הפרשה האחרונה בספר שמות

אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל פִּי מֹשֶׁה עֲבֹדַת הַלְוִיִּם בְּיַד אִיתָמָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן: פרשת פקודי

אלה פקודי. בפרשה זו נמנו כל משקלי נדבת המשכן לכסף ולזהב ולנחשת, ונמנו כל כליו לכל עבודתו : רש"י

משה רבנו מוסר דו"ח על כל התרומות שנתקבלו למלאכת המשכן כמו שכתוב מפסוק כד והלאה. כָּל הַזָּהָב הֶעָשׂוּי לַמְּלָאכָה בְּכֹל מְלֶאכֶת הַקֹּדֶשׁ וַיְהִי זְהַב הַתְּנוּפָה תֵּשַׁע וְעֶשְׂרִים כִּכָּר וּשְׁבַע מֵאוֹת וּשְׁלֹשִׁים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ: וְכֶסֶף פְּקוּדֵי הָעֵדָה מְאַת כִּכָּר וְאֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת וַחֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ:

במדרש תנחומא שואל: מדוע הוצרך משה רבנו למסור דו"ח על התרומות? את היסוד הזה מבארים חז"ל במדרש תנחומא:

וְלָמָּה עָשָׂה חֶשְׁבּוֹן. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַאֲמִינוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא (במדבר יב, ז), וּמֹשֶׁה נָתַן חֶשְׁבּוֹן? אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁשָּׁמַע לֵיצָנֵי הַדּוֹר שֶׁהָיוּ מְשִׂיחִין אַחֲרָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָיָה כְּצֵאת מֹשֶׁה וְגוֹ' וְהִבִּיטוּ אַחֲרֵי מֹשֶׁה (שמות לג, ח). וּמֶה הָיוּ אוֹמְרִים. רַבִּי יִצְחָק הָיָה דוֹרֵשׁ לְשֶׁבַח (וכו', כי תשא כז). וַחֲבֵרוֹ מְשִׁיבוֹ, רֵיקָה, אָדָם שֶׁנִּתְמַנָּה עַל מְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן עַל כִּכְּרֵי כֶסֶף וְעַל כִּכְּרֵי זָהָב שֶׁאֵין לָהֶם חֵקֶר וְלֹא מִשְׁקָל וְלֹא מִנְיָן, מָה אַתָּה רוֹצֶה, שֶׁלֹּא יִהְיֶה עָשִׁיר? כְּשֶׁשָּׁמַע כֵּן, אָמַר חַיֵּיכֶם, מִשֶּׁנִּגְמְרָה מְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן אֲנִי נוֹתֵן לָהֶם חֶשְׁבּוֹן. כֵּיוָן שֶׁנִּגְמְרָה, אָמַר לָהֶם: אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן.

שואל האבן עזרא למה הזכיר מה עשו בכסף ובנחושת ולא הזכיר מה עשו בזהב התנופה? מדוע יש פירוט מה נעשה בכסף ובנחושת, ואילו לגבי הזהב מופיע רק המשקל?

ותירצו על כך כי כך דרכם של קמצנים שנותנים תרומה מועטת ופוערים את פיהם, ודורשים לדעת מה נעשה עם הכסף? מה שאין כן בנדיבי לב שנותנים אמון בגבאי צדקה, וכאשר נותנים תרומה, הרי שנותנים תרומה נאה בעין טובה ולא דורשים דין וחשבון לדעת מה נעשה עם תרומתם?

לפי זה יובן שאלו שתרמו את הזהב לא ביקשו לדעת פירוט מה נעשה עם תרומתם, כיוון שהיה להם אמון מלא במשה רבנו, לכן לא היה פירוט מה נעשה עם הזהב, אך אלו הקמצנים, אלו נותנים בעין רעה, אלו שנתנו כסף

ונחושת, הם הם שפערו את פיהם, דיברו ובקשו לדעת היכן ומה נעשה עם אותם פרוטות שתרמו. ולכן דוקא בכסף ובנחושת היה פירוט מלא.

