פרשת וישב | פרשת יהדות

פרשת וישב

פרשת וישב - עם ניקוד וטעמים - חידושי תורה ופרפראות על הפרשה

ראשון א וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב, בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו בְּאֶרֶץ, כְּנָעַן. ב אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב, יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה רֹעֶה אֶת אֶחָיו בַּצֹּאן, וְהוּא נַעַר אֶת בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת בְּנֵי זִלְפָּה, נְשֵׁי אָבִיו; וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה, אֶל אֲבִיהֶם. ג וְיִשְׂרָאֵל, אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא, לוֹ; וְעָשָׂה לוֹ, כְּתֹנֶת פַּסִּים. ד וַיִּרְאוּ אֶחָיו, כִּי אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל אֶחָיו וַיִּשְׂנְאוּ, אֹתוֹ; וְלֹא יָכְלוּ, דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם. ה וַיַּחֲלֹם יוֹסֵף חֲלוֹם, וַיַּגֵּד לְאֶחָיו; וַיּוֹסִפוּ עוֹד, שְׂנֹא אֹתוֹ. ו וַיֹּאמֶר, אֲלֵיהֶם: שִׁמְעו נָא, הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתִּי. ז וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ מְאַלְּמִים אֲלֻמִּים, בְּתוֹךְ הַשָּׂדֶה, וְהִנֵּה קָמָה אֲלֻמָּתִי, וְגַם  נִצָּבָה; וְהִנֵּה תְסֻבֶּינָה אֲלֻמֹּתֵיכֶם, וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ לַאֲלֻמָּתִי. ח וַיֹּאמְרוּ לוֹ, אֶחָיו, הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ, אִם מָשׁוֹל תִּמְשֹׁל בָּנוּ; וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ, עַל חֲלֹמֹתָיו וְעַל דְּבָרָיו. ט וַיַּחֲלֹם עוֹד חֲלוֹם אַחֵר, וַיְסַפֵּר אֹתוֹ לְאֶחָיו; וַיֹּאמֶר, הִנֵּה חָלַמְתִּי חֲלוֹם עוֹד, וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים, מִשְׁתַּחֲוִים לִי. י וַיְסַפֵּר אֶל אָבִיו, וְאֶל אֶחָיו, וַיִּגְעַר בּוֹ אָבִיו, וַיֹּאמֶר לוֹ מָה הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתָּ: הֲבוֹא נָבוֹא, אֲנִי וְאִמְּךָ וְאַחֶיךָ, לְהִשְׁתַּחֲוֺת לְךָ, אָרְצָה. יא וַיְקַנְאוּ בוֹ, אֶחָיו; וְאָבִיו, שָׁמַר אֶת הַדָּבָר. שני יב וַיֵּלְכוּ, אֶחָיו, לִרְעוֹת אֶת צֹאן אֲבִיהֶם, בִּשְׁכֶם. יג וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף, הֲלוֹא אַחֶיךָ רֹעִים בִּשְׁכֶם לְכָה, וְאֶשְׁלָחֲךָ אֲלֵיהֶם; וַיֹּאמֶר לוֹ, הִנֵּנִי. יד וַיֹּאמֶר לוֹ, לֶךְ נָא רְאֵה אֶת שְׁלוֹם אַחֶיךָ וְאֶת שְׁלוֹם הַצֹּאן, וַהֲשִׁבֵנִי, דָּבָר; וַיִּשְׁלָחֵהוּ מֵעֵמֶק חֶבְרוֹן, וַיָּבֹא שְׁכֶמָה. טו וַיִּמְצָאֵהוּ אִישׁ, וְהִנֵּה תֹעֶה בַּשָּׂדֶה; וַיִּשְׁאָלֵהוּ הָאִישׁ לֵאמֹר, מַה תְּבַקֵּשׁ. טז וַיֹּאמֶר, אֶת אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ; הַגִּידָה נָּא לִי, אֵיפֹה הֵם רֹעִים. יז וַיֹּאמֶר הָאִישׁ, נָסְעוּ מִזֶּה כִּי שָׁמַעְתִּי אֹמְרִים, נֵלְכָה דֹּתָיְנָה; וַיֵּלֶךְ יוֹסֵף אַחַר אֶחָיו, וַיִּמְצָאֵם בְּדֹתָן. יח וַיִּרְאוּ אֹתוֹ, מֵרָחֹק; וּבְטֶרֶם יִקְרַב אֲלֵיהֶם, וַיִּתְנַכְּלוּ אֹתוֹ לַהֲמִיתוֹ. יט וַיֹּאמְרוּ, אִישׁ אֶל אָחִיו: הִנֵּה, בַּעַל הַחֲלֹמוֹת הַלָּזֶה בָּא. כ וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ, וְנַשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הַבֹּרוֹת, וְאָמַרְנוּ, חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ; וְנִרְאֶה, מַה יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו. כא וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן, וַיַּצִּלֵהוּ מִיָּדָם; וַיֹּאמֶר, לֹא נַכֶּנּוּ נָפֶשׁ. כב וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רְאוּבֵן, אַל תִּשְׁפְּכוּ דָם הַשְׁלִיכוּ אֹתוֹ אֶל הַבּוֹר הַזֶּה אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר, וְיָד אַל תִּשְׁלְחוּ בוֹ: לְמַעַן, הַצִּיל אֹתוֹ מִיָּדָם, לַהֲשִׁיבוֹ, אֶל אָבִיו. שלישי כג וַיְהִי, כַּאֲשֶׁר בָּא יוֹסֵף אֶל אֶחָיו; וַיַּפְשִׁיטוּ אֶת יוֹסֵף אֶת כֻּתָּנְתּוֹ, אֶת כְּתֹנֶת הַפַּסִּים אֲשֶׁר עָלָיו. כד וַיִּקָּחֻהוּ וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ, הַבֹּרָה; וְהַבּוֹר רֵק, אֵין בּוֹ מָיִם. כה וַיֵּשְׁבוּ, לֶאֱכָל לֶחֶם, וַיִּשְׂאוּ עֵינֵיהֶם וַיִּרְאוּ, וְהִנֵּה אֹרְחַת יִשְׁמְעֵאלִים בָּאָה מִגִּלְעָד; וּגְמַלֵּיהֶם נֹשְׂאִים, נְכֹאת וּצְרִי וָלֹט הוֹלְכִים, לְהוֹרִיד מִצְרָיְמָה. כו וַיֹּאמֶר יְהוּדָה, אֶל אֶחָיו: מַה בֶּצַע, כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ, וְכִסִּינוּ, אֶת דָּמוֹ. כז לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים, וְיָדֵנוּ אַל תְּהִי בוֹ, כִּי אָחִינוּ בְשָׂרֵנוּ, הוּא; וַיִּשְׁמְעוּ, אֶחָיו. כח וַיַּעַבְרוּ אֲנָשִׁים מִדְיָנִים סֹחֲרִים, וַיִּמְשְׁכוּ וַיַּעֲלוּ אֶת יוֹסֵף מִן הַבּוֹר, וַיִּמְכְּרוּ אֶת יוֹסֵף לַיִּשְׁמְעֵאלִים, בְּעֶשְׂרִים כָּסֶף; וַיָּבִיאוּ אֶת יוֹסֵף, מִצְרָיְמָה. כט וַיָּשָׁב רְאוּבֵן אֶל הַבּוֹר, וְהִנֵּה אֵין יוֹסֵף בַּבּוֹר; וַיִּקְרַע, אֶת בְּגָדָיו. ל וַיָּשָׁב אֶל אֶחָיו, וַיֹּאמַר: הַיֶּלֶד אֵינֶנּוּ, וַאֲנִי אָנָה אֲנִי בָא. לא וַיִּקְחוּ, אֶת כְּתֹנֶת יוֹסֵף; וַיִּשְׁחֲטוּ שְׂעִיר עִזִּים, וַיִּטְבְּלוּ אֶת הַכֻּתֹּנֶת בַּדָּם. לב וַיְשַׁלְּחוּ אֶת כְּתֹנֶת הַפַּסִּים, וַיָּבִיאוּ אֶל אֲבִיהֶם, וַיֹּאמְרוּ, זֹאת מָצָאנוּ: הַכֶּר נָא, הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ הִוא אִם לֹא. לג וַיַּכִּירָהּ וַיֹּאמֶר כְּתֹנֶת בְּנִי, חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ; טָרֹף טֹרַף, יוֹסֵף. לד וַיִּקְרַע יַעֲקֹב שִׂמְלֹתָיו, וַיָּשֶׂם שַׂק בְּמָתְנָיו; וַיִּתְאַבֵּל עַל בְּנוֹ, יָמִים רַבִּים. לה וַיָּקֻמוּ כָל בָּנָיו וְכָל בְּנֹתָיו לְנַחֲמוֹ, וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם, וַיֹּאמֶר, כִּי אֵרֵד אֶל בְּנִי אָבֵל שְׁאֹלָה; וַיֵּבְךְּ אֹתוֹ, אָבִיו. לו וְהַמְּדָנִים מָכְרוּ אֹתוֹ, אֶל מִצְרָיִם: לְפוֹטִיפַר סְרִיס פַּרְעֹה, שַׂר הַטַּבָּחִים.

