בפרשתנו שבה ומצווה התורה על מה שכבר צווה אברהם אבינו בפרשת לך לך: "וידבר ד' אל משה לאמר: דבר אל בני ישראל לאמר: אשה כי תזריע וילדה זכר… וביום השמיני ימול בשר ערלתו". וכך אמרו באגדה (אגדת בראשית יז, א): "אף-על-פי שאין לישראל מעשים טובים, הקב"ה גואלן בזכות המילה".
ישנה מצוה אחת שהיא מוסכמת על כל ישראל, ואין עליה עוררין. מצוה זו היא מצות ברית המילה. במצוה זו נצטווה אברהם אבינו.
"ויאמר אלוקים אל אברהם ואתה את בריתי תשמור אתה וזרעך אחריך לדורותם, זאת בריתי אשר תשמרו ביני וביניכם ובין זרעך אחריך המול לכם כל זכר… ואברהם בן תשעים ותשע שנה בהמלו בשר ערלתו" (י"ז ט' – כ"ד).
ומאז היא מתקיימת בישראל. למרות כל המשברים שפקדו את עם ישראל, המשיך הוא לשמור ולקיים במסירות נפש את ברית המילה.
במשך הדורות, היו עמים שנלחמו בישראל, ורצו לעקור את ישראל מאמונתם. אחד מהדברים הראשונים שרצו לעקור מישראל, היה מצות ברית המילה, אבל עם ישראל מסר את נפשו על קיום מצוה זו, לא נכנע ולא וויתר.
כאשר מקיימים מצוה מתוך מסירות-נפש, המצווה נחקקת בלב האומה בעומק פנימי כזה שהיא נעשית חלק מעצמותיה, ואי-אפשר לעקרה.
גזירת רומי על הברית
רבי יהודה הנשיא, הידוע גם בכינוי "רבי" או "רבנו הקדוש", היה תנא בדור החמישי, נשיא הסנהדרין, עורך המשנה וחותֵם תקופת התנאים.
בזמן שנולד הייתה גזרה שגזרה מלכות רומי על ישראל שלא ימולו את הבנים, ומי שימול את בנו יומת.
רבן שמעון בן גמליאל, אביו, נכנס למקום מסתור בחדרי חדרים ומל אותו. שמע על כך שר אותה העיר הלשין עליו אצל המלך ונתן צו לשלוח את רבן שמעון בן גמליאל, רעייתו והרך הנימול אל מלך רומי, אשר יעשה להם כטוב בעיניו.
הגיעו רבן שמעון בן גמליאל ורעייתו אל ארמונו של המלך אסורוס. בעודם ממתינים בפרוזדור אל המלך יצאה המלכה מחדרה וראתה את הרבנית (אימו של רבי יהודה). המלכה הכירה אותה ושאלה אותה לשם מה באה לארמון המלך, אמרה לה שהמלכות גזרה שלא לימול את הבנים ואני לא צייתי לצו המלך ועתה מגישים אותנו למשפט.
המלכה לקחה את הרבנית לחדרה וסיפרה לה שגם לה יש תינוק בן עשרה ימים בשם אנטונינוס פיוס. אמרה לה המלכה שיחליפו בין התינוקות; רבי יהודה יהיה אצל המלכה בעריסה ואנטונינוס יהיה אצל הרבנית וכך ינצלו. בינתיים בכה הילד אנטונינוס ורצה לינוק והרבנית הניקה אותו.
לאחר מכן נקראו לחדר המלך ושאל המלך אסורוס מדוע עבר על גזרתו ומל את הבן? ענה לו רבי שמעון מי הגיד לך שעברתי על גזירתך, הנה הילד לפניך בדוק וראה אם נימול הוא או לא. בדק המלך וראה כי הילד ערל גמור.
התפלא המלך על שר העיר איך רימה אותו והטריח לחינם את רבן שמעון בן גמליאל נשיא ישראל. כעס המלך מאוד על השר וציווה לתלות את השר על העץ בכדי לפייס את רבן שמעון בן גמליאל בביטול הגזרה. חזרה הרבנית לחדרה של המלכה והן החליפו את התינוקות.
חז"ל עוד מתארים במדרש שבזכות החלב שינק אנטונינוס פיוס מהאם של רבי יהודה הנשיא נכנסה בו רוח טהורה והתגייר על ידי רבי יהודה הנשיא, למד ממנו תורה והם היו חברים כל חייהם.
למצוות מילה שני אפיונים שגרמו לכך שברית המילה מוחזקת ע"י מרבית העם במרבית הדורות:
עושים אותה בשמחה, ומוסרים עליה את עצמם.'
