משה סניגורן של ישראל

דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְהוָֹה אֱלֹהֵיכֶם:

פרשת קדושים, פרשת קטנה, שמכילה מגוון עצום של מצוות, ספר החינוך מונה בה חמישים ואחת מצוות, בין אדם למקום ובין אדם לחברו. ורוב רובם של המצוות בפרשה זו עוסקים במצוות שבין אדם לחברו. מצוות שמתייחסות ומקיפות את כל מרחבי החיים.

בדרך כלל הקריאה למשה היא בנוסח: "דבר אל בני ישראל", אך כאן יש מצווה לומר את הדברים אל כל עדת בני ישראל ביחד. "דבר אל כל עדת בני ישראל, ואמרת אליהם קדושים תהיו, כי קדוש אני ה' אלוקיכם". אמרו חז"ל: "מלמד שנאמרה פרשה זו בהקהל".

מדוע דווקא פרשה זו נאמרה בהקהל?

אומר רש"י: דבר אל כל עדת בני ישראל. מלמד שנאמרה פרשה זו בהקהל, מפני שרוב גופי תורה תלויין בה (ויק"ר כד, ה.):

אך לכאורה יש לשאול, דווקא בשל העובדה שזו פרשיה כל כך חשובה ראוי היה ללומדה בסדר הלימוד המתוקן ביותר, כפי שנמסרה התורה כולה. משה מוסר תחילה לאהרן ואחר כך, לבניו של אהרון, אלעזר ואיתמר ולאחר מכן לזקנים, ואז לעם ישראל

מסביר האלשיך הקדוש:

"והוא כי להיותו יתברך בא להזהיר את האדם על חסידות וקדושה לקנות רוח ונשמה להדמות לבוראו יתברך, ראה והנה יש בני אדם גם בני איש תועים מדרך השכל, באומרם כי לא כל אדם ראוי לכך וזוכה לזה כי אם חד בדרא ותרי בדרא, ויתרשלו על ידי כן מלעלות בסולם השלמות בתורה ומצות והתנהג בחסידות.

אך לא כן הוא, כי אם שאין איש בישראל שלא ישיג אם ירצה לעלות בתורה וכשרון המעשה והתבודד בחסידות עד קדוש יאמר לו. על כן להורות זה צווה יתברך ואמר דבר אל כל עדת בני ישראל וכו' קדושים תהיו. כי הקהיל את כלם להורותם כי כל העדה מוכנים לכך".

פרשה זו נאמרה בהקהל, לומר לך כולם שייכים למדרגה זו של הקדושה, אין מי שלא יכול להגיע לכך אם ירצה, כל יהודי באשר הוא במהותו יכול להגיע לדרגת קדוש. כל יהודי שייך למדרגת 'קדושים תהיו'. וקדושה יכולה להופיע רק בהקהל, רק בציבור. כפי שאמרו חז"ל: "מניין שאין היחיד אומר קדושה, שנאמר: 'ונקדשתי בתוך בני ישראל' – כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה". קדושה יכולה להופיע רק בציבור.

לכן כאשר הרמב"ם פותח את הלכות קידוש ה', הוא כותב:

"כל בית ישראל מצווים על קידוש ה' הגדול הזה, שנאמר: 'ונקדשתי בתוך בני ישראל'". לכן גם פרשה זו עוסקת במגוון אדיר של מצוות, שמופיעות בכל תחומי החיים, מכיוון שזו האמירה היסודית של הפרשה שהקדושה נוגעת ושייכת לכלל הציבור ולכל תחומי החיים.

הגמרא במסכת שבת מספרת:

מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי, אמר לו: גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת. דחפו באמת הבניין שבידו. בא לפני הלל, גייריה. אמר לו: דעלך סני לחברך – לא תעביד [=מה ששנוא עליך, אל תעשה לחברך]; זו היא כל התורה כולה, ואידך פירושה הוא – זיל גמור [=והשאר פירוש הוא, לך ולמד]". (שבת לא ע"א)

הגוי מבקש שילמדוהו את כל התורה כולה על רגל אחת. לכאורה נראה שהוא חסר סבלנות ואינו מעוניין ללמוד את התורה לעומקה. אולם פרשנים רבים הבינו את שאלתו באופן סמלי – לדבריהם, הגוי מבקש לצמצם את היהדות לרעיון אחד מרכזי, ואינו מוכן לקבל שהתורה מורכבת מהרבה אידיאלים שונים וכוללת את כל תחומי החיים.

הסביר המהרש"א כי הסיבה לכך ששמאי דחה אותו דווקא "באמת הבנין שבידו" היא שהוא רצה ללמדו הלכות בנייה: בנאי טוב אינו מבסס את בניינו על יסוד אחד, וגם את התורה אי אפשר לבסס על כלל אחד בלבד.

רש"י ביאר שני פירושים: דעלך סני לחברך לא תעביד. ריעך וריע אביך אל תעזוב (משלי כז) זה הקב"ה. אל תעבור על דבריו שהרי עליך שנאוי שיעבור חבירך על דבריך  

פירוש שני: חבירך ממש, כגון גזלה גנבה ניאוף ורוב המצוות: אל תעבור על דברים שהם בין אדם לחברו.

פרשה זו פרשת קדושים מיוחדת היא ולכן נמסרה בהקהל, דבר אל כל עדת בני ישראל ולא בדרך שנמסרה התורה כולה

הגמרא במסכת עירובין (נד ב') מתארת כיצד היתה העברת התורה על ידי משה. 

היה משה נכנס באוהלו, ונכנס אליו בתחילה אהרן, ומשה היה אומר לו המצווה הנתונה לו פעם אחת ולימדהו פירושה, ויסתלק אהרן ויחזור לימין משה רבנו. ונכנסו אחריו אלעזר ואיתמר בניו, והיה משה אומר להם מה שאמר לאהרן, ויסתלקו וישב האחד לשמאל משה רבנו והשני לימין אהרן. ואחרי כן יבואו שבעים זקנים, וילמדם משה כמו שלימד לאהרן ובניו. ואחרי כן יבאו ההמון וכל מבקש ה' וישם לפניהם המצווה ההיא עד ישמעו הכל מפיו. נמצא אהרן שומע המצווה ההיא מפי משה ארבע פעמים, ובניו שלוש פעמים, והזקנים שני פעמים, ושאר העם פעם אחת.

פרשת קדושים היתה בהקהל, משה הקהיל את כל עדת בני ישראל, מעין מעמד מחודש של מעמד הר סיני וזאת מפני חשיבותן של מצוות שבין אדם לחברו. וכן כתב הרא"ש במשנה במסכת פאה כי לקב"ה יש חשיבות גדולה יותר למצוות שבין אדם לחברו יותר ממצוות שבין אדם למקום.

וכתב המבי"ט בשער היסודות: אם נבדוק את מספר האותיות שבעשרת הדברות נגיע ל-620, שהם 613 מצוות ועוד 7 מצוות בני נח. ובנוסף, זוהי הגימטרייה של המילה "כתר". "כֶּתֶר יִתְּנוּ לְךָ ה' אֱלהֵינוּ מַלְאָכִים הֲמוֹנֵי מַעְלָה עִם עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל קְבוּצֵי מַטָה".

כתר יתנו לך ה'.. שמבטאת את מלכות ה' בעולם (גם בגימטריה: "ה' מלך, ה' מלך, ה' ימלוך לעולם ועד"). כלומר, הקב"ה מולך באמת כאשר יש מסר אוניברסלי לתורה, אחרת יש חסרון במלכות ה'. ועוד, אם נגיד שכל אות היא כנגד מצווה, אזי 7 האותיות האחרונות בעשרת הדברות שהן כנגד מצוות בני נח הן: "אשר לרעך".

מהו ה"כֶּתֶר" אשר יתנו עם ישראל לבורא יתברך? כת"ר מצוות, 613 מצוות ועוד 7 – זה כת"ר! (תרי"ג מצוות התורה ועוד 7 מצוות דרבנן) כשיהודי מקבל על עצמו עול תורה ומצוות, תרי"ג עם עוד 7 מצוות בני נוח, בזה הוא מכתיר את בורא עולם על העולם, הוא נותן כתר, ובזה הוא בונה את קומת האדם שלו

מוסיף המבי"ט ואומר: מספר האותיות שבמצוות שבין אדם למקום הן 533 (האותיות הנמצאות בצד הימני של הלוח) ואילו מספר האותיות שבמצוות שבין אדם לחברו (האותיות הנמצאות בצד השמאלי של הלוח) הן 87 גימטרייה 'פז'

אם כך שבלוחות בצד ימין יש 533 אותיות ובצד שמאל רק 87 אותיות הכתב אינו סימטרי?

על כך כתב המבי"ט כי האותיות שבצד שמאל של הלוח שהן מצוות שבין אדם לחברו היו כתובות באותיות גדולות ומובלטות וזאת כדי להבליט את חשיבותן של מצוות אלו של בין אדם לחברו יותר ממצוות שבין אדם למקום.

במדרש רבה (ויקרא כד. ה') מובא שפרשה זו למעשה חוזרת על עשרת הדברות שניתנו בהר סיני אך בסגנון שונה וז"ל המדרש:

תָּנֵי רַבִּי חִיָּא פָּרָשָׁה זוֹ נֶאֶמְרָה בְּהַקְהֵל, מִפְּנֵי שֶׁרֹב גּוּפֵי תוֹרָה תְּלוּיִן בָּהּ

רַבִּי לֵוִי אָמַר מִפְּנֵי שֶׁעֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת כְּלוּלִין בְּתוֹכָהּ, (שמות כ, ב): אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ, וּכְתִיב הָכָא (ויקרא יט, ב): אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם. (שמות כ, ג): לֹא יִהְיֶה לְךָ, וּכְתִיב הָכָא (ויקרא יט, ד): וֵאלֹהֵי מַסֵּכָה לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם. (שמות כ, ז): לֹא תִשָּׂא, וּכְתִיב הָכָא (ויקרא יט, יב): וְלֹא תִשָּׁבְעוּ בִשְׁמִי. (שמות כ, ח): זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת, וּכְתִיב הָכָא (ויקרא יט, ג): אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ. (שמות כ, יב): כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ, וּכְתִיב הָכָא (ויקרא יט, ג): אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ. (שמות כ, יג): לֹא תִּרְצָח, וּכְתִיב הָכָא (ויקרא יט, טז): לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ. (שמות כ, יג): לֹא תִּנְאָף, וּכְתִיב הָכָא (ויקרא כ, י): מוֹת יוּמַת הַנֹּאֵף וְהַנֹּאָפֶת. (שמות כ, יג): לֹא תִּגְנֹב, וּכְתִיב הָכָא (ויקרא יט, יא): לֹא תִּגְנֹבוּ. (שמות כ, יג): לֹא תַעֲנֶה, וּכְתִיב הָכָא (ויקרא יט, טז): לֹא תֵלֵךְ רָכִיל. (שמות כ, יג): לֹא תַחְמֹד, וּכְתִיב הָכָא (ויקרא יט, יח): וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ.

אם נשים לב ההבדל הוא לא רק במילים המקבילות לכל אחד מעשרת הדברות, אלא שהדברות שניתנו בסיני נאמרו בלשון יחיד כמו אנכי ה' אלוקיך, ואילו בפרשתנו נאמרו הדברות בלשון רבים, אני ה' אלוקיכם, מדוע?

לאחר חטא העגל אמר הקב"ה למשה. הֶרֶף מִמֶּנִּי וְאַשְׁמִידֵם וְאֶמְחֶה אֶת שְׁמָם מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי עָצוּם וָרָב מִמֶּנּוּ.

משה רבנו עמד בפרץ ומגן על עם ישראל וטוען, רבונו של עולם, מדוע הינך כועס עליהם שעברו על עשרת הדברות? הרי כשדברת על הר סיני דיברת אלי ולא להם. דיברת אלי בלשון יחיד אנכי ה' אלוקיך, לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני, כבד את אביך ואת אמך וכו'… אשר על כן ציווה ה' את משה "דבר אל כל עדת בני ישראל" פרשה זו פרשת קדושים נאמרה בהקהל כעין מעמד הר סיני ובה נאמרו שוב עשרת הדברות בלשון רבים לכלל ישראל

עוד אומר המדרש לאחר חטא העגל באו מלאכי חבלה ובקשו לקטרג על עם ישראל. ואף משה עמד וקטרג על עם ישראל וז"ל:

וְכֵן משֶׁה קִטְרֵג עַל יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לב, לא): אָנָּא חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְדֹלָה, כְּשֶׁרָאוּ מַלְאֲכֵי חַבָּלָה שֶׁהוּא מְקַטְרֵג אוֹתָן, אָמְרוּ לֹא יִהְיֶה לָנוּ עֵסֶק לְקַטְרֵג, כָּל יָמִים שֶׁזֶּה מְקַטְרֵג יִפְּלוּ בְּיַד זֶה, שֶׁלֹא יַעַמְדוּ אֲבוֹתֵיהֶם עָלֵינוּ לָמָּה קִטְרַגְתֶּם אֶת בָּנֵינוּ, נִסְתַּלְּקוּ מַלְאֲכֵי חַבָּלָה. כְּשֶׁרָאָה משֶׁה שֶׁנִּסְתַּלְּקוּ, אָמַר לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (שמות לב, לב): וְעַתָּה אִם תִּשָֹּׂא חַטָּאתָם, אָמַר לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כָּל הַתּוֹרָה שֶׁנָּתַתָּ, לִי הִיא, וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה, דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֱמֹר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אִם הֵם כָּלִים מָה אֲנִי עוֹשֶׂה בְּתוֹרָתֶךָ, לְכָךְ אָמַר (שמות לב, לב): אִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ. מדרש רבה (שמות מז. ט')

משה רבנו עומד כסנגור על ישראל ומבקש מה' לשאת את חטאתם, אך לפתע נראה כי במקום להפחית מחומרת החטא וללמד זכות על עם ישראל, הוא עובר חלילה לשמש כקטגור, ואומר לפני הקב"ה: "אָנָּא חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְדֹלָה"! דומה הדבר לעורך דין שבמקום שיגן על הנאשם, קם ומכריז בפני השופט: "הנאשם עבר עבירה חמורה מאוד!".

ניתן להבין את דבריו של משה רבנו כמי שאומר: אדם שעובר עבירה ואומר: מה עשיתי? בסך הכל גנבתי, בסך הכל רצחתי, מה קרה? אדם כזה אוי לו ואוי לנפשו. אבל כאשר אדם מודה, מכיר בחומרת חטאו ועוזב את דרכיו ומעלליו, תשובתו מתקבלת. וכפי שקין אמר לה': "גדול עווני מנשוא" (בראשית ד. יג) והודה על חטאו.

זה שאמר משה לפני הקב"ה. ישראל אינם מקילים בחומרת מעשיהם, יודעים הם שנכשלו בעוון גדול ביותר, ודווקא בגלל זה ראויים הם לסליחה ולכפרה.

מלבד זה טען עוד משה רבנו לקב"ה, שכל התורה שנתן נתן אותה לו, למשה. שכך כתוב בתורה: וידבר ה' אל משה, דבר אל בני ישראל, צו את בני ישראל, אמור אל בני ישראל, אם חלילה תכלה את בני ישראל מה יש לי לעשות בתורתך? למי אמסור אותה? לכן אמר משה, "ואם אין מחני נא מספריך אשר כתבת".

משל נפלא של המגיד מדובנא

רבי יעקב קרנץ זי"ע המכונה "המגיד מדובנא" הסביר במשל כיצד משה רבנו השיב חרון אף ה' על ידי הסנגוריה שלימד.

ראובן חשב ימים רבים לעשות מלבוש נאה לבנו. אסף את הכסף, קנה בד מובחר, ונתנו לחייט. החייט הכין חליפה יפה לתפארת והביאה לראובן.

שמח ראובן עם החליפה ונהנה לראות את בנו יקירו לובש אותה.

הבן כדרך הילדים הלך לטייל ולהשתעשע עם חבריו.

אך שוד ושבר. התהוללו והשתוללו הנערים, וגם הבן של ראובן ביניהם, עד ששכח הנער לגמרי שלבוש הוא בחליפתו החדשה.

נפל תוך כדי משחקו בבוץ וברפש, התקלקלה החליפה, ואבד הדרה.

אם יבוא נער זה אל אביו ויבכה לפניו במר נפשו: אויה לי, אבי יקירי! נפלתי בלי כוונה לתוך שלולית, ראה נא מה קרה לחליפתי החמודה, מה אעשה ואיך אשא פני אליך אבי יקירי, הלוא תסלח לי כי עשיתי בשוגג.

כשיראה האב את דמעות הבן, מיד רחמיו יכמרו עליו ויאמר לו: אל תירא בני מחמדי, בוא נקח את חליפתך, נכבס ונגהץ אותה עד שלא יורגש כלל מקום הכתם והלכלוך.

לא כן הדבר, אם יבוא אדם אחר ויספר לאב: דע לך כי בנך השובב הלך למקום טיט ורפש, שיחק והשתולל שם, ולבסוף נפל לתוך הבוץ והשחית את חליפתו החדשה! הלא יובן כי במקרה זה כעס האב על בנו יהא גדול מאוד.

הנמשל: זאת היתה עצת משה רבנו:

כשראה שהשטן ומלאכי חבלה עומדים ומקטרגים על בני ישראל, נעמד הוא כביכול בתור "מקטרג", והתחיל מתאונן ובוכה במר לבו:

"אנא חטא העם הזה חטאה גדולה"!

זאת כדי שהקדוש ברוך הוא יסלח לנו על חטא העגל וחלילה לא יעניש את בני ישראל

מכאן שכל הצלתם של עם ישראל היתה בזכות דברי הסנגוריה של משה רבנו

בהיות שרוב המצוות האמורות בפרשה זו עוסקות במצוות שבין אדם לחברו. לכן "נאמרה פרשה זו בהקהל – שרוב גופי תורה תלויים בה".