אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ אֲנִי יְהוָה: (בהר כו. ב')
מצוה מן התורה לירא מבית המקדש ובית הכנסת קרוי "מקדש מעט" (מגילה כט ע"א) וחייבים במוראו מדאורייתא.
בעל ה"תוספות יום טוב" זצ"ל שחיבר "מי שברך" מיוחד למי שנזהר מלדבר בבית הכנסת ועוד מרבותינו שתלו את פרעות ת"ח ת"ס, בהן נכחדו עשרות קהילות הי"ד, בכך שלא נהגו בכבוד הראוי בבית האלוקים, והי מדברים בעת התפילה וקריאת התורה.
וכן הרבי מגור בעל "בית ישראל" זצ"ל אמר, שהשואה הנוראה לא פגעה בקהילות המזרח – אף לא בקהילות צפון אפריקה שנכבשו בידי הצוררים הנאצים – משום שנהגו כבוד ומורא בבתי הכנסת, ולא שוחחו בעת התפילה.
לימדונו חכמים שאין קטיגור נעשה סניגור, (ראש השנה כו ע"א) ואם מזלזלים בתפילה – כיצד תוכל התפילה להעביר את רוע הגזירה!
סיפור נפלא הקשור לפרשת בהר
כשהגאון רבי שאול בראך זצ"ל התמנה לרבה של קרולי, שם דגש ראשון על הנהגות בית הכנסת. קבע שאין להזמין חזן בלי רשותו, כדי שלא ליתן בימה לקלי דעת ולא להפוך את שעת התפילה למופע בידורי חלילה.
כמו כן הקפיד שלא ישוחחו, וכדי לפקח על כך קבע מקומו על הבימה, משם השגיח על כל הקהל.
יום אחד ביקש הגבאי להזמין חזן שלא הצטיין ביראת שמים מופלגת. שוחח הרב עם החזן, ולא מצאו הגון. חרה הדבר לגבאי. מה עשה, אירגן מסיבת "מלווה מלכה" בה השמיע החזן פרקי חזנות ונעימות קלות להנאת השומעים, והגבאי הכביר עליו שבחים ואמר: "כולנו יודעים מדוע לא זכינו לשמוע את החזן בבית הכנסת"…
בבוקר סופר לרב על המסיבה והדרשה. הבין שמעריציו ומוקיריו יבקשו לפגוע בגבאי, והזהירם לבל יהינו לעשות דבר. כמו כן מיהר לבית הכנסת בו התפלל הגבאי, ומצא קבוצת תלמידי ישיבה מחכים לצאתו כדי לתבוע כבוד רבם. גער בהם, וציווה שישובו לתלמודם.
הגבאי סיים תפילתו ושב לביתו, מבלי שיידע שהרב הצילו… בביתו מצא את אשתו והתינוק בזרועותיה. על הכיריים עמד סיר חלב, שרתח ועמד לגלוש. ביקשה האשה שיורידו מהאש. בהורידו נתקלה ידו בתינוק, והחלב הרותח נשפך עליו.
באותו יום התקיימה ההלוויה, וכל העיר רעשה.
בשבת בא הגבאי לבית הכנסת, וקיבל עליה לתורה. לאחר שבירך את הברכה שאחר הקריאה דפק על הבימה, ואמר בקול רם: "מורי ורבותי, החצפתי פני נגד הרב ונענשתי בעונש הנורא ביותר – בפני כל הקהל מבקש אני מחילה מהרב, ומעתיר לפניו שיסלח לי!"
הרב, כאמור, עמד על הבימה בצד ספר התורה, כדי לסקור את כל הקהל, לפקח ולהשגיח שאיש לא ישוחח ולא ידבר. כשסיים הגבאי את הבקשה המרטיטה, נענה הרב במשפט אחד: "מדוע מדבר כבודו כאשר אסור לשוחח – מה שברצונו לומר, יאמר לאחר התפילה!"…
עד כדי כך! "מורא מקדש"!
ובספר "ספר חרדים" (פרק ט. יט'): "מצוה להיות בבית המקדש במורא וכובד ראש מאימת ה' יתברך השוכן בתוכו, שנאמר: "ומקדשי תיראו". ואמרו בתורת כהנים: (בחוקותי ו.) "את מקדשיכם" – בלשון רבים, לרבות בתי כנסיות ובתי מדרשות שבכל מקום, שעליהם נאמר "ואהי להם למקדש מעט" (יחזקאל יא. טז'). אין נוהגים בהם קלות ראש, כגון שחוק והיתול ושיחה בטילה. ועונש העובר על זה גדול מאד, כמו שאמרו בזוהר הקדוש" (ח"ג קכו. א').
עליהם כ"חלונות הגבוהים", בלב מלכים ושרים שביד ה'. הלוואי וינחום מן
השמים בעצה טובה וימנעום מהחלטות שגויות, מהן רווינו די. אבל התפילה –
בידינו היא, ביד כל אחד ואהד! מי יודע אם לא יתבעונו במרום, אם לא יאמרו:
אילו התפללתם טוב יותר, ביתר כוונה, היו נמנעים פיגועים ונפגעים!
מאת: הרב דוד הכהן – גן יבנה.
