניו חי האדם בגן עדן, במדרגה רוחנית גבוהה עם דביקות בה', ללא יצר הרע כשכל צרכיו מוכנים לו והוא אינו צריך להתייגע כדי להשיגם. בעקבות החטא, יצר הרע נכנס באדם, הוא גורש מגן עדן, נפל ממדרגתו הרוחנית, נגזרה עליו מיתה וכן הוטל עליו להתייגע על מנת להשיג את מזונו. כמו כן נגזר על האישה להצטער בהריון ובלידה ולהיות כפופה לבעלה "בעצב תלדי בנים" "הרבה ארבה עצבונך והרונך".
לעתיד לבוא, כולנו מאמינים כי יתוקן פגם החטא והמצב יחזור לקדמותו.