רביעי א וַיְהִי בָּעֵת הַהִוא, וַיֵּרֶד יְהוּדָה מֵאֵת אֶחָיו; וַיֵּט עַד אִישׁ עֲדֻלָּמִי, וּשְׁמוֹ חִירָה. ב וַיַּרְא שָׁם יְהוּדָה בַּת אִישׁ כְּנַעֲנִי, וּשְׁמוֹ שׁוּעַ; וַיִּקָּחֶהָ, וַיָּבֹא אֵלֶיהָ. ג וַתַּהַר, וַתֵּלֶד בֵּן; וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ, עֵר. ד וַתַּהַר עוֹד, וַתֵּלֶד בֵּן; וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ, אוֹנָן. ה וַתֹּסֶף עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן, וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שֵׁלָה; וְהָיָה בִכְזִיב, בְּלִדְתָּהּ אֹתוֹ. ו וַיִּקַּח יְהוּדָה אִשָּׁה, לְעֵר בְּכוֹרוֹ; וּשְׁמָהּ, תָּמָר. ז וַיְהִי, עֵר בְּכוֹר יְהוּדָה רַע, בְּעֵינֵי יְהוָה; וַיְמִתֵהוּ, יְהוָה. ח וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְאוֹנָן, בֹּא אֶל אֵשֶׁת אָחִיךָ וְיַבֵּם אֹתָהּ; וְהָקֵם זֶרַע, לְאָחִיךָ. ט וַיֵּדַע אוֹנָן, כִּי לֹּא לוֹ יִהְיֶה הַזָּרַע; וְהָיָה אִם בָּא אֶל אֵשֶׁת אָחִיו, וְשִׁחֵת אַרְצָה, לְבִלְתִּי נְתָן זֶרַע, לְאָחִיו. י וַיֵּרַע בְּעֵינֵי יְהוָה, אֲשֶׁר עָשָׂה; וַיָּמֶת, גַּם אֹתוֹ. יא וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְתָמָר כַּלָּתוֹ שְׁבִי אַלְמָנָה בֵית אָבִיךְ, עַד יִגְדַּל שֵׁלָה בְנִי כִּי אָמַר, פֶּן יָמוּת גַּם הוּא כְּאֶחָיו; וַתֵּלֶךְ תָּמָר, וַתֵּשֶׁב בֵּית אָבִיהָ. יב וַיִּרְבּוּ, הַיָּמִים, וַתָּמָת, בַּת שׁוּעַ אֵשֶׁת יְהוּדָה; וַיִּנָּחֶם יְהוּדָה, וַיַּעַל עַל גֹּזְזֵי צֹאנוֹ הוּא וְחִירָה רֵעֵהוּ הָעֲדֻלָּמִי תִּמְנָתָה. יג וַיֻּגַּד לְתָמָר, לֵאמֹר: הִנֵּה חָמִיךְ עֹלֶה תִמְנָתָה, לָגֹז צֹאנוֹ. יד וַתָּסַר בִּגְדֵי אַלְמְנוּתָהּ מֵעָלֶיהָ, וַתְּכַס בַּצָּעִיף וַתִּתְעַלָּף, וַתֵּשֶׁב בְּפֶתַח עֵינַיִם, אֲשֶׁר עַל דֶּרֶךְ תִּמְנָתָה: כִּי רָאֲתָה, כִּי גָדַל שֵׁלָה, וְהִוא, לֹא נִתְּנָה לוֹ לְאִשָּׁה. טו וַיִּרְאֶהָ יְהוּדָה, וַיַּחְשְׁבֶהָ לְזוֹנָה: כִּי כִסְּתָה, פָּנֶיהָ. טז וַיֵּט אֵלֶיהָ אֶל הַדֶּרֶךְ, וַיֹּאמֶר הָבָה נָּא אָבוֹא אֵלַיִךְ, כִּי לֹא יָדַע, כִּי כַלָּתוֹ הִוא; וַתֹּאמֶר, מַה תִּתֶּן לִי, כִּי תָבוֹא, אֵלָי. יז וַיֹּאמֶר, אָנֹכִי אֲשַׁלַּח גְּדִי עִזִּים מִן הַצֹּאן; וַתֹּאמֶר, אִם תִּתֵּן עֵרָבוֹן עַד שָׁלְחֶךָ. יח וַיֹּאמֶר, מָה הָעֵרָבוֹן אֲשֶׁר אֶתֶּן לָךְ, וַתֹּאמֶר חֹתָמְךָ וּפְתִילֶךָ, וּמַטְּךָ אֲשֶׁר בְּיָדֶךָ; וַיִּתֶּן לָהּ וַיָּבֹא אֵלֶיהָ, וַתַּהַר לוֹ. יט וַתָּקָם וַתֵּלֶךְ, וַתָּסַר צְעִיפָהּ מֵעָלֶיהָ; וַתִּלְבַּשׁ, בִּגְדֵי אַלְמְנוּתָהּ. כ וַיִּשְׁלַח יְהוּדָה אֶת גְּדִי הָעִזִּים, בְּיַד רֵעֵהוּ הָעֲדֻלָּמִי, לָקַחַת הָעֵרָבוֹן, מִיַּד הָאִשָּׁה; וְלֹא, מְצָאָהּ. כא וַיִּשְׁאַל אֶת אַנְשֵׁי מְקֹמָהּ, לֵאמֹר, אַיֵּה הַקְּדֵשָׁה הִוא בָעֵינַיִם, עַל הַדָּרֶךְ; וַיֹּאמְרוּ, לֹא הָיְתָה בָזֶה קְדֵשָׁה. כב וַיָּשָׁב, אֶל יְהוּדָה, וַיֹּאמֶר, לֹא מְצָאתִיהָ; וְגַם אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם אָמְרוּ, לֹא הָיְתָה בָזֶה קְדֵשָׁה. כג וַיֹּאמֶר יְהוּדָה תִּקַּח לָהּ, פֶּן נִהְיֶה לָבוּז; הִנֵּה שָׁלַחְתִּי הַגְּדִי הַזֶּה, וְאַתָּה לֹא מְצָאתָהּ. כד וַיְהִי כְּמִשְׁלֹשׁ חֳדָשִׁים, וַיֻּגַּד לִיהוּדָה לֵאמֹר זָנְתָה תָּמָר כַּלָּתֶךָ, וְגַם הִנֵּה הָרָה, לִזְנוּנִים; וַיֹּאמֶר יְהוּדָה, הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף. כה הִוא מוּצֵאת, וְהִיא שָׁלְחָה אֶל חָמִיהָ לֵאמֹר, לְאִישׁ אֲשֶׁר אֵלֶּה לּוֹ, אָנֹכִי הָרָה; וַתֹּאמֶר, הַכֶּר נָא לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה, הָאֵלֶּה. כו וַיַּכֵּר יְהוּדָה, וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי, כִּי עַל כֵּן לֹא נְתַתִּיהָ, לְשֵׁלָה בְנִי; וְלֹא יָסַף עוֹד, לְדַעְתָּהּ. כז וַיְהִי, בְּעֵת לִדְתָּהּ; וְהִנֵּה תְאוֹמִים, בְּבִטְנָהּ. כח וַיְהִי בְלִדְתָּהּ, וַיִּתֶּן יָד; וַתִּקַּח הַמְיַלֶּדֶת, וַתִּקְשֹׁר עַל יָדוֹ שָׁנִי לֵאמֹר, זֶה, יָצָא רִאשֹׁנָה. כט וַיְהִי כְּמֵשִׁיב יָדוֹ, וְהִנֵּה יָצָא אָחִיו, וַתֹּאמֶר, מַה פָּרַצְתָּ עָלֶיךָ פָּרֶץ; וַיִּקְרָא שְׁמוֹ, פָּרֶץ. ל וְאַחַר יָצָא אָחִיו, אֲשֶׁר עַל יָדוֹ הַשָּׁנִי; וַיִּקְרָא שְׁמוֹ, זָרַח.

