אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר לַיהוָה: מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר חֹמֶץ יַיִן וְחֹמֶץ שֵׁכָר לֹא יִשְׁתֶּה… כָּל יְמֵי הַזִּירוֹ לַיהוָה עַל נֶפֶשׁ מֵת לֹא יָבֹא: לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לְאָחִיו וּלְאַחֹתוֹ לֹא יִטַּמָּא לָהֶם בְּמֹתָם כִּי נֵזֶר אֱלֹהָיו עַל רֹאשׁוֹ: כֹּל יְמֵי נִזְרוֹ קָדֹשׁ הוּא לַיהוָה: (במדבר ו. ב – ח)
חז"ל בכמה מקומות האריכו בחומרת הנדר ובאיסור לנדור, עד שאמרו במסכת נדרים: (כ.) וכן פסק בשו"ע (ריש הלכות נדרים) אל תהי רגיל בנדרים.
כל הנודר אע"פ שמקיים נדרו נקרא רשע ונקרא חוטא. וכן הנזיר שבמלאת ימי נזרו כשמביא את קרבנותיו מביא הוא עימהן קרבן חטאת לכפרה, כדברי הפסוק: (פרשת נשא ו. יא') "וכפר עליו מאשר חטא על הנפש": וזאת משום שציער וסיגף את עצמו בדברים שהתורה לא חייבה אותו כמובא בירושלמי: (נדרים פ"ט ה"א) "לא דייך במה שאסרה תורה?" האם קיימת כבר את כל המצוות לפרטיהן ולדקדוקיהן, שאתה מוסיף לך חומרות נוספות?
ומאידך אמרו בפרקי אבות: (פ"ג, משנה י"ג) נדרים סייג לפרישות, הדרך להגיע למידת הפרישות היא הנדרים. הנזירות מעלה את הנזיר על נס: "קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו" (במדבר ו. ה'). הרי שהנזיר קרוי קדוש!
אם כן הנזיר, מהו? קדוש, או חוטא?
הברייתא בברכות אומרת: (סג ע"א) "תניא, רבי אומר, למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה? לומר לך, שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין".
האדם נברא בעולם כדי להתענג על ה' כדברי הרמח"ל, וחובת האדם ליהנות מהבריאה הנפלאה שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו, וזאת כמובן אך ורק על פי דרך התורה, 'גבול שמת בל יעבורון', עם גבולות ועם בלם!
וכתב הרמב"ם בהלכות דעות: (פ"ג ה"א). שאסור לו לאדם להסתגר ולהסתגף, "מפני שזו דרך רעה היא, ואסור לילך בה, והמהלך בה נקרא חוטא – בקל וחומר מנזיר… וכן אמרו בתלמוד במסכת תענית (יא. ע"א): ומה אם נזיר, שלא פירש אלא מן היין, צריך כפרה – המונע עצמו מכל דבר על אחת כמה וכמה! לפיכך ציוו חכמים שלא ימנע אדם עצמו אלא מדברים שמנעתו תורה בלבד… ועל כל הדברים האלו וכיוצא בהן ציווה שלמה ואמר: 'אל תהי צדיק הרבה ואל תתחכם יותר, למה תשומם' (קהלת ז. טז').
אך באם רואה האדם קלקולה של סוטה, מיד יזיר עצמו מיין! כיוון שהשפעה עצומה יש אפילו בראיה אחת שיכולה ומסוגלת לדרדר את האדם לתהומות.
עצה זו נתנה התורה לכלל ישראל, כאשר רואה אדם סוטה בקלקולה מעשה מתועב ומשוקץ, חייב לשמור ולהזהר על עצמו, ולברוח למקלט של נזירות, להתרחק מיין, ולשמור עצמו מאווירה המשוקצת והמורעלת, גם אם רחוק הוא בתכלית הריחוק מאותו קלקול, שלא יושפע מראיה זו.
וכך כתב הרמב"ם בהלכות דעות: (פ"ו ה"א) "דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר רעיו וחבריו נוהג כמנהג אנשי מדינתו, לפיכך צריך אדם להתחבר לצדיקים ולישב אצל החכמים תמיד כדי שילמוד ממעשיהם, ויתרחק מן הרשעים ההולכים בחשך כדי שלא ילמוד ממעשיהם, הוא ששלמה אומר: "הולך את חכמים יחכם ורועה כסילים ירוע", ואומר 'אשרי האיש וגו', וכן אם היה במדינה שמנהגותיה רעים ואין אנשיה הולכים בדרך ישרה ילך למקום שאנשיה צדיקים ונוהגים בדרך טובים, ואם היו כל המדינות שהוא יודעם ושומע שמועתן נוהגים בדרך לא טובה, או שאינו יכול ללכת למדינה שמנהגותיה טובים מפני הגייסות או מפני החולי ישב לבדו יחידי כענין שנאמר: 'ישב בדד וידום', ואם היו רעים וחטאים שאין מניחים אותו לישב במדינה אלא אם כן נתערב עמהן ונוהג במנהגם הרע יצא למערות ולחוחים ולמדברות, ואל ינהיג עצמו בדרך חטאים כענין שנאמר: 'מי יתנני במדבר מלון אורחים, ואעזבה את עמי' (ירמיה ט. א').
הלקח הנלמד מפרשה זו פרשת נזיר: כי צריך לחיות וליהנות בעולמו של הקדוש ברוך הוא על פי דרך התורה בלבד! ובאם חש האדם באווירה מורעלת, מיד ישים בלם ומחסום כדי לבלום את ההידרדרות שבודאי תגיע במוקדם או במאוחר. יעשה מעשה בפועל כדי להרחיק עצמו מהדבר, "הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין".
דוגמא ממעשה עם רבי עקיבא
דוגמה לזאת נלמד ממעשה ברבי עקיבא שהיה מתנצח עם השר הרומי טורנוסרופוס הרשע, וכשהיה מנצחו תדיר בדברים, חלשה דעתו של טורנוסרופוס על גדולתו וחכמתו של החכם היהודי הדומה למלאך, עד שאמרה לו אשתו: ראה בעלי כי הוכיח לך שלא מלאך הוא כי אם בשר ודם כמותך, וזאת אעשה על ידי שאלך ואפתה אותו לדבר עבירה.
הסכים רשע זה, והלכה אשתו אל בית רבי עקיבא. כשראה רבי עקיבא את אשת טורנוסרופוס ביופייה הגדול, עשה ג' דברים: ירק בקרקע, צחק, ובכה.
התפלאה האישה על מעשיו ושאלה לפשרם, אמר לה רבי עקיבא: אגלה לך את פשרם של שני המעשים אך לא את סיבת צחוקי. אמר לה: מיד כשראיתיך ירקתי, משום שיופי זה בא מטיפה סרוחה. ומה שבסוף בכיתי משום שבסופו של דבר כל היופי הזה יבלה בעפר – לאחר מיתתך.
ומסבירה הגמרא את סיבת צחוקו של רבי עקיבא, וזאת משום שחזה ברוח קדשו שעתידה אשת טורנוסרופוס להתגייר ולהינשא לרבי עקיבא בעצמו ובהיתר.
מעבר ליופיו של המעשה, מלמדנו רבי עקיבא במעשיו כי כאשר רואה האדם דבר הנתעב על פי ערכיו, עליו לעשות מעשה בפועל, המבטא דחייה וריחוק מהחטא, ובעשייה זו הרי הוא מציב בנפשו העדינה משקל נגד משקלה של ההשפעה החיצונית.
מאת: הרב דוד הכהן – גן יבנה.