פרשת בהר

ראשון א וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה, בְּהַר סִינַי לֵאמֹר. ב דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ, שַׁבָּת לַיהוָה. ג שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ, וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ; וְאָסַפְתָּ, אֶת תְּבוּאָתָהּ. ד וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת, שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת, לַיהוָה: שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע, וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר. ה אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר, וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר: שְׁנַת שַׁבָּתוֹן, יִהְיֶה לָאָרֶץ. ו וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם, לְאָכְלָה לְךָ, וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ; וְלִשְׂכִירְךָ, וּלְתוֹשָׁבְךָ, הַגָּרִים, עִמָּךְ. ז וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה, אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ: תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ, לֶאֱכֹל. ח וְסָפַרְתָּ לְךָ, שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים שֶׁבַע שָׁנִים, שֶׁבַע פְּעָמִים; וְהָיוּ לְךָ, יְמֵי שֶׁבַע שַׁבְּתֹת הַשָּׁנִים, תֵּשַׁע וְאַרְבָּעִים, שָׁנָה. ט וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה, בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי, בֶּעָשׂוֹר, לַחֹדֶשׁ; בְּיוֹם, הַכִּפֻּרִים, תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר, בְּכָל אַרְצְכֶם. י וְקִדַּשְׁתֶּם, אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה, וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ, לְכָל יֹשְׁבֶיהָ; יוֹבֵל הִוא, תִּהְיֶה לָכֶם, וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ, וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ. יא יוֹבֵל הִוא, שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה תִּהְיֶה לָכֶם; לֹא תִזְרָעוּ וְלֹא תִקְצְרוּ אֶת סְפִיחֶיהָ, וְלֹא תִבְצְרוּ אֶת נְזִרֶיהָ. יב כִּי יוֹבֵל הִוא, קֹדֶשׁ תִּהְיֶה לָכֶם; מִן הַשָּׂדֶה תֹּאכְלוּ, אֶת תְּבוּאָתָהּ. יג בִּשְׁנַת הַיּוֹבֵל, הַזֹּאת, תָּשֻׁבוּ, אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ. שני יד וְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ, אוֹ קָנֹה מִיַּד עֲמִיתֶךָ אַל תּוֹנוּ, אִישׁ אֶת אָחִיו. טו בְּמִסְפַּר שָׁנִים אַחַר הַיּוֹבֵל, תִּקְנֶה מֵאֵת עֲמִיתֶךָ; בְּמִסְפַּר שְׁנֵי תְבוּאֹת, יִמְכָּר לָךְ. טז לְפִי רֹב הַשָּׁנִים, תַּרְבֶּה מִקְנָתוֹ, וּלְפִי מְעֹט הַשָּׁנִים, תַּמְעִיט מִקְנָתוֹ: כִּי מִסְפַּר תְּבוּאֹת, הוּא מֹכֵר לָךְ. יז וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ, וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ: כִּי אֲנִי יְהוָה, אֱלֹהֵיכֶם. יח וַעֲשִׂיתֶם, אֶת חֻקֹּתַי, וְאֶת מִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וִישַׁבְתֶּם עַל הָאָרֶץ, לָבֶטַח. שלישי – שני במחוברין יט וְנָתְנָה הָאָרֶץ פִּרְיָהּ, וַאֲכַלְתֶּם לָשֹׂבַע; וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח, עָלֶיהָ. כ וְכִי תֹאמְרוּ, מַה נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת: הֵן לֹא נִזְרָע, וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת תְּבוּאָתֵנוּ. כא וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם, בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית; וְעָשָׂת, אֶת הַתְּבוּאָה, לִשְׁלֹשׁ, הַשָּׁנִים. כב וּזְרַעְתֶּם, אֵת הַשָּׁנָה הַשְּׁמִינִת, וַאֲכַלְתֶּם, מִן הַתְּבוּאָה יָשָׁן; עַד הַשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִת, עַד בּוֹא תְּבוּאָתָהּ תֹּאכְלוּ, יָשָׁן. כג וְהָאָרֶץ, לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי, הָאָרֶץ: כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם, עִמָּדִי. כד וּבְכֹל, אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם, גְּאֻלָּה, תִּתְּנוּ לָאָרֶץ. רביעי כה כִּי יָמוּךְ אָחִיךָ, וּמָכַר מֵאֲחֻזָּתוֹ וּבָא גֹאֲלוֹ, הַקָּרֹב אֵלָיו, וְגָאַל, אֵת מִמְכַּר אָחִיו. כו וְאִישׁ, כִּי לֹא יִהְיֶה לּוֹ גֹּאֵל, וְהִשִּׂיגָה יָדוֹ, וּמָצָא כְּדֵי גְאֻלָּתוֹ. כז וְחִשַּׁב, אֶת שְׁנֵי מִמְכָּרוֹ, וְהֵשִׁיב