חמישי א וְיוֹסֵף, הוּרַד מִצְרָיְמָה; וַיִּקְנֵהוּ פּוֹטִיפַר סְרִיס פַּרְעֹה שַׂר הַטַּבָּחִים, אִישׁ מִצְרִי, מִיַּד הַיִּשְׁמְעֵאלִים, אֲשֶׁר הוֹרִדֻהוּ שָׁמָּה. ב וַיְהִי יְהוָה אֶת יוֹסֵף, וַיְהִי אִישׁ מַצְלִיחַ; וַיְהִי, בְּבֵית אֲדֹנָיו הַמִּצְרִי. ג וַיַּרְא אֲדֹנָיו, כִּי יְהוָה אִתּוֹ; וְכֹל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה, יְהוָה מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ. ד וַיִּמְצָא יוֹסֵף חֵן בְּעֵינָיו, וַיְשָׁרֶת אֹתוֹ; וַיַּפְקִדֵהוּ, עַל בֵּיתוֹ, וְכָל יֶשׁ לוֹ, נָתַן בְּיָדוֹ. ה וַיְהִי מֵאָז הִפְקִיד אֹתוֹ בְּבֵיתוֹ, וְעַל כָּל אֲשֶׁר יֶשׁ לוֹ, וַיְבָרֶךְ יְהוָה אֶת בֵּית הַמִּצְרִי, בִּגְלַל יוֹסֵף; וַיְהִי בִּרְכַּת יְהוָה, בְּכָל אֲשֶׁר יֶשׁ לוֹ בַּבַּיִת, וּבַשָּׂדֶה. ו וַיַּעֲזֹב כָּל אֲשֶׁר לוֹ, בְּיַד יוֹסֵף, וְלֹא יָדַע אִתּוֹ מְאוּמָה, כִּי אִם הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הוּא אוֹכֵל; וַיְהִי יוֹסֵף, יְפֵה תֹאַר וִיפֵה מַרְאֶה. שישי ז וַיְהִי, אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וַתִּשָּׂא אֵשֶׁת אֲדֹנָיו אֶת עֵינֶיהָ, אֶל יוֹסֵף; וַתֹּאמֶר, שִׁכְבָה עִמִּי. ח וַיְמָאֵן וַיֹּאמֶר אֶל אֵשֶׁת אֲדֹנָיו, הֵן אֲדֹנִי לֹא יָדַע אִתִּי מַה בַּבָּיִת; וְכֹל אֲשֶׁר יֶשׁ לוֹ, נָתַן בְּיָדִי. ט אֵינֶנּוּ גָדוֹל בַּבַּיִת הַזֶּה, מִמֶּנִּי, וְלֹא חָשַׂךְ מִמֶּנִּי מְאוּמָה, כִּי אִם אוֹתָךְ בַּאֲשֶׁר אַתְּ אִשְׁתּוֹ; וְאֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדֹלָה, הַזֹּאת, וְחָטָאתִי, לֵאלֹהִים. י וַיְהִי, כְּדַבְּרָהּ אֶל יוֹסֵף יוֹם יוֹם; וְלֹא שָׁמַע אֵלֶיהָ לִשְׁכַּב אֶצְלָהּ, לִהְיוֹת עִמָּהּ. יא וַיְהִי כְּהַיּוֹם הַזֶּה, וַיָּבֹא הַבַּיְתָה לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ; וְאֵין אִישׁ מֵאַנְשֵׁי הַבַּיִת, שָׁם בַּבָּיִת. יב וַתִּתְפְּשֵׂהוּ בְּבִגְדוֹ לֵאמֹר, שִׁכְבָה עִמִּי; וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ בְּיָדָהּ, וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה. יג וַיְהִי, כִּרְאוֹתָהּ, כִּי עָזַב בִּגְדוֹ, בְּיָדָהּ; וַיָּנָס, הַחוּצָה. יד וַתִּקְרָא לְאַנְשֵׁי בֵיתָהּ, וַתֹּאמֶר לָהֶם לֵאמֹר, רְאוּ הֵבִיא לָנוּ אִישׁ עִבְרִי, לְצַחֶק בָּנוּ: בָּא אֵלַי לִשְׁכַּב עִמִּי, וָאֶקְרָא בְּקוֹל גָּדוֹל. טו וַיְהִי כְשָׁמְעוֹ, כִּי הֲרִימֹתִי קוֹלִי וָאֶקְרָא; וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ אֶצְלִי, וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה. טז וַתַּנַּח בִּגְדוֹ, אֶצְלָהּ, עַד בּוֹא אֲדֹנָיו, אֶל בֵּיתוֹ. יז וַתְּדַבֵּר אֵלָיו, כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר: בָּא אֵלַי הָעֶבֶד הָעִבְרִי, אֲשֶׁר הֵבֵאתָ לָּנוּ לְצַחֶק בִּי. יח וַיְהִי, כַּהֲרִימִי קוֹלִי וָאֶקְרָא; וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ אֶצְלִי, וַיָּנָס הַחוּצָה. יט וַיְהִי כִשְׁמֹעַ אֲדֹנָיו אֶת דִּבְרֵי אִשְׁתּוֹ, אֲשֶׁר דִּבְּרָה אֵלָיו לֵאמֹר, כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה, עָשָׂה לִי עַבְדֶּךָ; וַיִּחַר, אַפּוֹ. כ וַיִּקַּח אֲדֹנֵי יוֹסֵף אֹתוֹ, וַיִּתְּנֵהוּ אֶל בֵּית הַסֹּהַר מְקוֹם, אֲשֶׁר אֲסִירֵי הַמֶּלֶךְ אֲסוּרִים; וַיְהִי שָׁם, בְּבֵית הַסֹּהַר. כא וַיְהִי יְהוָה אֶת יוֹסֵף, וַיֵּט אֵלָיו חָסֶד; וַיִּתֵּן חִנּוֹ, בְּעֵינֵי שַׂר בֵּית הַסֹּהַר. כב וַיִּתֵּן שַׂר בֵּית הַסֹּהַר, בְּיַד יוֹסֵף, אֵת כָּל הָאֲסִירִם, אֲשֶׁר בְּבֵית הַסֹּהַר; וְאֵת כָּל אֲשֶׁר עֹשִׂים שָׁם, הוּא הָיָה עֹשֶׂה. כג אֵין שַׂר בֵּית הַסֹּהַר, רֹאֶה אֶת כָּל מְאוּמָה בְּיָדוֹ, בַּאֲשֶׁר יְהוָה, אִתּוֹ; וַאֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה, יְהוָה מַצְלִיחַ.

