נאמר בפרשת משפטים (שמות כג) "מדבר שקר תרחק". בגמרא במסכת שבועות (ל.) תנו רבנן, מנין לדיין שלא יעשה סניגורין לדבריו? תלמוד לומר, "מדבר שקר תרחק".
והכוונה בזה, דיין שטעה בדין, ויודע בעצמו שטעה, אבל הוא מתבייש מחבריו או מהמתדיינים לפניו להודיע שטעה, יזהר שלא ינסה למצוא מקום לדבריו כדי להעמידם, שנאמר "מדבר שקר תרחק", על האדם לברוח מהשקר ולא להעמיד אותו.
בטבעו של האדם, מאוד קשה עליו להודות את האמת, ולעולם הוא מנסה להצדיק דבריו בכל דרך, כדי שלא תתגלה חולשתו לעיני הבריות, עד שנצרך לזה לציווי מיוחד, 'מדבר שקר תרחק', כי עליו להתרחק מאד ממה שנראה כשקר, ולעולם אין להחזיק בו. וכן הדבר גם אצל כל אדם בביתו, שעליו להתנהל נכונה שלא להעמיד דבריו גם במחיר מחלוקת עם בני ביתו חלילה.
וכתב רבינו אברהם בנו של הרמב"ם
כי אין כל גנאי לחכם במה שיאמר שטעה והוא חוזר בו מן השגיאה, אדרבא, עתיד הוא לקבל שכר על כך מאת ה' יתברך, וכשם שמקבל שכר על הדרישה, כמו כן יקבל שכר על הפרישה, (כמו שאמרו בקידושין (נז.)
וכן דרכם של חכמי ישראל, שפעמים רבות אנו מוצאים בספרי הפוסקים שחכמים גדולים אמרו דברים שאמרנו טעות הם בידינו, ועד לאחרוני זמנינו, שמצוי בכמה מקומות שחזרו בהם מדברים שאמרו בעבר, מפני ששוב עיינו בדבר ועמדו על האמת, וכל זאת על אף שהיתה יכולת בידם להצדיק דבריהם.
וכדוגמת הגאון רבי שלום משאש זצ"ל, שעל אף שהיה גדול חכמי מרוקו, עם כל זה כשבא לארץ ישראל וזכה להכיר את מרן הרב זצוק"ל, הודיע בכמה הזדמנויות, ששינה את כל דרך הפסק שלו בעקבות תורתו של מרן הרב זצוק"ל. וכן מרן הרב זצוק"ל, הודיע כמה פעמים על חזרתו בו מכמה עניינים, מפני שראה אחר כך חכמים אחרים שכתבו באותו עניין ודבריהם היו נראים בעיניו. ואדרבא, עצם ההודאה על האמת שבח היא לחכמי ישראל. אבל לא כן חכמי אומות העולם, שרחוק מאד הדבר שיחזרו בהם מטעויות שהיו אומרים בעבר, וכמה וכמה תאוריות קמו בעולם, ואחר כך נדחו אותם התאוריות מכל וכל, ואף על פי כן, לא אבו מעצבי אותם התאוריות להודיע על טעותם, כי קשה הדבר מאד להודות על האמת. שצריך לזה מידת ההכנעה והענווה ואהבת האמת בפני עצמה.
במדרש מסופר על רבינו הקדוש, רבי יהודה הנשיא, שהיה משבח את רבי חייא תלמידו בפני רבי ישמעאל שאדם גדול וקדוש הוא.
פעם אחת, כשהיה רב ישמעאל זקן מופלג, פגש בכניסה לבית המרחץ את רבי חייא כשהוא יושב. ולא נכנע (כלומר, לא קם) רבי חייא מפני רבי ישמעאל, אף על פי שהיה חכם גדול וזקן מופלג. אמר לו רבי ישמעאל לרבנו הקדוש, זהו תלמידך שאתה אומר עליו שאדם גדול הוא, תראה איך שאינו מכבד תלמידי חכמים. מיד פנה רבינו הקדוש לרבי חייא ושאל אותו, מדוע לא עמדת בפני רבי ישמעאל, נשבע לו רבי חייא, שלא עמד, מפני שהיה עוסק באותה שעה באגדת תהלים, ומפני כן לא שם לבו לכניסתו של רבי ישמעאל. כיון ששמע זאת רבי ישמעאל, מייד מסר לו שני תלמידים שיהיו מלווים תמיד את רבי חייא לכבודו.
נמצינו למדים מדברי המדרש, שעד שלא שמע רבי ישמעאל מרבי חייא את סיבת אי עמידתו לפניו שהיא מפני שלא ראה בכלל את רבי ישמעאל, לא היה כל ערך לכל גדולתו וצדקתו של רבי חייא בעיני רבי ישמעאל, למרות כל ההערכה הגדולה שהיתה לרבינו הקדוש כלפיו. וכל זאת מפני שלא נכנע רבי חייא מלפניו. להודיענו, כי מי שאין בו מדת ההכנעה, אינו ראוי להיקרא אדם גדול, על אף כל תורתו וצדקתו.
וכן מצינו בגמרא בברכות (ד.), תנא, לא מפיבושת שמו, אלא איש בושת, ולמה נקרא שמו מפיבושת, שהיה מבייש פני דוד בהלכה. והכוונה בזה, שלעתים היה רואה מפיבושת, שלא כיון דוד נכון בהלכה, והיה מוכיחו על פניו ואומר לו, טעית. ודוד המלך היה מקטין עצמו, ובוחן את דברי מפיבושת, ואם צדקו דבריו, מיד היה מודה על האמת. ומפני זה זכה דוד ויצא ממנו דניאל, שנקרא שמו גם כן כלאב, לפי שהיה כל כך תלמיד חכם גדול, שהיה מכלים פני מפיבושת בהלכה, ולכן נקרא כלאב, שהיה מכלים פני אב, הוא מפיבושת שהיה אב בחכמה. ועליו אמר שלמה בחכמתו {משלי כג-טו} בני, אם חכם לבך ישמח לבי גם אני ואומר {משלי כז-יא} חכם בני ושמח לבי ואשיבה חורפי דבר.
וכן אמרו במסכת סוטה (י:) לדוד "מכתם", שכשם שבקטנותו היה מקטין (לשון "מך") עצמו לפני מי שגדול ממנו ללמוד תורה, כן בגדלותו הקטין עצמו לפני מי שגדול ממנו ללמוד תורה. ולא בוש ולא נכלם בדבר הזה, כי זו גדולתו של אדם הגדול בענקים, מלכינו דוד.
