אלה פקודי המשכן משכן העדות אשר פקד על פי משה (פרשת פקודי לח, כא)
אלה פקודי – בפרשה זו נמנו כל משקלי נדבת המשכן לכסף ולזהב ולנחושת ונמנו כל כליו לכל עבודתו (רש"י).
מיד לאחר שהסתיימה מלאכת המשכן עומד משה רבנו ומוסר לעם ישראל דין וחשבון על כל העבודה ומראה להם להיכן הופנו כל תרומותיהם.
מה היתה הסיבה לכך?
המדרש מבאר (ילקוט שמעוני שמות לחי רמז תטו) על הכתוב: "והיה כצאת משה אל האהל יקומו כל העם ונצבו איש פתח אהלו והביטו אחרי משה עד בואו האהלה", שהיו בעם ישראל שני סוגי 'מתבוננים' – אלו שדרשו אותו לשבח ואלו שדרשו אותו לגנאי:
"רבי יצחק אומר, לשבח היו אומרים: 'אשרי יולדתו של זה, כל ימיו הקדוש ברוך הוא מדבר עמו, כל ימיו הוא משלם להקדוש ברוך הוא'.
רבי חמא אמר, לגנאי היו אומרים: 'ראה צווארו, ראה שוקיו, ראה כרעיו, אוכל משל יהודים שותה משל יהודים, וכל מה שיש לו משל יהודים'.
וחברו משיבו: 'ריקה, אדם ששלט על מלאכת המשכן, אין אתה מבקש שיהא עשיר?' כיון ששמע משה כך, אמר להם: 'חייכם, משהמשכן נגמר אני נותן לכם חשבון, שנאמר: אלה פקודי המשכן'".
וקשה, איך יתכן שאנשים אמרו על משה רבנו שהוא גנב? וכי במשוגעים עסקינן?!
אלא, שישנו יסוד, אשר לפיו מתנהלים עניינים רבים בעולם, והוא: אדם רואה את העולם, על פי התוכן שלו עצמו!
הדברים נכונים גם לגבי תכנים עמוקים ופנימיים שיש באדם, וגם לגבי תכונות חיצוניות ואפילו עיסוקי עבודה.
הרב יוחנן דוד סלומון סיפר כי לפני שנים רבות בשוק הערבי של יפו, הבחין בתופעה מעניינת: הספר והסנדלר ישבו על שרפרפים בצידי הדרך, פטפטו ושתו קפה, והנה, ברגע שבו התקרב אליהם הפנו מבטיהם לשני כוונים שונים: הסנדלר הביט למטה ואילו הספר הביט למעלה.
כעבור רגע אחד הבנתי מהי הסיבה לכך – כשהספר רואה אדם הוא מיד מביט אל שערותיו, וכשהסנדלר רואה אדם מיד הוא רואה את מנעליו…
נסו נא להכניס לאותו בית כנסת נגר וחשמלאי – ועד מהרה תיווכחו לראות שהנגר יאמר מיד מה מצבם של השולחנות והספסלים, ואלו החשמלאי ימסור דיווח על מצב התאורה, וכל זאת מבלי שהשניים ישאלו בעניינים אלו כלל וכלל!
רבי מרדכי מן זצ"ל הסביר פעם את הסיבה לכך שתינוק מכניס לפיו כל דבר, וכך אמר: עולמו של אדם מבוגר מורכב – מצרכים שונים: הוא זקוק לספרים – כדי ללמוד, לאוכל – כדי לאכול, לבגדים – כדי ללבוש אותם, וכן הלאה והלאה, והוא מבין שכל דבר נועד למלא אחד מן הצרכים המגוונים שיש לו.
אולם תינוק, שהוא בעל תפיסת עולם מצומצמת מודע לצורך אחד ויחיד שמניע אותו בכל מעשיו: הצורך לאכול, ולפי נקודת המבט הזו הוא בוחן כל דבר שמתגלגל לידיו. משום כך, כאשר הוא מחזיק בידו בגד, ברור לו שהוא נברא כדי לאכול אותו – ולכן הוא ממהר להכניסו לפיו, כמו כן המשחק נועד בדיוק לשם ענין זה, ולכן הדבר הראוי ביותר לעשות לו הוא לטעום אותו…
להבדיל בין קודש לחול
אנו מוצאים שגדולי עולם, אשר כל עיסוקיהם בענייני לימוד, רואים בכל התרחשות סביבם – אפשרות ללמוד משהו.
