{א}א ואם תאמר מנא ליה לרש"י, ויש לומר דרש"י דייק מדכתיב וירא אליו ה', ולא כתיב וירא ה' אל אברהם בהדיא, אלא ודאי לכך לא נאמר אל אברהם דקאי אפרשת מילה דלעיל, והתם כתיב בהדיא אל אברהם, ואם כן למה נראה אליו, ואין לומר שציוה לו המילה, דהא כבר ציוה לו וכבר מל את עצמו ובני ביתו, אלא ודאי לבקר את החולה, עוד יש לומר דרש"י דייק דלא מפרש אחר כך הפסוק למה נראה אליו, אם כן מסתמא ודאי לבקר את החולה. (רי"ק), יש להקשות למה פירש רש"י לבקר את החולה ולא אמר לבקרו, לפי שמכאן אנו למדין מצות ביקור חולים כמו שאמרו ז"ל (סוטה י"ד.), לכך אמר לבקר את החולה ולא להיותו אברהם בלבד: ב כיון דמשום זה נגלה אליו כדי לבקרו, אם כן סברא הוא דביום ג' הוא נגלה אליו דאז הוא חולה ביותר, כמו שכתוב (לקמן ל"ד כ"ה) ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים. ומהר"ם הקשה דאדרבה סכנה דיום ג' פחותה מסכנת ב' ימים הראשונים, כדתניא בפרק ר"א דמילה (שבת קל"ד:) מרחיצין את הקטן וכו' עיין שם, ומנא ליה לרבי חמא בר חנינא שיום ג' למילתו היה, דילמא ביום ב' היה, נהי דביום ראשון לא היה מפני שהיה טרוד במילתו ובמילת עבדיו, אבל מכל מקום דילמא ביום שני היה כו', ונראה לי דלא קשה מידי דעד כאן לא פליגי אלא במילת קטן, ואין הכי נמי דבמילת קטן יום ראשון ושני יותר הם בסכנה מיום ג', דסבירא ליה לת"ק דבשר של קטן סליק הייא ור"א אינו מחלק, ומביא ראיה מן המקרא, אף על פי שאין כל כך ראיה לדבר זכר לדבר, אבל במילת גדול כולי עלמא לא פליגי דיום ג' הוא יותר סכנה מיום ראשון ושני, וכמו שהעיד הכתוב ויהי ביום השלישי, ותירגם אונקלוס כד תקיפו עליהון כיביהון, וכדפירש הרמב"ן כי הליחות נגרות ויורדות ומתהוה מהן חבורה וירבה המכאובות, ואפשר דזה לא שייך בקטן שאין בו ליחות כל כך, אך סכנה דיליה היא המכה עצמה, ומשום הכי יום ג' ליכא סכנה כולי האי, כיון דסליק בשר הייא, מה שאין כן בגדול דמתחילה אינן מתגברין ויורדין הליחות והמכה עצמה אין בה סכנה כיון שהוא בעל כח ויכול לסבול מכת חרב, והוא דבר הנראה לעינים והמפורסמות אין צריכין ראיה. (נח"י), ונראה לי לתרץ כדקיימא לן (ירושלמי פאה פ"ג ה"ז) דאין נכנסין לבקר את החולה בב' ימים הראשונים, הרא"ם הקשה דבבראשית רבה אמרו (מ"ח י"ג) לושי ועשי עוגות הדא אמרה ערב פסח היה, וכן לקמן (י"ח ג') ומצות אפה פירוש הרב פסח היה וכו', ואם כן על כרחך צריך לומר דהבראשית רבה סבירא ליה דביקור היה ביום המילה שהוא בט"ו בניסן, ורבי חמא סבירא ליה דהביקור היה בי"ז בניסן, ויש לתמוה על הרב שהביא אגדות חלוקות כו', והאריך שם ולא נהירא כו' עיין שם, לכן נ"ל פשוט הוא דכולי עלמא סבירא ליה דהמילה היתה בי"ג בניסן, והביקור והשריטה בכותל היה בט"ו בניסן כשאמר לו הקדוש ברוך הוא למועד אשוב אליך (לקמן פ' י"ד), ואף על גב דלמועד הזה נאמר ביום המילה (לעיל י"ז כ"א), וביום הביקור נאמר סתם למועד ולא נאמר הזה, מכל מקום הואיל והרב פירש שם (לקמן י"ד) למועד שקבעתי לך אתמול, איכא למימר נמי איפכא דכשאמר לו ביום המילה למועד הזה נתכוין ליום הביקור, וכן פירש הרב לקמן (כ"א ב') למועד אשר דבר אתו אלהים, ועיין שם: ג נראה דרש"י אינו מתרץ למה נראה אליו שם, כי שמא מעשה שהיה כך היה דבאותו זמן היה אברהם שם, אלא רצה לתרץ מה צריך הקרא להודיע ששם נראה אליו, דהא כבר נאמר לעיל (י"ד י"ג) שהוא שוכן באלוני ממרא ומסתמא שם נגלה, כי שם מל את עצמו ובני ביתו, ובודאי שלא יצא משם שהיה עדיין חולה ממילתו כיון שהקדוש ברוך הוא בא לבקרו. כתב הרא"ם ואם תאמר מי הכריח לרש"י דממרא נתן לו עצה, דילמא לא נגלה לו שם, אלא משום דשם היה אהלו באותו יום כו', ותירץ דמיתורא דקרא קדריש ליה, דלא היה לו למיכתב אלא וירא אליו ה' והוא וגו', כמנהג בשאר נבואותיו עכ"ל, והוא כעין מה שפירשתי לעיל, אי נמי כך משמע ממלת [ממרא] רוצה לומר שאמר לאברהם עשה מה שציוה לך הקדוש ברוך הוא, אך קשה דהיאך יתכן לומר דאברהם אבינו יטול עצה אם לקיים מצות בוראו אם לאו, והא צדיק גדול היה ועמד בעשרה נסיונות, והרא"ם מפרש דודאי גם בלאו הכי נמי היה מקיים מצות המילה שהיא מצות בוראו, אלא דבשביל זה נטל עצה לפי שאשכול ענר וממרא היו בעלי ברית אברם, ובפה היו נראים לו כאילו הם אוהבים אותו, ואברהם היה רוצה לשקול דעתם אם אינם אחת בפה ואחת בלב עמו, ואם היו אומרים לו שימול ודאי בלב נמי אוהבים אותו, וסוף דבר אשכול וענר נתנו לו עצה שלא ימול, אלא ממרא לבד נתן עצה שימול, ובזה היה מכיר אברהם בהן, ועוד יש לומר דמשום זה נטל אברהם עצה לפי שהיה סבור ודאי יתנו לו עצה שלא ימול, ואף על פי כן ימול את עצמו, ואז יהיה שכרו יותר גדול, ע"כ לשון הרא"ם, ועוד יש לומר דנטל עצה אם ימול את עצמו בצנעה או בפרהסיא, לפי שאברהם אמר שמא לא יניחוהו למול, והוא אמר מול בפרהסיא, שלא יהיה בהם כח לעכב את הדבר, כדכתיב לעיל בפרשת לך לך (י"ז כ"ג) בעצם היום וגו', (מהר"י מהרמ"ש). ול"נ ששאל אם ימול עצמו בפרהסיא, כי לא מצינו שנצטווה למול בפרהסיא דוקא, וא"כ ענר ואשכול היה מוחין בידו כדמשמע במדרש, אבל ממרא החזיק לבו למול בפרהסיא ולא יחוש לשונאיו כלל, לכך נפרע לו מדה כנגד מדה שנגלה בחלקו דייקא, ומה שפרש"י לעיל (כ"ז כ"ג) שהקב"ה אמר לו אל תירא, זה היה אחר שנתן לו ממרא העצה והסכים הקב"ה עמו, ועוד יש מדרש אגדה שמל את אשכול ואת ענר ומתו, אמר לו ממרא לא יתקיימו אותם שתמול עד שתמול עצמך שנאמר (לעיל י"ז י"ג) המל ימול והוא חסר וי"ו לומר המל עצמו ימול אחרים, בא אברהם והתחיל למול את עצמו, ולא היה יכול מתוך הצער, בא הקב"ה וסייעו שנאמר (נחמיה ט' ח') וכרות עמו הברית, ולפי שנתן לו עצה על המילה לפיכך נגלה בחלקו, אבל תימה אם לא יגלה עליו בחלקו היכן יגלה כי בחלקו היה דר, ויש אומרים כי האלהים אנה לידו שידור שם כדי לגלגל זכות עליו. (צד"ל), וכי תימא למה לקח עצה יותר על מצות מילה מבשאר מצות שבכל התורה, י"ל דבשלמא שאר מצות לא היה צריך ליקח עצה, אם ימתין עד שיהיה מצווה מפי הקב"ה, מפני שידע שלא יהיה מצווה על שום מצוה אחרת, אי נמי אף אם יהיה מצווה אחר כך מפי הקב"ה על איזה מצוה אפילו הכי לא נמנע מלקיים אותה מקודם שנצטווה, שהרי הוא יכול לחזור ולקיים אותה ג"כ אחר כך, ויהיה מצווה ועושה, משא"כ במצות מילה שאם ימול פעם אחת שוב אין יכול לחזור ולמול עצמו פעם שנית, שוב שמעתי שתירוץ זה כתוב בספר משפטי שמואל עכ"ל: ד רצה לומר דיושב הוא בינוני משמע דישב כבר קודם לכן וגם עתה, אבל ישב משמע פועל עבר שכבר ישב ולא עתה, אם כן למה עמד, לכן פירש ביקש לעמוד מפני כבוד השכינה ואמר לו הקב"ה שב וכו', ודלא כהרא"ם כו', (נח"י), נראה לי דהכי פירושו מדכתיב ישב חסר משמע שהיתה ישיבה חסירה, והיינו לפי שביקש לעמוד וכן הוא הפירש של ועפרון ישב (לקמן כ"ג י') שהיתה ישיבה חסרה, לפי שבאותו יום מינוהו וע"ש: ה(צד"ל), נ"ל דקשה לרש"י דהא אמרינן בסוף מו"ק (כ"ז:) לכל אומרים שב חוץ מלאבל ולחולה, דמשמע שב באבלותך שב בחולי שלך, וכאן בא הקב"ה לבקר את החולה איך אמר לו שב, לכן פירש ואתה סימן כו': ו קשה לרש"י וכי דרכם של חולים לישב על פתח האוהל, הלא דרכם לישב או לשכב על המטה, ומפרש לראות כו': ז ואם תאמר מנא ליה לרש"י דילמא בלאו הכי היה החום גדול, י"ל דרש"י דייק מדכתיב כחם ולא כתיב בחם היום, אלא ודאי הכי פירושו כחם המפורש במקום אחר דכתיב (מלאכי ג' י"ט) הנה יום ה' בא בוער כתנור, לכך הוצרך לפרש שהוציא כו', (נח"י), ול"נ דאי סלקא דעתך דבא להורות על הזמן סעודה היה לו לאברהם להקדים עצמו לישב פתח האוהל אם יש עובר ושב ויכניסם בביתו, דהא אמרינן בברכות (דף כ"ז.) ובב"ר (מ"ח ח') כחום היום ו' שעות וחום השמש ד' שעות, ואילו זמן סעודה בד' שעות, כדאמרינן בשבת (דף י'.) ובפסחים (דף י"ב:), על כרחך צ"ל דבא להורות הטעם על ישיבת פתח האהל: ח דקשה לרש"י הא בלאו הכי נמי צריך להביאם כמדמפרש ואזיל, ומפרש ודאי בלאו הכי נמי צריך להביאם אבל לא בדמות אנשים, ובשביל אברהם הביאם בדמות אנשים:
