שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַיהוָה כָּל הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה יוּמָת: (שמות לה. ב')
קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה לַיהוָה כֹּל נְדִיב לִבּוֹ יְבִיאֶהָ אֵת תְּרוּמַת יְהוָה זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת: (שמות לה. ה')
ויש להבין מדוע הסמיכה התורה הציווי של השבת לעשיית המשכן?
כמו כן בפרשה הקודמת פרשת כי תשא וכן במקומות נוספים מוצאים אנו את השילוב של השבת עם המשכן, עד כדי שכל הגדרת מלאכות האסורות בשבת מקורן במשכן, כל מלאכה חשובה שהייתה במשכן הרי היא מלאכת אב האסורה בשבת.
כמו כן יש להבין את סמיכות ציווי השבת למעשה העגל. קודם עשיית העגל נאמר "ושמרו בני ישראל את השבת" ובפרשתנו פרשת ויקהל אנו מוצאים אחר מעשה העגל שוב ציווי "ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קדש שבת שבתון לה'.." מה הקשר בין השבת והמשכן לחטא העגל?
חז"ל מלמדים אותנו כי שתי מצוות יקרות אלו שבת והמשכן הם תיקון וכפרה למעשה העגל!
בעניין השבת – הגמרא במסכת שבת קי"ח אומרת "כל השומר שבת אפילו עובד עבודה זרה כדור אנוש מוחלין לו". שמירת השבת הינה המחילה לעבודה זרה, כיוון שכאשר יהודי שומר שבת הרי שהוא מעיד על הקדוש ברוך הוא שברא את העולם בששה ימים, "ויכל אלוקים ביום השביעי", שלש פעמים מעידים אנו זאת. בתפילת שמונה עשרה, בברכת מעין שבע, ובקידוש. כמו כן כשאנו אומרים "זכרון למעשה בראשית", הרי מעידים אנו שיש בורא לעולם, וכשמזכירים אנו "זכר ליציאת מצרים" הרי שמודים אנו שהקדוש ברוך הוא בעצמו הוציאנו ממצרים ולא העגל.
ובעניין הקמת המשכן – אמרו חז"ל אמר הקב"ה יבוא זהב המשכן ויכפר על זהב העגל. הזהב שיביא כל נדיב לב למשכן יכפר על זהב העגל.
ויש לתמוה מדוע צריכים גם את מצוות השבת וגם את עניין המשכן כדי לכפר על עוון העגל?
הגמרא במסכת ע"ז אומרת, וא"ר יהושע בן לוי לא עשו ישראל את העגל אלא ליתן פתחון פה לבעלי תשובה שנאמר (דברים ה-כט) מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי כל הימים וגו', אלא למה עשו, לומר לך שאם חטא יחיד אומרים לו כלך אצל יחיד ואם חטאו צבור אומרים (לו כלך) אצל צבור, דהיינו ישראל שחטאו בעגל.
לא יאומן! כאילו שמעשה העגל היה ממש מאת ה' וכפי שכותב שם רש"י, גזירת מלך היתה לשלוט בם כדי ליתן פתחון פה לבעלי תשובה שאם יאמר החוטא לא אשוב שלא יקבלני אומרים לו צא ולמד ממעשה העגל שכפרו ונתקבלו בתשובה.
הקשה על כך האלשיך הקדוש, אם כל חטא העגל היתה גזירת המלך כדי לתת פתחון פה, למה נענשו ישראל על כך ונהרגו מהם שלשת אלפים איש?
ופירשו רבותינו, על פי הגמרא בקידושין פ"א:
מי שנתכוון לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה אמרה תורה צריך כפרה וסליחה, כיון שהיתה במחשבתו לאכול דבר אסור. אף כאן במעשה העגל, גם אם היה מעשה זה באונס, בכל אופן צריכים כפרה לפחות על המחשבה.
וכן מצאנו במצרים כשהיה קטרוג על עם ישראל, הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה, אמר הקדוש ברוך הוא, המצרים עבדו עבודה זרה מרצון ואילו בני ישראל מאונס.
לפי זה יובן מדוע מסנגר משה על בני ישראל במילים אלו, "למה ה' יחרה אפך בעמך אשר הוצאת מארץ מצרים" מדוע היה לו להדגיש מארץ מצרים?
אלא כשם שמחלת להם במצרים על עבודה זרה שעבדו מאונס, אם כן גם פה בעגל היו אנוסים בגזירת מלך כדי לתת פתחון פה לבעלי תשובה.
המורם מהם שגם השבת וגם המשכן באו לכפר על העגל. כיון שבעגל חטאו גם במחשבה וגם במעשה, ואילו על השבת נאמר "לעשות את השבת" שהיא בגדר עשיה כנגד עשיית העגל.
השבת היא מצוה חשובה ומרכזית בתורה. מצוה שנאמרה בעשרת הדברות, ושוב חוזרת ונשנית הרבה פעמים בתורה. מובא בחז"ל – בתורה, בנביאים ובכתובים מצינו שהשבת שקולה כנגד כל המצוות שבתורה וכו' (ירושלמי נדרים פ"א ה"ט).
אחת המצוות בתורה שאנו לא שמים לב אליה היא: לעבוד! שלש פעמים מצווה התורה ששת ימים תעשה מלאכה
שֵׁשֶׁת יָמִים תַּֽעֲשֶׂה מַֽעֲשֶׂיךָ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת לְמַעַן יָנוּחַ שֽׁוֹרְךָ וַֽחֲמֹרֶךָ וְיִנָּפֵשׁ בֶּן אֲמָֽתְךָ וְהַגֵּֽר: {שמות פרק-כג, יב}
שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּֽעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַֽיהוָֹה כָּל הָֽעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה יוּמָֽת: {שמות פרק-לה, ב}
שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּֽעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ כָּל מְלָאכָה לֹא תַֽעֲשׂוּ שַׁבָּת הִוא לַֽיהֹוָה בְּכֹל מֽוֹשְׁבֹֽתֵיכֶֽם: {ויקרא פרק-כג, ג}
בשום דת אין ציווי לעבוד, אתה רוצה לעבוד – תעבוד, לא רוצה לעבוד אל תעבוד.
אחד החוקים הקיימים היום הוא גיל פרישה. הגיל שבו ניתן לפרוש מעבודה לגמלאות, הוא כיום 67 לגברים ו- 62 לנשים. מה שנקרא 'פנסיה'. גם אם אתה ב"ה עדיין במלוא גבורתך, כחך במותניך, אתה צריך לפרוש, פרישה כפויה.
יש מדינות שהפרישה היא לפי בחירת העובד, ברצונו יפרוש וברצונו ימשיך בעבודתו. אם עדיין כוחו במותנו ויכול הוא עדיין לעבוד וזה רצונו למה למנוע זאת ממנו. אדם בלי עבודה מאבד את הכבוד העצמי שלו, אין לו סיבה לקום בבוקר
על פי התורה אין מושג כזה של יציאה לגמלאות. אדם צריך וחייב לעבוד עד יומו האחרון או עד שהוא כבר לא מסוגל לעבוד
כך מצאנו בתורה בחומש במדבר (פרק ח' כד' – כו') לגבי הלוויים: זֹאת אֲשֶׁר לַלְוִיִּם מִבֶּן חָמֵשׁ וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה יָבוֹא לִצְבֹא צָבָא בַּעֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד: וּמִבֶּן חֲמִשִּׁים שָׁנָה יָשׁוּב מִצְּבָא הָעֲבֹדָה וְלֹא יַעֲבֹד עוֹד: וְשֵׁרֵת אֶת אֶחָיו בְּאֹהֶל מוֹעֵד לִשְׁמֹר מִשְׁמֶרֶת וַעֲבֹדָה לֹא יַעֲבֹד כָּכָה תַּעֲשֶׂה לַלְוִיִּם בְּמִשְׁמְרֹתָם:
אומרת התורה הלוויים יעבדו מגיל עשרים וחמש עד גיל חמישים שנה. ומה היתה עבודתם? לסחוב את המשכן על כתפיהם. וכשמגיעים לגיל חמישים היו נותנים להם עבודות קלות יותר במשכן, כמו למשל שוער, שומר, מייעץ, שומרי משמרת ה'. אין מושג של לא לעשות כלום, לא לעבוד, העבודה היא חיינו, בלי עבודה אין חיים
כמה נתנו דעתם חכמים והזהירו את האדם על עשיית מלאכה
באבות דר' נתן (כא') כתב, היה רבי אליעזר אומר: 'גדולה היא מלאכה שכשם שנצטוו ישראל על השבת כך נצטוו על המלאכה' שנאמר (שמות כ, ח): "ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך":
אמר רבי יוסי גדולה היא מלאכה שכל מי שאינו עוסק במלאכה הרי זה מתחייב בנפשו
רבי יהודה אומר גדולה מלאכה שאין אדם מת אלא מתוך הבטלה.
ועוד היה רבי אומר גדולה היא מלאכה שאפילו אם יש לאדם חצר או גינה (חרנים) [חרבים] ילך ויעסוק בהם כדי שיהא עסוק במלאכה. אל תתבטל!
וכך נפסק להלכה בשו"ע אורח חיים, סימן קנ"ו: אח"כ ילך לעסקיו, שכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עון, כי העוני יעבירנו על דעת קונו. ומכל מקום, לא יעשה מלאכתו עיקר, אלא עראי. ותורתו קבע, וזה וזה יתקיים בידו.
אם כך מדוע מצווה התורה לעבוד רק ששה ימים, מה עם יום השביעי, לא חבל על עוד יום עבודה, כך לבזבז שביעית זמן מהחיים ללא עבודה?
שנית, למה השבת כל כך חשובה אצל הקב"ה, עד שהוא אוסר עלינו לעשות מלאכה ביום השבת אפילו אם אין בה שום מאמץ וטרחה
אומרת התורה: ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדורותם ברית עולם ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש.
הקב"ה כרת עם עם ישראל ברית עולם, ברית זוהי התחייבות של התקשרות בין הצדדים, בין הקב"ה לעם ישראל. ולא זו בלבד אלא גם אות היא לעולם, אות זה סימן, אומר הקב"ה השבת היא אות, סימן, שששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש.
הקב"ה לא מסתפק בהצהרות מן השפה ולחוץ, זה לא מספיק רק שתאמר בפיך אני מאמין שהקב"ה ברא את העולם בששה ימים, זה דיבורים בעלמא. הקב"ה מבקש שתעשה מעשים ולא רק דיבורים. אם אתה מאמין באמונה שלימה שבראתי את העולם בששה ימים וביום השביעי שבתתי ממלאכה, אז גם אתה ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי תשבות, אמונה אמיתית ושלימה מתבטאת במעשים ולא רק בדיבורים.
ממה צריך אדם לשבות בשבת? אומרת התורה מפורשות, מכל מלאכה!
נשים לב שהתורה לא אוסרת לעשות עבודה, התורה אוסרת לעשות מלאכה. שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּֽעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַֽיהוָֹה כָּל הָֽעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה יוּמָֽת: {שמות פרק-לה, ב}
אדם שטרח ועמל ואף הזיע בשבת כשאירח מוזמנים רבים לשבת חתן. הרים כסאות ושולחנות, הוציא ארגזי שתיה מהמקרר, מילצר ודאג שלא יחסר כלום לשום אחד והכל כמובן בשמירת השבת כהלכתה. האם אדם זה חילל את השבת? חלילה וחס. הנה לנו דוגמה לאדם שעבד קשה בשבת ואף הזיע, ובכל זאת לא חילל את השבת. מה שהתורה כן אוסרת זה יצירה, מלאכה. התורה לא אוסרת עבודה, התורה כן אוסרת מלאכה!
השבת ניתנה למנוחה ולעונג, 'וקראת לשבת עונג'. יש מי שטוען ואומר המנוחה והעונג שלי בשבת זה לקחת את המשפחה לים, למה זה אסור, הרי זה לא עבודה?
ויש האומרים שב"ה בשבת הם לא עובדים הם שובתים מעבודתם, סוגרים את עסקיהם והם מענגים את השבת בזה שלוקחים את משפחתם לטייל בחיק הטבע, יש מחמירים ועושים גם מנגל, ויש שהולכים לים או לבקר משפחה וכדומה וטענתם בפיהם שהם לא עובדים אלא שובתים בשבת. אז למה זה אסור?
אומרת התורה: "אם תשיב משבת רגלך עשות חפציך ביום קדשי וקראת לשבת ענג לקדוש ה' מכבד וכבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפצך ודבר דבר. אז תתענג על ה' והרכבתיך על במותי [במתי] ארץ והאכלתיך נחלת יעקב אביך כי פי ה' דבר" (ישעיהו נח, יג-יד). '"וכבדתו מעשות דרכיך". "וכבדתו" – שלא יהא מלבושך של שבת כמלבושך של חול. "מעשות דרכיך" – שלא יהא הילוכך של שבת כהילוכך של חול. "ממצוא חפצך" – חפציך אסורין, חפצי שמים מותרין. "ודבר דבר" – שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול, דבור אסור.
בשולחן ערוך אורח חיים סימן שא פסק מר"ן: אֵין לָרוּץ בְּשַׁבָּת אֶלָּא אִם כֵּן הוּא לִדְבַר מִצְוָה כְּגוֹן לְבֵית הַכְּנֶסֶת אוֹ כַּיּוֹצֵא בּוֹ. מוסיף מר"ן ואומר: בַּחוּרִים הַמִּתְעַנְּגִים בִּקְפִיצָתָם וּמְרוּצָתָם, מֻתָּר להם לקפוץ ולרוץ בשבת. אם הם נהנים מכך למה לא? שיקפצו וירוצו
מה ההבדל בין עבודה למלאכה?
בשפה העברית שהיא שפה מהותית ולא שפה שנוצרה בהסכמה, המילים עבודה ומלאכה נראות זהות. אך לא כן. אם נעמיק ונבדוק נגלה שיש הבדל מהותי בין עבודה למלאכה. שורש המילה מלאכה הוא מ ל ך – מלך ושורש המילה עבודה הוא ע ב ד – עבד
הפלא ופלא, שתי מילים שנראות לכאורה זהות ומשמעותן שונה כרחוק מזרח ממערב. האחת משורש מלך, האדם המורם מעם, בראש הפירמידה. והשניה משורש עבד, האדם הנמצא בתחתית שבתחתית
עבודה נקראת היכן שיש הוצאת אנרגיה, יגיעה, טרחה כמו עבד
ומלאכה לעומת זאת תקרא אפילו אם לא תהיה כל יגיעה, אבל יש בה גילוי של מחשבה וסידור אנושי. אדם יכול לשבת כמו מלך וללא שום מאמץ ויגיעה, אלא רק לגעת בקצה אצבעותיו על מסך קטנטן, מה שנקרא טאש נגיעת יד ובזה יפעיל מכשירים שונים, או ידליק את החשמל וכדומה, זה נקרא מלאכה
עבודה כרוכה בטרחה, מלאכה אינה כרוכה בטרחה
לברור זה יש השלכות חשובות מאוד ביחס לשבת ולמועדים.
בצבור הכללי נשמעת פעמים רבות טענה כי התורה אסרה את המלאכה בשבת בזמן שהיא היתה רווית עמל ויזע, אבל היום כשלהדליק אור למשל זו מלאכה קלילה אין כל טעם לאוסרה.
היוצא מבירורנו לא כך. ביחס לשבת התורה אסרה כל מלאכה, וכן ביחס ליום הכיפורים. בכל שאר המועדים תמיד התורה אסרה רק מלאכת עבודה, שזה איסור פחות גורף, ולמעשה מותר במועדים לעשות מלאכות אוכל נפש כשהן לטובת החג עצמו, וכן הותר להעביר אש בהם. בשבת התורה אסרה כאמור כל מלאכה, ופרושה כל פעולה מכוחנו שמשנה דבר מטבעו הרגיל בטבע, אף אם לא התיגענו כלל במלאכה.
האתגר שלנו ביום השבת לעבור במנהרת הזמן לעולם שכולו טוב, שבו הכל כבר מסודר ואנו איננו צריכים לסדר בו כלום.
האם בבריאת העולם נעשתה עבודה?
עיון בפסוקי הבריאה בפרשת בראשית מגלה שאכן אין כל לשון של עבודה. הקב"ה לא עבד בבריאת העולם, הוא כן עשה מלאכה.
וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם: וַיְכַל אֱ-לֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה: וַיְבָרֶךְ אֱ-לֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱ-לֹהִים לַעֲשׂוֹת:
אנו רואים שלא מוזכרת כל עבודה ביחס לקב"ה בבריאת העולם, רק מלאכה. על פי הסברנו מובן למה, עמל ויזע בודאי שלא היו לו לבורא, אבל מחשבה וסידור מעשי ברור שהיו.
שואלים חכמינו כיצד הפסוק אומר שהקב"ה השלים מלאכתו ביום השבת וגם ששבת ממלאכתו?
ועונים שהוא ברא בשבת את המנוחה. היא השלמת הבריאה, לכן ביחס לכלל מלאכת הבריאה המנוחה היא השלמת הבריאה. אבל כשהיא לעצמה, היא אינה מלאכה. היא שבת מנוחה.
ושאלת השאלות מדוע הקב"ה שבת ביום השביעי והמנוחה בשבת היא בעצם השלמת הבריאה וכי הקב"ה זקוק למנוחה?
בפרשת בראשית נאמר: וַיְבָרֶךְ אֱ-לֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱ-לֹהִים לַעֲשׂוֹת: (בראשית ב' ג')
הקב"ה שבת ממלאכה, הפסיק ליצור ולבנות
בעשרת הדברות כתוב: כִּי שֵֽׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה יְהֹוָה אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עַל כֵּן בֵּרַךְ יְהוָֹה אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַֽיְקַדְּשֵֽׁהוּ: (שמות כ' יא')
וינח – מי צריך לנוח? מי שמתעייף. וכי אצל הקב"ה חלילה יש מושג של להתעייף? בכל בוקר מברכים אנו, ברוך הנותן לייעף כח. מקור הכח והעוצמה זה הקב"ה, אם כן מה זה וינח ביום השביעי
ובפרשת כי תשא כתוב: בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹת הִוא לְעֹלָם כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה יְהוָֹה אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַֽשׁ: (שמות לא' יז')
וינפש אומר רש"י: כתרגומו ונח, יצא לנופש. וכל לשון נופש הוא לשון נפש, שמשיב נפשו ונשימתו בהרגיעו מטורח המלאכה.
הקב"ה צריך נופש? הקב"ה צריך מנוחה? ומי שכתוב בו לא ייעף ולא ייגע (ישעיה מ, כח.), והרי כל פעלו במאמר, כל בריאת העולם היתה באמירה, ויאמר אלוקים יהי אור ויהי אור, אשר במאמרו ברא שחקים וברוח פיו כל צבאם. כל הבריאה היתה באמירה, אם כן מה זה וינפש?
עלינו לדעת כי השבת ניתנה לנו כדי שנעצור את מרוץ חיינו היומיומיים ונחזור לעצמנו, נחזור למהות שלנו, נחזור לימי הבריאה, לעשות חשבון נפש על תכלית האדם בעולמו
גם אם לא היתה השבת מעבר ליום מנוחה שנצטווינו עליו מפי ה', כפי שהדבר מתגלה במבט שטחי – מה רבה היתה הברכה שהשבת צופנת בחובה.
לולא יום השבת שציווה ה' לנוח בו – אימתי היית נח מעמלך? אימתי היית שב אל בני ביתך, אל רוחך ונפשך, אל אלוקיך ואל תורתו?
הבט היטב! כל אשר סביבך פועל ללא הרף, יומם ולילה לא ישבות. הכל שוטף במרוצה במלחמת חיי השעה. כל העומד במנוחה – יירמס. התוכל לומר "דום" לעמלך, לדאגותיך, לחיי השעה? התעצור כח לנער את רגליך מאבק דהרת החיים? התוכל למשול ברוחך, מבלתי הביט בדאגה אל המטרה, שעודנה ממך והלאה? התוכל לפסוע אל הוויית האדם בגן עדן, כאן עלי אדמות?
"גן עדן"? מי מבני אנוש יעיז לשאת עוד את שם "גן עדן" על דל שפתיו? הן שערי גן עדן ננעלו זה מכבר בפני האדם. והאדמה – קוץ ודרדר תצמיח לו, בזיעת אפו יתייגע עבור פת לחם, ובדאגה ואנחה יאכלנה.
מבלי השבת, מבלי מנוחה, יעמול האדם ללא הרף ודאגה תנקר תדיר במוחו. גם אם אלפי חכמי לב יחתרו להוסיף לאדם דעת, גם אם אלפי המצאות חדישות ירבו לו יום יום כח ועוצמה, לא ירבה אושרו. וכמאמר החכם "יוסיף דעת – יוסיף מכאוב" (קהלת א', י"ח). כרוב ההמצאות כן ירבו צרכי האדם.
רק השבת תחולל את כל הנפלאות האלה, רק במצוות אלוקיך תמצא מנוח. לשווא תהיה כל יגיעתך, לבחור לך יום מנוחה אחר במקום השבת. הגוף אמנם יתענג, אך הלב לא ישבות וחרות לא תמצא בו. רק ה' הוא הנותן מנוחה לרוחך ההומה, ומשיב את נפשך הסוערת למנוחתה. רק שבת ה' מביאה לך מנוחה שלימה, מנוחת אמת ואמונה.
הקב"ה מצווה אותנו ששת ימים תעבוד! צריך לעבוד כי העבודה היא חיינו, הבטלה הורגת. אך ביום השביעי תשבות, תחזור למקור, אל תתבהם, אל תתגשם בעבודה ותשכח מי אתה ומה אתה ולכן ביום השביעי יהיה לכם קודש שבת שבתון לה'
השבת היא מתנה טובה שנתן הקב"ה לעם ישראל
"אך את שבתתי תשמרו כי אות הוא ביני וביניכם לדרתיכם לדעת כי אני יהוה מקדשכם": (שמות לא. יג') א"ל הקב"ה למשה מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה ואני מבקש ליתנה לישראל לך והודיעם (שבת י'.ב')
אל חדרו של הרב הקדוש רבי שלום מבלז זצ"ל נכנס כפרי אחד ושטח לפניו תחינתו שיתפלל למענו.
"מה מעשיך?" שאל אותו הרבי.
"עובד אדמה הנני", השיב הכפרי.
"האם שובת הנך מכל מלאכה ביום השבת?" המשיך הרבי לשאול.
התחיל הכפרי לגמגם: "יסלח לי הרבי, כי בשדה אי אפשר לשבות לגמרי מכל העבודה במשך יום שלם."
כששמע הצדיק, כי מודה הנהו, שעושה הוא את שבתו חול, התחיל להוכיח אותו ולדבר על לבו דברי מוסר, שישפר את דרכיו וינוח ביום השבת, גם נתן לו עצות כיצד יבצע זאת הלכה למעשה, שלא ינזקו יבוליו בשדה.
סוף סוף, לאחר שעה ארוכה של דברי שכנוע, נאות הכפרי להבטיח כי ישמע בקול הרבי, אך בקשה אחת לו, אמר, שיואיל הצדיק לחכות עד אחרי עונת הקציר והאיסוף, שהם ימי העבודה ה"בוערת" בשדה, ואחר כך יתחיל לשמור את השבת כהלכתה.
חיוך עלה על שפתיו של הרבי מבלז, והוא אמר לכפרי: "שמע נא את הסיפור אשר אספר לך".
בימי קדם נהוג היה, כי לכל פריץ מאדוני הכפרים היה יהודי שניהל את בית המזיגה, והוא היה תלוי בחסדי אדוניו הפריץ כעבד נרצע.
פעם אחת עשה אחד הפריצים משתה גדול לכל חבריו, ובו נטלו חלק כל בעלי האחוזות הגדולים מאותו הגליל. כטוב לב הפריצים ביין, החלו להתפאר איש איש ביהודי "שלו", וכל אחד מנה את מעלותיו של המוזג אשר בכפרו. כששמע הפריץ בעל המשתה את דבריהם, התנצח עמם והתפאר, כי היהודי אשר בכפרו עולה על כל האחרים אשר בכפרי חבריו, כי עבד נאמן כמוהו לא נמצא בכל הארץ, ומסור הוא בכל לבו ונפשו לאדוניו הפריץ. "אם אמנם כדברך כן הוא", נענו הפריצים האחרים ואמרו, הבה נעמיד אותו בניסיון וניווכח אם צדקת או לא." "ומהו הניסיון אשר נטיל עליו?" שאל הפריץ. "אתה תצווה עליו להמיר את דתו, ואם ישמע בקולך, אז נדע כי באמת לא נמצא עבד נאמן כמוהו".
מיד ציוה הפריץ לקרוא אליו את המוזג היהודי. כששמע הלה כי הפריץ מזמינו אליו, לבש את בגדי השבת שלו ובפיק ברכים התייצב לפני אדוניו המוקף בחבר מרעיו.
"מושקה", פנה אליו הפריץ בחביבות יתרה, שלא כהרגלו, "דורש אני ממך שתמיר את דתך."
