מלאכת המשכן וכליו

בפרק לט פסוקים לב והלאה מספרת התורה כי עם סיום מלאכת המשכן וכליו הביאו אותם בני ישראל לפני משה.

וַתֵּכֶל כָּל עֲבֹדַת מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ: וַיָּבִיאוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן אֶל מֹשֶׁה אֶת הָאֹהֶל וְאֶת כָּל כֵּלָיו קְרָסָיו קְרָשָׁיו (בריחו) בְּרִיחָיו וְעַמֻּדָיו וַאֲדָנָיו:….  כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הָעֲבֹדָה: וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת כָּל הַמְּלָאכָה וְהִנֵּה עָשׂוּ אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה כֵּן עָשׂוּ וַיְבָרֶךְ אֹתָם מֹשֶׁה: פרשת פקודי

אומר השפתי חכמים: הביאו את המשכן חלקים חלקים מפני שלא היו יכולין להקימו! וכך ביאר רש"י על המילים: ויביאו את המשכן וגו'.. שלא היו יכולין להקימו, ולפי שלא עשה משה שום מלאכה במשכן, הניח לו הקב"ה הקמתו, שלא היה יכול להקימו שום אדם, מחמת כובד הקרשים שאין כח באדם לזוקפן, ומשה העמידו, אמר משה לפני הקב"ה, איך אפשר הקמתו על ידי אדם, אמר לו עסוק אתה בידך, נראה כמקימו והוא נזקף וקם מאליו, וזהו שנאמר הוקם המשכן, הוקם מאליו.

ובמדרש תנחומא (פקודי יא):

