לא תחמוד

לא תחמוד | פרשת יהדות

לֹא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ לֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ: (שמות כ. יד)

מי הגבר היחיד בעולם שבטוח שכאשר הוא אמר לאשתו את האשה היחידה בעולם שאני אוהב והוא התכוון לכך באמת?

אחת הברכות משבע ברכות שאנו אומרים היא: שמח תשמח… בגן עדן מקדם. מברכים את החתן והכלה שהקב"ה ישמח אותם כאותה השמחה ששימח את אדם וחוה.

אדם וחוה שמחו אחד עם השני בשמחה אמיתית ומושלמת. מדוע?

כיון שאדם הראשון היה הוא ואשתו בלבד, לא היו לו אופציות נוספות, ולכן הוא היחיד שהתכוון לכך באמת.

אצלנו בעולמנו כל אחד חושב אם הייתי מתחתן עם אשת השכן היה לי הרבה יותר טוב, חיים רגועים יותר, יותר שקט, פחות צעקות ועצבים, יותר נחמד.

והאשה אף היא, אם הייתי מתחתנת עם השכן היה הרבה יותר טוב, הוא איש נחמד יותר, נעים הליכות, מביא משכורת טובה יותר, יש לו רכב מתקדם יותר.

אדם וחוה לא היו להם המחשבות הללו, כי הם היו הגבר והאשה היחידים בעולם. לא היו נוספים כדי שיסתכלו עליהם ויחשבו מחשבות שונות, ולכן השמחה שלהם היתה שלימה ואמיתית.

במרכז פרשתנו השבת נמצאים עשרת הדברות, מתן תורה, הדיבר הקשה ביותר בעשרת הדברות שכאשר אתה קורא אותו בתורה אתה לא מאמין שהוא כתוב, אנו מכירים את עצמנו ואנו יודעים איפוא אנו מרשים לעצמנו להתפרע, באה התורה וסוגרת לנו גם את הפינה הזו.

לֹא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ לֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ:

אדם בטבעו קנאי

אם יש לי חבר שגדלנו יחד ועשינו אותו מסלול, והוא בלי עין הרע הצמיח כנפיים, הצליח לפתח איזו שהיא תוכנה מוצלחת ובגיל שלושים כבר מכר אותה לאיזו חברה בינלואמית ברבע מליארד דולר, והבחור במעמדו הביא אישה, אשה כמו שצריך, בנה אחלה בית, והעמיד שני רכבים חבל"ז!    

אם אני גר לא רחוק ממנו ואני רואה את כל ההצלחה הגדולה הזו, מה אני חש בלב מבחינה טבעית? קנאה, חמדה.

ואם אתה בעל מעוף ודמיון, אתה יכול למצוא את עצמך שוכב בלילה במיטתך ומדמיין דמיונות, איזה בית יש לו, וואלה אני קונה ממנו את הבית אני משתלט לו על היגואר הנוצצת.

בדרך כלל לאדם יש קנאה וחמדה למה שיש לשכן. זה דרך הטבע. באה התורה ואומרת בדיבר האחרון שבעשרת הדברות, לא תחמוד!

אתה רואה את השכן מצליח, בית יפה, אשה נאה, כסף בשפע, חיים טובים, רכב מהשורה הראשונה, אסור לך לקנא ולחמוד ולחשוב שגם אני קונה כזה.

איך אפשר לשלוט על המחשבות?

והשאלה הנשאלת: איך אפשר לשלוט על המחשבות, כי אם אני רואה אדם מצליח אני רוצה גם להצליח כמותו. באופן טבעי ביותר אם אני רואה את חברי לספסל הלימודים מצליח, אני אומר שנינו עברנו אותו מסלול, תראה איפוא הוא ואיפוא אני? זו שאלה ומחשבה שעולה אצל כל בר דעת ברצונו או שלא ברצונו, אם כן כיצד ניתן אם בכלל לשלוט על המחשבות?

למה אם כן מצוה התורה בדיבר העשירי, אסור לך לחמוד בית של רעיך, אשת רעיך, עבדו, אמתו, שורו וחמורו וכל אשר לרעיך? אפילו את הפלאפון שלו אסור לך לחמוד, אסור לך לשכנע אותו וללחוץ עליו למכור לך אותו. כיוון שאסור לנו לחמוד את מה שיש לזולת, אתה צריך להוקיר ולשמוח במה שזיכה אותך הקב"ה ולהודות לו על כך, אך ודאי לא לחמוד את של חברך.

האם זה אפשרי לא לחמוד? לא לקנא? זה כמו שאתה מצוה על האדם, אל תאכל, אל תשתה, אל תישן! זה הרי לא שייך, אם כן איך התורה מצוה אותנו דבר כזה שלא ניתן לכאורה ליישום?