אֶת הָעֹדֵף, לָאִישׁ אֲשֶׁר מָכַר לוֹ; וְשָׁב, לַאֲחֻזָּתוֹ. כח וְאִם לֹא מָצְאָה יָדוֹ, דֵּי הָשִׁיב לוֹ וְהָיָה מִמְכָּרוֹ בְּיַד הַקֹּנֶה אֹתוֹ, עַד שְׁנַת הַיּוֹבֵל; וְיָצָא, בַּיֹּבֵל, וְשָׁב, לַאֲחֻזָּתוֹ. חמישי – שלישי במחוברין כט וְאִישׁ, כִּי יִמְכֹּר בֵּית מוֹשַׁב עִיר חוֹמָה וְהָיְתָה גְּאֻלָּתוֹ, עַד תֹּם שְׁנַת מִמְכָּרוֹ: יָמִים, תִּהְיֶה גְאֻלָּתוֹ. ל וְאִם לֹא יִגָּאֵל, עַד מְלֹאת לוֹ שָׁנָה תְמִימָה וְקָם הַבַּיִת אֲשֶׁר בָּעִיר אֲשֶׁר לא חֹמָה לַצְּמִיתֻת לַקֹּנֶה אֹתוֹ, לְדֹרֹתָיו: לֹא יֵצֵא, בַּיֹּבֵל. לא וּבָתֵּי הַחֲצֵרִים, אֲשֶׁר אֵין לָהֶם חֹמָה סָבִיב עַל שְׂדֵה הָאָרֶץ, יֵחָשֵׁב: גְּאֻלָּה, תִּהְיֶה לּוֹ, וּבַיֹּבֵל, יֵצֵא. לב וְעָרֵי, הַלְוִיִּם בָּתֵּי, עָרֵי אֲחֻזָּתָם: גְּאֻלַּת עוֹלָם, תִּהְיֶה לַלְוִיִּם. לג וַאֲשֶׁר יִגְאַל מִן הַלְוִיִּם, וְיָצָא מִמְכַּר בַּיִת וְעִיר אֲחֻזָּתוֹ בַּיֹּבֵל: כִּי בָתֵּי עָרֵי הַלְוִיִּם, הִוא אֲחֻזָּתָם, בְּתוֹךְ, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. לד וּשְׂדֵה מִגְרַשׁ עָרֵיהֶם, לֹא יִמָּכֵר: כִּי אֲחֻזַּת עוֹלָם הוּא, לָהֶם. לה וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ, וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ, גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ. לו אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית, וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ; וְחֵי אָחִיךָ, עִמָּךְ. לז אֶת כַּסְפְּךָ לֹא תִתֵּן לוֹ, בְּנֶשֶׁךְ; וּבְמַרְבִּית, לֹא תִתֵּן אָכְלֶךָ. לח אֲנִי, יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם, מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת לָכֶם אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן, לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים. שישי – רביעי במחוברין לט וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ עִמָּךְ, וְנִמְכַּר לָךְ לֹא תַעֲבֹד בּוֹ, עֲבֹדַת עָבֶד. מ כְּשָׂכִיר כְּתוֹשָׁב, יִהְיֶה עִמָּךְ; עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל, יַעֲבֹד עִמָּךְ. מא וְיָצָא, מֵעִמָּךְ הוּא, וּבָנָיו עִמּוֹ; וְשָׁב, אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ, וְאֶל אֲחֻזַּת אֲבֹתָיו, יָשׁוּב. מב כִּי עֲבָדַי הֵם, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם; לֹא יִמָּכְרוּ, מִמְכֶּרֶת עָבֶד. מג לֹא תִרְדֶּה בוֹ, בְּפָרֶךְ; וְיָרֵאתָ, מֵאֱלֹהֶיךָ. מד וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ, אֲשֶׁר יִהְיוּ לָךְ: מֵאֵת הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיכֶם מֵהֶם תִּקְנוּ, עֶבֶד וְאָמָה. מה וְגַם מִבְּנֵי הַתּוֹשָׁבִים הַגָּרִים עִמָּכֶם, מֵהֶם תִּקְנוּ, וּמִמִּשְׁפַּחְתָּם אֲשֶׁר עִמָּכֶם, אֲשֶׁר הוֹלִידוּ בְּאַרְצְכֶם; וְהָיוּ לָכֶם, לַאֲחֻזָּה. מו וְהִתְנַחַלְתֶּם אֹתָם לִבְנֵיכֶם אַחֲרֵיכֶם, לָרֶשֶׁת אֲחֻזָּה לְעֹלָם, בָּהֶם תַּעֲבֹדוּ; וּבְאַחֵיכֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ בְּאָחִיו, לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ. שביעי מז וְכִי תַשִּׂיג, יַד גֵּר וְתוֹשָׁב עִמָּךְ, וּמָךְ אָחִיךָ, עִמּוֹ; וְנִמְכַּר, לְגֵר תּוֹשָׁב עִמָּךְ, אוֹ לְעֵקֶר, מִשְׁפַּחַת גֵּר. מח אַחֲרֵי נִמְכַּר, גְּאֻלָּה תִּהְיֶה לּוֹ: אֶחָד מֵאֶחָיו, יִגְאָלֶנּוּ. מט אוֹ דֹדוֹ אוֹ בֶן דֹּדוֹ, יִגְאָלֶנּוּ, אוֹ מִשְּׁאֵר בְּשָׂרוֹ מִמִּשְׁפַּחְתּוֹ, יִגְאָלֶנּוּ; אוֹ הִשִּׂיגָה יָדוֹ, וְנִגְאָל. נ וְחִשַּׁב, עִם קֹנֵהוּ, מִשְּׁנַת הִמָּכְרוֹ לוֹ, עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל; וְהָיָה כֶּסֶף מִמְכָּרוֹ, בְּמִסְפַּר שָׁנִים, כִּימֵי שָׂכִיר, יִהְיֶה עִמּוֹ. נא אִם עוֹד רַבּוֹת, בַּשָּׁנִים לְפִיהֶן יָשִׁיב גְּאֻלָּתוֹ, מִכֶּסֶף מִקְנָתוֹ. נב וְאִם מְעַט נִשְׁאַר בַּשָּׁנִים, עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל וְחִשַּׁב לוֹ; כְּפִי שָׁנָיו, יָשִׁיב אֶת גְּאֻלָּתוֹ. נג כִּשְׂכִיר שָׁנָה בְּשָׁנָה, יִהְיֶה עִמּוֹ; לֹא יִרְדֶּנּוּ בְּפֶרֶךְ, לְעֵינֶיךָ. נד וְאִם לֹא יִגָּאֵל, בְּאֵלֶּה וְיָצָא בִּשְׁנַת הַיֹּבֵל, הוּא וּבָנָיו עִמּוֹ. מפטיר נה כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל, עֲבָדִים עֲבָדַי הֵם, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: אֲנִי, יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.

א לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם אֱלִילִם, וּפֶסֶל וּמַצֵּבָה לֹא תָקִימוּ לָכֶם, וְאֶבֶן מַשְׂכִּית לֹא תִתְּנוּ בְּאַרְצְכֶם, לְהִשְׁתַּחֲוֺת עָלֶיהָ: כִּי אֲנִי יְהוָה, אֱלֹהֵיכֶם. ב אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ, וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ: אֲנִי, יְהוָה.

ספר ירמיהו פרק לב’:

ו וַיֹּאמֶר, יִרְמְיָהוּ: הָיָה דְּבַר יְהוָה, אֵלַי לֵאמֹר. ז הִנֵּה חֲנַמְאֵל, בֶּן שַׁלֻּם דֹּדְךָ, בָּא אֵלֶיךָ, לֵאמֹר: קְנֵה לְךָ, אֶת שָׂדִי אֲשֶׁר בַּעֲנָתוֹת כִּי לְךָ מִשְׁפַּט הַגְּאֻלָּה, לִקְנוֹת. ח וַיָּבֹא אֵלַי חֲנַמְאֵל בֶּן דֹּדִי כִּדְבַר יְהוָה, אֶל חֲצַר הַמַּטָּרָה, וַיֹּאמֶר אֵלַי קְנֵה נָא אֶת שָׂדִי אֲשֶׁר בַּעֲנָתוֹת אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ בִּנְיָמִין כִּי לְךָ מִשְׁפַּט הַיְרֻשָּׁה וּלְךָ הַגְּאֻלָּה, קְנֵה לָךְ; וָאֵדַע, כִּי דְבַר יְהוָה הוּא. ט וָאֶקְנֶה, אֶת הַשָּׂדֶה, מֵאֵת חֲנַמְאֵל בֶּן דֹּדִי, אֲשֶׁר בַּעֲנָתוֹת; וָאֶשְׁקְלָה לּוֹ, אֶת הַכֶּסֶף, שִׁבְעָה שְׁקָלִים, וַעֲשָׂרָה הַכָּסֶף. י וָאֶכְתֹּב בַּסֵּפֶר וָאֶחְתֹּם, וָאָעֵד עֵדִים; וָאֶשְׁקֹל הַכֶּסֶף, בְּמֹאזְנָיִם. יא וָאֶקַּח, אֶת סֵפֶר הַמִּקְנָה, אֶת הֶחָתוּם הַמִּצְוָה וְהַחֻקִּים, וְאֶת הַגָּלוּי. יב וָאֶתֵּן אֶת הַסֵּפֶר הַמִּקְנָה, אֶל בָּרוּךְ בֶּן נֵרִיָּה בֶּן מַחְסֵיָה, לְעֵינֵי חֲנַמְאֵל דֹּדִי, וּלְעֵינֵי הָעֵדִים הַכֹּתְבִים בְּסֵפֶר הַמִּקְנָה לְעֵינֵי, כָּל הַיְּהוּדִים, הַיֹּשְׁבִים, בַּחֲצַר הַמַּטָּרָה. יג וָאֲצַוֶּה, אֶת בָּרוּךְ, לְעֵינֵיהֶם, לֵאמֹר. יד כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, לָקוֹחַ אֶת הַסְּפָרִים הָאֵלֶּה אֵת סֵפֶר הַמִּקְנָה הַזֶּה וְאֵת הֶחָתוּם וְאֵת סֵפֶר הַגָּלוּי הַזֶּה, וּנְתַתָּם, בִּכְלִי חָרֶשׂ לְמַעַן יַעַמְדוּ, יָמִים רַבִּים. טו כִּי כֹה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת, אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: עוֹד יִקָּנוּ בָתִּים וְשָׂדוֹת וּכְרָמִים, בָּאָרֶץ הַזֹּאת. טז וָאֶתְפַּלֵּל, אֶל יְהוָה, אַחֲרֵי תִתִּי אֶת סֵפֶר הַמִּקְנָה, אֶל בָּרוּךְ בֶּן נֵרִיָּה לֵאמֹר. יז אֲהָהּ, אֲדֹנָי יְהוִה, הִנֵּה אַתָּה עָשִׂיתָ אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ, בְּכֹחֲךָ הַגָּדוֹל וּבִזְרֹעֲךָ הַנְּטוּיָה: לֹא יִפָּלֵא מִמְּךָ, כָּל דָּבָר. יח עֹשֶׂה חֶסֶד, לַאֲלָפִים, וּמְשַׁלֵּם עֲו‍ֹן אָבוֹת, אֶל חֵיק בְּנֵיהֶם אַחֲרֵיהֶם: הָאֵל הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר, יְהוָה צְבָאוֹת שְׁמוֹ. יט גְּדֹל, הָעֵצָה, וְרַב, הָעֲלִילִיָּה אֲשֶׁר עֵינֶיךָ פְקֻחוֹת, עַל כָּל דַּרְכֵי בְּנֵי אָדָם, לָתֵת לְאִישׁ כִּדְרָכָיו, וְכִפְרִי מַעֲלָלָיו. כ אֲשֶׁר שַׂמְתָּ אֹתוֹת וּמֹפְתִים בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, עַד הַיּוֹם הַזֶּה, וּבְיִשְׂרָאֵל, וּבָאָדָם; וַתַּעֲשֶׂה לְּךָ שֵׁם, כַּיּוֹם הַזֶּה. כא וַתֹּצֵא אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל, מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם בְּאֹתוֹת