הסטייפלר זצ"ל הלך בערב סוכות עם בנו, רבי חיים קנייבסקי זצ"ל, לקטוף סכך ליד הירקון. לפתע קרא הסטייפלר לבנו שיבוא מהר, משהגיע רבי חיים הראה לו הסטייפלר את הירקת שעל פני המים ואמר לו: הנה, זוהי כוונת המשנה (שבת ב, א) "ולא בירוקה שעל פני המים"… מאחר שכל ראשו מונח היה בענייני לימוד, הוא ראה את כל העולם כולו ב'עינים של לימוד'.
מעשה דומה אירע גם אצל רבי יחזקאל לוינשטיין זצ"ל. באחד הימים קיבל משלוח מיוחד מארצות הברית – פרימוס. היתה זו מתנה נאה, שנועדה להקל את קשיי הבישול בפתיליה, ותלמידיו התגייסו להרכבת המכשיר.
המלאכה היתה מסובכת מכפי שחשבו, וזמן רב טרחו בענין זה, כששמע זאת רבי יחזקאל הגיב: "חפשו בקופסא, כנראה שיש שם דף הוראות". ואכן, התלמידים חיפשו היטב עד שמצאו את דף ההוראות המדובר ובשרו לרבם: "מצאנו".
באותו רגע קפץ רבי יחזקאל מכיסאו ואמר: "הרי לנו ראיה שתורה מן השמים היא".
התלמידים הביטו בו משתוממים, והוא מיהר להסביר: "את הפרימוס לא שולחים ללא דף הוראות, ועל אחת כמה וכמה שהקב"ה שברא את העולם כולו יצרף לו 'דף הוראות' שבו יסביר כיצד יש להשתמש בו, על כרחך שהתורה היא דף ההוראות מן השמים שנועד להסביר לנו כיצד להתנהג".
בהיות רבי יחזקאל כה דבוק בענייני אמונה, כל מאורע שקרה לו – התקשר מיד למערכת הזו!
בהגדה של פסח "אדיר במלוכה" מספר כי באחד מלילות חנוכה נכנס רבי מנחם נחום משטעפינעשט זצ"ל לבית מדרשו, ומצא שם כמה אנשים מבלים את זמנם במשחק הדמקה.
כשהבחינו בו האנשים נבהלו מאד מכך שנתפסו בקלקלתם, אולם במקום לגעור בהם שאל אותם הרבי: "האם אתם יודעים את כללי משחק הדמקה?"
מרוב פחד שתקו כל המשחקים ולא השיבו.
"אם כן" – המשיך – "הבה ואומר לכם אותם: מותר ללכת צעד אחד בלבד, ואין להתקדם שתי משבצות כאחד, מותר להתקדם רק כלפי מעלה ואסור לסגת לאחור, לפעמים מקריבים אחד – כדי להרוויח שנים, וכשכבר מגיעים לפסגה, אפשר ללכת בבת אחת לכל כיוון ללא הגבלה…"
כך, במילים ספורות, הפך את משחק הדמקה למערכת יסודית של עבודה ומוסר…
הרב שטינמן זצ"ל, סיפר אודות פלוני, בעל עסק, שגילה כי גנבו לו ציוד. בעל העסק חשד באחד הפועלים, אולם החשוד הכחיש את הענין מכל וכל, לכן הניח במקום מצלמה נסתרת, שאותה הפעיל בכל פעם שיצא לביתו.
תקופה מסוימת לאחר מכן שוב התרחשה במקום גנבה, הפעם פתח המנהל את המצלמה ואכן, הפועל החשוד נראה בה בבירור מבצע את המעשה, וכשקרא לו והראה לו את הסרט, התעלף מרוב בושה…
או אז אמר הרב שטינמן: "וכמה פעמים אנחנו נצטרך להתעלף כשיראו לנו את מעשינו, בעולם האמת? ושם מראים גם את המחשבות…". הוא החזיק בידי ואמר בבכי: "אתה עוד אדם צעיר. אתה יכול לעשות מצוות ולגדול ביראת שמים, אבל אני, אני כבר זקן, עוד מעט אצטרך למסור דין וחשבון… איזה פרצוף יהיה לי שם…".
מעשה מעניין של לכידת גנב, אשר בעיני אחרים נחשב היה כסיפור מעניין ופיקנטי, משמש עבורו סיפור מוסר חי…
באופן הזה מתנהלים כל חייהם של גדולי ישראל, בהיותם מלאים בענייני מחשבה עמוקים, בתורה, ביראת שמים ובעבודה עצמית.