כֵּיוָן שֶׁגָּמְרוּ מְלֶאכֶת הַמִשְׁכָּן, הָיו יוֹשְׁבִין וּמְצַפִּין אֵימָתַי תָּבֹא שְׁכִינָה וְתִשְׁרֶה בוֹ, וְהָיוּ מִצְטַעֲרִין הַכֹּל מִפְּנֵי שֶׁלֹּא שָׁרְתָה שְׁכִינָה עָלָיו. מֶה עָשׂוּ. הָלְכוּ לָהֶם אֵצֶל חַכְמֵי לֵב, אָמְרוּ לָהֶן, וּמָה אַתֶם יוֹשְׁבִין, הַעֲמִידוּ אַתֶּם אֶת הַמִּשְׁכָּן וְתִשְׁרֶה שְׁכִינָה בֵּינוֹתֵינוּ. הָיוּ מְבַקְשִׁים לְהַעֲמִידוֹ, וְלֹא הָיוּ יוֹדְעִין וְלֹא יְכוֹלִין לְהַעֲמִידוֹ. וּכְשֶׁהֵן חוֹשְׁבִין לְהַעֲמִידוֹ, הוּא נוֹפֵל. מִיָּד הָלְכוּ לָהֶם אֵצֶל בְּצַלְאֵל וְאָהֳלִיאָב, אָמְרוּ לָהֶם, בּוֹאוּ אַתֶּם וְהַעֲמִידוּ הַמִשְׁכָּן שֶׁאַתֶּם עֲשִׂיתֶם אוֹתוֹ, שֶׁמָּא עַל יֶדְכֶם רָאוּי לַעֲמֹד. מִיָּד הִתְחִילוּ לְהַעֲמִידוֹ וְלֹא יָכֹלוּ. הִתְחִילוּ מְסִיחִין וּמְרַנְּנִין וְאוֹמְרִים: רְאוּ מֶה עָשָׂה לָנוּ בֶן עַמְרָם שֶׁהוֹצִיא אֶת מָמוֹנֵנוּ בַּמִּשְׁכָּן הַזֶה וְהִכְנִיס אוֹתָנוּ לְכָל הַטֹּרַח הַזֶּה וְאָמַר לָנוּ כִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יוֹרֵד מִן הָעֶלְיוֹנִים וְשׁוֹרֶה בְּתוֹךְ יְרִיעוֹת עִזִּים, שֶׁנֶּאֱמַר: וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם (שמות כה, ח). וְלָמָּה לֹא הָיוּ יְכוֹלִין לְהַעֲמִידוֹ. אֶלָּא שֶׁהָיָה מֹשֶׁה מֵצֵר עַל שֶׁלֹּא נִשְׁתַּתֵּף הוּא עִמָּהֶן בִּמְלֶאכֶת הַמִשְׁכָּן. כֵּיצַד, הַנְּדָבָה נִתְּנָה עַל יְדֵי יִשְׂרָאֵל, וְהַמְּלָאכָה נַעֲשֵׂית עַל יְדֵי בְּצַלְאֵל וְאָהֳלִיאָב וְחַכְמֵי לֵב. וּלְפִי שֶׁהָיָה מֹשֶׁה מֵצֵר, הֶעְלִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵהֶם וְלֹא הָיוּ יְכוֹלִין לְהַעֲמִידוֹ. כֵּיוָן שֶׁהֵטִיחוּ פְּנֵיהֶם מִכָּל מָקוֹם וְלֹא הָיוּ יְכוֹלִין לְהַעֲמִידוֹ, נִכְנְסוּ כָּל יִשְׂרָאֵל אֵצֶל מֹשֶׁה, אָמְרוּ, מֹשֶׁה רַבֵּנוּ, כָּל מַה שֶּׁאָמַרְתָּ לָנוּ עָשִׂינוּ, וְכָל מַה שֶּׁצִּוִּיתָנוּ לִתֵּן וּלְהוֹצִיא נָתַנּוּ הַכֹּל, וַהֲרֵי כָּל הַמְּלָאכָה לְפָנֶיךָ, שֶׁמָּא חִסַּרְנוּ שׁוּם דָּבָר אוֹ וִתַּרְנוּ עַל כָּל מַה שֶּׁאָמַרְתָּ לָּנוּ, רְאֵה הַכֹּל לְפָנֶיךָ. וְהָיוּ מַרְאִין לוֹ כָּל דָּבָר וְדָבָר, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיָּבִיאוּ אֶת הַמִשְׁכָּן אֶל מֹשֶׁה וְגוֹ'. וּכְתִיב: וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת כָּל הַמְּלָאכָה וְגוֹ'. אָמְרוּ לוֹ: לֹא כָךְ וְכָךְ אָמַרְתָּ לָנוּ לַעֲשׂוֹת. אָמַר לָהֶם: הֵן. וְכֵן עַל כָּל דָּבָר וְדָבָר. אָמְרוּ לוֹ: וְאִם כֵּן לָמָּה אֵינוֹ עוֹמֵד, שֶׁהֲרֵי כְּבָר נִצְטַעֲרוּ בְּצַלְאֵל וְאָהֳלִיאָב וְכָל חַכְמֵי לֵב לְהַעֲמִידוֹ וְלֹא הָיוּ יְכוֹלִין. וְהָיָה מֹשֶׁה מֵצֵר עַל דָּבָר זֶה, עַד שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה, לְפִי שֶׁהָיִיתָ מֵצֵר שֶׁלֹּא הָיָה לְךָ עֲשִׂיָּה וְלֹא חֵלֶק בִּמְלֶאכֶת הַמִשְׁכָּן, לְפִיכָךְ לֹא יָכְלוּ אוֹתָן חֲכָמִים לְהַעֲמִידוֹ, בִּשְׁבִילְךָ, כְּדֵי שֶׁיֵּדְעוּ כָּל יִשְׂרָאֵל, שֶׁאִם עַל יָדְךָ אֵינוֹ עוֹמֵד, שׁוּב אֵינוֹ עוֹמֵד לְעוֹלָם, וְאֵינִי כוֹתֵב לוֹ הֲקָמָה אֶלָּא עַל יָדֶיךָ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיָּקֶם מֹשֶׁה אֶת הַמִּשְׁכָּן. וְכֵן הוּא אוֹמֵר, וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה, בְּיוֹם הַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ תָּקִים אֶת מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד. אָמַר מֹשֶׁה, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֵינִי יוֹדֵעַ לְהַעֲמִידוֹ. אָמַר לוֹ: עֲסֹק בְּיָדֶיךָ וְאַתָּה מַרְאֶה לְהַעֲמִידוֹ וְהוּא עוֹמֵד מֵאֵלָיו, וַאֲנִי כוֹתֵב עָלֶיךָ שֶׁאַתָּה הֲקֵמֹתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הוּקַם הַמִשְׁכָּן. וּמִי הֶעֱמִידוֹ. מֹשֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיָּקֶם מֹשֶׁה אֶת הַמִּשְׁכָּן.  

במדרש רבה ויקרא א פיסקה ו מובא שמשה רבנו לא תרם כלום למען המשכן! לא תרם שום תרומה וגם לא סייע במלאכת המשכן וכליו. וכך אומר המדרש:

רַבִּי תַּנְחוּמָא פָּתַח (משלי כ, טו): יֵשׁ זָהָב וְרָב פְּנִינִים וּכְלִי יְקָר שִׂפְתֵי דָעַת, בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם אָדָם יֵשׁ לוֹ זָהָב וָכֶסֶף אֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת וְכָל כְּלֵי חֶמְדָה שֶׁבָּעוֹלָם, וְטוֹבָה וְדַעַת אֵין בּוֹ, מַה קְּנִיָּה יֵשׁ לוֹ, מַתְלָא אָמַר דֵּעָה קָנִיתָ מֶה חָסַרְתָּ, דֵּעָה חָסַרְתָּ מַה קָּנִיתָ. יֵשׁ זָהָב, הַכֹּל הֵבִיאוּ נִדְבָתָן לַמִּשְׁכָּן זָהָב, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שמות כה, ג): וְזֹאת הַתְּרוּמָה וגו'. וְרָב פְּנִינִים, זוֹ נִדְבָתָן שֶׁל נְשִׂיאִים, דִּכְתִיב (שמות לה, כז): וְהַנְּשִׂאִם הֵבִיאוּ וגו', וּכְלִי יְקָר שִׂפְתֵי דָעַת, לְפִי שֶׁהָיְתָה נַפְשׁוֹ שֶׁל משֶׁה עֲגוּמָה עָלָיו, וְאָמַר הַכֹּל הֵבִיאוּ נִדְבָתָן לַמִּשְׁכָּן וַאֲנִי לֹא הֵבֵאתִי, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חַיֶּיךָ שֶׁדִּבּוּרְךָ חָבִיב עָלַי יוֹתֵר מִן הַכֹּל, שֶׁמִּכֻּלָּן לֹא קָרָא הַדִּבּוּר אֶלָּא לְמשֶׁה, וַיִּקְרָא אֶל משֶׁה.

