ברכת מזוזה

בכוח המזוזה להעניק שמירה לבית בו היא קבועה. שם השם שחקוק עליה, מסמל זאת: שומר דלתות ישראל. חז"ל מדקדקים מאוד בקיום מצות קביעת מזוזה, בלשונם: "מי שאין לו מזוזה לפתחו – "מנודה לשמים" (מסכת פסחים קיג), הקובע מזוזה בפתחו – "הכל בחיזוק שלא יחטא" (מנחות מג). בדומה לתפילין, לאמירת שמע ישראל ולמצוות ציצית, גם מצוות המזוזה היא סממן הזיהוי העיקרי של כל יהודי.

מסופר על רבי יהודה הנשיא במסכת פאה בתלמוד הירושלמי שקיבל משלוח מתנה ממלך פרסי בשם ארטבן, מרגלית יקרה מאוד. כאות תודה שלח לו רבי יהודה הנשיא מזוזה במתנה, ואמר למלך: "שלחת לי מתנה שאני צריך לשמור עליה, אני שלחתי לך מתנה ששומרת עליך גם בזמן שאתה ישן" (בתרגום לשפתינו).

כאשר קובעים מזוזה, יש לברך בשם ובמלכות: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו לקבע מזוזה". יש המוסיפים לברכת המזוזה גם את ברכת שהחיינו: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה". 

לאחר הברכה, יש לקבוע את המזוזה בתחילת השליש העליון של המשקוף הימני, כאשר נכנסים לחדר.

ישנה מחלוקת ביחס לזווית הנכונה לקביעת המזוזה: יש אומרים שאת המזוזה צריך לקבוע במאונך, במקביל למשקוף הצד של הפתח, ויש אומרים שכבוד המזוזה הוא דווקא לקבוע אותה במאוזן.

למעשה, יש בכך הבדל בין האשכנזים לספרדים: הספרדים קובעים את המזוזה במאונך, והאשכנזים קובעים את המזוזה באלכסון, כשראשה העליון נוטה לכיוון פנים הפתח, כי הצורה הזו כשרה לפי שתי השיטות. אם המשקוף אינו רחב מספיק, קובעים את המזוזה במאונך.