על כן יאמרו המושלים בואו חשבון
בענין זה פירש רבי לביא את דברי חז"ל (בבא בתרא עח ע"ב) על הפסוק (במדבר כא, כז): "על כן יאמרו המושלים בואו חשבון" – "בואו ונחשב חשבונו של עולם, שכר מצוה כנגד הפסדה".
ולכאורה קשה, הלא הפסוק עוסק בכך שלמרות המצוה שלא להתגרות במואב, נכבשה ארצם מפני שסיחון כבש את מואב, וישראל כבשו את סיחון, כמו שאמרו חז"ל: "עמון ומואב טוהרו בסיחון" (גיטין לח ע"א).
אם כן, כיצד למדו מכך חז"ל את דרשתם לענייני חשבון מצוות ועברות?
אלא, שחכמי ישראל אשר כל חייהם מתנהלים מתוך מחשבה על הדין והחשבון שיצטרכו לתת לפני בית דין של מעלה, כשהם שומעים 'על כן יאמרו המושלים בואו חשבון', מיד מבינים הם שהכוונה לחשבונו של עולמך…
כאשר חרבונא אומר למלך אחשורוש "גם הנה העץ אשר עשה המן למרדכי אשר דבר טוב על המלך עמד בבית המן…" (אסתר ז, ט), פוקד מיד המלך "תלוהו עליו" (שם).
במילים "אשר דבר טוב על המלך" התכוון חרבונא להגדיר את מרדכי, אולם הגאון מוילנא מפרש שהמלך אחשורוש הבין זאת אחרת לגמרי, ופירש כי המן דיבר שהעץ טוב גם עבור המלך… ומשום כך בערה בו חמתו.
מפני מה הבין המלך את הדברים באופן כה מעוות ובלתי מתקבל על הדעת?
ה"חתם סופר" מסביר שאחשוורוש חווה רצף של ארועים אשר הגבירו בו את החשש מפני בוגדנותו של המן, ולכן הוא פירש כל דבר בהתאם לכך:
בתחילה היתה זו הקנוניה שרקם עם המן במכירת היהודים, שבה נתן את הכסף במתנה להמן, על מנת שלאיש בעולם לא יוודע שהמלך מכר את היהודים, בהתניה מפורשת כי דבר הכסף והמכירה ישמר בסוד כמוס ביניהם.
והנה, מרדכי היהודי שידע את דבר אותו סוד ברוח הקודש מספר לאסתר המלכה על כך: "ואת פרשת הכסף אשר אמר המן לשקול על גנזי המלך" (אסתר ד, ז), וכאשר היא אומרת למלך במשתה היין: "כי נמכרנו אני ועמי" (שם ז, ד), נדהם המלך ושואל: "מי הוא זה ואיזה הוא?" (שם, ה), כשכוונתו לשאול מי סיפר על כך? ואסתר משיבה בתמימות: "המן הרע הזה" (שם, ו)…
לאחר מכן, כאשר הוא קם בחמתו ממשתה היין אל גינת הביתן, הוא מוצא פועלים הכורתים את האילנות מבוסתנו, ולשאלתו על כך הם משיבים לו שהמן שלח אותם…
כעסו של המלך מרקיע שחקים כאשר הוא שב אל בית המשתה ומגלה את המן נופל על המיטה אשר אסתר עליה, והוא אומר: "הגם לכבוש את המלכה עימי בבית?" (שם, ח).
כשהגיע בדיוק אז חרבונא ואמר: "גם הנה העץ… אשר דיבר טוב על המלך", ברוב כעסו מבין מיד המלך שהכוונה היא שהמן אמר כי העץ מיועד גם עבור המלך…
באמצעות הפרשנות שאותה נותן האדם לאירועים שסביבו, ניתן להבחין בקלות יתרה היכן הוא עומד, ואיפה נתונות מחשבותיו שלו…
חז"ל מספרים לנו (סוטה מז ע"א) ש'אותו האיש' היה תלמיד של רבי יהושע בן פרחיה. כשהרג ינאי את החכמים ברח רבי יהושע בן פרחיה עם תלמידיו לאלכסנדריה שבמצרים, וכאשר השתפר המצב שלח רבי שמעון בן שטח והודיע להם שהם יכולים לחזור.