וכן במדרש רבה שמות פרשה מ פסקא ב נאמר: כְּשֶׁעָלָה משֶׁה לַמָּרוֹם הֶרְאָה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כָּל כְּלֵי הַמִּשְׁכָּן וְאָמַר לוֹ כָּךְ וְכָךְ עֲשֵׂה (שמות כה, לא): וְעָשִׂיתָ מְנֹרַת, (שמות כה, כג): וְעָשִׂיתָ שֻׁלְחָן, (שמות ל, א): וְעָשִׂיתָ מִזְבֵּחַ, כָּךְ כָּל מַעֲשֵׂה הַמִּשְׁכָּן. בָּא משֶׁה לֵירֵד סָבוּר שֶׁהוּא עוֹשֶׂה אוֹתוֹ, קָרָא לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמַר לוֹ משֶׁה מֶלֶךְ עֲשִׂיתִיךָ אֵין דֶּרֶךְ הַמֶּלֶךְ לַעֲשׂוֹת דָּבָר, אֶלָּא גּוֹזֵר וַאֲחֵרִים עוֹשִׂים, אַף אַתָּה אֵין לְךָ רְשׁוּת לַעֲשׂוֹת דָּבָר אֶלָּא אֱמֹר לָהֶם וְהֵם עוֹשִׂין.

ויש להבין מדוע משה רבנו לא תרם ולא עשה למלאכת המשכן?

אלא שידוע כי המשכן בא לכפר על מעשה העגל, יבוא זהב המשכן ויכפר על זהב העגל. היחיד שלא היה שותף כלל וכלל למעשה העגל היה משה רבנו שהרי היה בשמים, ולכן לא היה לו כל צורך ליטול חלק בשותפות בנית המשכן וכליו.

נמצא לפי זה שלא עשה משה כלום למלאכת המשכן וכן לא תרם שום תרומה למשכן. מדוע נאמר בתורה: וַיָּקֶם מֹשֶׁה אֶת הַמִּשְׁכָּן (שמות מ יח') שמשה הקים את המשכן?

מוסיף הכלי יקר ואומר, כתוב בפסוק: ביום החדש הראשון באחד לחודש תקים את משכן אהל מועד. שלשה פעמים כתוב לשון הקמה, א' תקים את המשכן, ב' הוקם המשכן, ג' ויקם משה. בפועל משה לא הקים את המשכן רק הניח את ידו על המשכן, הראה כאילו שהוא מקימו כדברי המדרש אבל בפועל המשכן עמד מעצמו.

וצריך להבין מה ענין שאמר הקב"ה למשה "עֲסֹק בְּיָדֶיךָ וְאַתָּה מַרְאֶה לְהַעֲמִידוֹ וְהוּא עוֹמֵד מֵאֵלָיו, וַאֲנִי כוֹתֵב עָלֶיךָ שֶׁאַתָּה הֲקֵמֹתוֹ", למה צריך דוקא להושיט את ידו, להראות שהוא עושה מעשה? יכל משה למשל להקים את המשכן בדיבור לומר למשכן עמוד ויעמוד? מה ענין של עסוק בידיך?

על כך משיב ה"כלי יקר" שיש בזה רמז לכל המעשים אשר האדם עושה כי קצרה יד האדם להשלימם החל וגמור אלא האדם הוא המתחיל וה' יגמור על ידו, וכן ארז"ל (קידושין ל:) כנגד היצר הרע אלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו אינו יכול לו כו'.

מכאן שבכל דבר ודבר ששייך לרוחניות על האדם לעשות את הצעד הראשון, והקב"ה יגמור על ידו.

וכן בעניין יצר הרע, יצר הרע הוא מלאך ואנו בני אדם, כיצד ניתן שאדם ינצח מלאך, והלא הוא מאש ואנו בשר ודם? אלא שאלמלא הקב"ה עוזרנו אין אנו יכולים לו ליצר הרע, ועזרת ה' תבא רק לאחר שהאדם עושה מעצמו את הצעד הראשון, אך אם ישב האדם ולא יעשה כלום ודאי שלא יזכה לסיוע ועזרה של הקב"ה.