שביעי א וַיְהִי, אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, חָטְאוּ מַשְׁקֵה מֶלֶךְ מִצְרַיִם, וְהָאֹפֶה לַאֲדֹנֵיהֶם, לְמֶלֶךְ מִצְרָיִם. ב וַיִּקְצֹף פַּרְעֹה, עַל שְׁנֵי סָרִיסָיו עַל שַׂר הַמַּשְׁקִים, וְעַל שַׂר הָאוֹפִים. ג וַיִּתֵּן אֹתָם בְּמִשְׁמַר, בֵּית שַׂר הַטַּבָּחִים אֶל בֵּית הַסֹּהַר: מְקוֹם, אֲשֶׁר יוֹסֵף אָסוּר שָׁם. ד וַיִּפְקֹד שַׂר הַטַּבָּחִים אֶת יוֹסֵף, אִתָּם וַיְשָׁרֶת אֹתָם; וַיִּהְיוּ יָמִים, בְּמִשְׁמָר. ה וַיַּחַלְמוּ חֲלוֹם שְׁנֵיהֶם אִישׁ חֲלֹמוֹ, בְּלַיְלָה אֶחָד אִישׁ, כְּפִתְרוֹן חֲלֹמוֹ: הַמַּשְׁקֶה וְהָאֹפֶה, אֲשֶׁר לְמֶלֶךְ מִצְרַיִם, אֲשֶׁר אֲסוּרִים, בְּבֵית הַסֹּהַר. ו וַיָּבֹא אֲלֵיהֶם יוֹסֵף, בַּבֹּקֶר; וַיַּרְא אֹתָם, וְהִנָּם זֹעֲפִים. ז וַיִּשְׁאַל אֶת סְרִיסֵי פַרְעֹה, אֲשֶׁר אִתּוֹ בְמִשְׁמַר בֵּית אֲדֹנָיו לֵאמֹר: מַדּוּעַ פְּנֵיכֶם רָעִים, הַיּוֹם. ח וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו חֲלוֹם חָלַמְנוּ, וּפֹתֵר אֵין אֹתוֹ; וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף, הֲלוֹא לֵאלֹהִים פִּתְרֹנִים סַפְּרו נָא, לִי. ט וַיְסַפֵּר שַׂר הַמַּשְׁקִים אֶת חֲלֹמוֹ, לְיוֹסֵף; וַיֹּאמֶר לוֹ בַּחֲלוֹמִי, וְהִנֵּה גֶפֶן לְפָנָי. י וּבַגֶּפֶן, שְׁלֹשָׁה שָׂרִיגִם; וְהִוא כְפֹרַחַת עָלְתָה נִצָּהּ, הִבְשִׁילוּ אַשְׁכְּלֹתֶיהָ עֲנָבִים. יא וְכוֹס פַּרְעֹה, בְּיָדִי; וָאֶקַּח אֶת הָעֲנָבִים, וָאֶשְׂחַט אֹתָם אֶל כּוֹס פַּרְעֹה, וָאֶתֵּן אֶת הַכּוֹס, עַל כַּף פַּרְעֹה. יב וַיֹּאמֶר לוֹ יוֹסֵף, זֶה פִּתְרֹנוֹ: שְׁלֹשֶׁת, הַשָּׂרִגִים שְׁלֹשֶׁת יָמִים, הֵם. יג בְּעוֹד שְׁלֹשֶׁת יָמִים, יִשָּׂא פַרְעֹה אֶת רֹאשֶׁךָ, וַהֲשִׁיבְךָ, עַל כַּנֶּךָ; וְנָתַתָּ כוֹס פַּרְעֹה, בְּיָדוֹ, כַּמִּשְׁפָּט הָרִאשׁוֹן, אֲשֶׁר הָיִיתָ מַשְׁקֵהוּ. יד כִּי אִם זְכרְתַּנִי אִתְּךָ, כַּאֲשֶׁר יִיטַב לָךְ, וְעָשִׂיתָ נָּא עִמָּדִי, חָסֶד; וְהִזְכַּרְתַּנִי, אֶל פַּרְעֹה, וְהוֹצֵאתַנִי, מִן הַבַּיִת הַזֶּה. טו כִּי גֻנֹּב גֻּנַּבְתִּי, מֵאֶרֶץ הָעִבְרִים; וְגַם פֹּה לֹא עָשִׂיתִי מְאוּמָה, כִּי שָׂמוּ אֹתִי בַּבּוֹר. טז וַיַּרְא שַׂר הָאֹפִים, כִּי טוֹב פָּתָר; וַיֹּאמֶר, אֶל יוֹסֵף, אַף אֲנִי בַּחֲלוֹמִי, וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה סַלֵּי חֹרִי עַל רֹאשִׁי. יז וּבַסַּל הָעֶלְיוֹן, מִכֹּל מַאֲכַל פַּרְעֹה מַעֲשֵׂה אֹפֶה; וְהָעוֹף, אֹכֵל אֹתָם מִן הַסַּל מֵעַל רֹאשִׁי. יח וַיַּעַן יוֹסֵף וַיֹּאמֶר, זֶה פִּתְרֹנוֹ: שְׁלֹשֶׁת, הַסַּלִּים שְׁלֹשֶׁת יָמִים, הֵם. יט בְּעוֹד שְׁלֹשֶׁת יָמִים, יִשָּׂא פַרְעֹה אֶת רֹאשְׁךָ מֵעָלֶיךָ, וְתָלָה אוֹתְךָ, עַל עֵץ; וְאָכַל הָעוֹף אֶת בְּשָׂרְךָ, מֵעָלֶיךָ. מפטיר כ וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי, יוֹם הֻלֶּדֶת אֶת פַּרְעֹה, וַיַּעַשׂ מִשְׁתֶּה, לְכָל עֲבָדָיו; וַיִּשָּׂא אֶת רֹאשׁ שַׂר הַמַּשְׁקִים, וְאֶת רֹאשׁ שַׂר הָאֹפִים בְּתוֹךְ עֲבָדָיו. כא וַיָּשֶׁב אֶת שַׂר הַמַּשְׁקִים, עַל מַשְׁקֵהוּ; וַיִּתֵּן הַכּוֹס, עַל כַּף פַּרְעֹה. כב וְאֵת שַׂר הָאֹפִים, תָּלָה: כַּאֲשֶׁר פָּתַר לָהֶם, יוֹסֵף. כג וְלֹא זָכַר שַׂר הַמַּשְׁקִים אֶת יוֹסֵף, וַיִּשְׁכָּחֵהוּ.

הפטרת פרשת חיי שרה בספר עמוס פרקים ב’-ג’:

ו כֹּה אָמַר יְהוָה עַל שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ עַל מִכְרָם בַּכֶּסֶף צַדִּיק וְאֶבְיוֹן בַּעֲבוּר נַעֲלָיִם. ז הַשֹּׁאֲפִים עַל עֲפַר אֶרֶץ בְּרֹאשׁ דַּלִּים וְדֶרֶךְ עֲנָוִים יַטּוּ וְאִישׁ וְאָבִיו יֵלְכוּ אֶל הַנַּעֲרָה לְמַעַן חַלֵּל אֶת שֵׁם קָדְשִׁי. ח וְעַל בְּגָדִים חֲבֻלִים יַטּוּ אֵצֶל כָּל מִזְבֵּחַ וְיֵין עֲנוּשִׁים יִשְׁתּוּ בֵּית אֱלֹהֵיהֶם. ט וְאָנֹכִי הִשְׁמַדְתִּי אֶת הָאֱמֹרִי מִפְּנֵיהֶם אֲשֶׁר כְּגֹבַהּ אֲרָזִים גָּבְהוֹ וְחָסֹן הוּא כָּאַלּוֹנִים וָאַשְׁמִיד פִּרְיוֹ מִמַּעַל וְשָׁרָשָׁיו מִתָּחַת. י וְאָנֹכִי הֶעֱלֵיתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה לָרֶשֶׁת אֶת אֶרֶץ הָאֱמֹרִי. יא וָאָקִים מִבְּנֵיכֶם לִנְבִיאִים וּמִבַּחוּרֵיכֶם לִנְזִרִים הַאַף אֵין זֹאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל נְאֻם יְהוָה. יב וַתַּשְׁקוּ אֶת הַנְּזִרִים יָיִן וְעַל הַנְּבִיאִים צִוִּיתֶם לֵאמֹר לֹא תִּנָּבְאוּ. יג הִנֵּה אָנֹכִי מֵעִיק תַּחְתֵּיכֶם כַּאֲשֶׁר תָּעִיק הָעֲגָלָה הַמְלֵאָה לָהּ עָמִיר. יד וְאָבַד מָנוֹס מִקָּל וְחָזָק לֹא יְאַמֵּץ כֹּחוֹ וְגִבּוֹר לֹא יְמַלֵּט נַפְשׁוֹ. טו וְתֹפֵשׂ הַקֶּשֶׁת לֹא יַעֲמֹד וְקַל בְּרַגְלָיו לֹא יְמַלֵּט וְרֹכֵב הַסּוּס לֹא יְמַלֵּט נַפְשׁוֹ. טז וְאַמִּיץ לִבּוֹ בַּגִּבּוֹרִים עָרוֹם יָנוּס בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם יְהוָה. 
א שִׁמְעוּ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה עֲלֵיכֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל כָּל הַמִּשְׁפָּחָה אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתִי מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר. ב רַק אֶתְכֶם יָדַעְתִּי מִכֹּל מִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה עַל כֵּן אֶפְקֹד עֲלֵיכֶם אֵת כָּל עֲו‍ֹנֹתֵיכֶם. ג הֲיֵלְכוּ שְׁנַיִם יַחְדָּו בִּלְתִּי אִם נוֹעָדוּ. ד הֲיִשְׁאַג אַרְיֵה בַּיַּעַר וְטֶרֶף אֵין לוֹ הֲיִתֵּן כְּפִיר קוֹלוֹ מִמְּעֹנָתוֹ בִּלְתִּי אִם לָכָד. ה הֲתִפֹּל צִפּוֹר עַל פַּח הָאָרֶץ וּמוֹקֵשׁ אֵין לָהּ הֲיַעֲלֶה פַּח מִן הָאֲדָמָה וְלָכוֹד לֹא יִלְכּוֹד. ו אִם יִתָּקַע שׁוֹפָר בְּעִיר וְעָם לֹא יֶחֱרָדוּ אִם תִּהְיֶה רָעָה בְּעִיר וַיהוָה לֹא עָשָׂה. ז כִּי לֹא יַעֲשֶׂה אֲדֹנָי יְהוִה דָּבָר כִּי אִם גָּלָה סוֹדוֹ אֶל עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים. ח אַרְיֵה שָׁאָג מִי לֹא יִירָא אֲדֹנָי יְהוִה דִּבֶּר מִי לֹא יִנָּבֵא.