וּבְמוֹפְתִים, וּבְיָד חֲזָקָה וּבְאֶזְרוֹעַ נְטוּיָה, וּבְמוֹרָא, גָּדוֹל. כב וַתִּתֵּן לָהֶם אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת, אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבוֹתָם לָתֵת לָהֶם אֶרֶץ זָבַת חָלָב, וּדְבָשׁ. כג וַיָּבֹאוּ וַיִּרְשׁוּ אֹתָהּ, וְלֹא שָׁמְעוּ בְקוֹלֶךָ וּבְתוֹרָתְךָ לֹא הָלָכוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוִּיתָה לָהֶם לַעֲשׂוֹת, לֹא עָשׂוּ; וַתַּקְרֵא אֹתָם, אֵת כָּל הָרָעָה הַזֹּאת. כד הִנֵּה הַסֹּלְלוֹת, בָּאוּ הָעִיר לְלָכְדָהּ, וְהָעִיר נִתְּנָה בְּיַד הַכַּשְׂדִּים הַנִּלְחָמִים עָלֶיהָ, מִפְּנֵי הַחֶרֶב וְהָרָעָב וְהַדָּבֶר; וַאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ הָיָה, וְהִנְּךָ רֹאֶה. כה וְאַתָּה אָמַרְתָּ אֵלַי, אֲדֹנָי יְהוִה, קְנֵה לְךָ הַשָּׂדֶה בַּכֶּסֶף, וְהָעֵד עֵדִים; וְהָעִיר נִתְּנָה, בְּיַד הַכַּשְׂדִּים. כו וַיְהִי, דְּבַר יְהוָה, אֶל יִרְמְיָהוּ, לֵאמֹר. כז הִנֵּה אֲנִי יְהוָה, אֱלֹהֵי כָּל בָּשָׂר הֲמִמֶּנִּי, יִפָּלֵא כָּל דָּבָר.

{א} בהר סיני. מה ענין שמיטה אצל הר סיני, והלא כל המצות נאמרו מסיני, אלא מה שמיטה נאמרו  (א) כללותיה (ופרטותיה) ודקדוקיה מסיני, אף כולן נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני, כך שנויה בת”כ (פרשתא א, א.). ונראה לי שכך פירושה, לפי שלא מצינו שמיטת קרקעות שנשנית בערבות מואב במשנה תורה, למדנו שכללותיה ופרטותיה כולן נאמרו מסיני, ובא הכתוב ולמד כאן על כל דבור שנדבר למשה שמסיני היו כולם כללותיהן ודקדוקיהן, וחזרו ונשנו בערבות מואב: {ב} שבת לה’. לשם ה’ כשם שנאמר  (ב) בשבת בראשית: {ד} יהיה לארץ. לשדות  (ג) ולכרמים: לא תזמור. שקוצצין  (ד) זמורותיה, ותרגומו לא תכסח,  (ה) ודומה לו קוצים כסוחים (ישעיה לג, יב.), שרופה באש כסוחה (תהלים פ, יז.): {ה} את ספיח קצירך. אפילו לא זרעתה, והיא צמחה מן הזרע שנפל בה בעת הקציר, הוא קרוי ספיח: לא תקצור. להיות מחזיק בו כשאר קציר  (ו) אלא הפקר יהיה לכל: נזירך. שהנזרת והפרשת בני אדם מהם ולא הפקרתם: לא תבצר. אותם אינך בוצר,  (ז) אלא מן המופקר: והיתה שבת הארץ וגו’. אע”פ שאסרתים עליך לא באכילה ולא בהנאה אסרתים אלא שלא תנהוג בהם כבעל הבית  (ח) אלא הכל יהיו שוים בה אתה ושכירך ותושבך: שבת הארץ לכם לאכלה. מן השבות  (ט) אתה אוכל, ואי אתה אוכל מן  (י) השמור (ת”כ פרק א, ג.): לך ולעבדך ולאמתך. לפי שנאמר ואכלו אביוני עמך (שמות כג, יא.), יכול יהיו אסורים באכילה לעשירים,  (כ) תלמוד לומר לך ולעבדך ולאמתך, הרי בעלים ועבדים ושפחות אמורים כאן (ת”כ שם ו.): ולשכירך ולתושבך. אף  (ל) הגרים (שם ז.): {ז} ולבהמתך ולחיה. אם חיה אוכלת, בהמה לא כל שכן,  (מ) שמזונותיה עליך, מה תלמוד לומר ולבהמתך, מקיש בהמה לחיה, כל זמן שחיה אוכלת מן השדה האכל לבהמתך מן הבית, כלה לחיה מן השדה כלה  (נ) לבהמתך מן הבית (ת”כ. שם ח. תענית ו:): {ח} שבתת שנים. שמטות שנים,  (ס) יכול יעשה שבע שנים רצופות שמטה ויעשה יובל אחריהם, תלמוד לומר שבע שנים שבע פעמים, הוי אומר כל שמטה ושמטה בזמנה (ת”כ פרשתא ב, א.): והיו לך ימי שבע וגו’. מגיד לך שאף על פי שלא עשית שמטות  (ע) עשה יובל לסוף מ”ט שנה. ופשוטו של מקרא יעלה לך חשבון שנות השמטות  (פ) למספר מ”ט: {ט} והעברת. לשון ויעבירו קול במחנה (שמות לו, ו.), לשון  (צ) הכרזה: ביום הכפורים. ממשמע שנאמר ביום הכפורים, איני יודע שהוא בעשור לחדש, אם כן למה נאמר בעשור לחדש, אלא לומר לך, תקיעת עשור לחדש דוחה שבת בכל ארצכם, ואין תקיעת ראש השנה דוחה שבת בכל ארצכם, אלא בבית דין בלבד (ת”כ שם ה.): {י} וקדשתם. (ת”כ פרק ב, א.) בכניסתה מקדשין אותה בבית דין,  (ק) ואומרים מקודשת השנה: וקראתם דרור. לעבדים, בין נרצע, בין שלא כלו לו שש שנים משנמכר, אמר ר’ יהודה, מהו לשון דרור, כמדייר בי דיירא  (ר) וכו’ (ראש השנה ט:), שדר בכל מקום שהוא רוצה ואינו ברשות אחרים: יובל הוא. שנה זאת מובדלת משאר שנים בנקיבת שם לה לבדה, ומה שמה, יובל שמה, על שם תקיעת שופר: ושבתם איש אל אחזתו. שהשדות  (ש) חוזרות לבעליהן: ואיש אל משפחתו תשובו. לרבות את  (ת) הנרצע: {יא} יובל הוא שנת החמשים שנה. מה תלמוד לומר, לפי שנאמר וקדשתם וגו’, כדאיתא  (א) בראש השנה (ח:), ובת”כ (פרק ג, א.): את נזריה. את הענבים המשומרים, אבל בוצר אתה מן המופקרים. כשם שנאמר בשביעית, כך נאמר ביובל,  (ב) נמצאו שתי שנים קדושות סמוכות זו לזו, שנת מ”ט שמטה, ושנת החמשים יובל: {יב} קדש תהיה לכם. תופסת דמיה  (ג) כהקדש, יכול תצא היא לחולין,  (ד) תלמוד לומר תהיה, בהוייתה תהא (ת”כ פרק ג, ג.): מן השדה תאכלו. על ידי השדה אתה אוכל מן הבית, שאם כלה לחיה מן השדה, אתה צריך לבער מן הבית (שם ד.). כשם שנאמר בשביעית,  (ה) כך נאמר ביובל: {יג} תשובו איש אל אחזתו. והרי כבר נאמר ושבתם איש אל אחזתו, אלא לרבות, המוכר שדהו ועמד בנו וגאלה, שחוזרת  (ו) לאביו ביובל: {יד} וכי תמכרו וגו’. לפי פשוטו, כמשמעו. ועוד יש דרשה, מנין כשאתה מוכר מכור לישראל חברך, תלמוד לומר וכי תמכרו ממכר לעמיתך, מכור, ומנין שאם באת לקנות, קנה מישראל חברך, תלמוד לומר או קנה מיד עמיתך: אל תונו. זו אונאת  (ז) ממון (שם פרשתא ג, ד. ב”מ נח:): {טו} במספר שנים אחר היובל תקנה. זהו פשוטו, ליישב המקרא על אופניו, על האונאה בא להזהיר, כשתמכור או תקנה קרקע דע כמה שנים יש עד היובל, ולפי השנים  (ח) ותבואות השדה שהיא ראויה לעשות ימכור המוכר ויקנה הקונה, שהרי סופו להחזירה לו בשנת היובל, ואם יש שנים מועטות וזה מוכרה בדמים יקרים, הרי נתאנה לוקח, ואם יש שנים מרובות ואכל ממנה תבואות הרבה, הרי נתאנה מוכר, לפיכך צריך לקנותה לפי הזמן, וזהו שנאמר, במספר שני תבואות ימכר לך, לפי מנין שני התבואות שתהא עומדת ביד הלוקח תמכור לו. ורבותינו דרשו מכאן (ערכין כט:), שהמוכר שדהו אינו רשאי לגאול פחות משתי שנים,  (ט) שתעמוד שתי שנים ביד הלוקחו מיום ליום, ואפילו יש שלש תבואות באותן שתי שנים, כגון, שמכרה לו בקמותיה, ושני, אינו יוצא מפשוטו, כלומר, מספר שנים של תבואות, ולא של שדפון, ומיעוט שנים שנים: {טז} תרבה מקנתו. תמכרנה ביוקר: תמעיט מקנתו. תמעיט  (י) בדמיה: {יז} ולא תונו איש את עמיתו. כאן הזהיר על אונאת דברים (ת”כ פרק ד, א.), שלא יקניט איש את חבירו, ולא ישיאנו עצה שאינה הוגנת לו, לפי דרכו והנאתו של יועץ, ואם תאמר מי יודע אם נתכוונתי לרעה, לכך נאמר ויראת מאלהיך, היודע מחשבות הוא יודע. כל דבר המסור ללב, שאין מכיר אלא מי שהמחשבה בלבו, נאמר בו ויראת מאלהיך: {יח} וישבתם על הארץ לבטח. שבעון שמטה ישראל  (כ) גולים, שנאמר אז תרצה הארץ את