פרשתנו, פרשה מופלאה היא. התורה הקדושה שחוסכת כל כך במילותיה, ויש לדייק בה כל אות ותג וללמוד את משמעויותיהם וכוונותיהם. התורה הקדושה שרמזה דינים ברמזי היקש וגזירה שווה, הקדישה להקמת המשכן ארבע פרשיות שלמות: תרומה, תצוה, ויקהל ופקודי! פרשה על הציווי ופרשה על העשיה, ופרשה למסירת דיווח מפורט לאן הכסף הלך:

כָּל הַזָּהָב הֶעָשׂוּי לַמְּלָאכָה בְּכֹל מְלֶאכֶת הַקֹּדֶשׁ וַיְהִי זְהַב הַתְּנוּפָה תֵּשַׁע וְעֶשְׂרִים כִּכָּר וּשְׁבַע מֵאוֹת וּשְׁלֹשִׁים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ: {כה} וְכֶסֶף פְּקוּדֵי הָעֵדָה מְאַת כִּכָּר וְאֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת וַחֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ: {כו} בֶּקַע לַגֻּלְגֹּלֶת מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ לְכֹל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה לְשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים: {כז} וַיְהִי מְאַת כִּכַּר הַכֶּסֶף לָצֶקֶת אֵת אַדְנֵי הַקֹּדֶשׁ וְאֵת אַדְנֵי הַפָּרֹכֶת מְאַת אֲדָנִים לִמְאַת הַכִּכָּר כִּכָּר לָאָדֶן: {כח} וְאֶת הָאֶלֶף וּשְׁבַע הַמֵּאוֹת וַחֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים עָשָׂה וָוִים לָעַמּוּדִים וְצִפָּה רָאשֵׁיהֶם וְחִשַּׁק אֹתָם: {כט} וּנְחֹשֶׁת הַתְּנוּפָה שִׁבְעִים כִּכָּר וְאַלְפַּיִם וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁקֶל:

דין וחשבון מפורט, על כל פרוטה! זהב, כסף, ואף נחושת!

היה הגאון רבי מאיר שפירא זצ"ל, ראש ישיבת חכמי לובלין, תמה ומתפלא: כאשר בני ישראל חטאו בחטא העגל, נאמר בו: "ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב אשר באוזניהם". כל העם – שש מאות אלף איש, מגיל עשרים עד שישים. הווי אומר, שבכללותם מנו למעלה ממליון איש, מלבד הערב רב. רק לחשוב על מליון נזמים, עגילים, צמידים, רבידים, מחרוזות, שרשראות, תליונים: "וכסף הרביתי להם וזהב עשו לבעל", וכך אמרו בגמרא ברכות לב ע"א על הפסוק "ודי זהב", כך אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא : בשביל כסף וזהב שהשפעת להם לישראל עד שאמרו "די" – הוא גרם שיעשו את העגל. אם כן, לא תרמו נזם קטן, או טבעת זהב בלבד. מליון איש ומעלה הביאו הררי זהב – ומכל זה יצא… עגל, (עגלון קטנטן) אפילו לא שור ראוי לשמו…

ואיש לא תמה, איש לא תהה, איש לא ביקש דין וחשבון.

ואילו כאשר משה רבינו מבקש תרומות למשכן, וכשהאומנים רואים שיש די והותר הם קוטעים את מסע ההתרמה. ומתרומה זו יוצקים מנורה שגובהה כקומת אדם והיא מיקשה אחת זהב טהור. וכדי להגיע לזהב טהור מספרת הגמרא במנחות כט' ע"א שהביאו אלף כיכרות זהב והכניסון אלף פעמים לכור, עד שנותר מהן כיכר אחד של זהב טהור, צרוף ומזוקק! וארון הברית, הכפורת והכרובים – זהב טהור. מזבח הקטורת מצופה זהב, השולחן מצופה זהב, עשרות עמודים נישאים, כשישה מטרים גובהם, והם מצופים זהב טהור, ובריחיהם מצופים זהב. הפרוכת והמסך ובגדי הכהונה רקומים זהב, הציץ והחושן ופעמוני המעיל עשויים זהב. ומשה רבינו עומד ומוסר דין וחשבון, לאן הלך הזהב… מדווח על כל פרוטה,