"עזוב תעזוב עמו".. אדם לא יכול לומר למישהו תחליף לי בבקשה את הגלגל, והוא עצמו ישב מן הצד. למה אתה לא מחליף בעצמך? אני לא רוצה להתלכלך! אז מה שאני אתלכלך בשבילך? אין שום מצוה כזו! עזוב תעזוב עימו!!! כך גם ברוחניות, אתה תעשה כל מה שאתה יכול ואז תראה סייעתא דישמיא.

אנחנו מסיימים ב"ה את חומש שמות שהתחיל עם הסיפור של לידת משה רבנו שהוזכר בכל החומש מלבד פרשת תצוה ועל כך קיבל פיצוי בפרשת פקודי והוזכר ח"י פעמים כאשר ציוה ה' את משה…

כך מצאנו גם אצל בתיה בת פרעה כאשר שלחה את אמתה לתיבה הנמצאת ביאור והוציאה את משה. לימדונו חז"ל כי שישים אמה היה המרחק בין בתיה לתיבה בה היה משה (30 מטר).

ויש לשאול לכאורה זה לא מציאותי שממרחק כזה תגיע בתיה לתיבה הנמצאת ביאור, אם כן מה היה השיקול שלה להושיט את היד?

זה כמו שקרא בבית הכנסת כאשר יהודי אחד עשה הגבהה וכמעט הפיל את הספר ואז כל הקהל כאיש אחד הושיטו את היד כדי להחזיק את הספר!!  מה אתה מושיט את היד, אתה תגיע?

חז"ל מלמדים לנו שנעשה נס לבתיה בת פרעה

ונתארכה ידה עד כדי שלושים מטר וכך הגיעה לתיבה בה מצאה את משה. וכשהוציאה אותו מהתיבה קראה לו בשם משה, כי מן המים משיתיהו. ומתוך עשרה שמות שנקרא בהם משה לא קרא לו הקב"ה אלא בשם משה שנתנה לו בתיה.

ולכאורה מדוע נבחר שם זה של משה דוקא? והלא כל ענין השם משה הוא מפני שאמרה "כי מן המים משיתיהו", ואילולי שהקב"ה האריך ידה לא היתה מגיעה ידה לתיבה, אם כן מי שעשה את הנס זה הקב"ה שהאריך לה ידה ולא בתיה, אם כן למה נקרא שמו משה כי מן המים משיתיהו?

ועוד יש לשאול, אם הקב"ה רוצה בדוקה שמשה ינצל מהיאור על ידי בתיה בת פרעה, מדוע היה צריך להאריך לה ידה, והלא פשוט יותר שרוח שהיתה נושבת ביאור היתה גורמת לתיבה להגיע לחוף ושם היתה בתיה לוקחת את משה מהתיבה?

מכאן שוב למדים אנו את היסוד שאמרנו, שבכל דבר ודבר ששייך לרוחניות על האדם לעשות את הצעד הראשון, והקב"ה יגמור על ידו. ולא זו בלבד אלא שכל מה שנעשה באותה פעולה לא רק על ידך אלא גם על ידי הקב"ה שעשה בשבילך ולמענך הכל נזקף לזכותך שלך!

על הפסוקים בפרשת ניצבים: כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא: לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה: מביא רש"י את דברי הגמרא בעירובין נה. לא בשמים היא. שאלו היתה בשמים היית צריך לעלות אחריה וללמדה (עירובין נה.):

ואיך ניתן לעלות לשמים? יש איזה שהוא סולם חוץ מסולמו של יעקב וגם זה היה בחלום.

מספרים על עשיר שביקש לתת סכום גדול ביותר למי שיעלה מאה קומות בתוך שלשים דקות וכו'.. לבסוף עלה אחד והגיע לקומה שמונים אך נכונה לו הפתעה שמשם כבר לא היו מדרגות, ובמקום מדרגות היתה מעלית שהביאה אותו במהירות לקומה המאה.

ומה הענין? אלא שרוב האנשים אפילו לא ניסו לעלות ומעיקרא התייאשו, ואילו זה אמר אני אנסה ונראה עד כמה אוכל להגיע, וכשהגיע לקומה השמונים וכבר לא יכל להמשיך משם קיבל סיוע ועזרה והשיג את המטרה.

כך אומר הקב"ה לו היתה התורה בשמים היית צריך לעלות אחריה וללומדה, ואיך ניתן לעלות לשמים? אלא כל אחד יעשה את ההשתדלות שלו לעלות לשמים, עד היכן שמשגת ידו והקב"ה יגמור על ידו.

וכך למעשה נמדדת התורה, עד כמה ההשתדלות של האדם מגיעה? עד כמה אתה מוכן להשקיע ולעשות!

ואלו למעשה דברי המדרש על הפסוק הראשון בקהלת שמספר על רבי חנינא בן דוסא.

רבי חנינא בן דוסא, אמרו חכמים זכרונם לברכה: בכל יום ויום בת-קול יוצאת מהר חורב ואומרת: כל העולם כולו לא נזון אלא בשביל חנינא בני, וחנינא בני די לו בקב חרובין מערב- שבת לערב-שבת. ואשתו של חסיד זה כשהיתה רואה את הנשים ערב-שבת אופות ומבשלות לכבוד השבת, ולה לא היה כלום ולא מאומה לאפות ולא לבשל, היתה מתביישת משכנותיה והיתה מסקת אש בתנור ושמה הקדרות עם מים לבד, בשביל להראות לשכנותיה שהיא אופה ומבשלת כמותן.

