את הסמל שלהם ניתן למצוא בכל בית כנסת, את הראשונים חצב הקב"ה בכבודו ובעצמו, אבל אז משה רבינו נאלץ לשבור אותם. את השניים חצב משה רבינו, ואלו ואלו דברי אלוקים חיים. אלו הם שני לוחות הברית, אותם קיבל עם ישראל במעמד מתן תורה על הר סיני.
כיצד ניתנו לוחות הברית? בחומש מובא כי לאחר המעמד העוצמתי של מתן תורה, בו בורא עולם אמר לעם ישראל את עשרת הדברות במעמד אפוף הוד, עלה משה רבינו להר שם שהה במשך 40 יום ו-40 לילה. כך, ללא אוכל ושתיה למד משה רבינו את התורה מפני הקב"ה בכבודו ובעצמו. בסוף התקופה המרוממת, נתן לו הבורא מתנה מיוחדת, אותה נתבקש להעביר לעם: שני לוחות אבן עליהם חקוקים עשרת הדיברות, משני צידן. הלוחות היו כתובים "באצבע אלוקים".
הלוחות השניים: סמל ומופת לרחמי הקב"ה
בעודו אוחז את הלוחות בידו, ירד משה רבינו מן ההר, אך אז גילה להפתעתו שבהעדרו נכשל העם בחטא החמור של עבודה זרה והחל לעבוד לעגל הזהב.
משה רבינו הצטער מאוד, לקח את שני הלוחות והשליכם אל הארץ. הוא הבין שבורא עולם כועס מאוד על החטא, ומיהר לשוב אל ההר ולהתפלל על העם, כדי שהקב"ה יסלח לו. לאחר 40 ימי תחנונים לטובת עם ישראל, בראש חודש אלול, אמר לו הקב"ה לחצוב סט לוחות נוסף עליו יחרוט שוב את עשרת הדיברות, ככתוב: "פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים, וכתבתי על הלוחות את הדברים אשר היו על הלוחות הראשונים אשר שברת" (שמות ל"ד, א'). הלוחות השניים הם סמל ומופת לרחמי הקב"ה על בניו, שאינו מונע מהם פתח לתשובה. את הלוחות השניים, קיבל משה רבינו בעיצומו של יום הכיפורים, לאחר שהקב"ה סלח לעם על חטא העגל. שני הלוחות: הלוחות השלמים ושברי הלוחות, הונחו בתוך ארון הברית.
עשרת הדיברות על הלוחות: תמצית לכל מצוות התורה
עשרת הדיברות שניתנו לעם במעמד הקדוש בהר סיני מהוות תמצית לכל מצוות התורה. כל אחת מהדברות, אינה רק מצוה פרטית, אלא כלל גדול המסתעף למספר גופי תורה.
הדיבר הראשון, והדיבר האחרון דומים במהותם: גם הראשון: "אנכי ה' אלקיך" וגם האחרון: "לא תחמוד", הן מצוות רעיוניות, המכוונות אל הלב. הדיבר הראשון קורא ליחס נכון כלפי העולם, להבין כיצד הוא נוצר ומי ממשיך להנהיג אותו, ואילו הדיבר האחרון– מדריך להתייחסות נכונה כלפי הזולת.
- בדיבר הראשון "אנוכי ה' אלוקיך", נצטוונו על אמונה מוחלטת במציאות האלוקים. יש מנהיג ומכוון מאחורי הטבע וההסטוריה.
- בדיבר השני "לא יהיה לך אלוקים אחרים על פני", נצטוונו להאמין שהבורא מנהג לבדו את עולמו ואין בלתו. כל הכוחות הנמצאים בעולם נובעים מן הישות האחת והיחידה- בורא עולם, ואין לשתף עמו כוחות נוספים.
- בדיבר השלישי "לא תשא שם ה' אלוקיך לשווא", נצטוונו לא להשבע בשמו של ה' לשקר.
- בדיבר הרביעי "זכור את יום השבת לקדשו", נצטוונו על שמירת השבת, המעידה שהקב"ה ברא את העולם בשישה ימים, וביום השביעי שבת מכל מלאכה. המחלל את השבת, פוגע בפועלו של הבורא.
- בדיבר החמישי "כבד את אביך ואת אמך", נצטוונו על מצוות כיבוד הורים. כתוב כי "שלושה שותפים באדם: הקב"ה, אביו ואמו". ההורים מעניקים לילד את הגוף ואילו הקב"ה את הנשמה, את החיים. אדם המכבד את הוריו, מצליח לכבד גם את האלוקים.
- בדיבר השישי "לא תרצח", נצטוונו לבל ניטול בעצמנו את חיי האדם. שפיכת דם האדם ביהדות, משמעותה למעט מדמות הבורא, כי "בצלם אלקים עשה את האדם".