הרי זה מזעזע, הרי זה מקומם, כסף כה רב נשפך כמים לתיאטרוני תועבה, במסווה של תרבות בידור. שחקנים לועגים ובזים לכל הקדוש והיקר, מכפישים ומתלוצצים מערכים, מנאצים את קדשי ישראל, וזוכים לתמיכה ביד רחבה. המדינה מממנת נסיעות פאר לרחבי העולם, ואיש אינו דורש דין וחשבון כאשר מליונים זורמים לקיומם של כמה עשרות אנשי בוהמה תלושים ומנוכרים.

מליונים אחרים זורמים לאגודות הספורט. שהרי חייבים להבריא את הגוף, חייבים להתעמל. ומה יותר בריא מאשר רבבות צופים שיוכלו לשבת בנוחות ולצפות כאשר הכושים האמריקאיים של מכבי פלוני מתחרים בכושים האמריקאיים של הפועל פלמוני? ! אז אם חותמים חוזים בסך רבבות דולרים עם אותם כושים, ודאי שהמדינה חייבת לסבסד את האגודה, לתפארת עם ישראל וחזונו.

כמה כסף נשפך לקיבוצים, לבית ברל ובית שמרל, לכל מיני מכונים ומוסדות. כמה לאוניברסיטאות ולקרנות שונות ומשונות. ואיש לא שואל ודורש, איש אינו עוקב ובולש. היכלות שן דוממים וקופאים על שמריהם, מוזיאונים שוממים ותערוכות מפהקות מתוחזקים במימון ממשלתי נדיב, וזה מובן. זו תרבות.

אבל אם מבקשים לתקצב גם פעילות חיה, תוססת ומפוארת של מורשת אבות ומסורת דורות של הנחלת תורה וחינוך שורשי. שיעורי תורה, חוגי לימוד, מועדוני נוער תורניים – או אז קמה זעקה, "הדתיים סוחטים, הייחודיים חוגגים". והכותרות רועשות, ובגצ"ים מוגשים. כיצד יעלה על הדעת לתת… למשכן?! חלילה, יש לפטם את העגל…

כל זה נכון, אמת ויציב. אבל מה נוכל לעשות לנוכח סדר הקדימויות המעוות, סולם הערכים ההפוך? רק להתמרמר ולהוקיע, לא יותר. אז הנה, יש לנו הזדמנות פז לשנות דברים. אם רק נפנה את המבט אלינו פנימה.

אם נזכור ונסקור את סדר הקדימויות שלנו. כמה זמן (שלא לדבר על כסף) מופנה לגוף וכמה לנפש. כמה לבטלה וכמה לנשמה. כמה מפטמים אנו את 'העגל' וכמה נותנים אנו 'למשכן'!…

ואפשר לבאר בפן אחר, שכל מה שביקשו דו"ח לדעת מה נעשה עם תרומותיהם, היה זה כתוצאה מכך שמשה רבנו הוציא קול במחנה להפסיק להביא תרומות כיון שיש די והותר, ולכן ביקשו לדעת האם הם זכו לכך שבתרומותיהם אכן נעשה דבר מה עבור המשכן או שמא נותר כספם בעודפים?

וחלילה לומר שחשדו במשה שלקח לעצמו, כיוון שאם היה לוקח לעצמו מדוע ביקש להפסיק עוד תרומות, אדרבה שיביאו עוד כדי שיהיה לו עוד מה לקחת.

מכאן נלמד מוסר כמה צריך אדם לעשות חשבון נפש עוד בהיותו כאן עלי אדמות טרם עמידתו אחר מאה ועשרים לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה.

לעשות חשבון מה הוא עושה בכל יום ויום, האם הוא מנצל את זמנו או מאבד אותו סתם כך. רבותינו דנים בענין זה רבות ובעיקר בחודש אדר.

מתי נברא העולם בתשרי או בניסן?