ויהי יום אחד ערב-שבת, היא מסיקה התנור, ותבוא אליה שכנתה ותאמר לה: הסקת התנור, ואני יודעת שאין לך כלום לאפות ולא לבשל. והלכה היא לבדוק ולראות בתנור, ומצאה אותו מלא לחם, ומצאה משארתה מלאה בצק. ותקרא אותה ותאמר לה: צאי והוציאי הלחם, כי כבר הוא אפוי והבצק חמוץ במשארת. ותצא ותאסוף הלחם, ותאפה את הבצק. וכך היה לה וכך עשה הקדוש-ברוך-הוא ניסים ונפלאות בזכותם וחסידותם.

וכן ערב-שבת נתחלף לה כלי של שמן בכלי של חמץ בנר, והדליקתו והיא לא ידעה, ובראותה כן ותאנח מאד. ויראה אותה רבי חנינא בעלה ואמר לה: מה לך? ותספר לו כל אשר קרה אותה. ויאמר לה : אל תעצבי, מי שאמר לשמן וידליק, הוא יאמר לחומץ וידליק. ויהי הנר דולק כל הלילה וכל היום, עד שהדליקו ממנו נר להבדיל עליו.

ויהי היום ויכבד עליה עול התעניות וקושי הדלות. ותאמר לו אשתו לרבי חנינא (תענית כד): בקש מאלהיך שיתן לך מעט מן הטובה שעתיד לתן לך לעולם הבא. ויעש כן, ונתן לו רגל אחד של זהב מן שולחנו. ויהי בלילה וירא בחלום שולחנות של זהב מן חבריו והם שלמים לפניהם, ושולחנו לפניו בלא רגל אחד. וייקץ ויגד לאשתו החלום.

ותאמר לו אשתו: אם כן אפוא בקש מאלהיך שיקח הרגל. ויעש כן, וישב הרגל למקומו. ואמרו חכמינו זכרונם לברכה: גדול הנס האחרון מן הראשון, והלכתא גמירי לה: מיהב יהבי, משקל לא שקלי.

ומעשיות של החסיד הזה עצמו מספר, ואמרו שלא היתה תפלתו מעולם [שבה] ריקם מלפני הקדוש-ברוך- הוא בכל עת, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה כי בימי בצורת ירד הגשם והוא היה הולך בדרך ותקץ נפשו מרוב הגשמים, ואמר: כל העולם כולו בנחת וחנינא בצער, ויכלא הגשם מן השמים. ויגיע עד ביתו בלילה, ואמר: כל העולם כלו בצער וחנינא בנחת, וירדו גשמים. בוא וראה כמה גדולתו של חסיד זה וחסידותיו וצדקותיו לפני הקדוש-ברוך-הוא והוא מצטער בעולמו ברעב ובעירם ובחסר-כל.

על-כן יבקש המשכיל יוצרו ויאמין כל מה שזכרתי, ולא יכעס ולא יקצוף בעת תבואנה עליו צרות רבות ורעות, וידע שירבה שכרו ופעולתו הקדוש-ברוך- הוא, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה: כל השמח ביסורין בעולם הזה מביא ישועה לו לעולם הבא. ואמרו חכמינו זכרונם לברכה: החסידים עושים מאהבה ושמחים ביסורין, ועליהם הכתוב אומר: ואוהביו כצאת השמש בגבורתו. וצריך אדם לידע שהקדוש-ברוך-הוא יבחר לו הטוב מאשר יבחר לנפשו הטוב, והולך בדרך הטובה, והוא ישפיע טובה לרשעים בעולם הזה כדי שיירשו מדרגה התחתונה של גיהנם, שנאמר: יש דרך ישר לפני איש ואחריתו דרכי מות ובאין יסורים על הצדיקים בעולם הזה כדי שיירשו חיי העולם הבא, שנאמר: והיה ראשיתך מצער ואחריתך ישגה מאד.

