{יא} וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: {יב} כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַיהוָֹה בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם: פרשת כי תשא
כאשר מונים את עם ישראל אסור למנות אותם 1 2 3 אלא
{יג} זֶה יִתְּנוּ כָּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ עֶשְׂרִים גֵּרָה הַשֶּׁקֶל מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל תְּרוּמָה לַיהֹוָה:
זה כופר נפש. היום שאין בית המקדש יש בתי כנסיות ובתי מדרשות שהם בבחינת מקדש מעט. לכן אדם שנותן לא יאמר מחצית השקל אלא זכר למחצית השקל
המילה מחצית באמצע יש צ צדקה, האותיות הקרובות לה הן חי והאותיות הרחוקות הן מת. כשאדם נותן זוכה לחיים, כשאדם מתרחק מהצדקה זה לא טוב.
{יד} כֹּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה יִתֵּן תְּרוּמַת יְהוָֹה: {טו} הֶעָשִׁיר לֹא יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט מִמַּחֲצִית הַשָּׁקֶל לָתֵת אֶת תְּרוּמַת יְהֹוָה לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם:
בזמן שבית המקדש היה קיים והיו מביאים קרבנות ציבור לכפר על העם, קבעה התורה שהקורבנות יבואו מכספי הציבור כולו ללא הבדל בין עשיר לעני, על מנת שכולם יזכו לאותה הכפרה לפני ד'.
אם יבא עשיר אחד ויאמר למה לאסוף מכל אדם מחצית השקל זה לא מכובד. כמה עולים כל הקרבנות לכל השנה 2 3 מיליון שקל, אני נותן שיק ממני עבור כל הקרבנות כולם. לוקחים ממנו? לא! אומרת התורה זה הזכות של כלל ישראל, שכולם יהיו שותפים.
אם יבא אדם ויאמר אני תורם את כל בניין בית הכנסת בתנאי שאף אחד לא יתן כלום. יפה ככה לדבר? אומר התנא באבות: הרוצה ליתן ולא יתנו אחרים עינו רעה בשל אחרים. הוא רוצה את כל העולם הבא לבד, רוצה לקחת את כל הזכויות. תשאיר לנו כמה גרגירים להשתתף שגם לנו תהיה זכות בבניין.
אומר הקב"ה דבר ששייך לציבור אני רוצה שכל בני יהיו שותפים. הֶעָשִׁיר לֹא יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט
החיד"א בשם ר' שלמה אלקבץ שואל
מדוע ציוותה התורה ליתן מחצית השקל דווקא, ולא שקל שלם? הרי יש מצוה לברך על דבר שלם. קנית וופל מצופה מתי אתה שובר אותו לפני או אחרי הברכה? אז למה חצי שקל ולא שקל שלם?
ללמדנו על אחדות בני ישראל. שידע האדם כי אינו יכול לחיות לעצמו ולהיפרד מחברו, שכל אחד בפני עצמו אינו אלא מחצית ואינו יכול להגיע לשלמות אלא אם יתחבר עם חברו.
אם יהיו בבית המדרש תשעה כמו משה רבנו, יכולים לומר רבי חנניא? יכולים לומר קדיש, קדושה, ברכו? יכולים להוציא ספר תורה? לא ולא. עד שלא יכנס נער הבר מצוה בן שלש עשרה ויום אחד (זכייר – קטן) רק אז יוכלו להזמין את רבי חנניא… ולומר קדיש. ללמדנו שהאחד משלים את השני.
אין לך סכנה גדולה מזו אם וכאשר אדם חי בתחושה שהוא שלם, מושלם.
אומר הזוהר הקדוש אדם רווק נקרא 'פלגא דגופא' חצי גוף. מדוע ברא הקב"ה את האדם יחידי, שלא כשאר בעלי החיים שנוצרו יחדיו, זכרים ונקבות? כדי שיטעם טעמה של בדידות, שיקונן על "לא טוב היות האדם לבדו" או אז ידע להוקיר את מתנתו, ולהתייחס אל אשתו בהתאם!
ומדוע הוצרך בורא עולם להוציא צלע מגוף האדם כדי לברוא את האשה ולא יצרה מצלע נפרדת?
אלא שבכל דבר שיש בו שניים יש בו חלוקה. וכך מבאר הכלי יקר פסוק זה בבראשית (ב, כב) "ויבן ה' אלוקים את הצלע אשר לקח מן האדם לאשה ויביאה אל האדם". אם היה האדם נוצר לחוד וגם האשה לחוד, אם כן יהיו שני גופים נפרדים ומחולקים ולא יהיה הטוב דבק בהם יען כי יהיו נעדרים מן האהבה והאחדות ויהיו קרובים לידי פירוד ומריבה וליתן רווח בין הדבקים, והאדם באופן טבעי דבק יותר אל האהבה והאחדות מכל שאר בעלי החיים, לפיכך אמר שלא טוב היה אם האדם יהיה נוצר מחומר אחר והאשה מחומר אחר, לפיכך "אעשה לו עזר כנגדו", כשיהיו מחומר אחד אז כל אחד יהיה לעזר ולהועיל לשני.
בצלם אלוקים ברא אותו. ולאחר מכן אמר: "לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו". "זכר ונקבה בראם ויברך אותם ויקרא את שמם אדם ביום הבראם"! מי נקרא אדם? הבעל והאשה כשהם יחד! אדם כשהוא יחיד לעצמו הוא רק חצי גוף
ומכאן שלא יתגאה האדם ויאמר אני מושלם, אני יכול להסתדר לבד. מחצית השקל מלמדת לנו שכל אחד ידע בעצמו שכמה שהוא עושה וכמה שהוא לומד, וכמה שהוא חכם, ידע תמיד שהוא הגיע רק לחצי ויש לו עוד מקום לגדול, לפרוח ולשאוף לשלימות
לעולם אל תזלזל בכלום
ועוד אמרו חז"ל "לעולם יראה אדם עצמו כאילו חציו זכאי וחציו חייב", ולכן יתן מחצית השקל כדי לכפר על החצי שבו הוא חייב.
פעמים יוצאים לפיקניק ביער סוחבים אוהל, שלחנות, כסאות, גרילים, פחמים, בשרים, סטייקים, צלעות כבש, לייה, מרגז, קבבים. מעמידים את האוהל, עורכים את השולחנות, פיתות, סלטים, מכינים את הגרילים ו… שכחו גפרורים! המקלון הקטנטן עם הראש האדום אין, שכחו להביא. חבר'ה יש למישהו גפרורים, מצת, לא, אין!
נו… אם המקלון עם הראש האדום לא יהיה ביער, מה שווה כל האוהל והאוכל, והסטייקים והמרגז? שום כלום!
אתם לפני ארוחת ערב? מחילה, מחילה.
אומר הקב"ה לעולם אל תזלזל בכלום אפילו לא בגפרור. לכן מחצית השקל בשקל הקודש בא ללמד שכולם אהובים, כולם קדושים..
{טז} וְלָקַחְתָּ אֶת כֶּסֶף הַכִּפֻּרִים מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְנָתַתָּ אֹתוֹ עַל עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד וְהָיָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי יְהֹוָה לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם:
עגל הזהב
שמות פרק-לב: {א} וַיַּרְא הָעָם כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ:
כי זה משה האיש. כמין דמות משה הראה להם השטן, שנושאים אותו באוויר רקיע השמים: אשר העלנו מארץ מצרים. והיה מורה לנו דרך אשר נעלה בה, עתה צריכין אנו לאלהות אשר ילכו לפנינו: (רש"י)
{ב} וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַהֲרֹן פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְהָבִיאוּ אֵלָי: {ג} וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל הָעָם אֶת נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיָּבִיאוּ אֶל אַהֲרֹן: {ד} וַיִּקַּח מִיָּדָם וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: {ה} וַיַּרְא אַהֲרֹן וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ לְפָנָיו וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וַיֹּאמַר חַג לַיהוָֹה מָחָר: {ו} וַיַּשְׁכִּימוּ מִמָּחֳרָת וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק:
וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: סָרוּ מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ וַיִּזְבְּחוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: (שמות לב ז' ח')
הכישלון הגדול ביותר בהיסטוריה שעד היום הוא לא מובן! כיצד הוא נעשה? וכל מי שמתבונן בו, ממש מתבייש! זהו החטא הגדול שנעשה לעם ישראל כעם, והוא חטא העגל!
חטא העגל נחשב לאחד העוונות החמורים ביותר בדברי ימי ישראל, אם לא החמור שבהם. חומרתו גדולה כל-כך, עד שהקב"ה הודיע, שבכל עת שיעניש את עם-ישראל על חטאיו, ישא העם את עונשו גם על חטא זה: "וביום פקדי, ופקדתי עליהם חטאתם".
אחד הדברים הקשים ביותר להבנה, איך אפשר לירד לדיוטה התחתונה ביותר, מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, דור דעה, עם יוצא ממצרים הרואה את כל האותות והמופתים, עם שזה עתה עמד במעמד היסטורי נשגב ואדיר, מעמד הר סיני, והנה בבת אחת נופל לשפל המדרגה ומחפש לו אלוהים אחרים.
רק משה רבנו עוזב אותם לבד לארבעים יום, הם כבר בועטים ואומרים לרבונו של עולם, אין צורך בך, אנו כבר נסתדר, נעשה לנו איזה בעל חי שנקדש אותו והוא ינהיג אותנו, הוא ידאג לנו למים, לאוכל, הוא יוביל אותנו לארץ ישראל, הכל יהיה בסדר!
מה קורה כאן? יש להם דעת? זה עם זה? מה הולך כאן? כזו כפיות טובה לקב"ה? רק הבוקר קיבלתם לחם משמים, הבגדים שלכם כובסו, מים בשפע בלב המדבר, אז מה אלו אנשים נורמליים?
דוד המלך ביטא זאת בתהילים קו, במספר מילים עוצמתיות: "וימירו את כבודם בתבנית שור אוכל עשב"! הם המירו את הקב"ה הכל יכול, שעשה להם ניסים ונפלאות, בשור!
כשהעם ראו ש"בושש משה לרדת מן ההר", רצו ליצור בעצמם מציאות חדשה שתהיה מאוחדת לחלוטין עם הקב"ה, שבאמצעותה תחדור הקדושה האלוקית לכל חלקי המציאות של העולם.
הם מבקשים מאהרון "קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו":
אומר רש"י: בא השטן וערבב את העולם, והראה דמות חשך ואפלה וערבוביא, והראה להם כמין דמות משה שנושאים אותו באוויר רקיע השמים, לומר ודאי מת משה. כשראו כך נפלו פניהם ונכנסו לעצבות מרה
אומר הבעל שם טוב: ״עצבות נועלת שערי שמיים, תפילה פותחת שערים נעולים והשמחה בכוחה לשבר חומות״
כשאדם נכנס לעצבות, נופל לו התריס ואז הוא נכנס לדיקי, לצ'קלבה, ויש לו ג'מה. מה עושים במצב כזה? אומר הפסוק סוס ורוכבו ג'מה בים, את הג'מה תזרוק לים
אומר הרמב"ם אדם שנכנס לעצבות יכול ליפול אלף מדרגות בפעם אחת!
וכך כתב רבינו הרמב"ם (הלכות אישות פרק טו הלכה יט – כ) וז"ל: לכן ציוו חכמים שיהא אדם מכבד את אשתו יותר מגופו. ואם יש לו ממון מרבה בטובתה כפי ממונו ולא יטיל עליה אימה יתירה ויהא דיבורו עמה בנחת ולא יהא עצב ולא רגזן.
מה קשה יותר בעל רגזן או בעל עצוב?
אם הוא רגזן תן לו לנבוח עשר דקות ואחר כך יקפל את הזנב ויחזור למלונה. (כאלי ווינבח) אשה חכמה לא מגיבה תני לו לנבוח כמה דקות ויירגע, מי שנובח לא נושך.
אבל בעל עצוב ה' ירחם, זה גיהינום! יושב כל יום בבית עפ פנים נפולות וזועפות. אבא מה יש לך? אבא חייך קצת. שום דבר (הבן אדם יבבש) כל היום תשעה באב
העצבות חמורה יותר מאדם שהוא רגזן. אמרו חז"ל: אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה. כשאדם נמצא בעצבות השכינה מסתלקת ממנו! כתוב בתהילים: "כי בשמחה תצאון…", כלומר, שע"י השמחה אפשר לצאת מכל הצרות של העולם הזה!
בפרשת בראשית מביאה התורה את סיפורו של הרצח הראשון שהתרחש בהיסטוריה, בה הרג אח את אחיו.
לאחר שקין ראה שאלוקים לא שעה אל מנחתו, מתארת התורה כך: "וַיִּחַר לְקַיִן מְאֹד וַיִּפְּלוּ פָּנָיו" (בראשית ד, ה). הדבר בער לקין והוא כעס, ובנוסף נפלו פניו. נפילת פנים מבטאת עצבות, יאוש ודיכאון. מתוך עצבות זו קם קין והרג את הבל אחיו!
הייתכן? קין שהיה נביא ממש, הקב"ה מדבר איתו, הייתכן שבין רגע הפך לרוצח?
אכן כן. זוהי כוחה של העצבות שמביאה את האדם עד כדי שבירת כל המוסכמות. אדם שנתון בעצבות השכינה מסתלקת ממנו! ולכן לא יפלא כשהעם ראו שמשה מת התעצבו ובקשו "קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו":
בניסיון להרוויח זמן פוקד עליהם אהרן לתת לו את תכשיטי הזהב שלהם. אמר אהרן בלבו, הנשים והילדים חסים בתכשיטיהן, שמא יתעכב הדבר ובתוך כך יבא משה, והם לא המתינו ולא התעכבו אלא פרקו מעצמן את הזהב מיד. נטל אהרון את הזהב והשליכו לאש ויצא עגל זהב
איך נוצר העגל? מביא רש"י שתי דעות
דעה ראשונה: ה"ערב-רב", אלו קבוצת גויים שהסתפחה אל עם ישראל ביציאת מצרים, יצרו בכשפיהם עגל זהב.
ויש אומרים אדם אחד בשם מיכה (סנהדרין קא:), שהיה בידו שם וטס, שכתב בו משה עלה שור עלה שור כשבקש להעלות ארונו של יוסף מתוך הנילוס, והשליכו לתוך האש ויצא העגל
וַיַּרְא אַהֲרֹן וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ לְפָנָיו וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וַיֹּאמַר חַג לַיהוָֹה מָחָר:
מה ראה אהרון? אומר רש"י: ראה שהיה בו רוח חיים, שנאמר בתבנית שור אוכל עשב (תהלים קו, כ.), וראה שהצליח מעשה שטן, ולא היה לו פה לדחותם לגמרי: ויבן מזבח. לדחותם, להרוויח זמן. ויאמר חג לה' מחר ולא היום, שמא יבא משה קודם שיעבדו את העגל, זהו פשוטו.
ועל פי המדרש בויקרא רבה (י, ג.), וירא אהרון: דברים הרבה ראה אהרן, ראה את חור בן אחותו מרים שהיה מוכיחם והרגוהו.
כשהערב רב בקשו לעשות להם אלוהים אחרים, עמד חור בנה של מרים והוכיח אותם, מחה בהם ואמר חלילה לעשות זאת, זה עבודה זרה ממש, ועל זה נאמר 'יהרג ואל יעבור' ולא אפשר להם לעשות את העגל. עמדו והרגו אותו. ראה אהרון את חור מתבוסס בדמו חשש שמא גם אותו יהרגו, מיד ויבן מזבח
שואל רבי חיים פלאג'י, חור הרי שילם בחייו, מסר עצמו על קדושת ה', הוא ניסה למנוע אותם לעשות עבודה זרה, מדוע אם כן הסיפור שלו מובא רק במדרש ואילו התורה לא מזכירה זאת בכלל?
[את אלופי עשו התורה לא נמנעה מלהזכיר, אלוף פינון, אלוף צנון, אלוף לפת, אלוף רימון, אלוף לימון. ואילו את חור שמסר נפש, מחה על כבוד ה', שילם בחייו, לא הזכירה התורה, למה?]
הגמרא במסכת ערכין דף טז ע"ב אומרת: עד היכן מצוות תוכחה? באיזה שלב אדם שמוכיח יוצא ידי חובת תוכחה? רב אמר עד שיכנו ושמואל אמר עד שיקללהו ורבי יוחנן אמר עד שינזוף בו. הגמרא לא אומרת שצריך להוכיח ולהוכיח עד אין סוף, עד שיהרוג אותך. מה שעשה חור בתוכחתו הוא עשה מעבר להלכה וזו לא דרכה של תורה. התורה היא תורת חיים, וחי בהם אמר רחמנא. אם התורה היתה כותבת את מעשהו של חור במפורש היינו למדים מכך שצריך להוכיח אדם עד בלי סוף גם אם המוכיח יכניס עצמו לסכנת נפשות ולא היא
אהרון בנה מזבח לעגל ואומר להם חג לה' מחר בלבו היה לשמים, בטוח היה שיבא משה ויעבדו את המקום, את הקב"ה. אבל העם בער בו לעבוד את העגל ולכן: וַיַּשְׁכִּימוּ מִמָּחֳרָת וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק: אומר רש"י: וישכימו. השטן זרזם כדי שֶׁיֵּחֵטאו: ויעלו עולות ושלמים וישב העם לאכול ושתו ויקומו לצחק!
מה זה לצחק? לצחק. זה גלוי עריות, כמו שנאמר: "ותרא שרה את בן הגר המצרית אשר ילדה לאברהם מצחק" (בראשית כא' ט') וכמו שאמרה אשת פוטיפר על יוסף: בא אלי העבד העברי אשר הבאת לנו לצחק בי: (בראשית לט, יז.)
ובאמת איך אפשר לרדת לדיוטה התחתונה ביותר, מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, דור דעה, עם יוצא ממצרים הרואה את כל האותות והמופתים, עם שזה עתה עמד במעמד היסטורי נשגב ואדיר, מעמד הר סיני, והנה בבת אחת נופל לשפל המדרגה ומחפש לו אלוהים אחרים.
אומרת הגמרא בסנהדרין (סג' ע"ב) אמר רב יהודה אמר רב יודעין היו ישראל בעבודת כוכבים שאין בה ממש ולא עבדו עבודת כוכבים אלא להתיר להם עריות בפרהסיא
הם לא היו טיפשים, הם ידעו שאין בעבודה זרה כלום, הם ידעו שזה עץ ואבן. ולמה באמת עבדו עבודה זרה? אלא הם רצו דרך העבודה זרה להשיג את מטרתם והיא, עריות בפרהסיה! אם הקב"ה הוא האלוקים אזי הם לא יכולים לחטוא בעריות, הקב"ה אוסר זאת, זה אחד מהדברים שעליהם נאמר 'יהרג ואל יעבור' אבל אם מבחינתם האלוהים שלהם זה העגל אז הכל מותר, הכל פרוץ וזה מה שהם חיפשו ורצו
[קרה לכם שמישהו מדבר אתכם על א' אך העיניים שלו ב-ד'? יש דברים כאלה?]
אומר הקב"ה למשה: "לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". מדוע אומר הקב"ה למשה שחת עמך ולא שחת העם, וכי זה לא עם ה'? אומר רש"י: עמך, אלו ערב רב שקבלת מעצמך וגיירתם, ולא נמלכת בי. [לא התייעצת איתי. משה לא כל אחד מצרפים למועדון. למה לא התייעצת איתי?] ואמרת טוב שידבקו גרים בשכינה, הם שחתו והשחיתו:
עֵרֶב רַב הוא שמה של קבוצה הכוללת מצריים ובני עמים נוספים שהתלוו לבני ישראל ביציאתם ממצרים, הם התקבלו על ידי משה כחלק אינטגרלי מהעם, ובהמשך חטאו והחטיאו את עם ישראל במדבר.
וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל: הקב"ה מבקש לכלות את כל העם, לעשות ריסט ולהתחיל עולם חדש שיתחיל ממשה רבנו. ולכאורה מדוע לכלות את כולם והלא רק כשלושת אלפים מהעם חטאו בחטא העגל, האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף? מי שחטא הוא שימות
אלא כיוון שכל העם שהיווה שש מאות אלף איש ראו את אותם שלשת אלפים איש רשעים שהיוו חצי אחוז בלבד עושים את העגל ולא מחו בידם, לכן נתפסו כולם על אותו עוון. מי שרואה ושותק, רואה ולא מוחה הוא שותף לפשע ולכן הזעם היה על כולם
[הגרמנים ימ"ש עשו שואה. העמים ידעו או לא ידעו? היו ששיתפו פעולה והיו שישבו מן הצד ולא התערבו. הם שותפים לפשע או לא? היום הפולנים נפגעים מכך שמייחסים להם שותפות בשואה. אנחנו לא עשינו כלום הם צועקים. עמידה מנגד זה שותפות לפשע]
עמד משה בתפילה על עם ישראל ובקש, רבונו של עולם זכור את השבועה שנשבעת לאבות הקדושים {יג} זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לָהֶם בָּךְ וַתְּדַבֵּר אֲלֵהֶם אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲכֶם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמָיִם וְכָל הָאָרֶץ הַזֹּאת אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֶתֵּן לְזַרְעֲכֶם וְנָחֲלוּ לְעֹלָם:
אתם מכירים את הכרזה הזו שצועקים בשוק, ייאלה רבותי עשר בעשר רק היום. ובמאפיה עשר פיתות בעשר. מאיפוא זה יצא?
רש"י: זכור לאברהם. אם עברו על עשרת הדברות, אברהם אביהם נתנסה בעשר נסיונות ועדיין לא קבל שכרו, תנהו לו ויצאו עשר בעשר:
שמעתם מה אומר רש"י? עשר בעשר
מה היה הנסיון העשירי של אברהם? העקידה. ואז אמר הקב"ה לאברהם עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה ולא חשכת ממני את בנך את יחידך. ובמדרש מובא שאז הבטיח הקב"ה לאברהם שזה הנסיון האחרון ויותר לא יהיו נסיונות.
אברהם חוזר מהעקידה ומה הוא רואה בפתח הבית? מודעת אבל. שרה נפטרה. אבל רבש"ע אמרת לי שלא יהיו יותר נסיונות. ובכל זאת אברהם לא שואל שאלות ומקבל עליו את הדין באהבה
מה שכרו של מי שלא שואל שאלות על אלוקים?
אומר המדרש: אמר אברהם לקב"ה כמו שאני לא שואל שאלות עליך רבש"ע גם אתה בעתיד אם יהיו לך שאלות על ילדי אל תשאל אותי שאלות. וכך היא הנהגתך רבש"ע במדה שאדם מודד בה מודדים לו, ויצאו עשר בעשר!
זה אומר משה לבורא עולם.
היה אדמו"ר אחד בירושלים בן מאה ועשר היה מתוח כמו נער בן שמונה עשרה. שאלו אותו איך זכית לכך, לאריכות ימים ואתה נראה יפה? אמר להם מעולם לא היו לי שאלות על הקב"ה.
שאלו אותו מה הקשר? אמר להם יש הרבה אנשים על הכדור שהבטן שלהם מלאה בשאלות על אלוקים. אלוקים מרגיש לא נעים אז הוא קורה להם כדי לתת להם תשובות. אני אף פעם לא שאלתי שאלות כל מה שהקב"ה עושה בשבילי אני מודה לו
אדם שלא שאלות, אדם שעובד את הקב"ה באמונה ופעמים אף מקריב את רצונותיו ומוותר עליהם לכבוד ה' יתברך, הקב"ה לא נשאר חייב. הוא משלם בכפל כפליים.
היה אחד שרוף על כדורגל, זה מה יש לו בראש. אמר לאחד מגדולי המקובלים, רבי, אין לי בעיה לשמור שבת אבל לא יכול בלי כדורגל, אני חולה כדורגל, אם תבטיח לי שיש כדורגל למעלה בגן עדן אני אוותר על כדורגל בעולם הזה. אמר לו המקובל אין בעיה אני אברר לך אם יש כדורגל למעלה אני אעשה הלילה שאלת חלום תבוא מחר.
למחרת הוא בא לרב. נו הרב יש כדורגל למעלה או לא?
אמר לו הרב האמת יש לי שתי בשורות אחת טובה ואחת לא טובה. נפתח בטוב? אמר לו כן כבוד הרב. אמר לו הרב יש כדורגל למעלה. יש מגרש שמעולם לא ראית כמותו. אמר לו אז מה הרע? אמר לו הרב יש לך משחק שבוע הבא!
הקב"ה שומע את תחינותיו של משה רבנו ומקבל את דבריו ומתנחם. וַיִּנָּחֶם יְהוָֹה עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ:
כל מאי דעביד רחמנא לטב עביד ומעז יצא מתוק.
משה רבנו יורד מן ההר רואה בעיניו את העגל ואת המחולות, כועס כעס רב משליך מידיו את הלוחות ושובר אותם תחת ההר
מה הכעיס כל כך את משה רבנו עד כדי ששבר את הלוחות?
הכעס של משה רבנו היה יותר על המחולות מאשר על עצם חטא העגל! משה רבנו ידע והבין שלאדם יש יצרים, יש דחפים ואדם יכול לטעות, למעוד ולחטוא. אבל לא תיתכן מציאות כזו שאדם טועה, מועד, פושע והוא רוקד, שמח ונהנה עם העבירה שעשה, עם הטעות שטעה, זה כבר יותר מדי, זה איבוד חושים, איבוד הרגש ואיבוד כל המעצורים. קשה מאוד להכיל תופעה כזו, קשה מאוד למחול לאנשים כאלה
הסיפור הזה דומה מאוד לסיפור שהיה אצל אחשוורוש
שאלו תלמידיו את רבי שמעון בר יוחאי: 'מפני מה נתחייבו ישראל כליה' בדורו של אחשוורוש?
הם ידעו את הסוד: דברים אינם קורים "סתם כך". לא במקרה מתמנה צורר כהמן הרשע למשנה למלך, לא במקרה מקבל הוא את תמיכת המלך ואת הסכמתו למזימה "להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים – מנער ועד זקן, טף ונשים ביום אחד". כנראה עברו עבירה נוראה שבגינה איבדו את הזכות לחיים. שבעטיה החליטו בשמים שאין להם עוד תקווה. שאין לעם הזה זכות קיום! מהי עבירה איומה זו?
"אמר להם רבי שמעון: 'אמרו אתם'".
עיינו ומצאו! והם הבינו שסיבת הגזירה רמוזה, כנראה, במגילת אסתר עצמה. שכן זהו 'סיפור סגור' הפותח בסיבת המאורעות וממשיך עד לתשובה ולישועה.
במה פותחת המגילה, במה היא מתחילה? בסיפור על הילולה וחינגה, על מחולות. "ויהי בימי אחשוורוש… עשה משתה לכל שריו ועבדיו ימים רבים, שמונים ומאת יום. ובמלאת הימים האלה עשה המלך לכל העם הנמצאים בשושן הבירה למגדול ועד קטון משתה שבעת ימים… והשקות בכלי זהב וכלים מכלים שונים, ויין מלכות רב כיד המלך".
עיינו – ומצאו. "אמרו לו: 'מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע'".
הגזירה לא נגזרה בגלל עצם זה שאכלו בסעודת אחשוורוש שהרי ליהודים הגישו אוכל כשר, כך ציווה אחשוורוש "לעשות כרצון איש ואיש", על מה אם כן היה הכעס, על מה נגזרה הגזירה? 'מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע' על עצם ההנאה מעשיית העבירה
כל העניין הזה תמוה ומופלא ביותר, משה רבנו הרי שמע מפי הקדוש ברוך הוא "לך רד כי שחת עמך, עשו להם עגל מסכה", ומשה רבנו לא הגיב מאומה מלבד זה שביקש עליהם רחמים, "ויחל משה את פני ה' אלוקיו", רק יותר מאוחר כאשר ירד משה מן ההר וראה בעיניו את העגל ואת המחולות, רק אז נאמר "וישלך מידיו את הלוחות וישבר אותם תחת ההר". ולכאורה אם סבר משה רבנו שהתגובה למעשה העגל צריכה להיות שבירת הלוחות, אם כן מדוע לא עשה זאת כששמע מהקדוש ברוך הוא שעשו את העגל? מדוע המתין עד שירד מההר וראה בעיניו ורק אז שבר את הלוחות, כלום חלילה פקפק בדברי הקב"ה?
ואולי אפשר היה לומר שמכאן רואים אנו שגדול כוח הראיה מכוח השמיעה, ואין לדון רק על סמך שמיעה גם אם באה מפי הקדוש ברוך הוא שהרי "אין לדיין אלא מה שעיניו רואות", וגם אמרו חז"ל: לא ניתנה תורה למלאכי השרת וקל וחומר למלך מלכי המלכים, ולכן קיים מה שנאמר "רק בעיניך תביט". ובאמת כבר עמדו על זה חז"ל במדרש רבא (דב"ר ג, יא):
ירד משה מן הרקיע והיו הלוחות בידיו ולא שברן עד שראה בעיניו. מנין, שנאמר ויהי כאשר קרב אל המחנה וירא את העגל, אותה שעה ויחר אף משה וישלך מידיו את הלוחות. אמר לו הקדוש ברוך הוא, לא היית מאמין לי שעשו להן עגל, הקדוש ברוך הוא עצמו העיר למשה על כך שהמתין מלשבור את הלוחות עד שראה את העגל בעיניו.
ונראה לומר על פי (ה"קהלות יצחק") כי ידוע שהלוחות היו מורכבות משני חלקים כמו שכתוב בתורה "שני לוחות האבן". לוח אחד היו בו המצוות שבין אדם למקום, כמו – אנוכי ה', לא תשא ואפילו כבד את אביך ואת אמך, אמרו חז"ל בגמרא (קידושין לא) הושווה כיבוד אב ואם לכבוד המקום. ואילו הלוח השני היו בו כל המצוות שבין אדם לחברו כמו – לא תגנוב, לא תרצח וכו'. וכששמע משה רבנו מהקדוש ברוך הוא שישראל חטאו במעשה העגל שזה עבירה שבין אדם למקום, עדיין לא שבר את הלוחות, משום שהיה בהם חלק נוסף של מצוות בין אדם לחברו, וסבר משה רבנו ע"ה שאף אם אינם מקיימים מצוות שבין אדם למקום, מכל מקום מאחר ומקיימים מצוות שבין אדם לחברו, אין ראוי לשבור את הלוחות. אולם כשרד מן ההר וראה את המחולות, ויתירה מזו – התברר לו שקמו לצחק (לב, ו) ומפרש רש"י שעסקו בגילוי עריות ושפיכות דמים שהם בעיקרן עבירות שבין אדם לחברו, או אז ראה שאין עוד ערך לשני לוחות הברית באשר הם עברו על שני חלקיו ולכן שבר את הלוחות.
ונראה להסביר הדברים כך, משה רבנו סבר בתחילה שיהודי יכול להיות יהודי טוב גם אם מחזיק במצוות שבין אדם לחברו אף שמצוות שבין אדם למקום לא מקיים. אולם עד מהרה התברר לו שאין אומתנו כשאר האומות, באשר באומות אחרות עניין המצוות שבין אדם לחברו, שהרבה מהם אף הם מקיימים, הוא משום ההיגיון והשכל שבדבר לקיום חיי חברה מתוקנים. אבל אין הדבר כן אצל עם ישראל, שאצלם גם המצוות שבין אדם לחברו אינם מחמת ההיגיון והשכל שבהם אלא בגלל שזהו ציווי ה', ולכן מי שאינו מחזיק במצוות שבין אדם למקום לא יוכל בשום פנים לקיים מצוות שבין אדם לחברו, ואף אם ינסה לעשות זאת, הרי שעד מהרה יכשל משום שאין יראת אלוקים במקום הזה, וזאת רואים אנו אצל עם ישראל שנכשלו בעבודה זרה, מכאן היתה הדרך קצרה לעבירות כמו גילוי עריות ושפיכות דמים, וזהו יסוד גדול במושג היהודי.
כלומר, קיום מצוות שבין אדם לחברו הוא חלק מקיום התורה כולה, ואין בשום פנים להפריד ביניהם.
אשר על כן בהרבה מצוות שבין אדם לחברו, מסיים הפסוק "אני ה'" כדי להדגיש עובדה זו, שאף מצוות מסוג זה מצווים אנו לקיימם משום ש"אני ה'", משום שהבורא ציוונו לקיימם ולא משום ההיגיון והשכל שבדבר
אומר משה אל העם: אַתֶּם חֲטָאתֶם חֲטָאָה גְדֹלָה וְעַתָּה אֶעֱלֶה אֶל יְהֹוָה אוּלַי אֲכַפְּרָה בְּעַד חַטַּאתְכֶם:
למה קורה לזה חטאה גדולה אומרת הגמרא: עלובה כלה שמזנה תחת חופתה
הרב יושב עם החתן למלא את הכתובה. החתן שואל את הרב, רבי, האולם מלא, יש מספיק אנשים?
אומר לו הרב, עזוב האולם מלא לא מלא, אל תשאל מה קרה. מה קרה כבוד הרב? אל תשאל, עד שאנחנו ממלאים את הכתובה, הכלה עשתה שם טעות עם הנהג. אבל לא נורא אני יעשה לך שלום בית.
איזה שלום בית ואיזה נעלים? יש מקום בכלל לכתובה הזו?
החתן יורד עם לוחות הברית, המלך מגיע, החתן נכנס למחנה ומה הוא רואה ה' ירחם? כלה שמזנה תחת חופתה. עשו את הפדיחה של החיים!
אומרת הגמרא במסכת גיטין (לו ע"ב) "אמר רב מרי ברה דבת שמואל: מה פירוש הפסוק בשיר השירים (א. יב) "עַד שֶׁהַמֶּלֶךְ בִּמְסִבּוֹ נִרְדִּי נָתַן רֵיחוֹ" מלמד על החוצפה הגדולה, על החטא הגדול שהיה במעשה העגל.
שבעוד שהיה המלך, הקב"ה במסיבו, בחגיגתו במתן תורה, הנרד, הבושם שעל ישראל, נתן ריחו שלא היה נעים באותה שעה שחטאו ישראל באותו זמן. אָמַר רָבָא: עֲדַיִין חֲבִיבוּתָא הוּא גַּבָּן. למרות זאת ראה באיזה חביבות ובאיזו עדינות נאמרו הדברים, שאף על פי שהזכיר את החטא, לא הזכיר אותו בלשון מגונה, דִּכְתִיב [שנאמר]: " נִרְדִּי נָתַן ריחו" וְלֹא כְּתִיב [נאמר] " נִרְדִּי הִסְרִיחַ"
החתנים לפני החופה מתוחים מאוד. כל רגע שואל, באו אנשים באו, כמה הגיעו? מצוה גדולה לבא ולשמח חתן וכלה.
כדי להוציא את החתן מהמתח אני נותן לו חיזוקית. כוס ארק אילה עם לימון נענע זה עושה לו טוב, זה עוזר, זה משחרר.
היה איזה חתן אמר לי כבוד הרב זה עובד תן לי עוד אחד. התאהב בבקבוק. אמרתי לו אין עוד! תשתה עוד חיזוקית אחר כך במקום לחפש הכלה, תחפש את האילה שה רבנו חוזר אל ה' ואומר לו: אָנָּא חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְדֹלָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם אֱלֹהֵי זָהָב:
משה רבנו היה סנגור של עם ישראל לא קטגור. אם כן איך אומר משה רבנו לקב"ה חטא העם הזה חטאה גדולה, היה צריך למזער את החטא, להקטין אותו, לצמצם אותו.
משה רבנו בא ללמד אותנו תובנה גדולה מאוד לחיים. עשית טעות תהיה גבר, אל תקטין אותו, אל תגיד לאלוקים מה עשיתי? אלוקים לא אוהב זאת. עמוד כגבר והתגבר להתוודות על חטאים. ואצל בורא עולם, מודה ועוזב ירוחם.
אך אם אתה אומר זה לא אני, מה עשיתי, אומר הנביא ירמיה: הִנְנִי נִשְׁפָּט אוֹתָךְ עַל־אָמְרֵךְ לֹא חָטָאתִי: (ירמיהו פרק ב פסוק לה) הקב"ה מבין אותך אם חטאת, יש לך יצרים. אבל אם אתה מיתמם ואומר, מה עשיתי? אומר הנביא ירמיה על זה תישפט. על אומרך לא חטאתי.
תארו לכם אדם שלש שנים בבית המשפט טוען זה לא אני, זה לא אני. ואחרי שלש שנים שולפים תמונות ממצלמות האבטחה ומראים לו שזה הוא. איך זה יגמר בבית המשפט?
מה יקרה לקרחת של השופט?
שלש שנים שרפת לנו בדיונים והכחשות הִנְנִי נִשְׁפָּט אוֹתָךְ עַל־אָמְרֵךְ לֹא חָטָאתִי:
מלמד לנו משה רבנו: עשית טעות, תעמוד כמו גבר ותאמר, אבא טעיתי! ומודה ועוזב ירוחם.
וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ: תמחל להם לישראל ואם אינך מוחל להם תמחה את שמי בספר התורה. אומר לו הקב"ה: מִי אֲשֶׁר חָטָא לִי אֶמְחֶנּוּ מִסִּפְרִי: אתה לא עשית שום חטא ומי שחטא הוא שישלם.
היה בחור יתום שעמד להינשא ליתומה ולרש אין כל.
נגש לעשיר אחד בירושלים וסיפר לו את סיפורו ובקש את עזרתו. הסיפור נגע ללבו של העשיר ואמר לו תשמע טוב, תחשוב טוב ותאמר לי כמה אתה צריך, קיבלת!
עשה החתן חשבון, אולם, צלמים, תזמורת, בגדים וכו' אמר לו מאה אלף! אמר לו העשיר קיבלת.
רק יש לי בקשה אחת ממך. לפני שלשים שנה עשיתי טעות. עוון גדול. תקנה ממני את העוון הזה ואוסיף לך עוד מאה אלף.
מה אתם אומרים אפשר לקנות עוון?
אומר המבי"ט: אי אפשר לקנות עוונות. אומר הקב"ה למשה: מִי אֲשֶׁר חָטָא לִי אֶמְחֶנּוּ מִסִּפְרִי: אתה לא עשית שום חטא ומי שחטא הוא שישלם.
אם אתה רוצה למחוק עוונו זה רק על ידי תשובה.
וְעַתָּה לֵךְ נְחֵה אֶת הָעָם אֶל אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ הִנֵּה מַלְאָכִי יֵלֵךְ לְפָנֶיךָ וּבְיוֹם פָּקְדִי וּפָקַדְתִּי עֲלֵהֶם חַטָּאתָם: וַיִּגֹּף יְהוָֹה אֶת הָעָם עַל אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשָׂה אַהֲרֹן:
התורה כאן מאשימה אשמה גדולה את אהרון הכהן שהוא עשה את העגל. ומה נהיה בסוף עם אהרון? קיבל קידום, קיבל תפקיד בכיר ביותר, נהיה כהן גדול
שואל רבי חיים פלאג'י הייתכן? כשהערב רב בקשו לעשות להם אלוהים אחרים, את העגל, עמד חור בנה של מרים והוכיח אותם, מחה בהם ואמר חלילה לעשות זאת, זה עבודה זרה ממש, ועל זה נאמר 'יהרג ואל יעבור' ולא אפשר להם לעשות את העגל. עמדו והרגו אותו, נהרג על קידוש ה'. ואילו אהרון שהתורה מייחסת לו את עשיית העגל זוכה לקבל שכר גדול להתמנות לכהן גדול, הייתכן?
ניתן לבאר זאת על פי המדרש בויקרא רבה (י, ג.), על המילים וירא אהרון שבפסוק (שמות לב' ה'): אומר המדרש בויקרא רבה (י, ג.), דברים הרבה ראה אהרן, ראה חור בן אחותו מרים שהיה מוכיחם והרגוהו. וכן ראה את דמו של זכריה הנביא
זְכַרְיָה היה בנו של יהוידע הכהן בתקופת יואש מלך יהודה. דיין, ונביא שהוצא להורג לאחר שהוכיח את המלך ואת שרי יהודה על מעשיהם שנשתנו לרעה.
אמו של יואש היתה עֲתַלְיָה היא מלכה על יהודה. המלכה היחידה ששלטה על ממלכת יהודה בתקופת התנ"ך, והשליטה היחידה אי פעם ביהודה שלא הייתה מבית דוד.
בספר מלכים ב' מסופר שבנה של עתליה, אֲחַזְיָהוּ, שהיה מלך יהודה, נהרג בממלכת ישראל על ידי יהוא שביצע הפיכה נגד בית אחאב. לאחר מותו תפסה עתליה את השלטון והשמידה את כל זרע המלוכה כדי להבטיח את שלטונה, אך יְהוֹאָשׁ שרד, הוא בנו של אחזיהו מלך יהודה וצִבְיָה
יְֹהוֹשֶבַע – בתו של יורם מלך יהודה, אחותו של אֲחַזְיָהוּ המלך ואשתו של יהוידע הכהן. הסתירה את התינוק יואש מפני עתליה, בבית קדשי הקדשים במשך שבע שנים ובכך הצילה את חייו.
כשהיה יואש בן שבע המליך אותו יהוידע הכהן למלך על ממלכת יהודה
לאחר שנים שישב על כסא מלכותו, הללו אותו עבדיו ואמרו, ראה אדוננו המלך, כהן גדול נכנס בסך הכל פעם אחת בשנה לבית קדשי הקדשים לדקות ספורות וכולם במתח רב אם יצא משם חי. ואם יוצא משם חי, יום טוב ושמחה היו עושים לו בצאתו. ואתה שבע שנים רצופות היית בבית קדשי הקדשים, אכלת, שתית וישנת שם ויצאת חי, אתה אלוהים אתה לא בן אדם. אנחנו רוצים לעבוד אותך, לסגוד לך. האמין להם יואש, גבה לבו ורמו עיניו וחשב את עצמו לאלוה והיו עבדיו סוגדים לו
נכנס לו שגעון גדלות. יש אנשים רק מקבלים מעמד, איזו משרה, קצת כבוד, שוכחים מאין באו. לא מכירים את מקומם ומשתגעים
ביום מהימים הגיע זכריה הנביא בן יהוידע הכהן אל ארמון המלך יואש והנה הוא רואה שכולם סוגדים למלך וקוראים אותו בשם אלוהים. אלוהינו, אלוהינו. עמד זכריה הנביא ואמר לו מה הבית משוגעים הזה? והוכיח את יואש המלך על כך. מר לו אחד אלוקינו בשמים ובארץ. אתה לא אלוהים, אתה בשר ודם. כעס המלך על זכריה הנביא ואמר לו מה אתה מקנא באלוקות שלי? ופקד להוציא להורג את זכריה הנביא, לקחו אותו עבדיו ושחטו אותו
לפני מותו של זכריה, ביקש מאת ה' שיתבע את דמו וינקום את נקמתו.
המדרש מספר על מעשה נקמת דמו של זכריה על ידי נבוזראדן רב טבחים בשעת החורבן, כ-250 שנה לאחר הריגתו של זכריה
בשעה שעלה נבוזראדן שר צבאו של נבוכדנאצר להחריב את ירושלים רמז הקב"ה לאותו הדם שיהיה תוסס ועולה. מה עשו? גרפו עליו כל עפר, ועשו עליו ערימה, ולא נח, והיה הדם תוסס, רותח ומבעבע (מעלה קצף).
אמר הקב"ה לדם: זה הזמן שתפרע את שטר-הצוואה שלך. כיון שעלה נבוזראדן וראה את הדם, אמר להם: מה טיבוֹ של דם זה שתוסס כך? אמרו לו: דם פרים ואילים וכבשים שהיו שוחטין ומקריבין. הביא פרים וכבשים ואילים ושחט עליו, ולא שתק ולא נח ולא עמד. אמר להם: אמרו לי מה טיבו של דם זה, ואם לא – אסרק את בשרכם במסרקות של ברזל! אמרו לו: הואיל והקב"ה רוצה לתבוע דמו מידנו – נגלה לך, אמרו לו: כהן ונביא ושופט היה מתנבא עלינו את כל הדברים האלה שאתה עושה עמנו, ולא היינו מאמינים בו, ועמדנו עליו והרגנוהו על שהיה מוכיחנו.
מיד הביא שמונים אלף פרחי כהונה ושחט עליו (על הדם של זכריה), ולא נח, והיה הדם בוקע ועולֶה, עד שהגיע לקברו של זכריה. ועוד הביא סנהדרין גדולה וסנהדרין קטנה ושחט עליו, ולא נח. תשע מאות ועשר אלף בני אדם נשחטו על דמו של זכריה ולא נח. באותה שעה בא אותו רשע וזעק על הדם, ואמר לו: במה טוב אתה, ומה הדם שלך עדיף מדמם של אלו? רוצה אתה שאאבד כל אומתך בגללך? באותה שעה נתמלא הקב"ה רחמים ואמר: ומה אם זה, רשע בן רשע ואכזרי, ועלה להחריב את ביתי – נתמלא עליהם רחמים, אנכי שכתוב בי (שמות ל"ד) ה' ה' אל רחום וחנון, וכתיב בי (תהלים קמ"ה) טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו – על אחת כמה וכמה! באותה שעה רמז הקב"ה לאותו דם ונבלע במקומו.
אומר המדרש וירא אהרון. מה ראה? ראה את חור מוטל לרגליו, וראה את דמו של זכריה. ראה אהרון מה ההשלכות ומה העונש אם פוגעים חלילה בקדוש ה', בנביא, בכהן
אמר אהרון לחור, אתה מסרת נפשך על קידוש ה' וכעת הינך מקבל שכר טוב בעולם שכולו טוב. אף אני יכולתי למסור נפשי כמותך ולמות על קידוש ה', אך מה יהיו ההשלכות כשיהרגו אותי שאני כהן גדול, כמה אלפים חלילה ימותו מעם ישראל. לכן אני מעדיף לשתף איתם פעולה במעשה העגל ולקחת את התיק הזה עלי ובלבד שלא תהיה חלילה מגיפה נוראה ושלא תיפול שערה אחת משערות ראשם של עם ישראל
וכשירד משה מההר וראה את העגל והמחולות אמר לאהרון: מֶה עָשָׂה לְךָ הָעָם הַזֶּה כִּֽי הֵבֵאתָ עָלָיו חֲטָאָה גְדֹלָֽה: (שמות לב' כא')
ובספר דברים בפרשת ואתחנן (ט' כ') אומר משה: וּֽבְאַֽהֲרֹן הִתְאַנַּף יְהֹוָה מְאֹד לְהַשְׁמִידוֹ וָֽאֶתְפַּלֵּל גַּם בְּעַד אַֽהֲרֹן בָּעֵת הַהִֽוא: אומר רש"י: להשמידו. זה כלוי בנים ה' ירחם. אומר משה, ארבעים יום וארבעים לילה התפללתי עבור אהרון לבטל מעליו את הגזרה ובקושי הצלחתי לבטל רק חצי גזרה ולכן מתוך ארבעה בנים שהיו לאהרון מתו שני בניו נדב ואביהוא
אומר דוד המלך בתהילים (מה' ח')
אָהַבְתָּ צֶּדֶק וַתִּשְׂנָא רֶשַׁע עַל כֵּן מְשָׁחֲךָ אֱלֹהִים אֱלֹהֶיךָ שֶׁמֶן שָׂשׂוֹן מֵחֲבֵרֶיךָ: אומר המדרש: אָהַבְתָּ צֶּדֶק – אהבת אהרון להצדיק את בני. וַתִּשְׂנָא רֶשַׁע – מנעת ממני שארשיע את בני. עַל כֵּן מְשָׁחֲךָ אֱלֹהִים אֱלֹהֶיךָ שֶׁמֶן שָׂשׂוֹן מֵחֲבֵרֶיךָ – לכן, למרות חטא העגל משחך אלוהים שמן ששון מחבריך, אתה תקבל על כך שכר ותהיה הכהן הגדול.
כי כל מחשבת הלב שלך בזה שעשית את העגל היתה בזה שראית את דמו של זכריה ולא רצית שחלילה יינזקו עם ישראל והיית מוכן לקחת את האחריות עליך לכן למרות עשיית העגל תזכה להיות הכהן הגדול כי רחמנא לבא בעי
כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל… זֶה יִתְּנוּ כָּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ… לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם: (שמות ל. יב')
כתב ה"אור החיים" הקדוש על הפסוק: "כי תשא את ראש בני ישראל". שהאדם הולך בקומה זקופה, כשראשו למעלה, שואף לרוחניות ולהתעלות. ואילו הבהמה הולכת כפופה וראשה למטה, שואפת לגשמיות. אדם מישראל שחוטא, יתכן שבפועל הולך הוא על שתי רגליו. גם דוב מסוגל לכך. אבל במהותו הרוחנית הוא הושפל לארץ, לארציות ולגשמיות, "נמשל כבהמות נדמו". על גחונו ילך, עיניו משוטטות אחר עשב למאכל, ואינן נשואות אל על, לאלוקיו. לפיכך, נצטוה משה רבנו לשאת את ראש בני ישראל, לזקוף את קומתם הרוחנית, לרומם את מושגיהם להפכם לבני אדם! לעשות "ניקוי ראש", לפנות את האורווה השוכנת בראשם או את הבנק, הסופר והקניון וכל השאר – זה חשוב וזה נחוץ, אבל זה לא צריך להיות במרכז החיים, להשתלט על כל המחשבה. במרכז – חייבת להיות התורה!!!
הגמרא בבא בתרא (י ע"ב)א"ר אבהו אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם במה תרום קרן ישראל אמר לו בכי תשא.
ולפלא גדול יחשב העניין, וכי בשביל שיתן האדם חצי שקל בזה יכפר על נפשו, וכן על חטא העגל? ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם!
מהו אכן הסוד הטמון במחצית השקל?
בספרים הקדושים מובא ששקל בגימטריה זה נפש = 430 ופה אנו נדרשים ליתן רק מחצית השקל! זה מקביל לחצי נפש!
אלא זה בא ללמדנו שנפשותיהם של ישראל חייבות להיות קשורות זו בזו ומשלימות זו את זו. אין אדם מישראל חי לעצמו אין הוא חי כמובדל ופרוש מהשאר אלא הוא חלק מכלל ישראל.
וכשם שלשלמות חייבים להגיע רק על ידי קיום כל תרי"ג מצוות התורה, והרי לא יתכן שיהודי יוכל לקיים את כל המצוות שהרי יש מצוות השייכות אך ורק לכהן, או ללוי, או למלך וכדומה, ועל ידי שכל אחד מישראל מקיים את המצוות הקשורות בו בכך נעשים אנו כחטיבה אחת, נמצא שהאחד משלים את השני ואין שלמות לאדם ללא זולתו.
"תורה ציוה לנו משה מורשה קהילת יעקב". לנו – לכולנו, קהילת – רק שאנו קהילה ולא כל אחד לעצמו.
וכן ביאר החיד"א בשם ר' שלמה אלקבץ, מדוע ציוותה התורה ליתן מחצית השקל דווקא, ולא שקל שלם?
ללמדנו על אחדות בני ישראל. שידע האדם כי אינו יכול לחיות לעצמו ולהיפרד מחברו, שכל אחד בפני עצמו אינו אלא מחצית ואינו יכול להגיע לשלמות אלא אם יתחבר עם חברו.
אין לך סכנה גדולה מזו אם וכאשר אדם חי בתחושה שהוא שלם, מושלם.
אומר הזוהר הקדוש אדם רווק נקרא 'פלגא דגופא' חצי גוף. מדוע ברא הקב"ה את האדם יחידי, שלא כשאר בעלי החיים שנוצרו יחדיו, זכרים ונקבות? כדי שיטעם טעמה של בדידות, שיקונן על "לא טוב היות האדם לבדו" או אז ידע להוקיר את מתנתו, ולהתייחס אל אשתו בהתאם!
ומדוע הוצרך בורא עולם להוציא צלע מגוף האדם כדי לברוא את האשה ולא יצרה מצלע נפרדת?
אלא שבכל דבר שיש בו שניים יש בו חלוקה. וכך מבאר הכלי יקר פסוק זה בבראשית (ב, כב) "ויבן ה' אלוקים את הצלע אשר לקח מן האדם לאשה ויביאה אל האדם". אם היה האדם נוצר לחוד וגם האשה לחוד, אם כן יהיו שני גופים נפרדים ומחולקים ולא יהיה הטוב דבק בהם יען כי יהיו נעדרים מן האהבה והאחדות ויהיו קרובים לידי פירוד ומריבה וליתן רווח בין הדבקים, והאדם באופן טבעי דבק יותר אל האהבה והאחדות מכל שאר בעלי החיים, לפיכך אמר שלא טוב היה אם האדם יהיה נוצר מחומר אחר והאשה מחומר אחר, לפיכך "אעשה לו עזר כנגדו", כשיהיו מחומר אחד אז כל אחד יהיה לעזר ולהועיל לשני.
בצלם אלוקים ברא אותו. ולאחר מכן אמר: "לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו". "זכר ונקבה בראם ויברך אותם ויקרא את שמם אדם ביום הבראם"! מי נקרא אדם? הבעל והאשה כשהם יחד! אדם כשהוא יחיד לעצמו הוא רק חצי גוף
ומכאן שלא יתגאה האדם ויאמר אני מושלם, אני יכול להסתדר לבד. מחצית השקל מלמדת לנו שכל אחד ידע בעצמו שכמה שהוא עושה וכמה שהוא לומד, וכמה שהוא חכם, ידע תמיד שהוא הגיע רק לחצי ויש לו עוד מקום לגדול, לפרוח ולשאוף לשלימות
ועוד אמרו חז"ל "לעולם יראה אדם עצמו כאילו חציו זכאי וחציו חייב"
ולכן יתן מחצית השקל כדי לכפר על החצי שבו הוא חייב.
ועוד אפשר לומר, טעם מחצית השקל ולא שקל שלם, כי העשירים אף שעל פי רוב הינם אנשי מדות טובות, כי יכבדו הוריהם, ויעסקו במשא ומתן באמונה, ונותנים צדקה לעניים, אבל נרפים הם במצוות שבין אדם למקום. שאינם מתפללים בצבור ומתנצלים לומר שהיו טרודים לנסוע לדרכם, או שלא השיגו המעות שצריכים לקנות סחורה, או לסלק לבעלי חוב וכדומה. והם בעלי גאווה כי בוטחים על חילם שיש להם כנגד עשרה אנשים, "וישמן ישורון ויבעט". והרי הם כחצי איש יהודי.
ומאידך העניים, אף שעל פי רוב הינם מקיימים המצוות שבין אדם למקום, אבל אשמים הם במצוות שבין אדם לחברו, כי יגנבו ויכחשו וישבעו לשקר, ומתנצלים לומר, לא יבוזו לגנב עני כי יגנוב למלאות נפשו כי ירעב. הרי שגם הם כחצי יהודי, ושניהם גם יחד הם כאדם שלם. וזה שאמר "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל" והטעם, לכפר על נפשותיכם.
האר"י הקדוש אומר: כל מצווה שאדם עושה נרשמים ומאירים לו במצחו, וכל מצווה יש לה אות אחת מכ"ב אותיות התורה. וכשאדם עושה מצווה אחרת מאיר במצחו אות של אותה המצווה השנייה, ואות של מצווה ראשונה מסתלקת, אבל אות של מצוות צדקה אינה מסתלקת מהרה כשאר כל המצוות. אלא אף כשעושה מצוות אחרות נשאר במצחו רושם של מצוות צדקה כל אותו השבוע בסוד: 'וצדקתו עומדת לעד'. ומי שהוא בעל גמילות חסדים, בידוע שהוא ירא שמיים.
וכבר אמרו "וצדקה תציל ממות", האות האמצעית במילה 'מחצית'. היא האות צ' רומזת לצדקה והיא במרכז. האותיות הקרובות לאות צ מימין ומשמאל הן האותיות 'חי' ואילו האותיות המרוחקות מהאות צ הן אותיות מ' ות' – 'מת'. אדם שנותן צדקה זוכה לחיים ומרחיק ממנו את המוות
לא חבל על הכוס?
שמעו סיפור אמיתי, על תביעה משפטית של איש צעיר נגד אולם השמחות שבו נערכה החתונה.
מה קרה? רגע לפני טקס החופה התרוצצו בני משפחתו של החתן בניסיון לאתר כוס אותה הוא אמור לשבור מתחת לחופה. החתן המתין דקות ארוכות להגעת הכוס, וכמוהו גם הרב ושאר המוזמנים, עד שאחד המלצרים הביא כוס גדולה ועבה יחסית. כשהגיע הרגע לשבור את הכוס, החתן דרך עליה בעוצמה כמקובל, וחתיכת זכוכית עבה חדרה את סוליית הנעל וננעצה בכף רגלו.
"בגלל הפציעה ברגל לא יכולתי לרקוד כל החתונה", טען החתן, "ולחגיגות ה'שבת-חתן' הגעתי בכיסא גלגלים". מנגד, בעל האולם טען שזאת אחריותו של החתן להביא כוס.
השופטת קיבלה את התביעה וחייבה את בעל האולם בתשלום פיצויים בסך עשרים אלף שקלים.
טקס החופה המסורתי מסתיים במנהג ייחודי: החתן דורך על כוס ומנפץ אותה. מה המטרה? לזכור, בתוך השמחה וההתרגשות, את האבל שלנו על חורבן העיר ירושלים.
וכאן עולות שתי תמיהות פשוטות:
ראשית, לא חבל על הכוס? האם אין עוד דרכים להנציח את זיכרון ירושלים מלבד השחתת כוס?!
ומה שיותר תמוה זו החגיגה שפורצת אחרי השבירה. זה בדיוק הרגע המסמל את גמר החופה, אז כל הקהל צועק בקול גדול: "מזל טוב!" והתזמורת פורצת במחרוזת שירי חתונה. הצירוף הזה תמוה לחלוטין: איך אפשר להכריז "מזל טוב" שנייה אחרי שהכול התנפץ, אחרי שהזכרנו את החור בלב?
למה לשבור, למה?
הבה נפנה לאקט ניפוץ אחר, ככל הנראה המפורסם ביותר בהיסטוריה היהודית: ניפוץ הלוחות בידי משה רבינו. אחרי ארבעים יום למעלה, משה קיבל מתנה נשגבה מאת האלוקים. שני לוחות אבן, "מעשה אלוקים", שבהם חקוקים עשרת הדיברות ששמענו בהר סיני. משה יורד ורואה את העם מחולל סביב עגל הזהב, ובלי לחשוב פעמיים תופס את שני הלוחות, מטיח אותם על האדמה ומנפץ אותם לרסיסים.
השבירה הזו הייתה בלתי הפיכה. הלוחות שהיו לא חזרו עוד. הלוחות השניים, שאותם עם ישראל כן קיבל, כבר לא היו מעשה ידיו של הקדוש ברוך הוא. הם היו מלאכותיים, עשויים בידי אדם, מתוך אבן ספיר שהייתה באוהל של משה.
והשאלה מתבקשת: מה פתאום לשבור?
ההסבר המקובל הוא, שמשה סבר שעם ישראל לא ראוי למתנה כזו. טיפוסים שמסוגלים לבגוד בקדוש ברוך הוא בצורה חמורה כזו, שבקושי חודש מאז מתן תורה הם מנצלים איחור של שש שעות כדי לסגוד לעגל זהב – אינם ראויים לקבל את הלוחות הנעלים.
אך הבעיה עדיין לא נפתרת: למה לשבור, למה?
למה הדבר דומה? יהודי חזר מהעבודה מבסוט ועבר ליד חנות אופניים. הוא ראה זוג אופני הילוכים שנמכרים בחמש מאות שקלים, ובלי לחשוב פעמיים קנה אותם לבנו. כשנכנס הביתה נלהב, שמע לחרדתו כי הילד שב מבית הספר עם מכתב אזהרה מהמנהלת, לאחר שהתפרע ושבר את דלת הכיתה. האם התגובה הנכונה תהיה לרסק את האופניים? סביר יותר שהאבא ינעל את האופניים במחסן, וישתמש בהם כתמריץ חיובי לשיפור התנהגות של הילד.
משה יכול היה לגנוז את הלוחות עד שיבואו ימים יפים יותר. למה הוא בוחר להשחית את הדבר היקר מכל, את המתנה המופלאה שהוא קיבל מידיו של הקדוש ברוך הוא?!
הכישלון של רבי עקיבא
הרבי מלובאוויטש מציע הסבר מעורר השראה על הקשר בין שבירה, כישלון והצלחה.
זה המבט הנכון על כישלון: יותר מאשר ההצלחה יוצרת הצלחה, הכישלון יכול להביא להצלחה גדולה יותר. זאת משום שהכישלון מעורר רעב אדיר לתיקון, הוא מכריח אותנו להכניס הרבה יותר כוחות פנימה ולהיות ערניים וחדים.
בדרך כלל, בני אדם מעדיפים לספר על הצלחות ולשכוח מהכישלונות, משום שהכישלון וההצלחה יושבים בעיניהם על שני שדות הפוכים. אך האמת הפוכה: הכישלון הוא אבן היסוד של ההצלחה, ובלעדיו לא תתרחש צמיחה אמיתית. נאמר זאת כך: ההצלחה יוצרת עוד מאותו דבר, אבל הכישלון יכול לחולל פריצה מסוג אחר לגמרי.
הגמרא מספרת סיפור מרתק אודות רבי עקיבא:
בתחילת דרכו התורנית, כאשר זכה רק לידיעות דלות ומועטות בתורה, הוא השכים לצאת לבית המדרש. באמצע הדרך ראה גופת אדם מת מושלכת על הרצפה ואיש אינו מטפל בה, מה שמוגדר מבחינה הלכתית "מת מצווה". רבי עקיבא חשב לתומו שהדבר הנכון הוא לכבד את המת ולשאת את הגופה לבית עלמין מסודר במקום יישוב. רבי עקיבא סחב את המת למרחק גדול וקבר אותו בבית עלמין מאורגן.
אחר כך המשיך רבי עקיבא לבית המדרש וסיפר לחכמים על מה שעשה. אמרו לו: "על כל פסיעה ופסיעה שהיית פוסע, מעלין עליך כאילו היית שופך דמים!". כלומר: הוכחת את בורותך, את חוסר הידיעה שלך. מת שמוטל באמצע הדרך ואיש אינו מטפל בקבורתו, צריך לקבור אותו במקום ולא לחלל את הגופה בנשיאתה למרחק גדול.
חלפו שנים ורבי עקיבא צמח להיות גדול הדור. פעם הזכיר אחד מתלמידיו במבוכה את אותה שגיאה הלכתית שעשה רבי עקיבא בצעירותו, אך רבי עקיבא ענה תשובה מדהימה: "זו הייתה תחילת זכותי". כלומר, זה הרגע הכי חשוב בקריירה שלי. זה בדיוק היום שהפך אותי למה שאני, ואילולי אותה טעות – ספק אם הייתי כאן היום.
רבי עקיבא ידע על מה הוא מדבר, כי הוא צמח משם. הוא היה בעל תשובה, אדם שנאלץ ליצור את עצמו מחדש. הוא נולד כטיפוס אחד וחולל בעצמו מהפך באמצע החיים. לכן הוא יודע להעריך את הפוטנציאל של התבוסה, של ההפסד – כמנוע להצלחה. אם בעל התשובה יודע להפוך את רגע הנפילה כדי לעורר תשוקה עצומה לתיקון, ההפסד הופך להיות השלב הראשון של ההישג.
מה זה משבר?
כעת אפשר להבין את המחשבות שהנחו את משה רבינו להשליך את הלוחות על הארץ.
כשראה את המחולות וההשתוללות סביב העגל, משה הבין שעם ישראל זקוק לקשר הרבה יותר מעמיק עם הקדוש ברוך הוא. לא רק קשר אוטומטי שמבוסס על מה שקיבלו מלמעלה, אלא חיבור עמוק שיבוא מתוך בחירה ומתוך חדירה אל הכוחות העמוקים ביותר שלהם.
לכן משה מטיח את הלוחות לקרקע. הוא שובר כדי לבנות משהו חדש, עמוק הרבה יותר. בפעם הראשונה בני ישראל צריכים לחשוב מיהם ומהם ומה התוכניות שלהם מעצמם. וגם מלמעלה התגובה הייתה זהה: הלוחות הראשונים נשאו בתוכם רק את הבסיס לתנ"ך, ואילו הלוחות השניים נשאו בתוכם בסיס גם לעומק העיון של התורה שבעל פה, תלמוד, הלכות ואגדות. משום שכאשר יהודי נותן הרבה יותר מעצמו, גם הקדוש ברוך הוא משיב באהבה כפולה.
יש אמירה מפורסמת כזו, שהמילה "משבר" נושאת כפל משמעות: "משבר" הוא קושי, אבל זה גם המושג שמתאר את רגע הלידה, שמתרחשת ב"ישיבה על המשבר". כנראה שאם רוצים ללדת צריך משבר טוב…
בכך ביאר הרבי בהזדמנות אחרת את ההדגשה של משה רבינו בפרשת עקב: "ואשברם לעיניכם". משה מדגיש כי הוא יכול היה לשבור את הלוחות עוד בעודו למעלה בשמים, שהרי הוא שמע מהשם כבר שם על ההתפרקות שמתרחשת למטה. אך משה מדגיש כי שבירת הלוחות נועדה עבורם, כדי לזעזע אותם ולבנות משהו חדש, יפה הרבה יותר.
"מה אגיד לאבא"?
לפי המהלך הזה, אפשר לסגור את הפינות ולשוב לשאלת הפתיחה: למה יהודים שוברים כוס בחופה ואחרי השבירה צועקים "מזל טוב"?
בכך מזכירים לחתן ולכלה כי גם אם יישבר משהו ביניהם – ובוודאי יישבר במהלך החיים – לא קרה שום דבר. אדרבה, אחרי השבירה מגיע "מזל טוב". זה הרגע ליצור משהו יפה יותר ממה שהיה קודם.
והנה סיפור מרגש:
מעשה במגייס כספים מירושלים שיצא לאיטליה כדי לפתוח את הלבבות ואת הכיסים. הוא נכנס לביתו של יהודי עשיר במילאנו ועמד המום נוכח העושר שראה מול עיניו. נברשות קריסטל השתלשלו מהתקרה, רצפת השיש הייתה מכוסה בשטיחים אמנותיים ושולחן הסלון היה מעוטר בכלים מפוארים. הוא המשיך לסקור את החדר ולפתע ראה דבר מוזר: בתוך ארון סגור עמדה חנוכיית זהב מרהיבה ולידה ניצב בקבוק ובתוכו שברי זכוכית. מה לבקבוק שברים בתוך כל הפאר הזה?
הגביר ראה את פליאתו וסיפר כך:
נולדתי בהולנד למשפחה חסידית, למדתי בישיבה וקיבלתי חינוך קפדני. יום אחד הגיע מכתב מסבי באיטליה, בו הוא סיפר שחולשה תקפה אותו והוא מתחנן שאבוא לסייע לו בעסקים המסועפים. משפחתנו כולה התפרנסה בזכות סבא, והוריי נאלצו להסכים.
נשאבתי בכל כוחותיי לניהול העסק ולאט לאט שכחתי את החינוך שקיבלתי. פתאום שמתי לב שחלף זמן מנחה ולא צעדתי לבית הכנסת, פעם אחרת קרסתי מעייפות בלי תפילת ערבית, עד שיום אחד לא מצאתי את הזמן להוציא את התפילין מהארון.
חלפו שנים והגיע זמן חתונה. חיפשתי ומצאתי בת זוג שתתאים למעמד החברתי החדש שלי. גם היא באה מבית יהודי אך לא התעניינה במיוחד במסורת, וזה היה החינוך שהענקנו (או מדויק יותר: לא הענקנו) לילדינו.
ערב אחד אני חוזר מהמשרד ורואה חבורת ילדים ברחוב, כשבאמצע עומד ילד עם כיפה ובוכה: "מה אגיד לאבא?"…
התעניינתי מה קרה, והילד סיפר כי הערב הוא נר ראשון של חנוכה, ואביו שלח אותו לקנות בקבוק שמן זית. הוא מיהר לחזור והבקבוק נפל ונשבר, וכעת הוא מבוהל מהתגובה של האבא. המשפחה ענייה מאד, ואבא לא יסלח לו על הנזק הכספי.
נתתי לו את הסכום הדרוש לקניית בקבוק שמן חדש ושבתי הביתה. ניסיתי להמשיך את שגרת יומי, אך הבכי של הילד לא נתן לי מנוחה. "מה אגיד לאבא?"… – שמעתי את השאלה. גם אני כבר מתבגר, ילדיי יקימו עוד מעט בתים בעצמם – ומה אגיד לאבי שבשמים? האם אסביר שהעדפתי הצלחה חומרית על הקמת דור נוסף של יהודים?!
מבלי משים יצאתי מביתי ולראשונה מזה עשרות שנים קניתי בקבוק שמן זית להדלקת נרות חנוכה. ואז עשיתי עוד משהו: חזרתי לאותו מקום בו עמדה חבורת הילדים ואספתי את שברי הזכוכית מהרצפה. הכנסתי אותם אל תוך גזיר עיתון והנחתי את הפריט המשונה על שולחן העבודה שלי. הלילה ההוא היה ליל המהפך שהשיב את כל משפחתי למסורת אבות.