בדרכם חזרה התאכסנו במקום מסוים ובעלת הבית כיבדה אותם כראוי. אמר רבי יהושע בן פרחיה: "כמה נאה אכסניה זו", כשהוא מתכוון לאירוח הנאה שהם זוכים לו.
אך 'אותו האיש' הבין שהכוונה לבעלת הבית ולכן אמר: "רבי, והלא עיניה טרוטות"… מיד אמר רבי יהושע בן פרחיה: "אם כך הבנת, אינך ראוי להיות תלמידי", שלח אותו מלפניו, ואז הוא ירד ויסד את הנצרות.
כל אדם בעל הבנה בריאה הבין מיד למה מתכוון רבי יהושע באומרו "אכסניה", ורק 'אותו האיש', אשר ראשו היה מלא בשטויות והבלים, הבין כי כוונתו לבעלת הבית… וכל כך ברור היה לו שכן הוא, עד שסבר שרבי יהושע, התנא הקדוש, גם הוא מתכוון לכך…
לאור הדברים הללו נוכל להבין כי אדם שכסף 'מדבר' אליו יותר מכל דבר אחר, וכל אמירת 'שלום' משמשת עבורו כדרך להשגת ענייניו האישיים, שופט את משה רבנו לפי מראה העיניים שלו.
כשהוא שומע שמשה רבנו בנה משכן, הוא ממהר להתעניין: "מה היה מחזור הכספים?".
"מיליארדים", מגיעה התשובה. "וכמה זמן נמשכה העבודה?". "חצי שנה". "וכמה לקח משה?". "מאומה". "אל תספרו לי ספורים… דבר כזה אף אחד לא עושה בחינם…".
אמנם, אחרי הכל מדובר במשה רבנו, אך הוא מהרהר לעצמו: "אילו הייתי אני עושה זאת, בודאי הייתי לוקח מיליון, כעת שמשה רבנו עשה זאת, כנראה הוא לקח פחות, אבל לא יתכן שלא לקח בכלל…".
כמה אומלל אדם כזה, אשר הביא את עצמו לידי כך שכלי התפיסה שלו מתחילים ומסתיימים בדיוק במקום שבו מתחיל הדולר ומסתיים, ולכן אין הוא מסוגל להבין שיש אפשרויות אחרות…
חז"ל למדונו (שבת קיב ע"ב): "אם ראשונים בני מלאכים אנו בני אנשים, ואם ראשונים בני אנשים אנו כחמורים…", ובאר רבי יחזקאל סרנא זצ"ל שכאשר חמור מסתכל על אדם, הוא בודאי חושב לעצמו: זה אינו חמור סתם, זה חמור מיוחד, חמור שהולך על שתיים, חמור שמסוגל לעשות דברים רבים שכל חמור אחר אינו מסוגל לעשות, ובקיצור – חמור חמורותיים…
אולם עד שאנו מגחכים על דברי החמור, הבה ונחשוב כיצד בני אדם מביטים על המלאכים: מלאך הוא בריה שמסוגלת לעוף, הוא יכול להספיק ברגע מה שאנחנו עושים במשך שנה תמימה… ובקיצור מדובר ב'סופרמן' מושלם… כלי המחשבה שלנו מסתיימים במושג "בן אדם", ועם כל זאת שאנחנו מבינים שמלאך אינו בן אדם, אנחנו מיחסים לו כוחות של אדם פי שבעים ושבע, ותו לא…
והאמת היא, שמלאך אינו אדם משוכלל, בדיוק כפי שאדם אינו חמור משוכלל… אלא שכל מי שמצוי בדרגה הנמוכה יותר, אינו מסוגל להבין מה פירוש הדרגה הגבוהה יותר, וזה מה שרצו חז"ל ללמדנו במאמרם: הבינו מי היו הראשונים, מיהם גדולי ישראל, התנאים והאמוראים. דעו, כי ככל שתנסו להגדיר אותם בשכלכם המגושם, הרי שתחטאו לאמת, משום שאין לכם כלים להבין ולהשיג אותם.
אותו אדם המנסה לשפוט את משה רבנו לפי מעשיו אינו אלא כחמור המנסה להבין בן אדם, מבלי שתהיה לו אפשרות לצאת מן ה'מושגים' שלו אל מושגים אחרים, ומחובתנו, אפוא, לכל הפחות להיות מודעים למגבלות שלנו בטרם אנו שופטים את שופטינו!