ובמדרש קהלת כתוב על הפסוק: חָזִיתָ אִישׁ מָהִיר בִּמְלַאכְתּוֹ לִפְנֵי מְלָכִים יִתְיַצָּב, מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא שֶׁרָאָה בְּנֵי עִירוֹ מַעֲלִין נְדָרִים וּנְדָבוֹת לִירוּשָׁלַיִם, אָמַר הַכֹּל מַעֲלִין לִירוּשָׁלַיִם נְדָרִים וּנְדָבוֹת וַאֲנִי אֵינִי מַעֲלֶה דָּבָר, מֶה עָשָׂה, יָצָא לְמִדְבָּרָהּ שֶׁל עִירוֹ וְרָאָה שָׁם אֶבֶן אַחַת, וְשִׁבְּבָהּ וְסִתְּתָהּ וּמֵרְקָהּ, וְאָמַר הֲרֵי עָלַי לְהַעֲלוֹתָהּ לִירוּשָׁלַיִם, בִּקֵּשׁ לִשְׂכֹּר לוֹ פּוֹעֲלִים, נִזְדַּמְּנוּ לוֹ חֲמִשָּׁה בְּנֵי אָדָם, אָמַר לָהֶן מַעֲלִין לִי אַתֶּם אֶבֶן זוֹ לִירוּשָׁלַיִם, אָמְרוּ לוֹ תֵּן לָנוּ חֲמִשָּׁה סְלָעִים וְאָנוּ מַעֲלִים אוֹתָהּ לִירוּשָׁלַיִם, בִּקֵּשׁ לִתֵּן לָהֶם וְלֹא נִמְצָא בְּיָדוֹ דָּבָר לְשָׁעָה, הִנִּיחוּהוּ וְהָלְכוּ לָהֶם, זִמֵּן לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חֲמִשָּׁה מַלְאָכִים בִּדְמוּת בְּנֵי אָדָם, אָמַר לָהֶם אַתֶּם מַעֲלִין לִי אֶבֶן זוֹ, אָמְרוּ לוֹ תֵּן לָנוּ חֲמִשָּׁה סְלָעִים וְאָנוּ מַעֲלִין לְךָ אַבְנְךָ לִירוּשָׁלַיִם, וּבִלְבַד שֶׁתִּתֵּן יָדְךָ וְאֶצְבָּעֲךָ עִמָּנוּ, נָתַן יָדוֹ וְאֶצְבָּעוֹ עִמָּהֶם וְנִמְצְאוּ עוֹמְדִים בִּירוּשָׁלַיִם, בִּקֵּשׁ לִתֵּן לָהֶם שְׂכָרָן וְלֹא מְצָאָן, נִכְנַס לְלִשְׁכַּת הַגָּזִית וְשָׁאַל בִּשְׁבִילָם, אָמְרוּ לוֹ דּוֹמֶה שֶׁמַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת הֶעֱלוּ אַבְנְךָ לִירוּשָׁלַיִם, וְקָרְאוּ עָלָיו הַמִּקְרָא הַזֶּה: חָזִיתָ אִישׁ מָהִיר בִּמְלַאכְתּוֹ לִפְנֵי מְלָכִים יִתְיַצָּב, קְרֵי בֵּיהּ לִפְנֵי מַלְאָכִים יִתְיַצָּב.

ולכאורה מה הענין שביקשו המלאכים שהסכימו להעלות לו את האבן לירושלים "ובלבד שתתן ידך ואצבעו עמנו", כלום רבי חנינא שמאכלו חרובים בלבד יש בו את הכח להרים אבן זו? אם כן מה הענין שיתן ידו ויסייע בידם?

מכאן שוב למדים אנו את היסוד שאמרנו, שבכל דבר ודבר ששייך לרוחניות על האדם לעשות את הצעד הראשון, והקב"ה יגמור על ידו.

אם אתה יכול לשים את היד אז לפחות את זה תעשה, גם אם זה לכאורה לא מוסיף כלום, אתה תעשה את מה שאתה יכול!

רבי חנינא בן דוסא היה בכוחו להעלות את האבן לירושלים במעשה ניסים, אך נמנע הוא השתמש בניסים לצורך עצמו.

הגמרא בתענית נדף כה.] מספרת עוד על רבי חנינא בן דוסא מעשה שהיו לו עזים. באו ואמרו לו, שהן מפסידות את התבואה בשדות. אמר להם: אם הן מפסידות בשדות – יאכלו אותן דובים זאבים שבשדות, ואם לאו – אזי כל עז ועז תביא לעת ערב דוב על קרניה. וכן היה, שבערב הביאה כל אחת ואחת דוב על קרניה.

ומנין היו לו לרבי חנינא בן דוסא עיזים, והרי הוא היה עני. אמר רבי פינחס, כי מעשה היה, שעבר אדם אחד על פתח ביתו והניח שם תרנגולים. מצאתם אשתו של רבי חנינא בן דוסא. אמר לה : אל תאכלי מביציהם, והרבו ביצים ותרנגולים, והיו מצערים אותם. הלך ומכרם, וקנה בעד מעותיהם עיזים. לימים עבר אותו איש שנאבדו ממנו אלו התרנגולים, אמר לחברו: כאן הנחתי התרנגולים שלי. שמע רבי חנינא בן דוסא, אמר לו: יש לך סימן בהם? אמר לו: הן! נתן לו סימן, ונטל את העיזים האלו. ואלו הם העיזים שהביאו על קרניהן את הדובים.

על פי מעשה זה ניתן לראות שיכל רבי חנינא במעשה ניסים להוביל את האבן לירושלים על העיזים כפי שהביאו דוב בקרניהם, אלא שנמנע הוא להשתמש בניסים לצורך עצמו. וזה שאמר שהעיזים יביאו דובים בקרניהם זה כדי למנוע חילול ה' שלא יאמרו שהעיזים של רבי חנינא מזיקות.