אם כן איך אדם יכול לשלוט על התאוות, הדמיונות, המחשבות, על הלב שלו? אתה עובר ברחוב רואה מה שרואה, תרצה או לא אתה מתחיל לפנטז! אם ואם ואם…

שאלה נוספת, מה הבעיה אם אני מדמיין? למה שאני לא אדמיין אם זה עושה לי טוב? מה לא טוב בזה? הרי סוף סוף אני לא עושה שום מעשה! אני בסך הכל מדמיין לי דמיונות? אם הוא הצליח למה שאני גם לא אצליח? הלוואי עלי!

לֹא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ לֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ:

השבוע הקב"ה מתגלה בעולם ומצווה עשרה ציווים בלבד!

עשרת הדברים, דברים טריוויילים, להאמין בו, לא לעבוד אלוהים אחרים, לא לעשות פסל וע"ז, לא להישבע בשמו, לשמור שבת, ולכבד את ההורים, ולאחר מכן מצווה הקב"ה עוד חמשה ציווים שנוגעים וקשורים לבן אדם וחברו, דברים הומניים שאפילו הגויים מכבדים אותם, לא תרצח, לא תנאף, לא תגנוב, לא תענה ברעך עד שקר, והדיבר האחרון שנמצא רק אצל עם ישראל והוא: 'לא תחמוד'.

אין שום חוק ושום תורה מוסרית בעולם שמצוה לא לקנא, לא לחמוד. אם אני רואה בית יפה, אשה נאה, מכונית מיוחדת, אסור לי לומר, וואווי הלוואי עלי?  

לֹא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ לֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ:

אפילו על דבר קטן שיש לחבר אסור לך לחמוד אותו! אסור לך לאלץ אותו למכור לך את אותו חפץ שאתה חושק בו, למרות ששילמת במיטב כספך. ועוד יותר, גם אם שילמת הרבה יותר ממחירו, דע לך כי עברת על איסור של לא תחמוד.

ושלא תחשוב שהדיבר לא תחמוד אינו חשוב דיו ולכן נדחק הוא להיות האחרון שבעשרת הדברות, אומר המדרש: כמו שהראשון חשוב כך גם האחרון חשוב, לפי שהכל תלוי בו. למה חתם בדיבור לא תחמוד, כי מי שעסוק כל היום בחמדת השני, לא יכול לאהוב את השני.

מי שעסוק כל היום איך להשיג את הרכב של שכנו, או לא עלינו את אשתו של שכנו, לא יכול להיות עובד את ה', כי הרדיפה הזו, החמדה והקנאה הופכות להיות עיקר אצל האדם. 

אומר האבן עזרא, אנשים רבים יתמהו על זאת המצווה, כי אדם יכול לומר, נכון, התורה אסרה זאת, אבל אותי זה לא מעניין. אבל אם אתה באמת מאמין בתורה, ואתה מקבל את דברי התורה כצו מחייב, אתה שואל את עצמך, האם באמת אני יכול לשלוט במחשבות שלי, בפנטזיות ובדמיונות שלי? והלא הקב"ה הטביע בבריאה את הקנאה, הקנאה היא חיובית היא שמניעה את העולם? הקב"ה ברא את האדם בטבע שאם יש לו מנה רוצה מאתיים!

אתה עובד כמה חודשים בשביל לקנות מכשיר אייפון, ברגע שקנית אותו מה המחשבה הבאה שלך, לקנות את האייפון המתקדם יותר. יש לו מנה רוצה מאתיים, כך נבראנו, ומדוע? כי זה מה שמניע את הכלכלה, את העולם.

יש אנשים שלא מפסיקים לצרוך, כל הזמן הם בשופניג, יש אנשים חולמים על דירת ארבעה חדרים, רק קנו ארבעה חדרים מה רוצים? ששה חדרים!

א"כ הקנאה היא טבעית והיא גם חיובית, למה אם כן אומרת התורה "לא תחמוד"?

ישנם שני מדרשים … במדרש תנחומא בפרשת ואתחנן, שם מביא המדרש דבר שהוא פלא, ומדרש נוסף בפרשת וילך, שניהם מדברים על הבחירה של משה רבינו.

במדרש תנחומא, בסוף פרשת ואתחנן, לפני שמשה רבינו מסתלק לבית עולמו, מביא המדרש שמשה רבינו ביקש מהקב"ה לחיות, ובמדרש בפרשת וזאת הברכה כתוב, שמשה רבינו ביקש לחיות אפילו כבהמה….

הרב שך זצ"ל שאל – איזה מן דבר זה, לחזור לעולם הזה בגלגול של בהמה?

והתשובה היא: – אמר משה רבינו, "כל רצוני זה לקדש שם שמים". … אם אני יהיה בשמים, מיזה לא יהיה לקב"ה שום קידוש שם שמים, אבל אם אני אהיה כאן, אפילו בתור בעל חיים מה תהיה התוצאה?

תעמוד אמא עם הבן שלה, והבן יגיד לה "אמא, תראי איזה ציפור יפה!" והאמא תגיד לבנה "את הציפור הזאת, ברא הקב"ה בששת ימי בראשית…" ובזה יתקדש שם שמים.