השנה זו שנה מעוברת והתחלנו כעת את החודש שמכין אותנו לחג הפסח, יש מחלוקת בחז"ל מתי נברא העולם? בתשרי או בניסן? כותב השפת אמת כמו שחודש אלול הוא המקדים וההכנה לחודש תשרי לראש השנה כך שלושים יום של חודש אדר ניתנו לנו כהכנה לקראת חג הפסח, זה מתחיל למעשה בסעודת פורים, שכך נפסק להלכה שלושים יום לפני דורשים בהלכות החג, ולכן בסעודת פורים יש ללמוד הלכה או שתים מהלכות חג הפסח. אבל הענין הזה שכותב החידושי הרי"ם שחודש אדר הוא חודש הכנה לחדש ניסן הוא דבר קדום ביותר בדברי רבותינו הקדושים, הקדמונים ובהם חכמי הקבלה, שמצאו לזה רמז בפסוק בפרשת מקץ שם מנסים האחים לשכנע את יעקב אבינו שיתן להם להוריד את בנימין למצרים.

בפסוק שם כתוב כך: 'לולא התמהמהנו כי עתה שבנו זה פעמים' אומרים המפרשים אילולא אותיות 'אלול'. לולא התמהמהנו אלמלא היינו מתמהמהים, אדם שחלילה התמהמה מלעשות תשובה בחודש אלול, כי עתה שבנו, החודש הזה חודש אדר זה זמן התשובה, והראיה, שבפעם האחרונה שנאמר בשנה זו 'לכפרת פשע' זה יהיה בראש חודש הזה. כיון שחודש אדר הוא חודש של תשובה, ולכן עד חודש אדר החל מחודש חשון כסלו וטבת בשנה מעוברת אומרים 'לכפרת פשע' כי 'לולא התמהמהנו כי עתה שבנו זה פעמים' מה זה 'זה שבנו פעמים'? כי החודש הזה חודש אדר הוא החודש השנים עשר, ו-זה בגימטריה זה שנים עשר, כאשר יש לך את החודש ה-זה השנים עשר הוא חודש אדר פעמיים, זה זמן לתשובה ולכן נאמר 'כי עתה שבנו זה פעמים'.

החודש הזה הוא החודש היחיד שמעברים אותו, והיות ומעברים אותו הוא נועד לכפרת פשע לעשיית תשובה ולכן מזלו של החודש הזה הוא דגים, מפני שזה המזל היחיד מכל המזלות שמופיע בזוג, למרות שיהיה מי שיאמר שיש עוד מזלות בזוגות כמו מאזניים, תאומים, אבל תאומים לא שייך לשים אחד ולומר שזה תאומים, אותו הדבר במאזניים אי אפשר לשים אחד ולומר שזה מאזניים. מה שאין כן בדגים שאפשר לשים דג אחד בלבד, כמו שיש טלה, וגדי, וסרטן הכל מופיע באחד, בבעלי החיים היחיד שמופיע בזוג זה דגים, מזל חודש אדר, ולמה מזלו דגים? כיון שהחודש הזה הוא כנגד יוסף הצדיק, ה'בני יששכר' מרחיב בזה מאוד, וידוע שיוסף הצדיק לא שלטה ביה עינא בישא, כך אומרת הגמרא, מי שפוחד מעין הרע יאמר 'אנא מזרעא דיוסף קאתינא דלא שליט ביה עינה בישא'.

וגם בדגים לא שולטת עין הרע היות והם מכוסים, ובהיות שיוסף הכניס למנין השבטים את שני בניו אפרים ומנשה, כפי שאמר יעקב אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי, לכן יש כנגדם את שני חודשי אדר. ולכן עיקרו של חודש זה הוא ענין התשובה, ומי שזוכר בחודש אלול הזכרנו שאחד מראשי התיבות של 'אלול' הוא: איש לרעהו ומתנות לאביונים, למה דוקא מצאו רמז של 'איש לרעהו ומתנות לאביונים' במילה אלול? כיון שזה חלק מהעבודה שיש לנו בחודש אלול שזה מתחבר לחודש אדר, זה סוף השנה מתחילת החודש הזה לכם ראש חודשים, ואלול הוא סוף השנה מבחינת ראש השנה לכן יש מכנה משותף בין אדר לאלול מבחינת התשובה.