איזו צדקות ואיזו קדושה של רבי חנינא בן דוסא ואיזו אמונת חכמים היתה באותם דורות, מספרת הגמרא בתענית כה ע"א: מעשה בשכנתו של רבי חנינא בן דוסא, שהיתה בונה בית, ולא היו הקורות מגיעות מכותל אל כותל. באה לפניו ואמרה לו: בניתי בית, ואין הקורות מגיעות מכותל אל כותל. אמר לה: מה שמך? אמרה לו:

איכו, אמר: איכו, יאריכו הקורות שלך, והאריכו הקורות עד שיצאו אמה לכאן ואמה לכאן. ויש אומרים, שהקורות בעצמן לא נארכו, רק היו לה קורות קטנות עוד, ורבי חנינא בתפלתו עשה שהקורות הקטנות האלו נדבקו לקורות של הבית, ונתארכו כאלו היו מתחלה קורה אחת (עין ברש"י). ורבי פלימו אמר, שראה הבית הזה, והיו קורותיו יוצאות אמה לכאן ואמה לכאן, ואמרו לו שהבית הזה הוא שקרה רבי חנינא בן דוסא בתפלתו.

אם כן יכל רבי חנינא להביא את האבן לירושלים במעשה ניסים אך לא השתמש בכוח זה לצורך עצמו וכאשר שלח לו הקב"ה מלאכים בצורת אדם אז בקשו אותו לשים יד איתם, מדוע? כי ברוחניות אדם צריך לעשות את מה שהוא יכול לעשות גם אם זה מעט מאוד, ורק לאחר מכן יזכה לראות את עזרת הקב"ה.

הגמרא בסוכה נב ע"א אומרת: לעתיד לבוא לא יהיה יהודי אחד שלא יבכה בהלוויתו של מלאך המות, וכך אמר רבי יהודה לעתיד לבא מביאו הקב"ה ליצר הרע ושוחטו בפני הצדיקים ובפני הרשעים צדיקים נדמה להם כהר גבוה ורשעים נדמה להם כחוט השערה הללו בוכין והללו בוכין צדיקים בוכין ואומרים היאך יכולנו לכבוש הר גבוה כזה ורשעים בוכין ואומרים היאך לא יכולנו לכבוש את חוט השערה הזה ואף הקב"ה תמה עמהם שנאמר: (זכריה ח-ו) כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת כִּי יִפָּלֵא בְּעֵינֵי שְׁאֵרִית הָעָם הַזֶּה בַּיָּמִים הָהֵם גַּם בְּעֵינַי יִפָּלֵא נְאֻם יְהוָה צְבָאוֹת: 

שואל המהרש"א מילא הרשעים בוכים מובן, אבל הצדיקים שניצחו את יצר הרע על מה יש להם לבכות?

כתב החיד"א בספרו "מראית עין" הקב"ה טוב ורוצה להיטיב ולכן ברא את האדם ונתן לו תרי"ג מצוות כדי להיטיב עימו וליתן לו שכר בזכות ולא בחסד שלא יהיה בגדר של 'נהמא דכיסופא', וכאשר הצדיקים עולים לשמים ורואים שלולא עזרתו של הקב"ה לא היו יכולים לנצח את יצר הרע שהוא מאש ואנו בשר ודם, שנאמר: אילמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו. נמצא שבכל מצוה ומצוה שעשו, עשו מעצמם מעט מאוד והשאר עשה הקב"ה למענם, אם כך הרי ששכרן על קיום המצוות הוא בבחינת 'נהמא דכיסופא', ולכן בוכים הצדיקים, לשם מה ירדנו לעולם הזה, כדי לחזור ולקבל 'נהמא דכיסופא'?

התשובה לכך היא: אומר הקב"ה לצדיקים ראו, בתיה בת פרעה עשתה מאמץ קטן ואני הארכתי לה את ידה, אני עשיתי את רוב הפעולה ובכ"ז נקרא הדבר על שמה של בתיה, ויקרא שמו משה, "כי מין המים משיתיהו"!

משה רבנו רק הניח ידו והקב"ה הרים את המשכן, ונקרא המשכן על שמו של משה, "ויקם משה את המשכן". משה עשה מעט מאוד, אבל זה מה שהוא יכל, לכן נקרא הדבר על שמו.

מכאן שוב למדים אנו את היסוד שאמרנו, שבכל דבר ודבר ששייך לרוחניות על האדם לעשות את הצעד הראשון, והקב"ה יגמור על ידו. ולא זו בלבד אלא שכל מה שנעשה באותה פעולה לא רק על ידך אלא גם על ידי הקב"ה שעשה בשבילך ולמענך הכל נזקף לזכותך שלך!

המדרש בויקרא רבה פרשה יט אומר: אָמַר רַבִּי אַמֵּי (משלי כד, ז): רָאמוֹת לֶאֱוִיל חָכְמוֹת.