{א} וישב יעקב וגו’. אחר שכתב לך ישובי עשו ותולדותיו בדרך  (א) קצרה, שלא היו ספונים וחשובים לפרש היאך נתישבו, וסדר מלחמותיהם איך הורישו את החורי, פירש לך ישובי יעקב ותולדותיו בדרך ארוכה, כל גלגולי סבתם, לפי שהם חשובים לפני המקום להאריך בהם, וכן אתה מוצא בעשרה דורות שמאדם ועד נח, פלוני הוליד פלוני, וכשבא לנח האריך בו, וכן בעשרה דורות שמנח ועד אברהם קצר בהם, ומשהגיע אצל אברהם האריך בו. משל למרגליות שנפלה בין החול, אדם ממשמש בחול וכוברו בכברה עד שמוצא את המרגליות, ומשמצאה, הוא משליך את הצרורות מידו ונוטל המרגליות. (דבר אחר וישב יעקב, הפשתני הזה, נכנסו גמליו טעונים פשתן, הפחמי תמה, אנה יכנס כל הפשתן הזה, היה פיקח אחד משיב לו, ניצוץ אחד יוצא ממפוח שלך ששורף את כולו, כך יעקב, ראה כל האלופים הכתובים למעלה, תמה ואמר, מי יכול לכבוש את כולן, מה כתיב למטה, אלה תולדות יעקב יוסף, וכתיב והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש, ניצוץ יוצא מיוסף שמכלה ושורף את כולם. ברש”י ישן){ב} אלה תולדות יעקב. ואלה של תולדות  (ב) יעקב, אלה ישוביהם וגלגוליהם,  (ג) עד שבאו לכלל יישוב. סבה ראשונה, יוסף בן שבע עשרה וגו’, על ידי זה נתגלגלו וירדו למצרים, זהו אחר ישוב פשוטו של מקרא, להיות דבר דבור על אופניו. ומדרש אגדה דורש, תלה הכתוב תולדות יעקב  (ד) ביוסף, מפני כמה דברים, אחת, שכל עצמו של יעקב לא עבד אצל לבן אלא ברחל,  (ה) ושהיה זיו איקונין  (ו) של יוסף דומה לו, וכל מה שאירע ליעקב אירע ליוסף,  (ז) זה נשטם וזה נשטם, זה אחיו מבקש להרגו וזה אחיו מבקשים להרגו, וכן הרבה בבראשית רבה (פד, ו.). ועוד נדרש בו,  (ח) וישב, ביקש יעקב לישב בשלוה, קפץ עליו רוגזו של יוסף,  (ט) צדיקים מבקשים לישב בשלוה, אומר הקב”ה, לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעולם הבא, אלא שמבקשים לישב בשלוה בעולם הזה: והוא נער. שהיה עושה מעשה נערות,  (י) מתקן בשערו, ממשמש בעיניו, כדי שיהיה נראה יפה: את בני בלהה. כלומר, ורגיל אצל בני בלהה,  (כ) לפי שהיו אחיו מבזין אותן, והוא מקרבן. את דבתם רעה. כל רעה שהיה רואה  (ל) באחיו בני לאה,  (מ) היה מגיד לאביו, שהיו אוכלין אבר מן החי, ומזלזלין בבני השפחות לקרותן עבדים, וחשודים על העריות.  (נ) ובשלשתן לקה, על אבר מן החי, וישחטו שעיר עזים במכירתו, ולא  (ס) אכלוהו חי (כדי שילקה בשחיטה) ועל דבה שספר עליהם שקורין לאחיהם עבדים, לעבד נמכר יוסף, ועל העריות שספר עליהם, ותשא אשת אדוניו וגו’: דבתם. כל לשון דבה פרלי”ץ בלע”ז (ריידערייא. בעריידען). כל מה שהיה יכול לדבר בהם רעה, היה מספר: דבה. לשון דובב שפתי ישנים (שיר השירים ז, י.){ג} בן זקנים. שנולד לו לעת זקנתו.  (ע) ואונקלוס תרגם. בר חכים הוא ליה,  (פ) כל מה שלמד משם ועבר מסר לו. דבר אחר, שהיה זיו איקונין שלו דומה לו: פסים. לשון כלי מלת (שבת י:), כמו כרפס ותכלת, וכמו כתונת הפסים דתמר ואמנון. ומדרש אגדה על שם צרותיו,  (צ) שנמכר לפוטיפר ולסוחרים ולישמעאלים ולמדינים: {ד} ולא יכלו דברו לשלום. מתוך גנותם למדנו שבחם, שלא דברו אחת בפה ואחת בלב: דברו. לדבר עמו: {ז} מאלמים אלמים. כתרגומו מאסרין אסרין, עמרין, וכן נושא אלומותיו (תהלים קכו, ו.), וכמוהו בלשון משנה והאלומות נוטל ומכריז: קמה אלומתי. נזקפה: וגם נצבה. לעמוד על עמדה  (ק) בזקיפה: {ח} ועל דבריו. על דבתם רעה שהיה מביא לאביהם: {י} ויספר אל אביו ואל אחיו. לאחר שספר אותו לאחיו, חזר וספרו  (ר) לאביו בפניהם: ויגער בו. לפי שהיה מטיל  (ש) שנאה עליו: הבוא נבוא. והלא אמך כבר מתה, והוא לא היה יודע שהדברים מגיעין לבלהה,  (ת) שגדלתו כאמו (ב”ר פד, יא.). ורבותינו למדו מכאן,  (א) שאין חלום בלא דברים בטלים, ויעקב נתכוון להוציא הדבר מלב  (ב) בניו, שלא יקנאוהו, לכך אמר לו הבוא נבוא וגו’, כשם שאי אפשר באמך, כך השאר הוא בטל: {יא} שמר את הדבר. היה ממתין ומצפה מתי יבוא, וכן שומר אמונים (ישעיה כו, ב.), וכן לא תשמור על חטאתי (איוב יד, טז.), לא תמתין: {יב} לרעות את צאן. נקוד על את, שלא הלכו  (ג) אלא לרעות את עצמן (ב”ר פד, יג.){יג} הנני. לשון ענוה וזריזות,  (ד) נזדרז למצות אביו, ואף על פי שהיה יודע באחיו ששונאין אותו: {יד} מעמק חברון. והלא חברון  (ה) בהר, שנאמר ויעלו בנגב ויבא עד חברון (במדבר יג, כב.), אלא מעצה עמוקה של אותו צדיק הקבור בחברון, לקיים מה שנאמר לאברהם בין הבתרים, כי גר יהיה זרעך (בראשית טו, יג. – סוטה יא.)