אמר משה "לא אכפת לי להיות ציפור אם יתקדש על ידי שם שמים".

באחד הפעמים שמופיע בפרשת ואתחנן , אמר משה לקב"ה "ריבונו של עולם, תשאיר אותי כאן".

אמר לו הקב"ה – איני יכל להשאיר אותך כאן, כי כבר הגיע זמנו של יהושע, למלא את מקומך, ואין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלוא נימה.

אמר משה – זה כל הבעיה ?! אני פותר אותה ברגע! יהושע יהיה מלך ואני נישאר.

אמר לו הקב"ה – אין שום בעיה, מחר יהושע מוסר שיעור ואתה תילך לשיעור שהוא ימסור…

וכך אומר המדרש: {מדרש תנחומא, פרשת ואתחנן} – אָמַר לְפָנָיו, רִבּוֹנִי, אִם מִפְּנֵי יְהוֹשֻׁעַ אֲנִי מֵת, אֵלֵךְ וְאֶהְיֶה לוֹ תַּלְמִיד. אָמַר לוֹ: אִם אַתָּה רוֹצֶה לַעֲשׂוֹת כָּךְ, לֵךְ עֲשֵׂה. עָמַד מֹשֶׁה וְהִשְׁכִּים לְפִתְחוֹ שֶׁל יְהוֹשֻׁעַ. הָיָה יְהוֹשֻׁעַ יוֹשֵׁב וְדוֹרֵשׁ, וְעָמַד מֹשֶׁה וְכָפַף קוֹמָתוֹ וְהֵנִיחַ יָדוֹ עַל פִּיו, וְנִתְעַלְּמוּ עֵינָיו שֶׁל יְהוֹשֻׁעַ וְלֹא רָאָה אוֹתוֹ, כְּדֵי שֶׁיִּצְטַעֵר וְיַשְׁלִים עַצְמוֹ לְמִיתָה. וְהָלְכוּ יִשְׂרָאֵל אֵצֶל מֹשֶׁה לְפִתְחוֹ לִלְמֹד תּוֹרָה, וְשָׁאֲלוּ וְאָמְרוּ, מֹשֶׁה רַבֵּנוּ הֵיכָן הוּא. אָמְרוּ לָהֶם, הִשְׁכִּים וְהָלַךְ לְפִתְחוֹ שֶׁל יְהוֹשֻׁעַ. הָלְכוּ וּמְצָאוּהוּ בְּפִתְחוֹ שֶׁל יְהוֹשֻׁעַ, וְהָיָה יְהוֹשֻׁעַ יוֹשֵׁב וּמֹשֶׁה עוֹמֵד. אָמְרוּ לוֹ לִיהוֹשֻׁעַ, מֶה עָלְתָה עַל לִבְּךָ שֶׁמּשֶׁה רַבֵּנוּ עוֹמֵד וְאַתָּה יוֹשֵׁב. כֵּיוָן שֶׁתָּלָה עֵינָיו וְרָאָהוּ, מִיָּד קָרַע בְּגָדָיו וְצָעַק וּבָכָה וְאָמַר, רַבִּי רַבִּי, אָבִי אָבִי וַאֲדוֹנִי.

אָמְרוּ יִשְׂרָאֵל לְמֹשֶׁה, מֹשֶׁה רַבֵּנוּ, לַמְּדֵנוּ תּוֹרָה. אָמַר לָהֶם: אֵין לִי רְשׁוּת. אָמְרוּ לוֹ: אֵין אָנוּ מַנִּיחִין אוֹתְךָ. יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה לָהֶם, לִמְדוּ מִיְּהוֹשֻׁעַ, וְקַבְּלוּ עֲלֵיכֶם לֵישֵׁב וְלִלְמֹד מִיְּהוֹשֻׁעַ. יָשַׁב יְהוֹשֻׁעַ בָּרֹאשׁ, וּמֹשֶׁה בִּימִינוֹ, וּבְנֵי אַהֲרֹן מִשְּׂמֹאלוֹ, וְהָיָה יְהוֹשֻׁעַ יוֹשֵׁב וְדוֹרֵשׁ בִּפְנֵי מֹשֶׁה.

אוֹמֵר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן, בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר יְהוֹשֻׁעַ, בָּרוּךְ אֲשֶׁר בָּחַר בַּצַּדִּיקִים, נִטְלוּ מְסוֹרוֹת חָכְמָה מִמּשֶׁה וְנִתְּנוּ לִיהוֹשֻׁעַ, וְלֹא הָיָה יוֹדֵעַ מֹשֶׁה מֶה הָיָה יְהוֹשֻׁעַ דּוֹרֵשׁ. אַחַר שֶׁעָמְדוּ יִשְׂרָאֵל מִיְּשִׁיבָה, אָמְרוּ לְמֹשֶׁה, פָּרֵשׁ לָנוּ אֶת הַתּוֹרָה. אָמַר לָהֶם: אֵינִי יוֹדֵעַ מָה אָשִׁיב לָכֶם. וְהָיָה מֹשֶׁה רַבֵּינוּ נִכְשָׁל וְנֹפֵל. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר מֹשֶׁה, רִבּוֹן הָעוֹלָמִים, עַד עַכְשָׁו בִּקַּשְׁתִּי חַיִּים, וְעַכְשָׁו הֲרֵי נַפְשִׁי נְתוּנָה לְךָ…

עד כאן דברי המדרש תנחומא…

ובמדרש רבה: {פרשת וילך, אות ט} – קְרָא אֶת יְהוֹשֻׁעַ, אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, יִטֹּל יְהוֹשֻׁעַ אַרְכִי שֶׁלִּי וֶאֱהֵא חָי, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֲשֵׂה לוֹ כְּדֶרֶךְ שֶׁהוּא עוֹשֶׂה לָךְ, מִיָּד הִשְׁכִּים משֶׁה וְהָלַךְ לְבֵיתוֹ שֶׁל יְהוֹשֻׁעַ, נִתְיָרֵא יְהוֹשֻׁעַ וְאָמַר משֶׁה רַבִּי בּוֹא אֶצְלִי, יָצְאוּ לַהֲלֹךְ, הָלַךְ משֶׁה לִשְׂמֹאלוֹ שֶׁל יְהוֹשֻׁעַ, נִכְנְסוּ לְאֹהֶל מוֹעֵד, יָרַד עַמּוּד הֶעָנָן וְהִפְסִיק בֵּינֵיהֶם, מִשֶּׁנִּסְתַּלֵּק עַמּוּד הֶעָנָן הָלַךְ משֶׁה אֵצֶל יְהוֹשֻׁעַ וְאָמַר מָה אָמַר לְךָ הַדִּבּוּר, אָמַר לוֹ יְהוֹשֻׁעַ כְּשֶׁהָיָה הַדִּבּוּר נִגְלָה עָלֶיךָ יוֹדֵעַ הָיִיתִי מַה מְדַבֵּר עִמְּךָ, אוֹתָהּ שָׁעָה צָעַק משֶׁה וְאָמַר מֵאָה מִיתוֹת וְלֹא קִנְאָה אֶחָת, וּשְׁלֹמֹה מְפָרְשָׁהּ (שיר השירים ח, ו): כִּי עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה, אַהֲבָה שֶׁאָהַב משֶׁה לִיהוֹשֻׁעַ, וּמַה שֶּׁקִּנֵּא משֶׁה בִּיהוֹשֻׁעַ…

בספר המאור שבתורה שואל שאלה עצומה. איך אפשר לומר כך על משה רבינו? והלא כאשר יהושע אמר למשה רבינו "אֶלְדָּד וּמֵידָד מִתְנַבְּאִים בַּמַּחֲנֶה… אֲדֹנִי מֹשֶׁה כְּלָאֵם" אמר לו משה רבינו, "וּמִי יִתֵּן כָּל עַם ה' נְבִיאִים" – שכולם יהיו נביאים, מה אכפת לי, מה זה מפריע לי?!

אומרים חז"ל: בתום שבעת ימי המילואים בכ"ג באדר התחיל משה רבינו לעבוד במשכן, היו שם איתו אהרון ובניו והיו מסתכלים כיצד משה עובד… כשהגיע ראש חודש ניסן, אמר הקב"ה למשה "סיימת! בבקשה תעביר את העבודה במשכן לאהרון ולבניו …".

זה מאוד צרם וכאב למשה, ולכן הוא שאל את הקב"ה "למה"?

אמר לו הקב"ה: שבעה ימים דיברתי איתך בסנה, גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ… דיברתי ודיברתי, ניסיתי להשפיע עליך שתיקח את העבודה ולא רצית! שבעה ימים עבדת את העבודה, עכשיו תעביר אותה לאהרון אחיך…

וכי משה נישבר מיזה? ממש לא!

אומר דוד המלך בתהילים: {קל"ג} כַּשֶּׁמֶן הַטּוֹב עַל הָרֹאשׁ יֹרֵד עַל הַזָּקָן זְקַן אַהֲרֹן שֶׁיֹּרֵד עַל פִּי מִדּוֹתָיו.

שואל המדרש {ויקרא רבה, פרשה ג} – וְכִי שְׁנֵי זְקָנִים הָיוּ לְאַהֲרֹן וְאַתְּ אֲמַרְתְּ הַזָּקָן זְקַן, אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁרָאָה משֶׁה אֶת הַשֶּׁמֶן יוֹרֵד עַל זְקַן אַהֲרֹן הָיָה שָׂמֵחַ כְּאִלּוּ עַל זְקָנוֹ יָרָד. משה רבינו היה כל-כך שמח שאהרון אחיו התמנה להיות כהן גדול!