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן לְכִכָּר תָּלוּי בַּאֲוִירוֹ שֶׁל בַּיִת, מִי שֶׁטִּפֵּשׁ אוֹמֵר מִי יָכוֹל לְהוֹרִיד אֶת זֶה, מִי שֶׁפִּקֵּחַ אוֹמֵר וְלֹא אַחֵר תְּלָאוֹ, אֶלָּא מֵבִיא שְׁנֵי קָנִים וּמְסַפְּקָן זֶה לָזֶה וּמוֹרִידוֹ. כָּךְ מִי שֶׁטִּפֵּשׁ אוֹמֵר מִי יָכוֹל לִלְמֹד תּוֹרָה שֶׁבְּלִבּוֹ שֶׁל חָכָם, מִי שֶׁפִּקֵּחַ אוֹמֵר וְהוּא לֹא מֵאַחֵר לְמָדָהּ, אֶלָּא הֲרֵינִי לוֹמֵד שְׁתֵּי הֲלָכוֹת הַיּוֹם וּשְׁתַּיִם לְמָחָר עַד שֶׁאֲנִי לוֹמֵד אֶת כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ.

אָמַר רַבִּי לֵוִי מָשָׁל לִטְרַסְקָל נָקוּב שֶׁשָּׂכַר בְּעָלָיו פּוֹעֲלִים לְמַלֹאתוֹ, מִי שֶׁטִּפֵּשׁ מַהוּ אוֹמֵר, מָה אֲנִי מוֹעִיל, מַכְנִיס בָּזוֹ וּמוֹצִיא בָּזוֹ, מִי שֶׁפִּקֵּחַ מַהוּ אוֹמֵר, וְלֹא שְׂכַר כָּל חָבִית וְחָבִית אֲנִי נוֹטֵל. כָּךְ מִי שֶׁהוּא טִפֵּשׁ מַהוּ אוֹמֵר מָה אֲנִי מוֹעִיל לִלְמֹד תּוֹרָה וּמְשַׁכְּחָהּ, מִי שֶׁהוּא פִּקֵּחַ מַהוּ אוֹמֵר וְלֹא שְׂכַר יְגִיעָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נוֹתֵן.

ובתנחומא וילך ב': אָמַר אֵלִיָּהוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, פַּעַם אַחַת הָיִיתִי מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ וּמָצָאתִי אָדָם אֶחָד, וְהָיָה מַלְעִיג לִי וּמִתְלוֹצֵץ בִּי. אָמַרְתִּי לוֹ, מָה אַתָּה מֵשִׁיב לְיוֹם הַדִּין אַחַר שֶׁלֹּא לָמַדְתָּ תּוֹרָה. אָמַר, יֵשׁ לִי לְהָשִׁיב, בִּינָה וָדַעַת וָלֵב שֶׁלֹּא נִתְּנוּ לִי מִן הַשָּׁמַיִם. אָמַרְתִּי לוֹ, מַה מְּלַאכְתֶּךָ. אָמַר לִי, צַיַּד עוֹפוֹת וְדָגִים אֲנִי. אָמַרְתִּי לוֹ, מִי נָתַן לְךָ דַּעַת וָלֵב לִיקַּח פִּשְׁתָּן וְלִטְווֹתוֹ וְלֶאֶרְגוֹ וְלַעֲשׂוֹת הַמְּצוּדוֹת וְלָקַחַת בָּהֶן דָּגִים וְעוֹפוֹת וּלְמָכְרָם. אָמַר לִי, בִּינָה וָדַעַת שֶׁנִּתְּנוּ לִי מִן הַשָּׁמַיִם. אָמַרְתִּי לוֹ, לִיקַּח אֶת הַפִּשְׁתָּן לֶאֱרֹג וְלִטְווֹת וְלָקַחַת הַדָּגִים וְהָעוֹפוֹת, נָתְנוּ לְךָ בִּינָה וָדַעַת. אֲבָל לִקְנוֹת אֶת הַתּוֹרָה לֹא נָתְנוּ לְךָ בִּינָה. וּכְתִיב: כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשׂוֹתוֹ (דברים ל, יד). מִיָּד הִרְהֵר בְּלִבּוֹ וְהֵרִים קוֹלוֹ בִּבְכִי. אָמַרְתִּי לוֹ, בְּנִי, אַל יֵרַע לְךָ, שֶׁכָּל בָּאֵי הָעוֹלָם כֵּיוָן שֶׁבָּאִין וְנִמְשָׁכִין מִן הַתּוֹרָה, מוֹכִיחִין עֲלֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: וּבֹשׁוּ עוֹבְדֵי פִשְׁתִּים שְׁרִיקוֹת וְאֹרְגִים חוֹרַי (ישעיה יט, ט), וְעָלָיו וְעַל כַּיּוֹצֵא בּוֹ וְעַל הַדּוֹמִין לוֹ וְעַל הָעוֹשִׂין כְּמַעֲשָׂיו. וְאַחֲרִית דָּבָר, יִרְאַת ה'. וְעוֹשִׂין בֶּאֱמוּנָה, בּוֹ מוֹנֶה מְלַאכְתּוֹ וְרָאוּי לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא.