עם ישראל זה לא רק ניסים

עם ישראל זה לא רק ניסים

וַיְשַׁלַּח מֹשֶׁה אֶת חֹתְנוֹ וַיֵּלֶךְ לוֹ אֶל אַרְצוֹ: (פרשת יתרו יח. כז)

בתחילת הפרשה מספרת התורה, שיתרו, חותנו של משה, שמע את כל ניסי מצרים, ובעקבות שמיעה זו החליט יתרו להצטרף לעם ישראל. יתרו עוזב את עמו ואת השקפת עולמו, ויוצא אל המדבר להיפגש עם חתנו – משה רבנו. יתרו נפגש עם משה, וכך כותבת התורה: "וַיְסַפֵּר מֹשֶׁה לְחֹתְנוֹ אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה השם לְפַרְעֹה וּלְמִצְרַיִם, עַל אוֹדֹת יִשְׂרָאֵל, אֵת כָּל הַתְּלָאָה אֲשֶׁר מְצָאָתַם בַּדֶּרֶךְ, וַיַּצִּלֵם השם" (שמות יח, ח).

מדוע משה מספר ליתרו את ניסי מצרים, הרי יתרו כבר שמע עליהם טוב מאוד – רק מחמתם הוא החליט להצטרף לשורות עם ישראל, אם כן מדוע משה טורח לספר לו שוב? בעלי המוסר עונים על כך תשובה נפלאה:

יתרו שמע על הניסים הנפלאים, על מכות מצרים ועל קריעת ים סוף, אבל יש פרט קריטי אותו יתרו לא שמע – "את כל התלאה אשר מצאתם בדרך", את מסלול התלאות, את הרעב והצמא, את הפחד ממלחמה עם עמלק (רשב"ם וספורנו), את אלו יתרו לא שמע. את זה משה רוצה לספר לו.

יתרו חושב, שעם ישראל מהווה שם נרדף לניסים ולאופוריה. משה חייב "להעמיד אותו במקום". אמנם היו ניסים, אבל לניסים קדמו תלאות קשות. למכות מצרים קדמו ארבע מאות ושלושים שנות גרות, לקריעת ים סוף קדם פחד גדול – "וַיִּירְאוּ מְאֹד, וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה'" (שמות יד, י), לירידת המן קדם רעב ובני ישראל אמרו "כִּי הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה, לְהָמִית אֶת כָּל הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב" (שמות טז, ג), וזמן רב עבר עד שהם קיבלו מים – "וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל מֹשֶׁה לֵּאמֹר מַה נִּשְׁתֶּה" (שמות טו, כד).

כדי להיות צריך לעבור תלאות

אי אפשר היה לזכות לניסים, ללא התלאות שקדמו להם. משה אומר ליתרו – אתה רוצה להצטרף לעם היהודי, נפלא. אבל אם אתה חושב שעם ישראל זה רק ניסים – אין מקומך איתנו. כדי להצטרף אלינו צריך לדעת שיש הרבה תלאות בדרך, וגם את התלאות מוכרחים לקבל. לא לחינם פסוקים אלו כתובים סמוך למתן תורה. במתן תורה נהיינו לעם. עוד טרם "לידתנו" כעם, משה "משרטט" את צורתו של עם ישראל כיצד ייראה לאורך ההיסטוריה  – יהיו הרבה ניסים, גלויים ופחות גלויים, אבל בהחלט יהיו גם תלאות וקשיים.

מעמד הר סיני היה מלווה בקולות וברקים, ובעשן כבד על ההר. המראה היה 'נורא' עד כדי כך ש"ויחרד כל העם אשר במחנה" – בני ישראל "חרדו" מהקולות והעשן. מדוע? מדוע אלוקים לא נתן את התורה ללא הקולות והברקים? הוא אשר אמרנו. מי שמתייחס אל התורה ואל חיי העם היהודי כאל  דרך חיים אקזוטית ומעניינת  – מפספס את העיקר. החיים לאור התורה כרוכים לא אחת במאמצים ובמהמורות בדרך. כמובן שהמטרה והתכלית הם להוביל את האדם  בדרכי נועם אל עבר שלמות אישית רוחנית, אל חיי נועם ורוממות בעולם הזה ובעולם הבא, אולם על הדרך ישנם אתגרים לא פשוטים וקשיים רבים, המחייבים התמודדות ומאמץ.

הרעיון בא לידי ביטוי גם בפסוק האחרון שלפני תיאור מתן תורה. "וַיְשַׁלַּח מֹשֶׁה אֶת חֹתְנוֹ, וַיֵּלֶךְ לוֹ אֶל אַרְצוֹ" (שמות יח, כז).

מתי אירע העניין ששילח משה רבנו את יתרו חזרה לארצו

ישנן כמה דעות מתי אירע העניין ששילח משה רבנו את יתרו חזרה לארצו. דעת רש"י הובאה על ידי תלמידו בספרו "מחזור ויטרי" (סי' תק"ח), שמשה רבינו שילח את יתרו לארצו קודם מתן תורה, וזאת בכדי, שלא יהא חוצץ בין אחד מישראל לבין קונם, לפי שהיה גוי. אמנם דעת ה"אבן עזרא" שיתרו הגיע אחרי מתן תורה. וצריך להבין את דעת רש"י.

מדוע שלח משה את יתרו ולא השאיר אותו יחד איתם למעמד הנשגב של מתן תורה, הלא יתרו היה גדול ונכבד עד מאוד, ושבעה שמות היו לו, ונקרא יתרו שיתר פרשה אחת בתורה, ונקרא חובב שחיבב את התורה, וא"כ מדוע דחה את יתרו ממחיצתו ושלחוהו לארצו, הלא אחרי שטרח ויגע לראות פניהם, בוודאי היה מגיע לו לראות את מעמד הר סיני, ושיזכה לראות בנתינת התורה.

במדרש "פסיקתא דרב כהנא" דרשו על הפסוק (משלי י"ד י'), ""לֵב יוֹדֵעַ מָרַּת נַפְשׁוֹ, וּבְשִׂמְחָתוֹ לֹא יִתְעָרַב זָר". אמר הקב"ה: ישראל היו משועבדים בטיט ולבנים במצרים, ויתרו ישב בתוך ביתו השקט ובטח, ובא לראות בשמחת תורה עם בני? לפיכך וישלח משה את חותנו, ואחר כך ובחודש השלישי קבלו התורה.

למה כן? דרש משה קל וחומר ממצווה אחת. כשבא הקב"ה ליתן מצוות הפסח, אמר, "כל בן נכר לא יאכל בו" (שמות י"ב מ"ג), עכשיו כשהוא בא ליתן את התורה כולה לישראל, יהא יתרו כאן ויראה אותם, לפיכך וישלח משה את חותנו, ואחר כך בחדש השלישי.

וצריכים אנו להבין, מהו החיסרון הגדול שהיה ליתרו בזה שהיה יושב שקט ושליו בביתו, בשעה שבני ישראל היו משועבדים בטיט במצרים, ומדוע בשל כך לא יוכל לראות בשמחת נתינת התורה לעם ישראל?

ניתן לבאר זאת על פי המסופר בגמרא

ניתן לבאר זאת על פי המסופר בגמרא (בבא מציעא פ"ו): כאשר נפטר רבי יוסי בן רבי אלעזר בן רבי שמעון בר יוחאי, העלוהו לקבורה במערה של אביו. היה מקיף נחש למערה, ולא נתן להכניס את רבי יוסי לקבורה. אמרו החכמים לנחש: עכנא עכנא פתח פיך ויכנס בן אצל אביו, לא פתח להם. סבורים העם לומר שזה גדול מזה. יצתה בת קול ואמרה, לא מפני שזה גדול מזה, אלא זה היה בצער מערה וזה לא היה בצער מערה.

וצריך להבין, מדוע לא זכה רבי יוסי להקבר במערה יחד עם אביו וסבו רשב"י, הרי גם הוא היה גדול בתורה וביראה כמו אביו כפי שהעידה בת הקול שיצאה מן השמים. ומה עוד שזכות גדולה היא לבן להקבר אצל אביו, כפי שיעקב אבינו בקש מיוסף ונשאתני ממצרים וקברתני בקבורתם, וזאת משום, שיש ענין וסוד גדול שהבנים יטמנו בקבורת אבותם. זה מה שטענו המלווים את מיטתו של רבי יוסי לנחש שהקיף את המערה, פתח פיך ויכנס בן אצל אביו, והיינו, בגלל המעלה והזכות שיש בדבר, וא"כ מן הראוי שתפתח פיך כדי שיכנס בן אצל אביו. ומדוע נמנעה מרבי יוסי זכות זו, בגין שלא היה בצער מערה, ומה הייחודיות שיש בצער המערה, עד כדי כך שלרבי יוסי אין את הזכות להקבר עם אביו, כיוון שלא היה בצער המערה?

למדים אנו יסוד גדול, שישנם מאורעות שהאדם עובר והם נחקקים ונטבעים עמוק בתוך נפשו ומותירים את רושמם לנצח, וע"י אותו המאורע האדם עובר שינוי מהותי וממש נהפך מן השורש ונהיה לבריה חדשה, ואף על פי שכלפי חוץ הדבר לא ניכר, בכל זאת בלב עמוק פנימה האדם מרגיש וחש את רושם והשפעת המאורע. ואת השינוי הזה אי אפשר להסביר במילים, ואי אפשר להגדיר ולתאר אותו ולסבר את האוזן במהותו, דברים אלו רק הלב מרגיש, רק הלב יודע ומבין, וההרגשה הזאת טמונה בחדרי לב האדם ובתוך קרבו. כפי שאמר שלמה המלך "לב יודע מרת נפשו", רק הלב יודע ומרגיש את המרירות ואת הסבל שעבר האדם, רק בחדרי הלב פנימה אצורה הרגשת הקושי והשעבוד. ולכן, ב"שמחתו לא יתערב זר", אף אדם לא יכול להרגיש את השמחה שיש בעת היציאה מן המיצר, זר לא יוכל להבין ולהכיל את ההרגשה, לא יוכל להרגיש ולהתערב ולהיות שותף בשמחה. ולא די שאינו יכול להבין את השמחה, אלא אף אינו רשאי להשתתף בה, אסור לו לקחת חבל בשמחה אשר אין מרגיש כלל לשם מה היא באה.

לאחר מאות שנים של תלאות, גלות, צער ומכאוב. כעת, הגיעו סוף סוף למעמד הר סיני, ושמחתם גדולה מאוד, היו שווים כל הייסורים הרבים של הדורות הקודמים, כדי להגיע למעמד נשגב זה, לכרות ברית עם השם ולקבל את התורה.

לכן, בעת שמחת קבלת התורה, במעמד הנפלא של קודשא בריך הוא אורייתא וישראל, לא היה רשות לאף זר להשתתף, אלא רק למי שסבל את סבלות מצרים. לכן אומר אלוקים, יתרו – עם כל ההערכה לצעד  שעשה – לא עבר עם בני את מסלול התלאות, מדוע שהוא יזכה "לחגוג" עם כולם?  לכן "וישלח משה את חותנו"…

הרי לנו, עד כמה חשובה היא הרגשת הלב, וכמו כן עלינו לדעת שהתלאות מהוות חלק אינטגרלי מהתקדמותנו הרוחנית. מי שזוכה לעבור את מסלול הזהב ולהגיע לסיומו – זוכה למתן תורה פרטי משלו.

אשר על כן צריכים אנו לחזק עצמנו להיות בגדר של נושא בעול עם חבירו ולשאת עם חברנו בצערו וצרתו, ולהרגיש בליבנו את הסבל והייסורים שסובל זולתנו. ולזכור תמיד, שכל הצער שיש לעם ישראל נובע מצער השכינה שנמצאת עמנו בגלות, ואף הקב"ה עצמו כביכול נמצא בגלות, וכמו שכתוב "עמו אנכי בצרה". וצריכים אנו להתחזק בכל יום בזיכרון חורבן ירושלים, ולהצטער על החיסרון שיש לעם ישראל מחמת החורבן, ומי שזוכר ומצטער על חורבן ירושלים זוכה ורואה בשמחתה. בבחינת לב יודע מרת נפשו, הוא אשר זוכה ומשתתף בשמחת הגאולה שתבוא במהרה בימינו.

שתפו את המאמר:
עסקים מומלצים באינדקס אנ"ש​
דבר תורה על פרשת השבוע​
הישארו מעודכנים

הצטרפו אל רשימת התפוצה שלנו ותקבלו עדכונים בכל מה שחדש

מה חדש באתר
Translate »