שבתותיה, והרצת את שבתותיה (ויקרא כו, לד.), ושבעים שנה של גלות בבל כנגד שבעים שמטות שבטלו היו: {יט} ונתנה הארץ וגו’ וישבתם לבטח עליה. שלא תדאגו משנת בצורת: ואכלתם לשבע. אף בתוך המעים  (ל) תהא בו ברכה: {כ} ולא נאסף. אל  (מ) הבית: את תבואתנו. כגון יין ופירות האילן, וספיחין  (נ) הבאים מאליהם: {כא} לשלש השנים. למקצת הששית מניסן ועד ראש השנה, ולשביעית, ולשמינית, שיזרעו בשמינית במרחשון ויקצרו בניסן: {כב} עד השנה התשיעית. עד חג הסכות של תשיעית שהיא עת בוא תבואתה של שמינית לתוך הבית, שכל ימות הקיץ היו בשדה בגרנות, ובתשרי הוא עת האסיף לבית.  (ס) ופעמים שהיתה צריכה לעשות לארבע שנים, בששית שלפני השמטה השביעית, שהן בטלין מעבודת קרקע שתי שנים רצופות השביעית והיובל, ומקרא זה נאמר בשאר השמטות כולן: {כג} והארץ לא תמכר. ליתן לאו על חזרת שדות לבעלים  (ע) ביובל, שלא יהא הלוקח כובשה (ת”כ שם ח.): לצמתת. לפסיקה, למכירה פסוקה עולמית: כי לי הארץ. (ת”כ) אל תרע עינך בה (שם),  (פ) שאינה שלך: {כד} ובכל ארץ אחזתכם. (ת”כ) לרבות בתים, ועבד עברי (שם ט.),  (צ) ודבר זה מפורש בקידושין בפרק א’ (דף כא.). ולפי פשוטו, סמוך לפרשה שלאחריו, שהמוכר אחוזתו רשאי לגאלה לאחר שתי שנים,  (ק) או הוא, או קרובו, ואין הלוקח יכול לעכב: {כה} כי ימוך אחיך ומכר. מלמד שאין אדם רשאי למכור שדהו אלא מחמת דוחק עוני (ת”כ פרק ה, א.): מאחזתו. ולא כולה, למדה תורה דרך ארץ,  (ר) שישייר שדה לעצמו: וגאל את ממכר אחיו. ואין הלוקח  (ש) יכול לעכב: {כו} ואיש כי לא יהיה לו גואל. וכי יש לך אדם בישראל שאין לו  (ת) גואלים, אלא גואל שיוכל לגאול  (א) ממכרו קידושין שם ת”כ פרק ה, ב.): {כז} וחשב את שני ממכרו. כמה שנים היו עד היובל, כך וכך, ובכמה מכרתיה לך, בכך וכך, עתיד היית להחזירה ביובל, נמצאת קונה מספר התבואות כפי חשבון של כל שנה, אכלת אותה שלש שנים או ארבע, הוצא את דמיהן מן החשבון, וטול את השאר, וזהו והשיב את העודף. בדמי המקח על האכילה שאכל, ויתנם ללוקח: לאיש אשר מכר לו. המוכר הזה,  (ב) שבא לגאלה: {כח} די השיב לו. מכאן שאינו  (ג) גואל לחצאין (ערכין ל.): עד שנת היובל. (ת”כ) שלא יכנס לתוך אותה שנה כלום,  (ד) שהיובל משמט בתחלתו (ת”כ שם ז.): {כט} בית מושב עיר חומה. בית בתוך עיר המוקפת חומה  (ה) מימות יהושע בן נון (שם פרשתא ד, א.): והיתה גאלתו. לפי שנאמר בשדה שיכול לגאלה משתי שנים ואילך כל זמן שירצה, ובתוך שתי שנים הראשונים אינו יכול לגאלה, הוצרך לפרש בזה שהוא חלוף, שאם רצה לגאול בשנה ראשונה גואלה, ולאחר מכאן אינו גואלה: והיתה גאלתו.  (ו) של בית: ימים. ימי שנה שלימה קרוים ימים, וכן תשב הנערה אתנו ימים (בראשית כד, נה.): {ל} וקם הבית וגו’ לצמיתת. יצא מכחו של מוכר ועומד  (ז) בכחו של קונה: (אשר לא חמה. לו קרינן, אמרו רז”ל אע”פ שאין לו עכשיו, הואיל והיתה לו קודם לכן. ועיר נקבה היא, והוצרך לכתוב לה, אלא מתוך שצריך לכתוב לא בפנים, תקנו לו במסורת זה נופל על זה): לא יצא ביבל. אמר רב ספרא (אף) אם פגע בו יובל בתוך שנתו לא יצא: {לא} ובתי החצרים. כתרגומו פצחיא, עיירות פתוחות מאין חומה, ויש הרבה בספר יהושע הערים וחצריהם (יהושע יג, כח.), בחצריהם ובטירותם (בראשית כה, טז.): על שדה הארץ יחשב. הרי הן כשדות הנגאלים עד היובל, ויוצאין ביובל לבעלים, אם לא נגאלו: גאלה תהיה לו. מיד אם ירצה, ובזה יפה כחו מכח שדות, שהשדות אין נגאלות עד שתי שנים (ת”כ פרק ו, ב.): וביובל יצא.  (ח) בחנם: {לב} וערי הלוים. ארבעים ושמנה עיר שנתנו להם: גאלת עולם. גואל מיד אפילו לפני שתי שנים אם מכרו שדה משדותיהם הנתונות להם באלפים אמה סביבות הערים, או אם מכרו בית בעיר חומה גואלין לעולם, ואינו חלוט לסוף שנה: {לג} ואשר יגאל מן הלוים. ואם יקנה בית או עיר מהם: ויצא ביבל. אותו ממכר של בית, או של עיר, וישוב ללוי שמכרו, ולא יהיה חלוט כשאר בתי ערי חומה של ישראל, וגאולה זו, לשון מכירה. דבר אחר לפי שנאמר גאולת עולם תהיה ללוים,  (ט) יכול לא דבר הכתוב אלא בלוקח ישראל שקנה בית בערי הלוים, אבל לוי שקנה מלוי יהיה חלוט, ת”ל ואשר יגאל מן הלוים, אף הגואל מיד לוי גואל גאולת עולם: ויצא ממכר בית. הרי זו מצוה אחרת,  (י) ואם לא גאלה, יוצאה ביובל ואינו נחלט לסוף שנה כבית של ישראל: כי בתי ערי הלוים היא אחזתם. לא היה להם נחלת שדות וכרמים, אלא ערים לשבת ומגרשיהם, לפיכך הם להם במקום שדות, ויש להם גאולה כשדות,  (כ) כדי שלא יופקע נחלתם מהם: {לד} ושדה מגרש עריהם לא ימכר. מכר גזבר, שאם הקדיש בן לוי את שדהו ולא גאלה ומכרה גזבר אינה יוצאה לכהנים  (ל) ביובל, כמו שנאמר בישראל ואם מכר את השדה לאיש אחר לא יגאל עוד (ויקרא כז, כ.), אבל בן לוי גואל לעולם: {לה} והחזקת בו. אל תניחהו שירד ויפול, ויהיה קשה להקימו, אלא חזקהו משעת מוטת היד. למה זה דומה, למשאוי שעל החמור, עודהו על החמור, אחד תופס בו ומעמידו, נפל לארץ, חמשה אין מעמידין אותו: גר ותושב: אף אם הוא גר או תושב,  (מ) ואיזהו תושב כל שקבל עליו שלא לעבוד עבודת אלילים ואוכל נבלות: {לו} נשך ותרבית. חד שווינהו רבנן, ולעבור עליו בשני לאוין: ויראת מאלהיך. לפי שדעתו של אדם נמשכת אחר הרבית, וקשה לפרוש הימנו, ומורה לעצמו היתר בשביל מעותיו שהיו בטלות אצלו, הוצרך לומר ויראת מאלהיך, או התולה מעותיו בנכרי כדי להלוותם לישראל ברבית, הרי זה דבר המסור ללבו של אדם ומחשבתו, לכך הוצרך לומר, ויראת מאלהיך (ב”מ נח:): {לח} אשר הוצאתי וגו’. והבחנתי בין בכור לשאינו בכור, אף אני יודע ונפרע מן המלוה מעות לישראל ברבית, ואומר של נכרי הם. דבר אחר אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים על מנת שתקבלו עליכם מצותי, אפילו הן כבדות עליכם: לתת לכם את ארץ כנען. בשכר שתקבלו מצותי: להיות לכם לאלהים. שכל הדר בארץ ישראל, אני לו לאלהים, וכל היוצא ממנה, כעובד עבודת אלילים (ת”כ פרשתא ה, ד.): {לט} עבודת עבד. עבודה של גנאי שיהא ניכר בה כעבד, שלא יוליך כליו אחריו לבית המרחץ, ולא ינעול לו מנעליו: {מ} כשכיר כתושב. עבודת קרקע, ומלאכת אומנות, כשאר שכירים התנהג בו: עד שנת היובל. אם פגע בו יובל לפני שש שנים  (נ) היובל מוציאו: {מא} הוא ובניו עמו. אמר רבי שמעון אם הוא נמכר בניו מי מכרן, אלא מכאן, שרבו חייב במזונות בניו (ת”כ פרק ז, ג.): ואל אחזת אבותיו. אל כבוד אבותיו,  (ס) ואין לזלזלו בכך (מכות יג.): אחזת. חזקת: {מב} כי עבדי הם. שטרי קודם (ת”כ פרשתא ו, א.): לא ימכרו ממכרת עבד. בהכרזה, כאן יש עבד למכור, ולא יעמידנו על אבן הלקח: {מג} לא תרדה בו בפרך. מלאכה שלא לצורך, כדי לענותו, אל תאמר לו החם לי את הכוס הזה, והוא אינו צריך, עדור תחת הגפן, עד שאבוא, שמא תאמר אין מכיר בדבר אם לצורך אם