{ב}ט דקשה לרש"י למה הביא שלשה אנשים היה לו להביא מלאך אחד, ומתרץ דהא בלאו הכי צריך להביא שלשה מלאכים אחד לבשר את שרה כו': י הקשה מהרש"ל והרי זה תדע מן הקושיא דדילמא מלאך אחד עושה שתי שליחות, ולזה כתב גבי כל מעשה ומעשה חד, וקבלתי מאמ"ז שהכי קאמר דילמא לעולם לאו משום שאין מלאך אחד עושה שתי שליחות, אלא משום ששלשה היו נזקקים לשליחות אחד, ועל זה אמר תדע כו', עכ"ל: כ וקשה למה לו לרש"י להביא זה כאן, וי"ל דקשה לרש"י לפי פירושו שאין מלאך אחד עושה שתי שליחות, דהא גבי בשורה נאמר לשון יחיד, וכן גבי הפיכת סדום, אבל גבי רפואה של אברהם לא מצינו לשון יחיד, ועוד קשה לרש"י למה לא הביא ד' מלאכים אחד להציל את לוט כו', לכך כתב ורפאל שריפא כו' הלך כו', דהוי כאילו כתב גבי רפואה נמי לשון יחיד (הרא"ם). ועוד י"ל דלכך צריך להביא, שאל תקשה לו הא לקמן גבי הפיכת סדום כתיב (י"ט א') ויבאו שני המלאכים סדומה וגו', שמע מינה שצריך להפיכת סדום שני מלאכים, ואע"פ שכבר עשה המלאך שליחותו, ועל זה פירש ורפאל שריפא את אברהם, ר"ל אותן שני המלאכים דכתיב בקרא אחד מהם היה רפאל והלך משם להציל את לוט, ולא סייע לזה שהפך את סדום. (הרא"ם), פרש"י רפאל שריפא את אברהם הלך להציל את לוט, ואם תאמר איך ייחס עצמו באמרו (לקמן י"ט י"ג) משחיתים אנחנו, יש לומר זה שבא להציל את לוט בעצם והשחתת סדום היה במקרה, כמו שכתוב (שם כ"ג-כ"ד) ולוט בא צוערה וה' המטיר על סדום, א"כ הצלת לוט הוה סיבת ההפכה במקרה, וע"כ יצדק מאמר מלאך הממונה לטוב אין עושה וכן להיפך, ויש ספרים שגורסין ושליחות של רפואה והצלה אחת היא, דקשה לרש"י אם כן למה הביא ג' מלאכים הא בשנים סגי, דאותן שנים שרפאו את אברהם ובשרו את שרה הם ילכו אל סדום ואחד יהפוך את סדום ואחד יציל את לוט, לכן פירש הצלה ורפואה אחת היא, אבל בשורה והצלה שני דברים הם, ובמקצת פירושים אינו, והטעם דאין מלאך אחד עושה שתי שליחות להודיע שאין מספר לגדודיו של הקב"ה ואין עניות במקום עשירות (שבת ק"ב:), (מצאתי): נח"י האריך שם בפלפול וסיים ונראה לי דודאי הביא שלשה שלא יצטער אחר אורחים, ואפילו אם היה מלאך אחד יכול לעשות שתי שליחות, ומכל מקום למה פרט הכתוב שהיו שלשה מה לי אם היו פחות או יותר, ועל זה תירץ שהכתוב בא להודיענו שהיו שלשה לקיים שלשה מיני שליחות: ל ואין להקשות לפי זה אמאי כתב והוא עומד עליהם הוה ליה למימר לפניהם, ויש לומר משום דשימש אותם בסעודה שייך למיכתב והוא עומד עליהם, כלומר בסמוך להם ממש, כדי שיהא מוכן מיד לשמש אותם, משא"כ גבי נצבים דלא שייך האי טעמא, והכי נמי מצינו בתלמוד בפרק ערבי פסחים (פסחים ק"ג:) והוי קאי עלייהו רב ייבא סבא לשמשם לצרכי סעודה כו', (מהרא"י): מ יש מקשים לפי מ"א שעמדו אצלו ואח"כ פירשו ממנו והלכו להם, לפי פירוש זה היה לו לכתוב בקרא וירץ אחריהם, ויש לומר דבביתו של אברהם היה ארבע פתחים, וכיון שהלכו לדרכם היה רץ אברהם מפתח זה שהיו עומדים אצלו אל פתח שהיתה ברוח צפונית או דרומית לעכב אותם, לכך כתיב לקראתם וק"ל. (תולדות יצחק), ויש לומר דאין גב למלאכים, כמ"ש (יחזקאל י' י"א) לא יסבו בלכתם, ואע"ג שבאו אליו בדמות אנשים, מכל מקום לא נשתנו ממדתן להראות אחור וקדם:
{ג}נ דקשה לרש"י למה אמר מתחילה אדני לשון רבים, ואח"כ אם נא מצאתי חן בעיניך לשון יחיד, ועל זה פירש לגדול שבהם אמר, ואין חילוק בין קמ"ץ לפת"ח כי כולם לשון רבים הם, ואם תאמר היאך ידע אברהם איזה גדול, וי"ל לפי שסבור שהיו אנשים, רב ושני תלמידים, ודין הוא שהרב הולך באמצע, וגדול מן התלמידים לימינו, וקטן לשמאלו: ס(קצ"מ), ר"ל שתי הלשונות של קודש ושל חול הם בב"ר, ולא אשתי לשונות של לא ידין כו':
{ד}ע(הרא"ם), אין ההודעה של רש"י על מלת יוקח שפירושו ע"י שליח, דזה הוא דבר פשוט, דאם לא כן היה לו לומר אקחה, אלא ההודעה הוא על ששילם לבניו וכו': פ אבל הלחם שלקח הוא בעצמו שנאמר (פ' ה') ואקחה פת לחם, הקב"ה נתן להם ג"כ בעצמו, והמטיר להם המן, (מהרש"ל): צ(נח"י), תמוה בעיני דזה הפסוק נאמר בפרשת חקת (במדבר כ' י"א) והוא לפורעניות, ואילו בב"מ (דף פ"ו:) הביאו פסוק מפרשת בשלח (שמות י"ז ו') והכית בצור וגו', והוא של ברכה שזהו בארה של מרים כדפירש"י שם (ד"ה לבארה), וכן בב"ר (מ"ח י') הביא פסוק עלי באר ענו לה (במדבר כ"א י"ז) שהוא ג"כ פסוק של ברכה, ועוד קשה למה הביא זה הדרוש כל עיקר והוא אינו צורך לפשוטו של מקרא: ק דקשה לרש"י למה שינה הכתוב כאן מבלוט, דהכא אמר רחיצה קודם לינה, וגבי לוט נאמר (לקמן י"ט ב') לינה קודם רחיצה, אלא וודאי משום עבודה זרה וזה הקפיד וזה לא הקפיד, ולכך נקט רש"י כאן ולוט לא הקפיד כו'. (נח"י), קשה לי דילמא לוט נמי היה מקפיד, והא דאמר לוט (שם) ולינו ורחצו, לפי שלא נדמו לו כערביים ע"ש: ר לא בקעת עץ כמו ונשל הברזל מן העץ (דברים י"ט ה') והוא עץ תלוש, דא"כ איך ישענו תחת עץ תלוש, לכן פירש אילן, וכן התרגום מתרגם כאן תחות אילנא ולא תחות אעא:
{ה}ש(נח"י), ועל ב' בני אדם שייך לומר לבבכם לפי שאין דעותיהם שוות כדאיתא בסנהדרין (דף ל"ח.), והטעם מפני הגזלנים והחמסנים, והיינו היצה"ר ששולט באדם, אבל המלאכים אין להם יצה"ר א"כ שוים הם בדעותיהם שייך לומר לבכם: ת דקשה לרש"י דבפסוק משמע אחר שתלכו תאכלו, לכן מפרש אחר כן תלכו דהיינו אחר האכילה, ותעבורו פירושו ותלכו: א ר"ל דמשמע דכוונתם היה לאכול אצלו, והוא סותר מה דכתיב לעיל (פ'ג') אם נא וגו', משמע שלא באו אצלו לאכול אלא על פי בקשתו, לכן פירש כי הדבר הזה כו' וק"ל, ועל כן כמו על אשר:
{ו}ב קשה לרש"י דמשמע שתלוש אותם ביחד ותעשה מהן עוגות, וכי היה אברהם רע עין שלא ציוה לעשות עוגות מסולת לבד, לכן פירש סולת לבד לעוגות וקמח כו':
{ז}ג ואם תאמר מנא ליה לרש"י ג' פרים, דילמא לא היה אלא בקר אחד, וי"ל דרש"י דייק מדכתיב בן בקר ודאי הוא רך בשנים ולמה כתיב רך, ועוד קשה מאי וטוב ולא כתיב טוב, אלא שמע מינה דג' היו בן בקר א' רך ב' וטוב ג'. ומהרא"ם פירש רך טוב מיבעי ליה, שמע מינה לדרשא, ומדטוב לדרשא רך נמי לדרשא, והוא גמרא פרק הפועלים (ב"מ פ"ו:): ד ואם תאמר מנא ליה לרש"י דלשונות היה, וי"ל דקשה לרש"י למה שחט ג' בשביל ג' אנשים והלא איבוד ממון הוא, וכי תימא לכבודם עשה, והלא גם בבקר אחד יש כבוד גדול, ועוד דבשחיטת ג' בקרים נראה שהם זוללים ואין זה כבוד אלא קלון, לכך תירץ שרצונו היה להאכילם ג' לשונות, ואין להקשות ולמה ג', י"ל כי טעם הלשון אינו שוה, כי חתיכה האמצעית הוא יותר טובה, והחתיכה התחתונה היא יותר שמינה, לכן רצה להאכיל אותם ג' לשונות כדי שיאכל כל אחד מה שירצה, או מה שיאכל חבירו וק"ל. (ג"א), דאם לא כן היה צריך לחתכן ולא הוי חתיכה הראויה להתכבד לפני אורחים חשובים, ומ"ש חרדל כמו שפירש"י בב"מ (דף פ"ו: ד"ה לשונות) לפי שמעדן מלכים ושרים הוא ע"ש. (עקידה), ג' פרים היו כדי להשוות המנות שלא להטיל קנאה בסעודה שכבוד שלשתן שוה בעיניו: ה רש"י דייק מדכתיב הנער משמע הנער הנזכר לעיל דהיינו ישמעאל. (רי"ק), נ"ל שאחר שהוא בעצמו רץ אל הבקר למה הניח סיום המצוה לאחר, לזה אמר שהוא בנו ולחנכו. (דב"ט), דקשה לרש"י למה לא מצינו שנענש על זה, כמו גבי יוקח נא מעט מים (לעיל פ' ד'), לכן פירש כו', וא"כ ראוי לקבל שכר:
{ח}ו ואם תאמר מנא ליה לרש"י דילמא מה שלא הביא משום שלא נאפה עדיין, וי"ל דעיקר הסעודה הוא הלחם, כדכתיב (דניאל ה' א') עבד לחם רב, ואי לא נאפה הלחם לא היה מכין שאר צרכי סעודה וק"ל: ז לאו דוקא שפירסה נדה, דהא כתיב (לקמן פ' י"ב) אחרי בלותי היתה לי עדנה, שמע מינה שלא היה לה עדן וסת, אלא שחזר לה אורח כנשים, דהיינו שראשה ואיבריה היו כבדין עליה וחששה בשיפולי מעיה, והיתה יראה שמא תהיה נדה ותטמא את העיסה, ואברהם היה אוכל חולין בטהרה, לכך פירשה מן העיסה והלכה לה, ומתוך כך קודם שבא אחר אל העיסה נחמץ, ואותו זמן פסח היה ואסור בחמץ וק"ל, אי נמי יש לומר דבאמת פירסה נדה, והא דכתיב אחרי בלותי היתה לי עדנה והא היה לה ומה תמיהתה, י"ל דסבורה היתה מקרה בעלמא היא, והיא ידעה שאברהם היה אוכל בטהרה כדפירש הרא"ם. ואם תאמר והיאך נתן להם חמאה וחלב ובן הבקר והא בשר בחלב הוא, י"ל דמתחילה נתן להם חמאה וחלב ואחר כך נתן להם הבשר, אי נמי דס"ל כמ"ד (בחולין ק"ד: תוד"ה עוף) דבקנוח והדחה מותר: ח רצה לומר הא ג' לשונות היו, וקרא משמע שלא הביא אלא א', מדכתיב בן הבקר לשון יחיד. (מהרמ"ש), קשה לרש"י חמאה וחלב לא נזכר מקודם, אם כן היה לו לומר ויקח בן הבקר ואחר כך חמאה שהוא הנוסף, לכן פירש קמא קמא כו', ר"ל שחמאה וחלב היו מוכנים לפניו קודם עשיית בן הבקר ודו"ק, ועוד יש לומר מאשר עשה דייק שהוא מיותר, לכן פירש קמא כו', ר"ל אשר תקן בראשונה הביא מיד: ט ואם תאמר ומנא ליה לרש"י דילמא משום הכי כתיב ויאכלו דמשום שהיו מלאכים ואין שייך בהם אכילה, ומשום הכי כתוב ויאכלו להראות לאברהם שהם אורחים ולא מלאכים, וי"ל דאם כן מה בא הכתוב להשמיענו, לא לכתוב כלל ויאכלו דפשיטא הוא דלא אכלו, או מאי נפקא מינה בזה אם אכלו או עשו עצמן כאילו אכלו, לכך פירש מכאן כו' וק"ל:
{ט}י ואם תאמר לא היה לו לנקוד רק למ"ד לחוד ויהיה הכתב מרובה ותדרוש הכתב, ונ"ל דבכל מקום דורשין הכתב קודם הנקודה, ואילו היה נקוד על ל' אם כן לא היה הכרח בכתוב למי שאלו מתחילה, אי שאלו לשרה תחילה על אברהם או לאברהם תחילה על שרה, כיון דלא נקוד אלא על הל' הוה כאילו כתיב בקרא איו איה, א"כ לא היינו יודעין על מי שאלו תחילה, ואדרבה מן הכתב היה משמע דשאלו תחילה לשרה על אברהם, דהא להכי לא נקוד אלא הל' למדרש איו תחילה, אבל עכשיו שנקוד איו א"כ אנו דורשים הכתב קודם, דהיינו איה דכתיב בקרא כלומר ששאלו מתחילה לאברהם איה שרה אשתך ואחר כך שאלו לשרה איו אברהם, ואם תאמר מאי נפקא מינה בזה, יש לומר ללמדך דרך ארץ ששואלים מתחילה לאיש על האשה ואחר כך לאשה על האיש וק"ל. (רש"י), והתירוץ הנכון בזה הוא שמאחר שהתורה עצמה כל ענינה על פי הכתב הוא, הנה מן המחוייב שאם נניח הכתב רבה שיהיה אותו הכתב הנדרש צודק בקשורו עם השאר, שהכל כתב וזה לא ימצא בכאן, כי איו הוא רומז אל זכר נסתר, ואיך יומשך לו אומרו שרה אשתך, והביא ראיה לזה מפסוק (במדבר ט' י') או בדרך רחוקה שנקוד על הה' ע"ש, ואולם כשנקוד אי"ו ותדרשהו, לא נחוש אל הכתב האחר הבא בפסוק אך נקח מלת אי"ו מופשט לעצמו אחר שהכתב והנקודה הם שני דברים מתחלפים, ועוד י"ל לכך נקוד אי"ו כי כל הנקודות באו לעקור האותיות, והנה נשארה הלמ"ד לבדה כדי שתקח הל' ותשים על איה והוי כמו אליה, פירש שאף אליה שאלו על אברהם, דאם לא כן היכן מצינו ששאלו לשרה על אברהם דילמא לאחר שהיה בבית שאלו איו אברהם, משום הכי נקוד על איו למדרש זה, כך מצאתי בכתיבת יד אבא מורי ז"ל. ובזה מתורץ נמי מה ששמעתי להקשות מנא ליה לרש"י ששאלו לשרה על אברהם דילמא לאדם אחר שאלו עליו וק"ל. כתב הרא"ם והלא אין שואלין בשלום אשה, כבר תירצו בגמרא (ב"מ פ"ז.) דוקא כששואלין לאשה עצמה אבל ע"י בעלה מותר וע"ש. (ג"א), וא"ת אימתי שאלו לשרה איה אברהם, הא בתחילה ראו אותו והוא הכניסם לביתו, וי"ל בעת שהיה אברהם רץ אל הבקר ועוסק בסעודה: כ ר"ל דאחר שהיו אוכלין היו מברכין ברכת המזון על הכוס, ושרה לא היתה אצלם, ואברהם לא היה רוצה לשלוח לה לפי שפירסה שרה נדה ולא תטמא המשקין עם הכוס, והוא לא רצה לגלות שפירסה נדה, לכן לא רצה לשפוך לכוס אחר ולשלוח לה, אי נמי יש לומר דעיקר מצוה שתשתה מאותו כוס שברכו עליו, ולפי זה יש לפרש מה שהשיב אברהם הנה באהל רמז להם שפירסה נדה, משום הכי יושבת בדד כדרך נשים נדות וק"ל: ל זה קאי אפירושו שפירש לעיל אלא להודיע שצנועה היתה כו', ר"ל לכך שאלו כדי שישיב הוא, הנה באהל, ומתוך זה יראה שהיא צנועה, ופירושו להודיע לאברהם שהיא צנועה:
{י}מ ואם תאמר מנא ליה לרש"י דפסח היה, ונראה לי דלשנה אחרת נולד יצחק, וכתיב בפרשת בא (שמות י"ב מ"א) ויהי מקץ שלשים שנה וד' מאות שנה ויהי בעצם היום הזה יצאו וגו', וארבע מאות שנה היו מתחילין מיום שנולד יצחק כשהיה זרע לאברהם, ובאותו יום שהתחילו ארבע מאות שנה בו היו כלים, וביום שכלו בו יצאו כדפירש"י שם (ד"ה ויהי מקץ), והם היו יוצאים בט"ו בניסן הוא יום א' של פסח, א"כ הבשורה והלידה של יצחק היה נמי בפסח, ועוד י"ל דרש"י דייק מדכתיב גבי לוט (לקמן י"ט ג') ומצות שמע מינה דפסח היה וזה היה באותו היום שדיבר המלאך כן: נ מדלא קרינן כעת בשו"א אלא כעת בקמ"ץ, דכעת בשו"א דבוק לחיה ואין זמן מפורש אחריו, לכן צריך לומר שהוא כמו בעת כלומר בעת הזאת, וחיה דבור בפני עצמו כדמפרש והולך שתהא חיה כו'. (מהרמ"ש), נ"ל כעת בקמ"ץ משמע עת הרמוז כמו הכא שרט לו שריטה, לפי שהוא כאילו נכתב כהעת, אבל כעת בשו"א לא נראה בו איזה עת וק"ל: ס ואם תאמר מנא ליה לרש"י, (מהרמ"ש), נראה לי דקושיא מעיקרא ליתא כי הכי פירושו לא בשרו המלאך שהוא ישוב אליו אלא בשליחותו של מקום, ר"ל שהקב"ה ישוב אליו וכמ"ש אח"כ (פ' י"ד) למועד אשוב אליך וכו', ואע"ג שאמר שוב אשוב כמדבר בעדו, דרך השליח לדבר כן בשם משלח, כמו (שמות י"ח ו') אני חותנך יתרו, למ"ד (הובא ברש"י שם) שליח שלח לו, ודייק רש"י זה דילמא יתלה המלאך הגדולה בעצמו שוב אשוב, והרי מצינו (לקמן י"ט כ"ב רש"י ד"ה כי לא) שנענשו על זה כמ"ש (לקמן י"ט י"ג) כי משחיתים אנחנו כו', אלא בשליחותו של מקום אמר, ועוד יש לומר דאם לא כן שמא הש"י ישלח אותו בשליחות אחרת ולא יהיה לו פנאי לבא עם הקב"ה, ונמצא שקרן בדבריו, אלא ודאי בשליחותו של מקום אמר לו, ובזה מתורץ למה פירש כעת קודם שוב אשוב שלא כדרך המקרא: ע ואם תאמר מנא ליה לרש"י דילמא איפכא, (מהרמ"ש), ויש לומר דאם כן היה לו לומר והוא לפניו, רצה לומר המלאך היה לפני הפתח דאז שפיר משמע שהמלאך לא היה תוך האהל אלא לפני פתח האהל, כאשר הוא האמת שאברהם ישב על פתח האהל ודיבר המלאך עמו, אבל אי קאי אחריו על הפתח דהיינו הוא המלאך היה אחר הפתח, אם כן יהיה הפירוש שהמלאך היה אחר הפתח והוא תוך האהל וק"ל:
{יא}פ ואם תאמר והלא פירש"י לעיל (פ' ח') שאותו יום פירסה נדה ונטמאת העיסה, שמע מינה דהיה לה אורח כנשים, ונ"ל שהיתה סבורה שמקרה הוא ולא חזרת וסת, וזהו שאמרה היתה לי עדנה אמרה כן כמסופקת, כלומר הדם שראיתי כבר, מסופקת אני בזה אם הוא וסת שלי, או לא כי אם מקרה בעלמא מכח מהירת הלישה שאמר אברהם (לעיל פ' ו') מהרי שלש סאים קמח וכו', ודלא כפירש הרא"ם שפירש גבי שינה הכתוב מפני השלום אמרה שרה אני אחרי בלותי כבר היתה לי עדנה אבל אדוני זקן וכו', כתב מהרש"ל ומשום הכי נתן לה הקב"ה שנה ללידה כדי שיהיה לה ג' חדשים שתקבע לה וסת, כיון שפסקה מלראות ועכשיו חזרה לנערותה ותשעה חדשים ללידה, אבל לפי מה שאמרו (ר"ה י':) בראש השנה נפקדה שרה, משמע דלא ילדה אלא לז' חדשים וצריך עיון וק"ל:
{יד}צ(מהרמ"ש), מרש"י נשמע שלא לפרש היפלא לשון פלא ותימה, ור"ל וכי יש לתמוה ולהתפלא מן הש"י שיעשה דבר חידוש, שלא כתרגומו וכו', דלתרגום קשה איך יוצדק מ"ש הקב"ה היפלא, ור"ל היתכסי על צחיקת שרה, לפי שהיא אמרה ואדני זקן משמע שהוא דבר נמנע שתלד, וא"כ היה לו לומר היבצר מה' דבר או היד ה' תקצר, משא"כ לפי לשון פלא ותימה אתי שפיר, לכן פירש לעולם היפלא כתרגומו היתכסי, ואפילו הכי אתי שפיר לתשובה על דברי שרה שהוא נמנע, ר"ל וכי יש דבר וכו' מלעשות כרצוני, כי כל דבר המכוסה מאדם הוא מופרד ממנו מלעשותו כשירצה, שאם יוכל לעשות כשירצה יכול לומר אני יודע שיהיה זה, ומה שלא בחר רש"י בפירש לשון פלא ותימה, משום דא"כ היה לו לומר היפלא על ה' וגו', דגבי תימה שייך לומר יותר לשון על, ותו הא שרה לא אמרה בלשון תימה רק החליטה דבריה שהוא נמנע, ואיך יתכן על זה תשובת היפלא ודו"ק:
{טז}ק(מהרמ"ש), ר"ל שלא תטעה לומר שמלת לשלחם הוא כמו בשלח פרעה (שמות י"ג י"ז) ששלחם מרשותו, דאם כן יהיה המקרא מסורס, דהא כבר כתב (וילכו)[ויקומו] משם, ואיך אמר אחר כך הולך עמם לשלחם, ועוד קשה שהרי הם לא היו ברשות אברהם, כי הוא ביקש מהם אל נא תעבור וגו', לכן פירש לויה וכו': ר ואם תאמר והא בלאו קרא דלשלחם אנו ידענו שסבור שאורחים הם, כיון שהכין להם סעודה לאכול ונתן להם מים לרחוץ, ויש לומר כי על ידי הבשורה והרפואה הוה אמינא שהרגיש בדבר שהם מלאכים, לכן קאמר כסבור שהם אורחים וכו', (הרא"מ):
{יז}ש דאי לא פירש אלא טעם ראשון לבד הוה אמינא מה שימצא הוא שלו ומה שלא ימצא לא יהיה שלו, ולכך פירש קראתי אותו וכו', ואילו אמר זה הטעם לבד הוה אמינא מה שהוא בארצו הוא שלו אבל הארבעה כרכים הללו אינם שלו, לכך צריך לשני הטעמים, (מהרש"ל):
{כא}ת לאו למימר דממילת ואראה מפיק לה, אלא מלשון ירידה כאדם שיורד מכסאו ללכת ולראות ולחקור בדבר, דאם לא כן מה ד"א ארדה לסוף מעשיהם קאי בראיה, ואומר ד"א ארדה נא, ועוד שלא היה לו לפרש, לומר על הדיינים על מלת ארדה נא, אלא על מלת אראה, והא דהוצרך לשני הטעמים, משום דלטעם ראשון קשה והא עדיין לא דן אותם, אלא הירידה היתה לראות אם עשו העבירה, לכך מביא ד"א וכו', ולפי ד"א קשה היה לו לומר אראה נא וארדה, לכך צריך גם לטעם ראשון, (מהרש"ל): א רצונו לתרץ דהיה לו לכתוב הכצעקתם, כמו שכתוב לעיל (פ' כ') וחטאתם, ולמה כתב לשון נקבה, אלא וכו': ב דאם לא כן מה עשו הא כבר כתוב וחטאתם כי כבדה מאד, דמשמע שכבר עשו: ג שהפשיטוה ערומה והיו טחין אותה בדבש והדבורים נשכו אותה עד שמתה, ומנא ליה דריבה היתה, יש לומר מגזירה שוה על דבר אשר לא צעקה בעיר (דברים כ"ב כ"ד) גבי נערה המאורסה, משום דלטעם ראשון קשה ומי איכא ספיקא קמי קב"ה שאם עשו אעשה בהם כלה, לכן פירש צעקת ריבה וכו', אם הוא כדברים שאמרה ששלא כדין הרגוה, ואע"פ שהרגוה כדין אדעה מה אעשה וכו', אבל המעשה היה ידוע וגלוי לפניו, (מהרש"ל):
{כב}ד אין הכוונה חלילה שהוסיפו או שהותירו על מה שכתוב בתורה אפילו אות אחת חלילה, אלא הענין תיקון סופרים הוא שהם דקדקו ומצאו לפי ענין כל אחד ואחד מן הכתובים ההם, שעיקר הכוונה לא היתה כמו שנראה ממה שנכתב בספר, אלא צד כוונה אחרת, ולא היה לו לכתוב ואברהם עודנו עומד, לא היה לו לומר אלא וה' עומד, אלא שכינה הכתוב ולא קראם תקון סופרים, אלא שהם דקדקו ופירושו שהם כינוים, (לשון הרשב"א):
{כג}ה(נח"י), רבים מקשים על ראיה זו, דהא הרב גופיה פירש לקמן שדיבר אליו קשות, ובאמת שטעות סופר הוא וצ"ל ויגשו בני יהודה, והוא ביהושע (י"ד ו'):
{כד}ו דאינן נקראים רבים אלא עשרה דנקראין עדה:
{כה}ז ר"ל שנראה שהקרא סותר אהדדי, דבתחילה אמר ולא תשא למקום, משמע שאף על הרשעים התפלל, ואח"כ אמר חלילה לך וגו' להמית צדיק עם רשע, משמע שלא התפלל אלא על הצדיקים, ומתרץ דהכי קאמר ואם תאמר לא יצילו וכו': ח ואע"פ שבדור המבול נשארו נח ובניו ואיך יאמרו שכך הוא אומנתו להמית צדיק עם רשע, וגם בדור הפלגה לא המית כולם אלא ויפץ אותם (לעיל י"א ח'), וי"ל כך יאמרו, בדור המבול היו גם יותר צדיקים ושטפם, אך נח ובניו נשארו לקיום המין, אבל בלאו הכי היה שוטף הכל אפילו נח, ובמקום שאין שוטף הכל וחרון אפו יצא על איזה אקלים לבד, אזי הוא מכלה כל האקלים צדיקים ורשעים, וכן היה בודאי בדור הפלגה, עיין בהרא"ם מה שהקשה, ויש לתמוה שאם כן יאמר לו השם מאחר שאין אומנתו כן ואף על פי כן הם אומרים כן, אם כן אפילו אם לא אמית הצדיק עם הרשע אלא שינצלו הצדיקים עדיין יאמרו כך הוא אומנתו לשטוף הכל וכו', ופירש שם דהאי חלילה אדלעיל קאי חלילה לך מעשות שלא תשא למקום בזכות הצדיקים הנמצאים, כי יאמרו העולם כך הוא אומנתו ששוטף הכל הצדיקים ורשעים יחד, כי אינם יודעים שהיו רשעים לבד רק חושבים שגם הצדיקים נשטפו עמהם, ואחר כך כדי לתקן מאמר להמית צדיק עם רשע שאין לו קשר עם מה שלמעלה הימנו, שהרי לא אמר עד כאן אלא שיצילו הצדיקים את המקום ולא שינצלו הצדיקים עצמם, הוסיף ואם תאמר, והוא נמשך עד חלילה לך האחרון, ואם תאמר לא יצילו הצדיקים את הרשעים, אבל תרצה לעשות כליה כללית, חלילה לך השופט כל הארץ לא יעשה משפט, ואחר שתיקן פירוש המקראות שב לפרש מלת חלילה עכ"ל. ויש קצת ישוב גם כן במה שכתבתי וק"ל: ט וקשה לרש"י דפשוטו של קרא משמע דאברהם לא היה מתפלל אלא שלא יעשה עוד כיוצא בזה, ולא היה מתפלל על אנשי סדום, ואם כן איך אמר בתפלתו אולי יש חמשים צדיקים, שמע מינה על אנשי סדום היה מתפלל, לכן פירש לא הוא ולא כיוצא בו, דלשון הזה כולל שניהם לעתיד ולהווה ר"ל היה מתפלל גם על ישראל כשיהיו חוטאין שלא ימית צדיקים עם רשעים, וזה שפירש אחר כך חלילה לך לעולם הבא רצה לומר לדורות הבאין: י יש לומר כדאמרינן בחלק (סנהדרין ק"ז:) דאנשי סדום אין להם חלק לעולם הבא, ומהרש"ל פירש אם כך הוא בעולם הזה הרי יש חילול השם אפילו לעולם הבא, שאין שייך חילול השם מכל מקום לא נמצא טעם לדבר למה תשחית צדיק עם רשע עכ"ל: כ ומה שהוצרך לפרש ה"א התימה הזה, לומר וכי מי שהוא שופט וכו', ולא הספיק לו מה שפירש ה"א של השופט לשון תימה הוא, שרוצה להודיע שה"א התימה הזה אף על פי שהוא במלת השופט בתמיה, הוא קאי על מלות לא יעשה משפט:
{כט}ל(נח"י), זה לשון מהר"י קולון בשורש קנ"ב פירוש שאברהם ביקש שאם ימצא בעיר אחת חמשים צדיקים אפילו הכי ינצל המקום, רצה לומר שם כולל לה' עיירות, וכל שכן אם ימצא בכל עיר ועיר, והקב"ה הודה לדבריו והוסיף לומר ונשאתי לכל המקום, רצה לומר אף לכפרים, ועל כן אמר פעם אחד עיר ופעם אחד מקום ופעם אחד לכל המקום, ועיין שם:
{לא}מ אין להקשות למה לא פירש מיד כן אהואלתי ראשונה (לעיל פ' כ"ז), וי"ל דאם כן היו דבריו של רש"י סותרין זה את זה, דהא לקמן בפרשת אלה הדברים (דברים א' ה') כתיב הואיל משה, ופירש"י שם התחיל, כמו הנה נא הואלתי, אם כן שמע מינה הואלתי פירש התחיל כמו שפרש"י, והואלתי הב' פירושו רציתי וק"ל:
{לב}נ דכיון שמצינו גבי חמשים שביקש על ידי צירוף, כמו שנאמר לעיל (פ' כ"ח) אולי יחסרון חמשים הצדיקים חמשה, אם כן ביקש על ט' ועל ידי צירוף, אם כן לא צריך עוד לבקש בודאי אם ימצא הש"י ט' צדיקים לא ישחית עיר אחת, אך שהקב"ה לא מצא, והוא מדברי רש"י, כלומר כיון שלא הציל אפילו עיר אחת ודאי לא מצא וכו', יש מקשים על פרש"י למה לו לרש"י לפרש חמשים צדיקים לחמשה, וארבעים לארבעה, שלושים לשלשה, ועשרים לשנים, ועשרה לאחד, מי הכניסו לדחוק זה, ודילמא על כל הה' ערים היה מתפלל, ומתחילה היה מתפלל על החמשים לתת חשבון שלם של י' לכל אחד ואחד מן הכרכים, וחזר ופיחת, וכדי שיוכל להציל הכל היה כוונתו, וכמו שכתב הרמב"ן ז"ל ולא ידעתי מי הכניסו להרב במ"ש כו', ונראה דרש"י דייק מדשני הכתוב בלשונו, דלפעמים כתיב לא אעשה, ולפעמים כתיב לא אשחית, אלא ודאי הכי קאמר דמתחילה שביקש על מ"ה על ידי צירוף על ה' כרכים כתיב לא אשחית, רצה לומר אותם לגמרי, אבל מכל מקום יסורים אביא עליהם כיון דעל ידי צירוף הוא, וכשביקש אחר כך על ארבעים בלא צירוף על ד' כרכים כתיב לא אעשה, משמע לא אעשה לגמרי אפילו יסורין לא אביא עליהם, וכן גבי ל' נמי כתיב לא אעשה כיון דבלא צירוף היה, ואחר כך כשביקש על כ' ועל י' כתיב לא אשחית בשניהם, משמע אבל יסורין אביא, אע"פ שביקש בלא צירוף, מכל מקום כיון דהכרכים לא היו אלא ה' והג' מהם היו רשעים, וכיון דהרוב היו רשעים, אף על גב דמהני שנים היו בכל אחד ואחד י' בלא צירוף כתיב לא אשחית, אבל יסורין אביא, אם כן שמע מינה דמתחילה ביקש על כל הערים, ואחר כך על ארבע ואחר כך על שלשה ואחר כך על שנים ואחר כך על אחד וק"ל:
{לג}ס פירוש בא ללמדנו שהש"י מבקש דברי הסניגור, מפני שאין חפץ במות הרשע, וכשנשתתק אז הלך לו, דאם לא כן מאי שנא הכא מכל הנבואות שאין כתוב בה וילך:
וירא פרק-יט
{א}ע רצונו לתרץ בזה דמשמע מן הקרא שהיו מלאכים ממש שלבשו לבוש מלאכים, וזה אי אפשר שהרי לוט מצות אפה, ואם כן נראו לו בדמות אנשים, לכן פירש קראם אנשים כו', כלומר בקריאת השם לבד לא שנתפשטו מהגשמיות, ומה שקראם גבי אברהם אנשים הוא מפני כבוד השכינה, אבל גבי לוט שלא היתה השכינה קראם מלאכים: פ וקשה לפי פירוש זה פשיטא הוא שהמלאכים אינן נחשבים לכלום נגד השכינה, לכן אמר ד"א, ולד"א קשה אם כן יקראם בכל מקום אנשים, וכי תימא לא היינו יודעים שהיו מלאכים אם כן יקראם מלאכים, ואי משום להודיענו שהיו תדירים וכי לא ידעינן שאברהם צדיק גמור יותר מלוט, לכן צריך לטעם ראשון, (מהרש"ל): צ דקשה לרש"י למה כתיב חסר, דאין לדרוש כאן כמו גבי אברהם, ואם כן למה כתיב חסר, ועל זה פירש באותו יום, כלומר שישיבתו היה חסרה קודם לכן: ק ואם תאמר מנא ליה לרש"י שהיה שופט לגמרי, ויש לומר מדכתיב יושב בשער, וסתם שער הוא מקום שדנין בו כדאשכחן גבי בועז (רות ד' א'), ועוד יש לומר מדכתיב אחר כך (פ' ט') וישפוט שפוט, משמע שהיה שופט: ר ואין לומר שהיה מדקדק במצות, שהרי לא היה מדקדק על עבודה זרה מדהקדים לינה לרחיצה:
{ב}ש ופירושו עתה שעברתם עלי, אתם אדונים לי: ת ופירושו בבקשה מכם סורו וגו', דאם לא כן למה אמר סורו נא, היה לו לומר בואו אל בית עבדכם:
{ג}א והא דאמר גבי אברהם (לעיל י"ח ו') לושי ועשי עוגות, ולא אמר מצות שהרי פסח היה והיה לו לומר עוגות מצות, יש לומר דאברהם ציוה שתעשה מצה עשירה לפי כבוד האורחים וק"ל:
{ד}ב אנשי רשע, כלומר כשרוצה לומר רשעים אומר אנשי סדום שאנשים רשעים היו: ג רצה לומר וכי אפשר דבר זה שמקום קטן כזה דהיינו מה שסובב הבית יחזיק כל אנשי העיר, ומתרץ שאין אחד מהם מוחה בידם, וכיון שלא מיחו הרי כאילו הם עצמו עשו:
{ה}ד ואם תאמר מנא ליה לרש"י, ויש לומר מדכתיב אחר כך (פ' ח') הנה נא לי שתי בנות וגו', משמע דגם הם היו מבקשים מתחילה בענין הזה, דהיינו משכב זכר:
{ח}ה(ג"א), דאם לא כן וכי בשביל זה באו אצל לוט שלא יעשו להם דבר, הרי לא היו נרדפים קודם לכן מאנשי סדום:
{ט}ו רצה לומר דלשון גש משמע שיקרב אליהם, והלאה משמע שיתרחק מהם, לכך מפרש קרב להלאה, כלומר לך מאתנו ונמצא שהוא מתקרב לאותו מקום שהולך לשם: ז יחידי מדכתיב האחד, נכרי מדכתיב האחד בא לגור, שהוא לשון גירות: ח מדכתיב וישפוט שפוט, שאין לפרש משפט, שאין כאן טוען ונטען:
{יב}ט כי עוד מי לך פה משמע שלא ידעו, חתן ובניך וגו' עם הכנוי משמע שידעו, לכן פירש אם יש לך כו': י וא"ת מנא ליה לרש"י דילמא בניו היו ולא בני בניו, וי"ל מדכתיב חתן תחילה ואח"כ בניך ובנותיך, משמע דקאי בניך ובנותיך על חתן, דהיינו בנות הנשואות: כ והא דפירש לעיל (פ' ד' ד"ה טרם) שאמר לוט שרובם רשעים, י"ל מתחילה אמר כן, אבל אח"כ כשראה שהמלאכים רוצים להשחית היה מליץ עליהם, (מהרש"ל):
{יד}ל אבל אין לומר חתניו לוקחי בנותיו הכל אחד היו, דזה פשיטא אם חתניו היו ודאי לקחו בנותיו ולמה היה צריך לכתוב:
{טז}מ כמו שפירש"י בעצמו בסמוך (פ' י"ז) גבי המלט על נפשך:
{יז}נ וא"ת והא לעיל מיניה (פ' ט"ו) כתיב פן תספה בעון העיר, משמע שלא הרשיע עמהם, (מהרמ"ש), ולא קשה מידי דהכי קאמר פן תספה בעון העיר אם תשאר בעיר עמהם ולזה לא יועיל זכות אברהם, דהא אפילו זכות של צדיק עצמו אינו מועיל לזה, כדמצינו (לעיל י"ח ל"ב ברש"י ד"ה אולי) שעל פחות מעשרה צדיקים לא ביקש כו' להציל כל העיר בשבילם ונספו בעון העיר כיון שנשארו עמהם, ומה שכתב רש"י ובזכות אברהם אתה ניצול, ר"ל שתהיה נחשב כאילו לא הרשעת עמהם וכאילו אין אתה ראוי לעונש בשביל עצמך, ולכך תצא משם ואתה ניצול, אבל אם תשאר בעיר אצלם אפשר שתספה עמהם בעון העיר ולא יועיל לזה זכות אברהם, ועוד י"ל דלפי מה שכתב רש"י הכא אינך כדאי לראות כו' ממילא לא קשה מידי, דלפי זה לעיל נמי הכי קאמר פן תספה בעון העיר, לפי שאינך כדאי לראות בפורענותם, וא"כ תהיה נענש אם תשאר בעיר כמו שאירע לאשתו וק"ל: ס מקשים העולם הא פירש"י גבי ויזכור אלהים את אברהם (לקמן פ' כ"ט), שזכר ללוט שהיה יודע ששרה אשתו כו', וא"כ היה מצי לפרש משום האי טעמא ניצול שהוא זכות עצמו, וקשה נמי למה הזהירו שלא יביט אחוריו, (מהרמ"ש), וי"ל דאי לאו זכות אברהם שהיה צדיק גדול כ"כ שהוא כדאי להציל את לוט ממיתה, מדה כנגד מדה שהצילו לוט מן המיתה במה שלא גילה כו' לא היה לוט כדאי להנצל מתוך ההפיכה בשביל טובה זו, אילו עשה טובה זו לאדם אחר שאינו צדיק גדול כל כך כאברהם, וא"כ תלוי זכותו בטובה זו בזכות אברהם דוקא, וזה שאמר ויזכור אלהים את אברהם, דהיה לו לומר את לוט לפי פירש"י הנ"ל, אלא כדפרישית וק"ל:
{יח}ע(מהרמ"ש), ולפי זה צריך לומר כדפירש"י אח"כ אל נא, אל תאמר אלי כו' נא, לשון בקשה, ור"ל דסכינא חריפא פסקי להאי קרא, והכי פירושו ויאמר לוט אליהם אל, ור"ל אל תאמר אלי וכו', ואח"כ מתחיל תפילתו להקב"ה, והכי פירושו נא ה' הנה מצא עבדך וגו' להחיות נפשי, וזהו שכתב רש"י נא לשון בקשה, ר"ל במלת נא מתחיל בקשתו, וכמו שכתב קודם זה ותרגומו בבעו כו', ר"ל בבעו הוא תרגום של נא לשון בקשה, ולכך מהפך רש"י הסדר לפרש תחילה מלת אדני שהוא קודש שהוא מאוחר בפסוק, ואח"כ אל נא שהם מוקדמים בפסוק, אלא כדפירש רש"י שבא לומר מאחר שרבותינו אמרו שם זה קדש כו', לכן צריך לומר שמלת אל נא מחולקים, ואל פירושו אל תאמר אלי כו' ונא לשון בקשה ודו"ק:
{יט}פ(נח"י), ואע"ג דלעיל (פ' י"ז ד"ה אל תביט) פירש אתה הרשעת עמהם ובזכות אברהם אתה ניצול, י"ל שהאמת הוא כן, אבל לוט טעה בזה והיה סבור שבזכות עצמו הוא ניצול, והא דפירש הרב בסמוך (פ' כ"א ד"ה גם) אף כל העיר אציל בגללך, לאו למימר בזכותך אלא כדי שתנצל אתה, ומכל מקום הכל בזכות אברהם, (מהרמ"ש), אבל קשה איך טעה לוט והא כבר שמע ממלאך אל תביט לפי שהרשעת כו' ואתה ניצול בזכות אברהם כו', אלא י"ל דלא על הצלתו ממהפכת סדום קאמר, אלא על שאר הזמן שדר בסדום קאמר שהיה כדאי להנצל מעונש על מעשיו בהיותו נחשב צדיק כנגדם וק"ל:
{כ}צ וא"ת מנא ליה לרש"י דבשאר מקומות היה ישיבתן נ"ב שנה, דילמא הרבה שנים המתינו מלבנות אחר ההפלגה, (מהרמ"ש), ולא קשה מידי דהא פירש"י תחילת דבור זה וז"ל ומה היא קריבתה מדור הפלגה שנתפלגו האנשים והתחילו להתיישב איש איש במקומו כו', ומשם ועד כאן נ"ב שנה כו', הרי שרש"י עצמו פירש הוכחתו דכשנתפלגו האנשים תיכף התחילו לבנות ולהתיישב איש איש במקומו, וכן הדעת נותנת באמת שמתחילה רצו לבנות העיר והמגדל להתיישב שם ואחר כך כשנפוצו משם על פני כל הארץ ויחדלו לבנות המגדל (לעיל י"א ח') באו כל אחד במקומו ונתיישבו שם, אבל מאמלטה נא גימטריא נ"א, אין הוכחה כלל שאינו פשוטו של מקרא רק רמז בעלמא לסיוע, וכן מוכח מלשון רש"י הרי מדור הפלגה כו', ואח"כ אמר הוא שנאמר אמלטה נא וגו' נא בגימטריא נ"א, וכן מבואר בפירש"י (ד"ה שישיבתה) ותוספות (ד"ה ושל) בפ"ק דשבת (י':), וגם בעין יעקב כתב שם וכן פירש"י בתורה, ודלא כמנחת יהודה: ק הרא"מ הקשה לא ידעתי איך יתוקן קושיית רבותינו שהקשו (שם) הא קחזי לה, והלא כל עצמן של רבותינו ז"ל שהוציאו מפשוטו אינו אלא מפני קושיא זו כדמפרש בפ"ק דשבת (י':), (ממ"ש), לא קשה מידי דפשוטו של מקרא שמפרש רש"י הוא אסיפא דקרא הלא מצער היא, ולא אתחילת הפסוק הנה וגו' קרובה וגו' והוא מצער, והכי פירושו הנה העיר הזאת קרובה וגו' ודאי צריך לומר כמדרשו ישיבתה קרובה, והיא מצער רצונו לומר עונותיה מועטים וכו', אבל הלא מצער דסיפא דקרא שפירש"י תחילה גם כן על פי מדרשו, וז"ש אח"כ ופשוטו של מקרא ר"ל מצער השני יכול להיות כפשוטו עיר קטנה אין לך להקפיד כו', ומה שהוכרח רש"י להביא הפשוטו של מקרא על סיפיה דקרא, דהא על כרחך צריך לומר דרישא דקרא הוא לפי מדרשו כנ"ל, י"ל שנראה שלפי מדרשו קשה הלא מצער השני כפול הוא, דלמה לו לומר שתי פעמים שעונותיה מועטים, לכך הביא הפשוטו שהלא מצער פירוש עיר קטנה:
{כא}ר(ממ"ש), שלא תטעה לפרש הופך אותי שזה גם כן פירש אחד על מדבר בעדו, אבל לא יתכן כאן:
{כב}ש אבל מדלעיל (פ' י"ז) דכתיב ויאמר המלט על נפשך, ולא כתיב ויאמרו אין ראיה, דילמא בהצלה לא היה אלא אחד, אבל בהפיכה היו שניהם יחדו: ת כלומר דעל כרחך אוהיא מצער קאי ולא אדסמיך ליה:
{כד}א כלומר בית דינו וה' הסכימו לדבר זה, וא"ת למה הקדים הב"ד קודם ה', (מהרמ"ש), ולא קשה מידי דהב"ד לא נכתב בהדיא בקרא, רק נרמז באות וי"ו דוה', וא"כ איך אפשר להקדים ה' קודם הב"ד במלה אחת, ואין להקשות למה לא מפרש גם כן לעיל (י"ח י"ז) גבי וה' אמר המכסה אני מאברהם, וכן לקמן (כ"א א') גבי וה' פקד את שרה, והרא"ם נתן טעם לכולם ע"ש באורך, (מהרמ"ש), ולא קשה מידי דכל מקום שנאמר וה' הוא ובית דינו, ר"ל כשאינו נמשך משלפניו דוקא, דאם לא כן היה לו לכתוב הפעולה קודם ה' כשהוא תחילת דיבור וענין, כגון הכי וימטר ה' ולא וה' המטיר, דמשמעותו אמצע ענין והרי הוא באמת תחילת ענין, לכך צ"ל לרמז בו הוא ובית דינו, אבל וה' אמר המכסה היא וי"ו החבור נמשך משלפניו ויקומו משם וגו' שהלכו להשחית, ועל ידי כן וה' אמר המכסה וגו' כפירש"י שם (ד"ה אשר) אני נתתי וכו' עד ולא אודיע לאב וכו', וכן וה' פקד וגו', פירש"י (שם) סמך פרשה זו לכאן ללמד כל המבקש וכו', שמע מינה דרש"י פירש וי"ו של וה' פקד להורות שנמשך למעלה, אבל הכא לא נמשך אשלפניו כלל, ואדרבה כתיב השמש יצא וכו' ואח"כ המטיר וגו', ובאמת המטיר קודם שיצא השמש, כמו שכתוב (לעיל פ' ט"ו) וכמו השחר עלה וגו', ופירש"י (כאן בסה"ד) בזמן שהחמה ולבנה שולטים וכו' ודו"ק: ב כלומר דוה' המטיר לא קאי אקרא שלפניו השמש יצא על הארץ ולוט בא צערה, ואח"כ כשבא לצוער המטיר, אלא הכי קאמר וה' המטיר כלומר כבר קודם שבא לוט לצוער, אלא מעלות השחר קודם שיצא השמש על הארץ: ג וקשה והלא כולם יהיו נשחתים ומה יכולים לדבר, וי"ל דהקב"ה היה רוצה להראות שאע"פ שלא יהיה להם פתחון פה, אפילו הכי לא יחזרו בתשובה, (מהרש"ל). (מהרמ"ש), לא קשה מידי דרצה לומר עובדי חמה ולבנה שבשאר מקומות יאמרו כן, ולא עובדי חמה ולבנה שבסדום שנשחתים, והא דפירש"י לא היינו חריבין דמשמע שאותן שבסדום יאמרו כן על עצמן, י"ל דגם על אותן שבשאר מקומות שייך לשון זה כאילו מדברים על עצמן, על דרך ויחד יתרו (שמות י"ח ט') נעשה בשרו חדודין (רש"י שם בשם מ"א): ד דקשה לרש"י למה כתיב המטיר ולא כתיב השליך. (מהרמ"ש), קשה לרש"י המטיר וגו' דברים סותרים זה את זה גפרית אינו מטר, לכן פירש בתחילה וכו':
{כו}ה דקשה לרש"י למה לא כתיב מאחריה, אלא הכי פירושו כשהיתה מאחריו היתה מבטת, ומהרש"ל פירש מאחריו של לוט שהיתה סוברת מאחר שהיא נצלת בעבורו רשאית היא לראות מאחוריו, אך מאחוריה לא תביט עכ"ל:
{כט}ו(ממ"ש), דכל מקום שנאמר ויזכור צריך לומר שהזכירה נאמרה על אותו שהוצרך לישועה והצלה, כמו ויזכור אלהים את רחל וגו' (לקמן ל' כ"ב), וגם בחנה ויזכרה ה' (שמואל-א' א' י"ט), אבל כאן יהיה הזכירה לאברהם וישועה ללוט, לכן פירש ויזכור אלהים את לוט שצריך לישועה, ומה שכתוב את אברהם, ר"ל זכר ללוט הטובה שעשה עם אברהם, ואת אברהם כמו עם אברהם וק"ל: ז והקשה מהרא"ם אבל עם כל זה יש לשאול מדוע לא נזכר הטובה שעשה לוט לאברהם שעזב את ארצו ומקום מולדתו והלך אחריו בכל מקום שהלך, ולי נראה שאין זה טענה לרבותינו ז"ל, דיש לומר דמה שהלך לוט עם אברהם לא היה לטובת אברהם אלא לטובתו, שאם ימות אברהם יירש הוא אותו, כמו שפירש"י גבי ויהי ריב בין רועי מקנה אברם וגו' (לעיל י"ג ז'), אבל מה שלא גילה אותן ששרה אשתו היא, חשבה לטובה לו כיון שהליכתו לא היה אלא לירשו, היה לו לגלות ששרה אשתו היא ויהרגו את אברהם כיון שנתן עיניו בממון, לכן חשבה לטובה ודו"ק:
{לג}ח כתב הרא"ם אבל יש לתמוה איך הניח דעת מי שאמר בבראשית רבה (נ"א י') ומניין היה להם יין במערה אלא מתוך שהיה להם הרבה היו כונסים אותן למערות, ותפס דעת רבי יודן בר סימון שאמר נעשה להם מעין כו', שנראה מזה דלשם שמים נתכונה, ורש"י (ד"ה ותשכב) פירש בכירה שפתחה בזנות, שמע מינה לשם זנות נתכוונו ולא לשם שמים, ותירץ דעת רש"י אפילו לדברי האומר לדבר זנות נתכוונו זימן להם הקב"ה יין כדי להוציא מהם ב' האומות, והנ"ל כתבתי: ט וא"ת והא כתיב ולא ידע בשכבה ובקומה, וי"ל מתחילה לא ידע בשכבה ובקומה, ואח"כ בליל שני כשהתחיל לשתות יין היה נזכר מה שעשה ואפילו הכי שתה, (מהרש"ל).(ג"א), וא"ת למה כתיב ובקומה מאחר שידע, וי"ל שודאי בקומה ממטתו ידע, אבל לא ידע שבעלה, (מהרמ"ש), אבל קשה על זה דלפי זה ידע בקומה ממטתו, והדרא קושיא לדוכתא הא כתוב לא ידע בשכבה ובקומה, אלא הכי פירושו בשעת קומה ממטתו לא ידע, והנקוד בא לומר שאח"כ נודע לו משכיבה וקימה, כמו שצריך לומר גם כן לפשוטו שבשעת קימה נודע לו דממילא נודע לו גם משכיבה שאין קימה בלא שכיבה, ומ"ש רש"י לומר שבקומה ידע, ר"ל לאפוקי בין שכיבה לקימה לא ידע ודו"ק:
{לו}י פירוש רבעו, דמתרגמינן לרבעה למשלט, ויש גורסין עדותן בדל"ת, והיא היא, אלה בתולי בתי (דברים כ"ב י"ז), תרגום יונתן אלה עדות בתי:
וירא פרק-כ
{א}כ ועל הפירוש הזה קשה למה הלך לגרר שהוא רחוק הרבה, ומשום הכא הביא ד"א כו', ומאחר שהיה רוצה להתרחק ממנו נסע לגרר למקום ישוב, (מהרש"ל):
{ד}ל(נח"י), הוצרך לפרש כדי שלא תקשה קראי אהדדי, דכתיב בסמוך (פ' ו') ואחשוך, דמשמע המניעה היה מהש"י, ואילו הכי משמע דמעצמו לא קרב:
{ה}מ כך היא הגירסא, וקאי על אנשים מנהיגי הגמלים והחמורים וק"ל:
{ו}נ ר"ל דהיה לו לומר גם אנכי ידעתי כי בתם לבבך ובנקיון כפיך עשית זאת כמו שאמר אבימלך בעצמו: ס וא"ת סוף סוף הא נקי מן החטא שהרי לא עשה העבירה, וי"ל כך אמר הקב"ה נקיות החטא לאו ממך הוא כאשר אמרת, אלא ממני הוא, כי אתה היית שוכב עמה אף אם הגידה לך שהיא אשתו:
{ז}ע רצונו לפרש שבקרא משמע ועתה השב אשת האיש כי נביא הוא, דמשמע דוקא דמשום הכי צריך לחזור מפני שהוא נביא והיא אשת איש, אבל אי לא היה נביא לא היה מחזירה לו ואף שהיא אשת איש, והרי גם בני נח הוזהרו על עריות (סנהדרין נ"ו.), ומתרץ דמה דכתיב כי נביא הוא הכי פירושו אל תהיה סבור כו':
{ט}פ אבל אין לפרש דמעשים אשר לא יעשו קאי על אברהם, דהא לא עשה שום מעשה אלא דיבור בעלמא:
{יב}צ כלומר היה לו לומר בת אבי היא ולא היה צריך לומר בת אמי, אלא כדי לאמת את דבריו הראשונים שאמר (לעיל פ' ב') אחותי היא, אמר כך, וא"ת לעיל (י"ב י"ט) גבי פרעה למה לא השיב אברהם כלום, וי"ל דפרעה לא שאל אותו אלא פעם אחד משום הכי לא השיבו, אבל אבימלך שאלו שתי פעמים משום הכי הוצרך להשיב לו, (מהרש"ל):
{יד}ק דאי על לקיחת אשתו הרי לא נגע בה וכאילו לא לקחה. (נח"י), הא דאבימלך הוצרך לפייס את אברהם ולא כן פרעה, י"ל דפרעה אונס גמור היה כי אברהם מעצמו התחכם ואמר לשרה אמרי נא אחותי את כו' (לעיל י"ב י"ג), אבל הכא ששאלו אשתך היא או אחותך היא, וירא שמא יהרגוהו והיה מוכרח לומר אחותי היא, ולפיכך לא נלקה פרעה רק במכת ראתן שהתשמיש קשה לו (ב"ר מ"א ב'), ואחר שהשיבה לא הוצרך עוד לרפואה, אבל אבימלך גם אחר שהשיבה ופייסה ונתן מתנות, אפילו הכי כי עצור עצר (לקמן פ' י"ח) לפי שהיה קרוב למזיד במה ששאלוהו אשתך, וכמ"ש (ב"ק צ"ב.) אכסנאי שבא לעיר וכו':
{טז}ר כלומר ואע"פ שאבימלך לא נתן לאברהם אלא כדי שיתפלל עליו, כמו שפירש לעיל (פ' י"א ד"ה ויתן), ואיך אמר לשרה שלכבודה נתנה לו, לא היפך הדברים אלא כדי לפייסה, והקשה מהרא"ם וא"ת מנא ליה לרש"י שנתנם לאברהם כדי לפייסו, דילמא כשנתנם לאברהם על מנת כן שיהיו לכבודה, י"ל שמדברי השם שאמר לו (לעיל פ' ז') השב אשת האיש כי נביא הוא ויתפלל בעדך, ידענו שכל עצמו של אבימלך לא היה אלא לפייסו כדי שיתפלל עליו, ומסתמא המתנות נמי נתן לו בשביל זה, ונ"ל דאי משום כבודה למה נתנה לאברהם, לשרה היה לו ליתנם ולא לאברהם, כי זה היה לה לכבוד יותר לפי דברי אבימלך, אלא ודאי עיקר נתינה לאברהם היה כדי להתפלל עליו, ודבריו עם שרה לא היה אלא לכבודה ולפייסה אמר כך וק"ל:
{יח}ש ואין לומר שפירושו על אודות שרה כמו על דבר אשר לא קדמו וגו' (דברים כ"ג ה'), שהרי כתיב לעיל (פ' ו') גם אנכי ידעתי וגו' ואחשוך אותך מחטוא לי, דמשמע שלא עצר הקב"ה כח לשמש אלא לאבימלך בלבד, והכא כתיב כי עצר ה' בעד כל רחם וגו', אלא על כרחך צריך לומר על פי דיבורה של שרה עשה זה, ומעתה מה שפירש רש"י לעיל (י"ב י"ז ד"ה על דבר) גבי וינגע ה' את פרעה וגו' על פי דבורה של שרה, מהכא נפקא מגזירה שוה נ"ל:
וירא פרק-כא
{א}ת ואם תאמר מה הוכחה יש מכאן, דילמא מה שפקדה עתה לפי שעתה היה המועד שקבע לו הקב"ה, דאם לא עכשיו אימתי, דהא בפסח צריכה לילד ובראש השנה היתה הפקידה, וי"ל דרש"י בעצמו תירץ זה במה שכתב פקד כבר קודם שריפא את אבימלך, וקשה מה בא להשמיענו שקודם שריפא את אבימלך ריפא את שרה, אלא ודאי שבא להשמיענו כל המבקש כו' (רא"ם), כתב הרא"ם תימא דמהכא משמע שאין כאן מקומו דאל"כ מאי סמך פרשה זו דקאמר, ואין הדבר כן שהרי בט"ו בניסן בישר המלאך את שרה, ובט"ו בו נהפכה סדום וניצול לוט עם בנותיו, וכשנעשה מעשה לוט עם בנותיו מיד נסע אברהם וישב לו בגרר, ושם נלקחה שרה ועצר השם בעד כל רחם לבית אבימלך והתפלל אברהם עליהם ונתרפאו, ובראש השנה נפקדה שרה, הרי כל הסיפורים האלו נמשכים זה אחר זה על הסדר, ומה זה שאמר סמך פרשה זו וכו', תירץ כיון דכתיב וה' פקד את שרה, דמשמע שפקד אותה קודם שריפא את אבימלך, אם כן לא היה לו להקדים, אלא ללמדך וכו': א הקשה מהרא"ם אבל יש לתמוה למה לא פירש גבי כאשר אמר לאברהם ולא לשרה, ותירץ ואפשר מפני שאמר אמירה ויאמר אבל שרה וגו' שזו האמירה לאברהם נאמרה לא רצה לפרש, וגבי כאשר דבר נמי לא היה צריך לפרש מכיון שאמר גבי דיבור היה דבר ה' אל אברם, אלא כדי להודיע ההפרש שבין ויעש ה' לשרה כאשר דבר ובין למועד אשר דבר, שהראשון שב לאברהם, והשני למועד כמו שכתב אחר זה: ב ואם תאמר למה ליה לרש"י לפרש זה, ויש לומר דרצה לומר אף על פי שלא אמר הקב"ה לא יירשך זה וגו' אלא לאברהם, אבל לא הבטיחו שיהיה היורש משרה מכל מקום ויעש ה' לשרה אף על פי שלא דבר אלא לאברהם, (מהרש"ל):
{ב}ג דקשה לרש"י למה כתיב אתו בחול"ם, היה לו לינקד בחיר"ק תחת האל"ף, דהא עם אברהם היה הדבור, ועל זה פירש דאותו קאי אמועד, ולפי שאין נופל לשון דבור על המועד, משום הכי הוצרך להוסיף דבר וקבע וכו' כדי שיפול הדיבור על קביעת המקום וק"ל:
{ז}ד שמלת מי כמלת מה, והיא משמשת למעלה וכבוד, כמו מה רב טובך (תהלים ל"א כ') מה גדלו מעשיך (שם צ"ב ו')(רא"ם), ולי נראה דאי כפשטן מה אמרה מי מלל, הלא הקב"ה מלל אלא לשון שבח וכו':
{ח}ה(מהרש"ל), למה לא כתיב ותגמל, אלא ויגמל הילד מעצמו לפי שהיה לסוף כ"ד חדשים שתינוק מעצמו פוסק מלינק שמואס בחלב אמו עכ"ל: ו פירש הרא"ם דבנביא מאי נפקא מיניה אם היתה הסעודה גדולה בימים או באנשים רבי המספר, אלא להודיע שגדולי עולם היו שם:
{ט}ז(ממ"ש), דאי רק א' היה לו לומר בהדיא מהו מצחק, אלא אמר לשון כולל מצחק דמשמע כולהו בהדדי הוו ביה וק"ל, והקשה הרא"ם ואמר אם כדברי הרב הא דאמר הקב"ה עכשיו מה הוא צדיק או רשע ואמרו צדיק, והא אין רשע כמוהו, ויש לומר שעל אותו עון שקיטרגו עליו אמרו צדיק, ומה שאין זה דומה לבן סורר ומורה, משום דבן סורר ומורה התחיל לעשות דברים המביאים אותו לידי חיוב מיתה לבסוף, אבל ישמעאל לא עשה ענין המביא אותו למות בצמא עכ"ל:
{י}ח(ממ"ש), דאם לא כן ב' פעמים עם למה ליה, היה לו לומר עם בני יצחק, אלא בא לומר מעלת בני לבד כדאי שלא ירש ישמעאל עמו, וכן מעלת יצחק בלבד כדאי וק"ל, ודלא כח"י:
{יא}ט(ממ"ש), הביא מדרש ופשוטו דלפשוטו לבד קשה שהקב"ה אמר לו אל ירע בעיניך על הנער ועל אמתך, שמע מינה שהרע בעיניו גם כן על אמתו ולמה אמר וירע וגו' על אודות בנו לבד, לכן פירש וכו' רצה לומר שיצא לתרבות רעה, בזה לא שייך גבי אמתו, ואי לאו פשוטו קשה מאי קאמר הקב"ה אל ירע וגו', על הנער וגו', כל אשר תאמר אליך שרה וגו', מאי שייך אמירת שרה לשמוע בקולה לענין יצא לתרבות רעה גם נותן טעם כי ביצחק וכו' אינו שייך לשלא ירע בעיניו שיצא לתרבות רעה, לכך הוצרך גם לפשוטו וכו', ונראה מזה שניהם במה שאמר על אודות בנו שהוא כפול כי תיבת אודות גם כן פירושו כמו על וב' פעמים על למה לי, והיה לו לומר על בנו, כמו שכתב אח"כ אל ירע וגו' על הנער, ולא כתיב על אודות הנער אלא להורות שהורע בעיניו ב' דברים, ועל הגירושין לבד אמר הקב"ה אל ירע וגו':
{יב}י(ממ"ש), דייק היה לו לומר שמע לדבריה, כמו שאמר כל אשר תאמר, או שמע אליה כדרך המקרא (דברים י"א י"ג) והיה אם שמוע תשמעו אל מצותי, ועוד קשה דקול בלא דיבור הוא רק הברת קול בעלמא, ומה שייך לציית להברת קול לבד, לכן פירש בקול רוח הקודש, להורות שהיא לא דברה מעצמה כלום, אלא מקול רוח הקודש, ודומה לו קצת שימוש לשון יצא בת קול, משום הכי נמי דרשו (ב"ר פ' כ' י"ט) גבי אדם הראשון על פסוק לקול אשתך (לעיל ג' י"ז) שהיתה מיללת עליו בקולה וכו':