ויבא שכמה. מקום מוכן לפורענות,  (ו) שם קלקלו השבטים, שם ענו את דינה, שם נחלקה מלכות בית דוד, שנאמר וילך רחבעם שכמה (מלכים-א יב, א.){טו} וימצאהו איש. זה  (ז) גבריאל (תנחומא וישב ב.) שנאמר והאיש גבריאל (דניאל ט, יא.){יז} נסעו מזה. הסיעו עצמן  (ח) מן האחוה: נלכה דותינה. לבקש לך נכלי דתות  (ט) שימיתוך בהם. ולפי פשוטו, שם מקום הוא, ואין מקרא יוצא מידי פשוטו: {יח} ויתנכלו. נתמלאו נכלים וערמומיות: אתו. כמו אתו, עמו, כלומר  (י) אליו: {כ} ונראה מה יהיו חלומותיו. אמר רבי יצחק מקרא זה אומר דרשני, רוח הקדש אומרת כן, הם אומרים נהרגהו, והכתוב מסיים ונראה מה יהיו חלומותיו, נראה דבר מי יקום, או שלכם או שלי, ואי אפשר שיאמרו הם ונראה מה יהיו חלומותיו, שמכיון שיהרגוהו בטלו חלומותיו: {כא} לא נכנו נפש. מכת נפש,  (כ) זו היא מיתה: {כב} למען הציל אתו. רוח הקדש העידה על ראובן  (ל) שלא אמר זאת אלא להציל אותו, שיבא הוא ויטלנו משם, אמר, אני בכור  (מ) וגדול שבכולן, לא יתלה הסרחון אלא בי: {כג} את כתנתו. זה חלוק: את כתנת הפסים. הוא שהוסיף לו אביו  (נ) יותר על אחיו (ב”ר פד, טז.){כד} והבור רק אין בו מים. ממשמע שנאמר והבור רק, איני יודע שאין בו מים, מה תלמוד לומר אין בו מים, מים אין בו, אבל  (ס) נחשים ועקרבים יש בו (ב”ר שם – שבת כב.){כה} ארחת. כתרגומו שיירת, על שם הולכי ארח: וגמליהם נשאים וגו’. למה פרסם הכתוב את משאם, להודיע מתן שכרן של צדיקים, שאין דרכן של ערביים לשאת אלא נפט ועטרן שריחן רע, ולזה נזדמנו בשמים, שלא יוזק מריח רע: נכאת. כל כנוסי בשמים הרבה קרוי נכאת, וכן ויראם את כל בית נכתה (מלכים-ב כ, יג.), מרקחת בשמיו. ואונקלוס תרגם לשון שעוה: וצרי. שרף הנוטף מעצי הקטף והוא נטף הנמנה עם סמני הקטורת: ולט. לוטיתא שמו בלשון משנה, ורבותינו פירשו שרש עשב ושמו אשטרולוזיא”ה, במס’ נדה (ח.){כו} מה בצע. מה ממון,  (ע) כתרגומו: וכסינו את דמו. ונעלים את  (פ) מיתתו: {כז} וישמעו. וקבילו מניה, וכל שמיעה שהיא קבלת דברים, כגון זה, וכגון וישמע יעקב אל אביו, נעשה ונשמע מתורגם נקבל, וכל שהוא שמיעת האוזן, כגון וישמעו את קול ה’ אלהים מתהלך בגן, ורבקה שומעת, וישמע ישראל, שמעתי את תלונות, כולן מתורגם ושמעו, ושמעת, ושמע, שמיע קדמי: {כח} ויעברו אנשים מדינים. זו היא שיירא אחרת, והודיעך הכתוב, שנמכר פעמים הרבה: וימשכו. בני יעקב את יוסף מן הבור וימכרוהו  (צ) לישמעאלים, והישמעאלים למדינים, והמדינים מכרו אותו למצרים: {כט} וישב ראובן. ובמכירתו לא היה שם, שהגיע יומו לילך ולשמש  (ק) את אביו. דבר אחר, עסוק היה בשקו  (ר) ובתעניתו על שבלבל יצועי אביו: {ל} אנה אני בא. אנה אברח  (ש) מצערו של אבא: {לא} שעיר עזים. דמו דומה לשל אדם: הכתנת. זה שמה, וכשהיא דבוקה לתיבה אחרת, כגון כתנת יוסף, כתנת פסים, כתנת בד, נקוד כתנת: {לג} ויאמר כתנת בני.  (ת) היא זו: חיה רעה אכלתהו. נצנצה בו רוח הקדש (ב”ר פד, יט.), סופו שתתגרה בו אשת פוטיפר.  (א) ולמה לא גלה לו הקב”ה, לפי שהחרימו וקללו את כל מי שיגלה, ושתפו להקב”ה  (ב) עמהם (תנחומא וישב ב.), אבל יצחק היה יודע שהוא חי, אמר, היאך אגלה, והקב”ה אינו רוצה לגלות לו: {לד} ימים רבים. כ”ב שנה,  (ג) משפירש ממנו עד שירד יעקב למצרים, שנאמר יוסף בן שבע עשרה שנה וגו’, ובן שלשים שנה היה בעמדו לפני פרעה, ושבע שני השובע ושנתים הרעב כשבא יעקב למצרים, הרי כ”ב שנה, כנגד כ”ב שנה שלא קיים יעקב  (ד) כבוד אב ואם, כ’ שנה שהיה בבית לבן, וב’ שנה בדרך בשובו מבית לבן, שנה וחצי בסכות וששה חדשים בבית אל (מגילה טז: – יז.). וזהו שאמר ללבן זה לי עשרים שנה בביתך, לי הן, עלי הן, וסופי ללקות כנגדן: {לה} וכל בנתיו. רבי יהודה אומר, אחיות תאומות נולדו עם כל שבט ושבט,  (ה) ונשאום. רבי נחמיה אומר, כנעניות היו, אלא מהו וכל בנותיו, כלותיו, שאין אדם נמנע מלקרוא לחתנו בנו ולכלתו בתו: וימאן להתנחם. אין אדם מקבל תנחומין על החי (ב”ר פד, כא.), וסבור שמת,  (ו) שעל המת נגזרה גזירה שישתכח מן הלב, ולא על החי: ארד אל בני.  (ז) כמו על בני והרבה אל משמשין בלשון על, אל שאול ואל בית הדמים (שמואל-ב כא, א.), אל הלקח ארון האלהים, ואל (מות) חמיה ואישה (שם-א ד, כא.)אבל שאלה. כפשוטו לשון קבר הוא, באבלי אקבר ולא אתנחם כל ימי.  (ח) ומדרשו, גיהנם, סימן זה היה מסור בידי מפי הגבורה, אם לא ימות אחד מבני בחיי, מובטח אני  (ט) שאיני רואה גיהנם: ויבך אתו אביו. יצחק היה בוכה מפני צרתו של יעקב, אבל לא היה מתאבל  (י) שהיה יודע שהוא חי: {לו} הטבחים. שוחטי בהמות  (כ) המלך:

וישב פרק-לח

{א} ויהי בעת ההוא. למה נסמכה פרשה זו לכאן והפסיק בפרשתו של יוסף, ללמד, שהורידוהו אחיו מגדולתו כשראו בצרת אביהם, אמרו, אתה אמרת למכרו, אלו אמרת להשיבו, היינו שומעים לך: ויט. מאת אחיו: עד איש עדלמי. נשתתף עמו: {ב} כנעני.  (ל) תגרא (ב”ר פה, ד.){ה} והיה בכזיב. שם המקום, ואומר אני, על שם שפסקה מלדת נקרא כזיב, לשון היו תהיה לי כמו אכזב, אשר לא יכזבו מימיו, דאם לא כן מה בא להודיענו. ובבראשית רבה (פה, ד.) ראיתי, ותקרא שמו שלה וגו’ פסקת: {ז} רע בעיני ה’. כרעתו של אונן, משחית זרעו, שנאמר באונן וימת גם אותו, כמיתתו של ער מיתתו של אונן. ולמה היה ער משחית זרעו  (מ) כדי שלא תתעבר ויכחיש יפיה: {ח} והקם זרע. הבן יקרא  (נ) על שם המת: {ט} ושחת ארצה. דש מבפנים וזורה מבחוץ (ב”ר פה, ה.){יא} כי אמר וגו’. כלומר, דוחה היה אותה בקש,  (ס) שלא היה בדעתו להשיאה לו: כי אמר פן ימות. מוחזקת היא זו שימותו אנשיה (יבמות סד:){יב} ויעל על גוזזי צאנו. ויעל תמנתה לעמוד על גוזזי צאנו: {יג} עלה תמנתה. ובשמשון הוא אומר וירד שמשון וגו’ תמנתה (שופטים יד, א.) (ע) בשפוע ההר היתה יושבת, עולין לה מכאן ויורדין לה מכאן: {יד} ותתעלף. כסתה פניה  (פ) שלא יכיר בה: ותשב בפתח עינים. בפתיחת עינים, בפרשת דרכים  (צ) שעל דרך תמנתה. ורבותינו דרשו, בפתחו של אברהם אבינו,  (ק) שכל עינים מצפות לראותו (סוטה י.)כי ראתה כי גדל שלה וגו’. לפיכך הפקירה עצמה אצל יהודה, שהיתה מתאוה  (ר) להעמיד ממנו בנים: {טו} ויחשבה לזונה. לפי שיושבת  (ש) בפרשת דרכים: כי כסתה פניה. ולא יכול לראותה ולהכירה. ומדרש רבותינו כי כסתה פניה, כשהיתה בבית חמיה היתה צנועה  (ת) לפיכך לא חשדה: {טז} ויט אליה אל הדרך. מדרך שהיה בה, נטה אל הדרך אשר היא בה, ובלשון לע”ז דשטורני”ר (אבלענקען)הבה נא. הכיני עצמך ודעתך לכך. כל לשון הבה לשון הזמנה הוא, חוץ ממקום שיש לתרגמו בלשון נתינה, ואף אותן של הזמנה קרובים ללשון נתינה הם: {יז} ערבון. משכון: {יח} חתמך ופתילך. עזקתך ושושיפך. טבעת שאתה חותם בה, ושמלתך  (א) שאתה מתכסה בה: ותהר לו. גבורים כיוצא בו,  (ב) צדיקים כיוצא בו: {כא} הקדשה. מקודשת ומזומנת לזנות: {כג} תקח לה.  (ג) יהיה שלה מה שבידה: פן נהיה לבוז. אם תבקשנה עוד,  (ד) יתפרסם הדבר ויהיה גנאי, כי מה עלי לעשות עוד  (ה) לאמת דברי: הנה שלחתי הגדי הזה. לפי שרמה יהודה את אביו בגדי עזים, שהטביל כתנת יוסף בדמו, רמוהו גם אותו בגדי עזים (ב”ר פה, ט.){כד} כמשלש חדשים. רובו של ראשון, ורובו של  (ו) אחרון, ואמצעי שלם (נדה ח:) (ז) ולשון כמשלש חדשים, כהשתלש החדשים, כמו ומשלוח מנות (אסתר ט, יט.), משלוח ידם, וכן תרגום אונקלוס כתלתות ירחיא: הרה לזנונים. שם דבר, מעוברת,  (ח) כמו אשה הרה, וכמו ברה כחמה: ותשרף. אמר אפרים מקשאה משום רבי מאיר, בתו של שם היתה  (ט) שהוא כהן, לפיכך דנוה  (י) בשריפה: {כה} הוא מוצאת. לישרף: והיא שלחה אל חמיה. לא רצתה להלבין פניו, ולומר ממך אני מעוברת, אלא לאיש אשר אלה לו, אמרה, אם יודה מעצמו, יודה, ואם לאו, ישרפוני ואל אלבין פניו, מכאן אמרו, נוח לו לאדם  (כ) שיפילוהו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים: הכר נא. אין נא אלא לשון בקשה, הכר נא בוראך, ואל תאבד  (ל) שלש נפשות: {כו} צדקה.  (מ) בדבריה: ממני. היא מעוברת. ורז”ל דרשו, שיצאה בת קול ואמרה, ממני ומאתי יצאו הדברים, לפי שהיתה צנועה בבית חמיה, גזרתי שיצאו ממנה מלכים, ומשבט יהודה גזרתי להעמיד מלכים בישראל: כי על כן לא נתתיה. כי בדין עשתה, על אשר לא  (נ) נתתיה לשלה בני: ולא יסף עוד. יש אומרים לא הוסיף, ויש אומרים לא  (ס) פסק, (וחבירו גבי אלדד ומידד, ולא יספו, ומתרגמינן ולא פסקו){כז} בעת לדתה. וברבקה הוא אומר וימלאו ימיה ללדת, להלן למלאים וכאן לחסרים: והנה תאומים. מלא, ולהלן תומים חסר, לפי שהאחד רשע, אבל אלו שניהם צדיקים: {כח} ויתן יד. הוציא האחד ידו לחוץ, ולאחר שקשרה  (ע) על ידו השני, החזירה: {כט} פרצת. חזקת עליך חוזק: {ל} אשר על ידו השני. ארבע ידות כתובות כאן, כנגד ארבע חרמים שמעל עכן שיצא ממנו. ויש אומרים כנגד ארבעה דברים, שלקח  (פ) אדרת שנער, ושני חתיכות כסף של מאתים שקלים, ולשון זהב (ב”ר פה, יד.)ויקרא שמו זרח. על שם זריחת  (צ) מראית השני:

וישב פרק-לט

{א} ויוסף הורד. חוזר לענין ראשון, אלא שהפסיק בו כדי לסמוך  (ק) ירידתו של יהודה למכירתו של יוסף, לומר לך שבשבילו הורידוהו מגדולתו. ועוד, כדי לסמוך מעשה אשתו של פוטיפר למעשה תמר,  (ר) לומר לך, מה זו לשם שמים אף זו לשם שמים, שראתה באצטרולוגין שלה שעתידה להעמיד בנים ממנו, ואינה יודעת אם ממנה אם מבתה: {ג} כי ה’ אתו. שם שמים שגור בפיו: {ד} וכל יש לו. הרי לשון קצר חסר אשר: {ו} ולא ידע אתו מאומה. לא היה נותן לבו לכלום: כי אם הלחם. היא אשתו,  (ש) אלא שדבר בלשון נקייה: ויהי יוסף יפה תאר. כיון שראה עצמו  (ת) מושל, התחיל אוכל ושותה ומסלסל בשערו,אמר הקב”ה, אביך מתאבל ואתה מסלסל בשערך, אני מגרה בך את  (א) הדוב. מיד {ז} ותשא אשת אדוניו וגו’. כל מקום שנאמר אחר, סמוך: {ט} וחטאתי לאלהים. בני נח נצטוו על העריות: {י} לשכב אצלה. אפילו  (ב) בלא תשמיש: להיות עמה. לעולם הבא: {יא} ויהי כהיום הזה. כלומר, ויהי כאשר הגיע יום מיוחד, יום צחוק, יום איד שלהם, שהלכו כולם לבית עבודת אלילים, אמרה, אין לי יום הגון להזקק ליוסף כהיום הזה, אמרה להם, חולה אני ואיני יכולה לילך: לעשות מלאכתו. רב ושמואל, חד אמר מלאכתו ממש, וחד אמר לעשות צרכיו עמה,  (ג) אלא שנראית לו דמות דיוקנו  (ד) של אביו וכו’, כדאיתא במסכת סוטה (לו:){יד} ראו הביא לנו. הרי זה לשון קצרה, הביא לנו, ולא פירש מי הביאו, ועל בעלה אומרת כן: עברי. מעבר הנהר,  (ה) מבני עבר (ב”ר מב, ח.)(ס”א מעבר הנהר){טז} אדניו. של יוסף: {יז} בא אלי. לצחק בי, העבד העברי  (ו) אשר הבאת לנו: {יט} ויהי כשמוע אדניו וגו’. בשעת תשמיש אמרה לו כן, וזהו שאמרה, כדברים האלה עשה לי עבדך, עניני תשמיש כאלה: {כא} ויט אליו חסד. שהיה מקובל לכל רואיו, לשון כלה נאה וחסודה שבמשנה: {כב} הוא היה עושה. כתרגומו במימריה  (ז) הוה מתעביד: {כג} באשר ה’ אתו. בשביל  (ח) שה’ אתו:

וישב פרק-מ

{א} אחר הדברים האלה. לפי שהרגילה אותה ארורה את הצדיק בפי כלם לדבר בו בגנותו, הביא להם הקב”ה סורחנם של אלו, שיפנו אליהם ולא אליו, ועוד שתבוא הרווחה לצדיק על ידיהם: חטאו. זה נמצא זבוב בפיילי פוטירין  (ט) שלו, וזה נמצא צרור  (י) בגלוסקין שלו: והאופה. את פת המלך, ואין לשון אפייה אלא בפת, ובלע”ז פיסטו”ר: {ד} ויפקד שר הטבחים וגו’. להיות  (כ) אתם: ויהיו ימים במשמר.  (ל) שנים עשר חדש: {ה} ויחלמו חלום שניהם. ויחלמו שניהם חלום,  (מ) זהו פשוטו. ומדרשו, כל אחד חלם חלום  (נ) שניהם, שחלם את חלומו ופתרון חבירו, וזה שנאמר וירא שר האופים כי טוב פתר: איש כפתרון חלומו. כל אחד חלם חלום הדומה לפתרון העתיד לבא עליהם: {ו} זועפים. עצבים, כמו סר וזעף (מלכים-א כ, ד.), זעף ה’ אשא (מיכה ז, ט.){י} שריגם. זמורות ארוכות שקורין וידי”ן: והיא כפרחת. דומה לפורחת  (ס) והיא כפורחת, נדמה לי בחלומי כאלו היא פורחת,  (ע) ואחר הפרח עלתה נצה  (פ) ונעשה סמדר, אשפני”ר בלע”ז, ואחר כך הבשילו, והיא כד אפרחת אפיקת לבלבין, עד כאן תרגום של פורחת. נץ גדול מפרח, כדכתיב ובוסר גומל יהיה נצה (ישעיה יח, ה.), וכתיב ויוצא פרח, והדר ויצץ ציץ (במדבר יז, כד.){יא} ואשחט. כתרגומו ועצרית, והרבה יש בלשון משנה: {יב} שלשת ימים הם. סימן הם לך  (צ) לשלשת ימים. ויש מדרשי אגדה הרבה (חולין צב.){יג} ישא פרעה את ראשך. לשון חשבון, כשיפקוד שאר עבדיו לשרת לפניו בסעודה, ימנה אותך עמהם: כנך. בסיס שלך ומושבך: {יד} כי אם זכרתני אתך. אשר אם זכרתני אתך,  (ק) מאחר שייטב לך כפתרוני: ועשית נא עמדי חסד. אין נא אלא לשון בקשה: {טז} סלי חורי. סלים של נצרים קלופים חורין חורין, ובמקומנו יש הרבה, ודרך מוכרי פת כסנין שקורין אובלי”ש (היפפען קוכען), לתתם באותן סלים: {כ} יום הלדת את פרעה. יום לידתו, וקורין לו יום גינוסיא.  (ר) ולשון הולדת, לפי שאין הולד נולד אלא על ידי אחרים, שהחיה מילדת את האשה, ועל כן החיה נקראת מילדת, וכן ומולדותיך (יחזקאל טז, ד.), ביום הולדת אותך, וכן אחרי הוכבס את הנגע (ויקרא יג, נה.), שכיבוסו על ידי אחרים: וישא את ראש וגו’. מנאם עם שאר עבדיו, שהיה מונה המשרתים שישרתו לו בסעודתו, וזכר את אלו בתוכם, כמו שאו את ראש, לשון מנין: {כג} ולא זכר שר המשקים. בו ביום: וישכחהו. לאחר מכאן, מפני שתלה בו יוסף לזכרו,  (ש) הוזקק להיות אסור שתי שנים, שנאמר אשרי הגבר אשר שם ה’ מבטחו ולא פנה אל רהבים (תהלים מ, ה.), ולא בטח על מצרים הקרויים רהב:

קרדיט: סדר רש”י על פרשת וישב שייך לתורת אמת.

מפרשים על פרשת וישב

שניים מקרא ואחד תרגום על התורה | פרשת יהדות

שניים מקרא ואחד תרגום – וירא

{א} וַיֵּרָא אֵלָיו יְהֹוָה בְּאֵֽלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא יֹשֵׁב פֶּֽתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּֽוֹם:  מ  וַיֵּרָא אֵלָיו יְהֹוָה בְּאֵֽלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא יֹשֵׁב פֶּֽתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּֽוֹם:  ת  וְאִתְגְּלִי לֵהּ יְיָ בְּמֵישְׁרֵי מַמְרֵא

דעת זקנים על התורה | פרשת יהדות

דעת זקנים על פרשת וירא

{א}וירא באלוני ממרא. פירש”י הוא שנתן לו עצה על המילה. ותימה וכי אדם חשוב וצדיק כאברהם ונתנסה בעשר נסיונות ועמד בכולן ולא שאל עצה איך שאל

כלי יקר על התורה | פרשת יהדות

כלי יקר על פרשת וירא

{א}וירא אליו ה’ באלוני ממרא. לא נאמר וירא ה’ אל אברהם, לפי ששמו ועצמותו היו שני הפכים, כי שמו אברהם על שם אב המון גוים מורה

תרגום יונתן על התורה | פרשת יהדות

תרגום יונתן על פרשת וירא

{א} וירא וְאִתְגְלֵי עֲלוֹהִי יְקָרָא דַיְיָ בְּחֵיזְוֵי מַמְרֵא וְהוּא מְרַע מִכֵּיבָא דִמְהוּלְתָּא יָתִיב תְּרַע מַשְׁכְּנָא לְתוּקְפָא דְיוֹמָא: {ב} וּזְקַף עֵינוֹי וְחָמָא וְהָא תְלָתָא מַלְאָכִין בִּדְמוּת גוּבְרִין קַיְימִין קוֹמוֹי

בעל הטורים על התורה | פרשת יהדות

בעל הטורים על פרשת וירא

{א}וירא אליו. סמוך נמלו אצל וירא מלמד שנראה לו בשביל המילה ד”א נמולו אתו וסמיך ליה והוא יושב פתח האוהל כחום היום. זהו שאחז”ל שאברהם

אבן עזרא על התורה | פרשת יהדות

אבן עזרא על פרשת וירא

{א}וירא הנה קצת אמרו כי השם ג’ אנשים הוא אחד והוא ג’ ולא יתפרדו. והנה שכחו ויבאו שני המלאכים סדומה ומפרשים אמרו שהשם נראה אליו במראות

שפתי חכמים | פרשת יהדות

שפתי חכמים על פרשת וירא

{א}א ואם תאמר מנא ליה לרש”י, ויש לומר דרש”י דייק מדכתיב וירא אליו ה’, ולא כתיב וירא ה’ אל אברהם בהדיא, אלא ודאי לכך לא נאמר

רמב"ן על התורה | פרשת יהדות

רמב”ן על פרשת וירא

{א}וירא אליו. לשון רש”י לבקר את החולה אמר רבי חמא בר חנינא יום שלישי למילתו היה ובא הקב”ה ושאל בו והנה שלשה אנשים המלאכים שבאו

אור החיים על הפרשה | פרשת יהדות

אור החיים על פרשת וירא

{א}וירא אליו ה’. יש לדעת למה שינה הכתוב להקדים הרואה קודם הנראה שהתחיל לדבר בו שהיה לו לומר וירא ה’ אליו וכמו כן מצינו שדבר

חידושי תורה על פרשת וישב

למות אך גם לחיות על קידוש ה'… | פרשת יהדות

למות אך גם לחיות על קידוש ה’…

וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי: וַיֹּאמֶר קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק וְלֶךְ

השקפת סדום | פרשת יהדות

השקפת סדום

וַיֹּאמֶר יְהוָה זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי רָבָּה וְחַטָּאתָם כִּי כָבְדָה מְאֹד: (פרשת וירא יח כ)עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו עליו השלום ועמד בכלם, להודיע כמה

כבוד הדדי בין איש לאשתו | פרשת יהדות

כבוד הדדי בין איש לאשתו

וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה וַאדֹנִי זָקֵן: (פרשת וירא יח. יב’)בתורה מצינו שצחקה שרה בקרבה לאמר: “אחרי בלתי היתה לי עדנה

לשם שמים על חשבונך! | פרשת יהדות

לשם שמים על חשבונך!

וַיֵּרָא אֵלָיו יְהוָה בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם: (פרשת וירא יח א’)פתח האהל. לראות אם יש עובר ושב ויכניסם בביתו: (רש”י) אברהם

והוא יושב פתח האהל | פרשת יהדות

והוא יושב פתח האהל

וַיֵּרָא אֵלָיו יְהוָה בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם: וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּשְׁתַּחוּ

תוכן עניינים
אהבתם? שתפו ברשת!
שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב telegram
מאמרים חדשים שעלו לאתר
פרשת המן | פרשת יהדות
פרשת המן

פרשת המן נוסח פרשת המן המלא עם ניקוד ובאותיות ברורות לקריאה נעימה יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְהֹוָה אֱלהֵינוּ וֵאלהֵי אֲבוֹתֵינוּ שֶׁתַּזְמִין פַּרְנָסָה לְכָל עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל

סגולות | פרשת יהדות
סגולות

סגולות סגולות ביהדות לכל ישועה תפילת השל”ה פיטום הקטורת פרשת המן מזמור לתודה

מזמור לתודה | פרשת יהדות
מזמור לתודה

מזמור לתודה נוסח פרק מזמור לתודה בתהילים (פרק ק’) לקריאה ברורה ונעימה א מִזְמוֹר לְתוֹדָה: הָרִיעוּ לַיהוָה, כָּל הָאָרֶץ. ב עִבְדוּ אֶת יְהוָה בְּשִׂמְחָה; בֹּאוּ

נשמת כל חי | פרשת יהדות
נשמת כל חי

נשמת כל חי נוסח תפילת נשמת כל חי המלא עם ניקוד ובאותיות ברורות נִשְׁמַת כָּל חַי תְּבָרֵךְ אֶת שִׁמְךָ יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ וְרוּחַ כָּל בָּשָׂר תְּפָאֵר

פיטום הקטורת | פרשת יהדות
פיטום הקטורת

פיטום הקטורת נוסח פיטום הקטורת המלא עם ניקוד ובאותיות ברורות אַתָּה הוּא יהֵוָהֵ אֱלוֹהֵינוּ שֶׁהִקְטִירוּ אֲבוֹתֵינוּ לְפָנֶיךָ אֶת קְטֹרֶת הַסַּמִּים בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם, כַּאֲשֶׁר

מעוניינים לפרסם כתבה? השאירו פרטים!
Translate »
שינוי גודל גופנים
ניגודיות