- בדיבר השביעי "לא תנאף", מהווה פגיעה ממשית בשלמות הבית של האדם היהודי, כלומר באשתו. התשוקה שאינה מנותבת למקום המקום, יכולה לגרום להרס.
- הדיבר השמיני, "לא תגנוב", מכוון אותנו בורא עולם לא לגעת ברכוש זולתנו. הגנב נוטל לרשותו דבר שנמצא ברשות אדם אחר. כך למעשה הוא פוגע בצורת האדם שנברא בצלם, על ידי כך שהוא מבטל את אותו אדם להיות בעל מעלה, שיש לו קנין בעולם.
- הדיבר התשיעי "לא תענה ברעך עד שקר", מדבר על עדות שקר, כאשר אין פגיעה באדם עצמו ובדברים הקשורים בו, אלא במקרים המגיעים לאדם. שעל פי האמת, האדם הזה חף מכל פשע ואמור לשבת בביתו בשמחה, ואותו האדם שהעיד עליו שקר מכניס אותו לבית הכלא.
- הדיבר העשירי והאחרון "לא תחמוד", מדבר על מדרגה אחרת ביחס לאדם. כאן כבר לא מדובר על מעשה או דיבור לא ראוי, שהרי האדם לא יודע מה נמצא בלב חברו. כאן מדובר על מחשבה לא טובה על זולתו, שענינה לרצות מה ששייך לחבר יהיה של האדם, ולו לא יהיה.
לא תחמוד: הדיבר הקשה מכל
אם ישאלו אתכם באופן אישי, איזה דיבר הוא הקשה מכל ליישום, במה תבחרו? האם בדיבר העוסק באמונה בה'? אולי בדיבר החמישי "כבד את אביך ואת אמך"?
למרות שכל אחת מהדיברות מורכבת ליישום בפני עצמה, הדיבר הקשה מכל הוא הדיבר העשירי: "לא תחמוד". כפי שנאמר בפסוק: "לא תחמוד בית רעך, אשת רעך… וכל אשר לרעך". לגנוב רכוש זה דבר אחד, אבל אפילו לא לחמוד במחשבה, ברגש?
אלא, שחמדנות היא מקור הרע שבאדם. אדם בדרך כלל לא עוצר בזה: הוא חומד את רכוש רעהו, תפקידו או כל דבר אחר, וכתוצאה מכך עלול לעבור על כל תשע הדברות האחרות: לשקר, לגנוב, לרצוח, לא לכבד את הוריו ואפילו את בוראו.
מה העצה לכך?
אומר לנו האבן עזרא: אדם לא חומד את מה שאינו יכול להשיג:
"אנשים רבים יתמהו על זאת המצוה: איך יהיה אדם שלא יחמוד דבר יפה בלבו? ועתה אתן לך משל: דע, כי איש כפרי שיש לו דעת נכונה, והוא ראה בת מלך שהיא יפה, לא יחמוד אותה בלבו שישכוב עמה, כי ידע כי זה לא ייתכן. ואל תחשוב זה הכפרי שהוא כאחד מן המשוגעים, שיתאוה שיהיה לו כנפים לעוף השמים, ולא ייתכן להיות, כאשר אין אדם מתאוה לשכב עם אמו, אף על פי שהיא יפה, כי הרגילוהו מנעוריו לדעת שהיא אסורה לו.
ככה כל משכיל צריך שידע כי אשה יפה או ממון לא ימצאנו אדם בעבור חכמתו ודעתו רק כאשר חלק לו ה'… ובעבור זה המשכיל לא יתאוה ולא יחמוד. ואחר שידע שאשת רעהו אסרהּ השם לו, יותר היא נשגבה בעיניו מבת מלך בלב הכפרי, על כן הוא ישמח בחלקו ואל ישים אל לבו לחמוד ולהתאוות דבר שאינו שלו, כי ידע שהשם לא רצה לתת לו, לא יוכל לקחתו בכוחו ובמחשבותיו ותחבלותיו, על כן יבטח בבוראו שיכלכלנו ויעשה הטוב בעיניו".
רבי אברהם אבן עזרא מדגיש כי רגש החמדה מתעורר כאשר אנו מעוניינים לקבל משהו אותו נוכל איכשהו להשיג. לו היינו בטוחים במאה אחוז שלא נוכל להשיגו, גם לא נחמוד בו.
כדי שאדם יצליח לקיים את הציווי "לא תחמוד", עליו לזכור תמיד שרק הבורא קובע מה ינתן לו ומה לא. ואם אדם אחר התברך במה שלו אין, לא יחמוד אותו אלא ידע שאותו הדבר פשוט לא שייך לו.