לאו ואומר אני לו שהוא לצורך, הרי הדבר הזה מסור ללב, לכך נאמר ויראת: {מד} ועבדך ואמתך אשר יהיו לך. אם תאמר אם כן במה אשתמש, בעבדי איני מושל, בז’ אומות איני נוחל, שהרי הזהרתני לא תחיה כל נשמה (דברים כ, טז.), אלא מי ישמשני: מאת הגוים. הם יהיו לך לעבדים: אשר סביבתיכם. ולא שבתוך גבול ארצכם, שהרי בהם אמרתי, לא תחיה כל נשמה: {מה} וגם מבני התושבים. שבאו מסביבותיכם לישא נשים בארצכם וילדו להם, הבן הולך אחר האב, ואינו בכלל לא תחיה, אלא אתה מותר לקנותו בעבד (קידושין סז:): מהם תקנו.  (ע) אותם תקנו: {מו} והתנחלתם אתם לבניכם. החזיקו בהם לנחלה לצורך בניכם אחריכם ולא יתכן לפרש הנחילום לבניכם, שאם כן היה לו לכתוב והנחלתם אותם לבניכם: והתנחלתם. כמו והתחזקתם: איש באחיו. להביא נשיא בעמו ומלך במשרתיו שלא לרדות בפרך: {מז} יד גר ותושב. גר והוא תושב, כתרגומו ערל ותותב, וסופו מוכיח ונמכר לגר תושב: וכי תשיג יד גר ותושב עמך. מי גרם לו שיעשיר, דבוקו עמך: ומך אחיך עמו. מי גרם לו שימוך, דבוקו עמו, על ידי שלמד ממעשיו: משפחת גר. זהו עכו”ם, כשהוא אומר לעקר, זה הנמכר לעבודת אלילים עצמה (שם כ. ב”מ עא.), להיות לה שמש, ולא לאלהות, אלא לחטוב עצים, ולשאוב מים: {מח} גאולה תהי’ לו. מיד, אל תניחהו שיטמע  (פ) עד שנת היובל, שהרי כל עצמו לא קנאו אלא לעובדו עד היובל, שהרי ביובל יצא, כמו שנאמר למטה, ויצא בשנת היובל, ובנכרי שתחת ידך הכתוב מדבר,  (צ) ואף על פי כן לא תבא עליו בעקיפין, מפני חלול השם (ב”ק קיג.), אלא כשבא ליגאל ידקדק בחשבון לפי המגיע בכל שנה ושנה ינכה לו הנכרי מן דמיו, אם היו עשרים שנה משנמכר עד היובל וקנאו בעשרים מנה, נמצא שקנה הנכרי עבודת שנה במנה, ואם שהה זה אצלו חמש שנים ובא ליגאל ינכה לו חמשה מנים, ויתן לו העבד ט”ו מנים, וזהו והיה כסף ממכרו במספר שנים: {נ} כימי שכיר יהיה עמו. חשבון המגיע לכל שנה ושנה יחשוב כאלו נשכר עמו כל שנה במנה, וינכה לו: {נא} אם עוד רבות בשנים. עד היובל: לפיהן. הכל כמו שפירשתי: {נג} לא ירדנו בפרך לעיניך. כלומר  (ק) ואתה רואה: {נד} ואם לא יגאל באלה. באלה הוא נגאל, ואינו נגאל בשש: (הוא ובניו עמו. הנכרי חייב במזונות בניו): {נה} כי לי בני ישראל עבדים. שטרי קודם: אני ה’ אלהיכם. כל המשעבדן מלמטה, כאלו משעבדן מלמעלה:

ויקרא פרק-כו

{א} לא תעשו לכם אלילם. כנגד זה הנמכר לנכרי, שלא יאמר הואיל ורבי מגלה עריות  (ר) אף אני כמותו, הואיל ורבי עובד עבודת אלילים אף אני כמותו, הואיל ורבי מחלל שבת אף אני כמותו, לכך נאמרו מקראות הללו (ת”כ פרק ט, ו.). ואף הפרשיות הללו נאמרו על הסדר, בתחלה הזהיר על השביעית, ואם חמד ממון ונחשד על השביעית, סופו למכור מטלטליו, לכך סמך לה, וכי תמכור ממכר, (מה כתיב ביה או קנה מיד וגו’ דבר הנקנה מיד ליד) לא חזר בו, סוף מוכר אחוזתו, לא חזר בו, סוף מוכר את ביתו, לא חזר בו, סוף לוה ברבית, כל אלו האחרונות קשות מן הראשונות, לא חזר בו, סוף מוכר את עצמו, לא חזר בו, לא דיו לישראל אלא אפילו לנכרי: ואבן משכית. לשון כסוי, כמו ושכותי כפי (שמות לג, כב.), שמכסין הקרקע ברצפת אבנים: להשתחות עליה. אפילו לשמים, לפי שהשתחואה בפשוט ידים ורגלים היא,  (ש) ואסרה תורה לעשות כן, חוץ  (ת) מן המקדש: {ב} אני ה’. נאמן לשלם שכר: חסלת פרשת בהר:אמת”.

קרדיט: סדר רש”י על פרשת בהר שייך ל”תורת אמת”.