{יד}כ ולפשוטו שלא יצא לתרבות רעה למה לא נתן לו כסף וזהב, וי"ל דאברהם היה סבור במיעוט זמן אחר שיצא הרוגז משרה אשיבנו אצלי, (מהרש"ל), ולפי פירוש מהרמ"ש לעיל בסי' א' לא קשה מידי לפי שאין הפשוטו חולק על המדרש והוצרך לשניהם ע"ש, אבל תירוץ מהרש"ל אינו נכון דאם כן הוה ליה לרש"י לכתוב טעם מהרש"ל שרצה להשיבו וכו', דמספיק לפשוטו ולמדרשו, ולא הוה ליה לרש"י לכתוב רק הטעם שמספיק למדרשו לבד ודו"ק: ל דקרא ואת הילד קאי אדסמיך ליה ולא על ויתן אל הגר, דאם לא כן ששם על שכמה אף הילד הוה ליה למכתב בהדיא ותשאהו והדר ותשלך את הילד וגו': מ(ממ"ש), דייק ותלך משמע לדעתה ולרצונה כהוראת לשון הליכה בכל מקום, ואחר כך אמר ותתע משמע שלא ידעה להיכן תלך שהיתה תועה, ואם כן הוו תרי מילי דסתרי אהדדי, ואין לומר מתחילה ותלך קודם שהיתה תועה ואח"כ ותתע וגו', אם כן ותלך למה לי פשיטא שהלכה מתחלה בלא תעות הדרך עדיין, ותו דכוונת הכתוב לומר שתעתה במדבר ועל ידי כן לא היה לה מים ושאר הספור, אבל אין צריך לומר שהלכה בדרך, לכן פירש שותתע היה בכוונה, וזה שאמר ותלך ותתע שהלכה לתעות בכוונה דהיינו שחזרה כו', ומה שכתב ותתע הוא עבודת אלילים והוא על דרך ויהי כאשר התעו וגו' (לעיל כ' י"ג), וכמו שתרגם אונקלוס כד טעו עממיא בתר ע"א כו':
{טו}נ(ממ"ש), דייק דהיה לו לומר ויכלו הלחם והמים, כמו שאמר תחלה (פ' י"ד) ויקח לחם וחמת מים ויתן וגו', דמסתמא נתן אברהם האכילה והשתיה לפי ערך הראוי זה לזה, אם כן היה ראוי להיות שניהם כלים בפעם אחד בשוה, לכן פירש שבא להורות ששתה יותר מדאי ולא לפי ערך האכילה, והיינו לפי שדרך חולים וכו' ולכן אמר ויכלו המים ולא הלחם, (נח"י), נראה לי דרצה לומר מדלא כתוב ולא היה עוד מים לשתות, דלשון ויכלו משמע פתאום שלא בעונתן:
{טז}ס לא לשון נגד כפשוטו דמאי נפקא מינה בזה, דבשלמא לפירוש מרחוק אתי שפיר שנתן הפסוק אחר כך הטעם כי אמרה וגו', אל אראה וגו', ותו מצינו שויתי ה' לנגדי תמיד (תהלים ט"ז ח') שהוא לשון נוכח, ועל כרחך הוא לשון קירוב, וכאן אמר אחר כך הרחק וגו' והם דברים סותרים, לכן פירש דמנגד במ"ם הוא בהיפך, כמו מן נגד שהמ"ם בחיר"ק פירש כמו מן, ורצה לומר דלא ישבה נוכח הילד בקרוב אלא מרחוק הרחק כמטחוי וגו' ודו"ק:
{יז}ע צריכים להבין הא גם היא בכתה כדכתיב ותשא קולה ותבך, ולמה לא שמע לקולה, והא דאמרינן בפרק קמא דברכות (ה':) ולוקים ר' יוחנן לנפשיה, ומשני אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורין, צריך לומר משום דלא מצא מכוין, אבל אי מצי מכוון טפי עדיף (רא"ם): פ מה שהקשה מכאן על בן סורר ומורה שהוא נידון על שם סופו, בפרשת כי תצא אפרשנו בס"ד, כתב הרא"ם אבל יש לתמוה למה לא קטרגו עליו מאותן עבירות שבידו, וקטרגו עליו מאותן עבירות שעתיד לעשותם ולא הוא אלא בניו, ותירץ ושמא יש לומר שהאגדה הזאת אתיא אליבא דר"ש (ב"ר פ' נ"ג ט"ו) דפליג עלייהו דר"ע ושאר הדורשין שדרשו קרא דמצחק לגנאי, אבל בעיני נראה שדוחק הוא שנאמר מדרשות חלוקות הן אם לא שהוא מפורש בהדיא שהוא כן, לכן נראה שלא היו יכולין לקטרג עליו ממעשים שבידו כי אין בית דין מענישין אלא מבן כ' שנה ומעלה, ולישמעאל לא היה כי אם י"ז שנה, והא דלא קטרגו ממעשים שבידו על שם העתיד, יש לומר דאמעשים שבידו עכשיו עשה תשובה בסוף ימיו, כמו שפירש"י לקמן בפרשת חיי שרה (כ"ה ט' ד"ה יצחק) גבי ויקברו אותו יצחק וישמעאל ודו"ק נ"ל: צ ואם תאמר והא כתיב (דברים כ"ד ט"ז) לא יומתו אבות על בנים, יש לומר שהקב"ה שאל למלאכי השרת אם עשה עבירה במים, כלומר אם הוא צדיק במים או רשע, השיבו לו צדיק הוא במים אבל רשע הוא ממקום אחר, ועוד שבניו ימיתו בניך בצמא ואתה מעלה לו את הבאר, והקב"ה השיב להם כיון שעתה הוא צדיק בענין זה מעלה אני לו הבאר, (מהרש"ל):
{ל}ק והא דלא כתיב לעד וכתב לעדה מפני שהוא לשון נקיבה, כי עדה לנקבה כמו עד לזכר: ר דאם לא כן איך הוכיח זה, דאין לומר על ידי עדים, אם כן מאי טעם דעבדי אברהם שלא תבעו לפני אבימלך שהרי היה להם עדים וק"ל:
{לד}ש מה שצריך לפרש זאת, משום פסוק של אחריו שכתוב ויהי אחר הדברים האלה וגו' שהוא סמוך דכל מקום שכתב אחר הוא סמוך כדפירש רש"י בפרשת לך לך (לעיל ט"ו א' ד"ה אחר), וזה היה י"ב שנה אחרי כן, ואם כן למה נאמר אחר, לכך מפרש אחר דבריו של שטן וכו', ולא אחר הדברים שהיה בין אברהם לאבימלך דסמיך ליה:
וירא פרק-כב
{ב}ת פירש אין נא האמור כאן אלא לשון בקשה, דהא מצינו בכמה מקומות נא שאינו לשון בקשה, (הרא"ם): א כדי שלא יאמרו הקב"ה הטריף דעתו ולכך עשה, אבל אי לא הוה מטורף בדעתו לא היה עושה, (נח"י), נ"ל דבטעמא קמא לא סגי דאם כן היה לו לומר את בנך יחידך אשר אהבת, ומדאמר את שמע מינה לחלק אתא, והיינו שבכל פעם השיב הקב"ה על שאלת אברהם, וטעמא בתרא לחוד לא סגי, דאם כן הוה ליה למימר איפכא קח את יצחק את בנך את יחידך אשר אהבת, דהוה נמי חיבוב מצוה:
{ג}ב וכי לא היו לו אלא שני נערים, אלא נעריו המיוחדים לו שהם ישמעאל ואליעזר, עיין לקמן בפרשת בלק (במדבר כ"ב כ"ב ושם אות ע') מה שפירשתי גבי שני נערים דבלעם למה שינה רש"י פירוש דהתם מהכא, ומהרש"ל פירש דבלעם שהיה רוחו גבוהה והיה צריך לשימוש פירש שהיו משמשים זה את זה, אבל אברהם שהיה רוחו נמוכה לא היה צריך לשימוש שהיה משמש את עצמו, רק שלא יהיה יחידי שאם יצטרך אחד מנעריו לנקביו משום הכי לקח שני נערים עמו, לכך פירש טעם זה עכ"ל: ג ונראה לי דאינו מביא ראיה מן התרגום אלא בא לפרש דצלח נמי לשון ביקוע, כדאשכחן וצלחו את הירדן (שמואל-ב' י"ט ח'):
{ו}ד והא דצריך לשני טעמים, דלפי טעם א' קשה לקרוא אותו אוכלת, לכן פירש שמכשרת, ולטעם זה לחוד קשה, לקרוא אותו סכין כמשמעו, לכן פירש עוד על שם שישראל כו' (ממ"ש), והא דלא סגי בפירוש בתרא לחוד, דלפי זה אתי שפיר שנקרא מאכלת ולא אוכלת ולא סכין, דא"כ קשה דה"א הידיעה של המאכלת מורה על דבר ידוע כבר, והא עד הנה לא היה לסכין שם של מאכלת כלל מעולם רק עכשיו על ידי מעשה זה קורא אותו הפסוק כך, לכך הוצרך לפרשה גם כן לטעם א' שאוכלת ושמכשרת וכו', ואם כן הוא שם לכל סכין:
{יב}ה וקשה וכי הוצאת דם הוה משום מום, אלא יש לומר אברהם אמר אוציא ממנו דם ואקריב אותו, אמר לו הקב"ה אל תוציא ממנו דם, ואברהם סבר שלא די בהוצאת דם, אמר לו אם כן אקריב ממנו אבר אחד, אמר לו אל תעשה בו מום, (מהרש"ל):
{יג}ו דהיה לו לכתוב וירא איל אחר נאחז, והנה למה לי, אלא מלמד שהיה מוכן לכך וכו': ז כלומר דאחר קאי אדלעיל ואין כאן מקומו, והכי קאמר קרא וישא אברהם את עיניו אחר וירא והנה איל נאחז, ועל זה מביא ראיה מן התרגום שהרי תרגם וזקף אברהם עינוהי בתר אלין, רצה לומר אחר אלה: ח(ממ"ש), כיון שאמר נאחז לשון יחיד, ועל כרחך צריך לומר דקאי על האיל, אם כן בקרניו למה לי, לכן פירש להורות שהיה פני האיל דהיינו קרניו לקראת פני אברהם שהיה רץ כדי להקריבו והשטן סובכו כדי לעכבו, ואפשר שגם מהרא"ם כיון לזה ע"ש:
{יז}ט(נח"י), וצריך לומר דהכי פירושו ששני הברכות ליצחק אחד בזכות עצמו, ואחד בזכות אברהם, וזה אחת לאב ואחת לבן:
{כ}י כתב הרא"ם ולא ידעתי מי הכריחו לרש"י ז"ל להניח פשוטו של מקרא שהוא מורה על הדברים האמורים למעלה, כנראה ממלת האלה שהם דברי המלאך שהבטיחו בהרבה ארבה, ונתבשר אחר הדברים ההם בבת זוגו של יצחק, וללכת אחרי המדרש של הרהורי דברים שלא נזכרו בכתוב כלל וכו' עד ובשרו הקב"ה שנולדה רבקה דמשמע מיד, אף על פי שכתוב בו אחרי, ורש"י ז"ל פירש בכמה מקומות כל מקום שנאמר אחרי מופלג הוא, י"ל דקרוי מופלג כל זמן שלא יהיה תכף ממש בלי שום איחור עכ"ל:
קרדיט: סדר שפתי חכמים על פרשת וירא שייך ל"תורת אמת".