"מה זאת תבקש ממני, אדוני הפריץ?" גמגם היהודי בפחד.
"אחת גזרתי ולא אשנה", הרעים עליו הפריץ בקולו, "ואם לא תשמע לדברי, דע לך כי מרה תהיה אחריתך".
הכפרי המסכן הרהר רגע, ולבסוף אמר: "תן נא לי, אדוני, רשות ללכת ולהמלך באשתי".
נאות הפריץ לבקשתו, והיהודי מיהר לביתו לספר לאשתו על הפקודה שקיבל. האשה, שהיתה קלת דעת, נבהלה לשמע איומי הפריץ ואמרה לו: "אל תמרה את פי אדונך, אלא לך ועשה כדבריו".
שב האיש ומסר לפריץ את תשובת אשתו, והלה שמח מאוד על שהוכיח את נצחונו לידידו, ובשביעות רצון אמר: "טוב איפוא, מהיום והלאה יהיה שמך איון, ואף את שם אשתך תחליף, ועתה לך לשלום".
עברו חדשים אחדים, ושוב הופיע שליח מאת האדון, לקרוא אליו את "איון". כשהלה בא אל הארמון, אמר לו הפריץ: "מעתה תוכל לשוב לאמונתך הראשונה ושמך יהיה מושקה כמקודם".
"גם הפעם לא אעשה מאומה ללא עצת אשתי", ענה הכפרי. הוא שב לביתו לשאול את פי אשתו לדעתה, אך האשה החמיצה פניה ואמרה: "אמנם טוב ונעים יהיה לחזור לאמונתנו הישנה, אך עתה הולכים וקרבים ימי הפסח, והעבודה בביעור חמץ תהיה רבה מאוד. גם נותרה לנו עדין כמות גדולה של בשר חזיר וחבל מאוד יהיה לזרקו, לכן שוב לאדונך ובקש ממנו שיואיל להמתין עד אחרי הפסח, ואז נעשה כרצונו, ונהיה יהודים כמקודם…"
כשסיים הצדיק מבלז את סיפורו, נשא עיניו אל הכפרי העומד מולו וראה, כי הלה הבין היטב את הרמז ואת הנמשל. ומיד קבל עליו הכפרי להתחיל מיד בשמירת השבת כהלכתה".
מספרים על צדיק אחד שדפק על דלת ביתו עני וביקש צדקה
חיפש הצדיק כסף בבית ולא מצא הלך לבית גנזיה של אשתו וחיטט בתכשיטים וראה טבעת קטנה. ונתן לעני את הטבעת במקום הצדקה. העני שמח מאוד והלך למכור את הטבעת.
כשחזרה אשתו של הצדיק ופתחה את בית גנזיה גילתה לתדהמתה כי הטבעת נעלמה, והחלה לצעוק גנבו! גנבו!
שאל אותה בעלה למה את צועקת? מה קרה? ענתה לו, הטבעת נעלמה. אמר לה בעלה אל תדאגי, הטבעת לא נגנבה. עני בא לבקש צדקה ולא היה לי מה לתת לו ונאמר "אל תשיב דך נכלם" אז נתתי לו את הטבעת הקטנה.
אמרה לו אשתו מה עשית, אתה יודע כמה הטבעת הזאת עולה? ארבעים וחמשה זהובים! עשויה היא מזהב טהור. שמע זאת הצדיק ונבהל, לבש את מעילו והחל לרוץ לכוון העני. כשראה אותו העני רודף אחריו התחיל לברוח כל עוד נפשו בו, לבסוף תפס אותו הצדיק כשהוא מתנשף ואומר לו: "תשמע!" התחיל העני לרעוד ולבכות ואמר: "מה אתה רוצה אתה נתת לי את הטבעת אני לא גנבתי אותה". אמר לו הצדיק: רק רציתי לעדכן אותך, הטבעת שווה ארבעים וחמשה זהובים. שלא תמכור אותה בזול, זו מתנה יקרה, ע"כ המשל.
הנמשל: א"ל הקב"ה למשה מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה ואני מבקש ליתנה לישראל לך והודיעם (שבת י'. ב') שלא ימכרו אותה בזול, שיידעו את ערכה האמיתי. "לקראת שבת לכו ונלכה כי היא מקור הברכה".