עוד מביא המדרש – (תהלים קלג, א ג): הִנֵּה מַה טּוֹב וּמַה נָּעִים  שֶׁבֶת אַחִים גַּם יָחַד כַּשֶּׁמֶן הַטּוֹב עַל הָרֹאשׁ וגו' …

מתחילת הבריאה, שני אחים שיושבים ביחד, רק אקשן יש בניהם – קין הרג את הבל, אח"כ  ישמעאל ויצחק, עשו ויעקב, יוסף והשבטים … כל הזמן מריבות בין אחים… על מה אם כן טוב ועל מה נעים?

אומר המדרש, שכל הפסוקים האלה לא נדרשו אלא על משה ואהרון. אהרון ומשה, זה שֶׁבֶת אַחִים גַּם יָחַד הם אוהבים אחד את השני!

לאור הדברים לא מובן! אם יהושע מקבל נבואה, משה כבר לא יכול לסבול זאת עד שהוא צועק לה': "מֵאָה מִיתוֹת וְלֹא קִנְאָה אֶחָת" … מה מונח כאן?

ישנה מידה שנקראת קינאה, היא נפוצה יותר מאשר האבולה. מידה זאת, איתה יצק הקב"ה את העולם.

רואים זאת שעוד לפני שהקב"ה ברא את האדם כבר היה אקשן בין שתי בריות – השמש והירח.

במדרש כתוב, ששניהם נבראו באותו גודל ושניהם האירו… הם נבראו כבר ביום הראשון, וביום הרביעי, אומר רש"י הקב"ה תלה אותם בעליונים …

באה השמש וטענה, מה זה הדבר הזה, איך יכול להיות שהקב"ה ברא שתים אותו הדבר?! באה לקב"ה ואמרה – "ריבונו של עולם, אין שני מלכים משמשים בכתר אחד…

אם היא היתה באה ואומרת – ריבונו של עולם, אין שני מלכים משמשים בכתר אחד, לכן תקטין אותי, אז זה היה בסדר גמור… אבל היא אמרה – לכן תקטין אותה…

יוצא איפוא שמידת הקנאה הראשונה שהיתה בעולם היתה כאן, ואגב, היא גם הביאה את הלשון הרע הראשון בבריאה, כך כותב ספר האשכול שזו הסיבה שכתוב מאורות חסר, כיון שביום הזה נבראה מיתת האסכרה (רש"י, שבת ל"ב) .

מסביר הספר 'אזנים לתורה' מסגנון הדברים של השמש שאמרה "אין שני מלכים משמשים בכתר אחד", למדים אנו שהירח פשוט חיפשה כבוד, שררה! כי מי אמר לך שאת מלך בכלל?! מילא, אם היתה אומרת 'עבדים' מובן, עבדים אכן משמשים ביחד…

וידועים דברי חז"ל שכל הרודף אחר הכבוד, הכבוד בורח ממנו… אם כן שורש מידה זו, היא מידת הקנאה.

מפליא ביותר שחז"ל מלמדים אותנו שלא רק הנבראים הללו היו נגועים במידה זו אלא אפילו המלאכים שלכאורה מה שייך מידות אצלם אף הם קינאו בבני-אדם.  

הגמרא אומרת {מסכת סנהדרין נט}, שהמלאכים צלו בפני האדם הראשון בשר וסיננו לפניו יין, כשראה זאת הס"מ, שלא היה מלאך כמותו, שהיה בעל 12 כנפיים, אמר – המלאכים צולים לפניו בשר ומסננים לפניו יין ?! חייבים להחטיא אותו!! מכאן שהמלאכים אכן מקנאים בבני האדם.

בכדי שכל הבריאה כולה לא תתערבב בגלל הקנאה ברא הקב"ה את אדם הראשון ביום השישי חלקו מן העליונים וחלקו מן התחתונים – את הגוף לקח מן האדמה למטה, ואת הנשמה מן העליונים.

וכך אומר רש"י על המילים: ויפח באפיו. עשאו מן התחתונים ומן העליונים, גוף מן התחתונים ונשמה מן העליונים, לפי שביום ראשון נבראו שמים וארץ, בשני ברא רקיע לעליונים, בשלישי תראה  היבשה לתחתונים, ברביעי ברא מאורות לעליונים, בחמישי ישרצו המים לתחתונים, הוזקק בששי לברוא בו מעליונים ומתחתונים, ואם לאו יש קנאה במעשה בראשית, שיהיו אלו רבים על אלו בבריאת יום אחד.

אם כן לא רק דוממים יש בהם קנאה, אלא גם במלאכים יש קנאה!

ומה עם קנאת האדם?

כתוב בחז"ל – שהנחש פיתה את חוה … אמר לה הנחש – "תאכלי מן העץ…" למה?

"כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵֽינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּֽאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָֽע"

מסביר 'המאור שבתורה': השטן לקח את מידת הקנאה והשתמש בה כלפי אדם וחוה. אמר להם הנחש אם אתם רוצים גם להיות אלהים יש לכם אפשרות, פשוט תאכלו מהעץ הזה ותוכלו לברוא עולמות".

אומר המדרש: לאחר שחוה אכלה מעץ הדעת אמרה: "אני אכלתי מהעץ הזה, ואם אכלתי, אלך ואתן גם לאדם לאכול ממנו, למה?

כי קינאה באדם הראשון. אמרה "אם אני אכלתי, אני הולכת למות, שנאמר {בראשית ב, יז} כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת… אם הוא לא יאכל, הוא ישאר בחיים, ואם הוא ישאר בחיים, יהיו צריכים לברוא לו אישה אחרת, ואם צריכים לברוא לו אישה אחרת, פירוש הדבר, שהוא מרוויח. אמרה חוה, אם אני הולכת, כולם הולכים איתי ביחד!

הקנאה איננה רק נחלת הדומם, המלאכים והאדם אלא אף בבעלי חיים מקננת לה הקנאה

כך מסביר הדעת זקנים מבעלי התוספות את שאוסרת התורה לחרוש בשור ובחמור יחדיו. לפי שהחמור רק מפריס פרסה ואינו מעלה גרה, ואילו השור, גם מעלה גרה וגם מפריס פרסה. השור כל הזמן מעלה לפיו את האוכל שאכל ולועס אותו שוב, החמור מסתכל מהצד על השור, ומקנא בו  "מהיכן הוא משיג כל-כך הרבה אוכל…?

אשר על כן אומרת התורה: {דברים כב, י} לֹא תַחֲרֹשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמֹר יַחְדָּו … כי זה מעורר בניהם קנאה.

על פי זה, אין לך נברא בעולם, שלא מושרשת אצלו מידת הקנאה.

על הפסוק {בראשית ד, ח} … וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה וַיָּקָם קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ … אומרים חז"ל במדרש: אמנם קרבנו של הבל התקבל וקרבנו של קין לא התקבל, אבל לא זו היתה הסיבה שקין הרג את הבל.

אומר הספר יפה תואר: שלוש דעות בחז"ל מדוע הרג קין את הבל.

דעה ראשונה אומרת: הם רבו על חלוקת מקרקעין ומיטלטלין. אמרו: בואו ונחלוק את העולם, אחד נטל הקרקעות ואחד נטל את המטלטלין, זה אמר: הארץ שאתה עומד עליה שלי. וזה אמר: מה שאתה לובש שלי. "ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו".

דעה שניה אומרת: הם רבו על עניני בית המקדש. זה אומר: בתחומי בית המקדש נבנה, וזה אומר בתחומי בית המקדש נבנה. שנאמר: "ויהי בהיותם בשדה" (שם), ואין שדה אלא בית המקדש, כמו שנאמר: "צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ" (מיכה ג', יב), ומתוך כך "ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו" (בראשית ד', ח).

דעה שלישית אומרת: תאומה יתירה נולדה עם הבל, זה אומר אני נוטלה שאני בכור, וזה אומר אני נוטלה שנולדה עמי, ומתוך כך "וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה וַיָּקָם קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ". הגמרא בבבא בתרא אומרת שאישה נקראת בשם שדה, שנאמר: {בראשית כה, כט} וַיָּבֹא עֵשָׂו מִן הַשָּׂדֶה וְהוּא עָיֵף… אומרת הגמרא – חמש עבירות עבר עשו באותו יום, אחד מהם, שהוא בא על נערה מאורסה.

יוצא שכל המריבה בין קין להבל היתה על עניני שדה. או נדל"ן, או בית המקדש שנקרא שדה, או אישה שאף היא נקראת שדה.

מכאן שכל מריבה שבאה בעולם, באה או בגלל קנאה, או בגלל תאוה או בגלל כבוד. ועל כך אמר ר' אליעזר הקפר: הקנאה, התאוה והכבוד, מוציאים את האדם מן העולם.

הדעה הראשונה שאומרת, שהם רבו בעניני מיטלטלין, זה קשור לעניין הקנאה. הדעה השניה שרבו על איפה יבנה בית המקדש, זה קשור לעניין של כבוד. והדעה השלישית שרבו על תאומה יתירה שנולדה, קשור לענין של תאוה.

כל המהות של הבריאה, התחיל מהעניין של קנאה, משם עבר לתאווה, ומשם עבר לכבוד.

א"כ הקנאה היא טבעית והיא גם חיובית, היא שמניעה את העולם, היא שגורמת לנו לעבוד עוד ועוד, לקנות ולרצות עוד, למה אם כן אומרת התורה "לא תחמוד"?

יהיה מי שירצה לתרץ ולומר, איפוא כתוב שאסור לחשוב ולדמיין? כתוב לא תחמוד, הכוונה במעשים, אל תשכנע אותו למכור לך את הפלאפון, או את רכב הפיררי או היגואר. את הבית, או את האשה וכדומה, אבל לא במחשבה?!

אם נשים לב עשרת הדברות כתובות פעמיים בתורה, פעם בפרשה זו פרשת יתרו, ופעם נוספת בספר דברים, ספר הסיכום של משה רבנו, אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל עדת ישראל… בפרשת ואתחנן נשים לב מה הוא מוסיף שם בדיבר העשירי של לא תחמוד, וְלֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ וְלֹא תִתְאַוֶּה בֵּית רֵעֶךָ שָׂדֵהוּ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ שׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ:

אומר משה לעם ישראל, דעו לכם כי כאשר הקב"ה אמר בעשרת הדברות לא תחמוד לא היתה כוונתו רק למי שיש לו כסף וחומד את בית חברו ורוצה לרכוש אותו בכסף מלא, הכוונה היא גם לא להתאוות! היינו לא לפנטז ולדמיין אפילו במחשבה.

הרמב"ם אומר שחמדה ותאווה אלו הם שני דברים שונים לחלוטין, חמדה זה במעשה, עם כסף, לשכנע את החבר שימכור לך את שלו, ואילו תאוה זה בלב, במחשבה.

הגמרא אומרת בכל יום אדם עובר ג' עבירות ואחת מהם זה הרהור, אדם מתאוה לכל מיני דברים, ואמרו קשה הרהור עבירה מעבירה עצמה, א"כ כפי שאומר האומר האבן עזרא, אנשים רבים יתמהו על זאת המצוה, כי אדם יכול לומר, נכון, התורה אסרה זאת, אבל אותי זה לא מעניין. אבל אם אתה באמת מאמין בתורה, ואתה מקבל את דברי התורה כצו מחייב, אתה שואל את עצמך, האם באמת אני יכול לשלוט במחשבות שלי, בפנטזיות ובדמיונות שלי? והלא הקב"ה הטביע בבריאה את הקנאה, הקנאה היא חיובית היא שמניעה את העולם?

קיבלנו את עשרת הדברות והיופי שבהם שהם מקיפות את כל האישיות של האדם. את כל הדיבור, מעשה ומחשבה. ישנם מצוות שאמורות לשמור על המחשבה של האדם, ויש על הדיבור ויש על המעשה.

הדיבר הראשון והאחרון מדברים על המחשבה, אנכי ה' אלוקיך, זה אמונה, האמונה נמצאת בלב ובמוח! לא תחמוד זה גם בלב.

באמצע יש לנו את לא תישא את שם ה' אלוקיך לשוא, ולא תענה ברעך עד שקר, אלו דברות שבפה!

כל שאר הדברות זה בשאר איברים, ברגלים ובידיים, א"כ עשרת הדברות דורשות מאיתנו שלימות בכל האישיות שלנו.

הדיבר הראשון והאחרון עוסקות במחשבה ללמדך שכל מה שלא תעשה הכל במחשבה טהורה וקדושה.

בואו ונשאל. מה מפריע ומה הבעיה שנשב ונחשוב כל מיני מחשבות ונדמיין לנו כל מיני דמיונות, למי זה צריך להפריע? אדרבה אדם שנתון במחשבות של דמיונות זה בדיוק המקום שנותן לו מרווח להשתחרר, מלבד זה שהמקום היחידי האישי ביותר שלנו זה המחשבה. כי אדם שמדבר הוא חושש מה לומר, שלא ישמעו אותו. אדם עושה מעשה, כולם רואים, אבל במחשבה זה בינו לבין עצמו אף אחד לא יודע מה אתה חושב! אדם יכול לחיות עם אשה כל חייו והיא בכלל לא יודעת מה הוא חושב עליה, וכן להיפך.

בתורה יש תפיסה שדמיונות הופכות למעשים, אין מושג כזה של דמיון, של מחשבה, כי כל דמיון ומחשבה הופכים לבסוף למעשה!

וכך אומר הרמב"ם בהלכות גזלה ואבידה (פרק א' הלכה יא') הַתַּאֲוָה מְבִיאָה לִידֵי חִמּוּד וְהַחִמּוּד מֵבִיא לִידֵי גֵּזֶל. שֶׁאִם לֹא רָצוּ הַבְּעָלִים לִמְכֹּר אַף עַל פִּי שֶׁהִרְבָּה לָהֶם בְּדָמִים וְהִפְצִיר בְּרֵעִים יָבוֹא לִידֵי גֵּזֶל שֶׁנֶּאֱמַר (מיכה ב-ב) 'וְחָמְדוּ בָּתִּים וְגָזָלוּ'. וְאִם עָמְדוּ הַבְּעָלִים בְּפָנָיו לְהַצִּיל מָמוֹנָם אוֹ מְנָעוּהוּ מִלִּגְזל יָבוֹא לִידֵי שְׁפִיכוּת דָּמִים. צֵא וּלְמַד מִמַּעֲשֵׂה אַחְאָב וְנָבוֹת:

אומר הרמב"ם אין מושג של מחשבה ודמיון כיון שלבסוף זה הופך למעשה!

ראיה לכך זה הסיפור של אחאב ונבות היזרעאלי

בסוף מלכים א' מסופר שאחאב מלך ישראל חשק בכרם נבות. ראה את כרם נבות וחלם עליה שתהיה שלו. אחאב הציע לנבות לקנות ממנו את הכרם בכסף מלא ונבות סירב למכור לו. הציע לו מחיר כפול ולא רצה. אמרה לו אשתו איזבל, מדוע אתה בכלל מנהל איתו משא ומתן, אין צורך להתחנן אליו, תשכור עדי שקר שיעידו עליו שקר ויהרגו אותו וכך עשה. על זה אמרו הרצחת וגם ירשת?

זה שאומר הרמב"ם כל הסיפור הזה התחיל ממחשבה ודמיונות של אחאב. אין מושג של מחשבה ודמיון סתם כיון שלבסוף זה הופך למעשה! המחשבות הם המנוע של החיים והן משתלטות עלינו והופכות מחשבה למעשה.

מספרים על יהודי חסיד שעמד בתפילת שמונה עשרה וכשסיים עשה 'עושה שלום'. ניגש אליו האדמו"ר ואמר לו "שלום עליכם"…. אמר החסיד מה שלום עליכם? אני פה מזמן, לא באתי עכשיו! אמר לו הרבי, הסתכלתי עליך כשהתחלת תפילת שמונה עשרה וראיתי אותך במכולת, באמצע תפילת שמונה עשרה ראיתי שאתה כבר בדרך לעבודה, וכשסיימת את תפילת שמונה עשרה חזרת לכאן, לכן אני אומר לך שלום עליכם.

האדם לא על הקרקע, האדם נמצא במחשבות שלו.. במקום שמחשבתו של אדם, שם הוא נמצא. לא המחשבה מביאה את האדם לבגידה, אלא המחשבה עצמה היא עצמה בגידה! המחשבה עצמה היא המעשה!

כשאדם חושב על דבר אסור הוא מונח שם יותר מאשר המעשה. קשה הרהור עבירה מעבירה עצמה, כיון שכאשר אדם עובר עבירה הוא עובר העבירה בידיו וברגליו אבל לבו בל עימו.

נשים לב בכל הדברות התורה מקצרת שני מילים בלבד. לא תגנוב. לא תרצח. וכו'… ואילו בלא תחמוד איזה אריכות יש, לא תחמד אשת רעך ועבדו ואמתו ושורו וחמרו וכל אשר לרעך: מדוע?

אומר רבינו בחיי אסור לחמוד נכסים גשמיים, אבל נכסים ועניינים רוחניים מותר וצריך לחמוד, בבחינת קנאת סופרים תרבה חכמה.

לכאורה מצד שני כתוב הקנאה והתאווה מוציאין את האדם מהעולם. איך זה מסתדר?

אלא שקנאת סופרים הכוונה מלמדי תינוקות שיש ענין לקנא בהם.

אז מה למסקנא הקנאה מרבה חכמה או מוציאה את האדם מהעולם?

צריך לדעת שיש שני סוגי קנאים, יש קנאי צר עין שמתעסק כל הזמן עם האדם שהצליח, זו קנאה אסורה. ומה בסופו של קנאי זה, לא רק שלא מסיג את קנאתו אלא גם מאבד את שיש לו. אדם לא יצליח לקנות בית שלא נכתב לו עליו מלמעלה, וכן לא יתחתן עם אשה שלא נגזר עליו וכו'… הגמ' אומרת שלשה דברים נקבעים לאדם מלמעלה קודם בואו לעולם. בית, אשה ושדה (עבודה). אז למה לקנאות? יש סדר בעולם. אדם צריך לדעת מה ששלך לא יקחו לך…

ויש קנאי מסוג אחר שמתעסק עם עצמו לראות מדוע השני מצליח והוא לא מצליח ומיזה הוא מפיק לעצמו מה הוא יכול להשתנות כדי להצליח, הוא למד מהמצליח איך להצליח. זו קנאה מותרת. דוגמת רחל אמנו שקנאה במעשיה הטובים של אחותה לאה.

זה שאנו אומרים בשמים ממעל. בעניינים השמיימיים תביט תמיד על מי שמעליך, מי שיש בו יראת שמים יותר ממך, מי שמתפלל ומקיים מצוות יותר ממך, תלמד ותקנא ממנו. ועל הארץ מתחת. בעניינים הארציים, הגשמיים תביט תמיד על אלו שיש להם פחות ממך וכך תעריך ותשמח במה שיש לך ולא תבוא לידי קנאה.

מסקנא: אסור לחמוד, כיון שחמדה הופכת למעשה, והחמדה עצמה היא מעשה. והרהור קשה יותר ממעשה!

שתפו את המאמר:
עסקים מומלצים באינדקס אנ"ש​
דבר תורה על פרשת השבוע​
הישארו מעודכנים

הצטרפו אל רשימת התפוצה שלנו ותקבלו עדכונים בכל מה שחדש

מה חדש באתר
Translate »