וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו בְּאֶרֶץ כְּנָעַן: (פרשת וישב, לז. א).
בקש יעקב לישב בשלוה, קפץ עליו רגזו של יוסף. צדיקים מבקשים לישב בשלוה אמר הקדוש ברוך הוא לא דיין לצדיקים מה שמתקן להם לעולם הבא, אלא שמבקשים לישב בשלוה בעולם הזה:
אמרו רבותינו, ביקש יעקב לישב בשלוה, קפץ עליו רוגזו של יוסף,
ובמדרש (ב"ר פד. ג) "אמר ר' אחא: בשעה שהצדיקים מבקשים לישב בשלוה בעולם הזה, השטן בא ומקטרג, לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעולם הבא, אלא שהם מבקשים לישב בשלוה בעולם הזה?
ולכאורה קשה, שהרי ישנם כמה מצוות שאדם אוכל מפירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא, ואם כן איפוא מה טענה היא זו, של השטן?
ויש לומר, כי הטעם של המצוות שאדם אוכל מפירותיהם בעולם הזה, בגלל היגיעה והעמל שאדם משקיע בעשייתם, ובעיקר כשהוא נלחם מלחמות ה' עם יצר הרע המסית והמדיח למנעו מעשייתם, לכן מגיע גם לגוף ליהנות מיגיע כפו, וע"ז נאמר: "אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו" (ישעיה ג. י) וכל זה לאדם רגיל שנמצא במצב מתמיד של מלחמת תנופה נגד יצר הרע הצורר, אבל יעקב אבינו שלא שלט בו יצר הרע, וכמו שאמרו בגמרא: "שלשה לא שלט בהם יצר הרע, ואלו הן: אברהם, יצחק, ויעקב, דכתיב בהם בכל, מכל, כל (בבא בתרא יז.) לפי כך לא היה מגיע ליעקב ליהנות ולאכול מפירות מעשיו בעולם הזה בהשקט ושלוה.
והנה קשה להבין זאת, וכי מה איכפת שיהיו אף הצדיקים שלא שלט בהם יצר הרע יושבים בשלוה גם בעולם הבא וגם בעולם הזה, ומדוע שיסבלו הצדיקים השלמים בעולם הזה?
ועוד, שהרי ברור הדבר שיעקב אבינו לא ביקש לשבת סתם בשלוה כדי ליהנות מהעולם הזה, כל מטרתו היתה דוקא כדי לעבוד את בוראו מתוך שלוה ביתר עוז וביתר שאת, אם כן למה למנעו מזאת? ומהי באמת הטענה על הצדיקים שמבקשים לעבוד את עבודת הקודש באין מפריע?
הגרי"ל חסמן זצ"ל (באור יהל ח"ג) ענה על כך ואמר: שהאמת אם נשאל אחד מאתנו מה היה רוצה כדי להגיע לדרגה עילאית ברוחניות, ברור שתשובתו תהיה: בית מרווח ובו אגף נפרד ללימוד, מרוהט בארונות ספרים גדושים בספרי קודש חדשים. כמו כן היה מבקש כלים נאים המרחיבים דעתו של אדם. בנוסף לכל, רוצה היה שיהיה לו מצב כלכלי טוב לבל תוטרד מנוחתו בדאגות, פרנסה ובריאות טובה ותקינה. אם יתמלאו כל משאלות אלו – סבור האיש – או אז יוכל לשבת ולהתמיד בלימודו בעיון ובהעמקה כראוי. לכאורה, אין סתירה בין רצונות אלה לבין כוונה טהורה לשם שמים.
כאשר נתבונן באדם זה המשתוקק לחיים קלים כאלה, ונשאל את עצמינו מדוע לא יוכל להגשים את ייעודו הרוחני במצב בו הוא נתון בשעה זו – ללא מילוי משאלותיו הגשמיות? נגיע למסקנה שקשור הוא בעבותות אהבת החומר, ומכאן תשוקתו וכיסופיו לחיי רווחה. אדם זה, הוטעה על ידי יצרו, כתוצאה מכך, רימה את עצמו כאילו הכל נובע מן השאיפה להרחבת הדעת. לא יתכן שמילוי תאוות הגוף ישמש רקע וחיזוק להרחבת הדעת ולכל הישג רוחני אחר. כל "מלכות", במקרה זה, נוגעת בחברתה.
יוצא איפוא שעבודתו של האדם אינה להשיג את מה שאין לו בגשמיות, אלא להסתגל ולקנות חכמה במצב שהוא נמצא בו. הדבר תלוי אך ורק בו. בכוחו להשכיל ולהשלים עם מצבו לבל תופרע עבודתו הרוחנית ממצבו הגשמי. על זה נצטוינו בתוה"ק: "ואהבת את ה'.. ובכל מאודך", ואחז"ל (ברכות נד.) "בכל מידה ומידה שהוא מודד לך". דהיינו בכל מצב ומצב שאתה נמצא בו, הוי מודה להקב"ה במאד מאד.
והנה יעקב אבינו ע"ה ביקש לישב ב"שלוה". ויש להבחין בין המושג "שלוה" ל"מנוחה"!
"שלוה", זה מצב בו האדם לא חסר דבר מגשמיות, בריא ושלם, ויש בידו מכל טוב הארץ, ואין לא מה שידאיג אותו, זה שאמר שלמה המלך: "וְשַׁלְוַת כְּסִילִים תְּאַבְּדֵם". (משלי א. לב) וכוונתו בזה, שאדם שעבודת ה' שלו תלויה בשלוותו, דהיינו שכל זמן שנמצא בשלוה רק אז מרגיש הוא שיכול לעבוד את ה', נמצא שכאשר נפגמת ונחסרת ולו מעט שלוותו, מיד נפגמת אף עבודת ה' שלו, ויבא לידי רשלנות כי הא בהא תליא!
מאידך "מנוחה" יכולה להיות גם אצל אדם שחסר לו בגשמיות ואין לו הכל דוגמת האדם הַשָלֶיו, והוא מתברך ומסתפק במה שחננו ה', וזוהי "מנוחת הנפש".
ויתכן לומר כי "ביקש יעקב לישב בשלוה", שלא יחסר לו כל טוב מהעולם הזה, ובכך יוכל לעבוד את בוראו מתוך שלוה ורוגע. על זה אמר לו הקדוש ברוך הוא, "לא די לך מה שמתוקן לך לעולם הבא" עד שאתה מבקש שלוה גם בעולם הזה? וכבר נאמר באבות: כך היא דרכה של תורה, פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל, אם אתה עשה כן, (תהלים קכח) אשריך וטוב לך. אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא: (פרקי אבות ו. ד) מכאן שעבודת ה' בעולמנו היא בכל זמן ובכל מצב, בין אם יש שלוה ובין אם יש רק מנוחה, ובין אם אין לא שלוה ולא מנוחה.
מאת: הרב דוד הכהן – גן יבנה.