עושים אותה בשמחה:
הגמרא במסכת שבת (קל.) אומרת: "תניא רבי שמעון בן גמליאל אומר, כל מצווה שקבלו עליהם בשמחה- עדיין עושים בשמחה", כגון מילה
מוסרים עליה את עצמם:
"תניא רבי שמעון בן אליעזר אומר, כל מצווה שמסרו ישראל עצמם עליה למיתה בשעת גזרת מלכות, כגון ע"ז ומילה – עדיין מוחזקת בידם". (שם)
הגמרא מדברת על שני מימדים שונים- גם עצם קיום המצווה על ידי כל ישראל בכל הדורות, וגם שמחה בקיומה. המדהים הוא שדברים אלו של הגמרא נכתבו לפני מעל 1500 שנה, ועדיין רלוונטיים עד עצם היום הזה במאה ה21. אפילו יהודים שכביכול לא מאמינים בכלום מלים את בניהם ולא מוכנים לשקול בכלל את המרת דתם. מדוע? מה מחייב אותם לעשות טקס פרימיטיבי של ברית מילה? הם יוכלו לספק הרבה תירוצים. את ההסבר האמיתי אומרת לנו הגמרא- ישראל קיבלו מצווה זו בשמחה ומסרו נפשם עליה, עד שזה נקבע בגנים של עם ישראל.
ניקח דוגמא אחרת.
יום הכיפורים. מדוע כמעט כל ישראל מכבדים את היום הזה? הרי הלכתית חילול שבת חמור יותר מחילול יום הכיפורים. ניזכר בעקבות מה ניתן לנו יום הכיפורים. זה היום שנתכפר חטא העגל וניתנה התורה בשנית. עם ישראל ביום זה התקרבו לקב"ה מרצון. לכן ההארה הזו נשארה בכל הדורות, עד שאין יהודי, ולו הרחוק ביותר, שלא מרגיש משהו ביום הזה.
חנוכה. מדוע כולם מדליקים נרות? כיצד ייתכן שאדם רחוק מתורה ומצוות, חילוני מובהק יחגוג חג שכל מהותו ניצחון הדתיים על החילוניים? משום שבחנוכה מסרו ישראל נפש על קיום המצוות והחזרת עבודת המקדש, ולכן הארה זו נמצאת בלב כל יהודי, גם אם אינו מבין מדוע.
במשך כל הדורות העם היהודי מסר נפשו על מצוות המילה ולכן היא התקיימה ונשמרה בידם ואפילו אנשים הרחוקים משמירת תורה ומצוות מלים את בניהם ביום השמיני, כיון שכל מצווה שמסרו ישראל נפשם עליה התקיימה בידם (שבת קל ע"א.)
בתקופות מסוימות בגלות אירופה אסרו על היהודים למול את בניהם, ובכל זאת היו היהודים מוסרים נפשם ומלים את בניהם בסתר, לְעֹולָם יְהֵא אָדָם יְרֵא שָמַיִם בַסֵתֶר..
מעשה נפלא
פעם אחת הגיע לביתו של אחד המוהלים קצין רוסי ואמר שיש בידו מידע שהמוהל היהודי מל לאחרונה למעלה מעשרה תינוקות, על אף ציווי ראשי המדינה שלא למול, ולכן עונשו עונש מוות.
המוהל הכחיש את הדברים וטען שאינו יודע במה מדובר, אך הקצין היה עיקש בדעתו וטען כנגדו שיש בידו את כל ההוכחות והראיות לדבר, אולם מוכן הוא לעשות הסכם עם המוהל, אם יגלה לו את עשרת היהודים שביקשו למול את בנם, הוא יוותר לו ולא יענישהו עונש מוות. אך המוהל לא הסכים לגלות ונשאר איתן בטענתו שלא מל אף יהודי.
ביקש הקצין לגלות לפחות שלושה מהיהודים שביקשו למול את בנם כדי שיוכל למלאות את תפקידו, אך המוהל התעקש וטען שאינו יודע במה מדובר, יצא הקצין בפנים זועפות מביתו של המוהל והבטיח שעוד יתנקם בו.
לאחר מספר ימים הגיע הקצין לביתו של המוהל היהודי ובידו תינוק קטן, כשראה המוהל את מכוניתו של הקצין חונה סמוך לביתו החל להתוודות ולקרוא קריאת שמע כיון שהבין שמותו קרוב, אך להפתעתו הקצין נכנס לביתו והתוודע בפניו שהוא יהודי ומבקש הוא שימול את בנו הקטן שנולד לפני שמונה ימים, והוסיף לבקש סליחה על שבדק וחקר בתוקפנות את המוהל אם יגלה את היהודים שהסכימו למול, והסביר שעשה זאת רק כדי להיות בטוח שחלילה לא יגלה המוהל לצבא הרוסי שהוא, הקצין הרוסי, מל את בנו.
לאחר שמל את הבן, שאל המוהל את הקצין הרוסי אם הוא אוכל ושותה ביום הכיפורים, והקצין ענה שהוא אינו יודע מה זה יום הכיפורים.. "האם אתה יודע מה זה שבת" שאל המוהל? לא, ענה הקצין. התפלא המוהל ושאל, אם כן כיצד אתה יודע שאתה יהודי? "אני מהול, וזה לי האות והסימן שאני יהודי ומובדל מבין הגויים" ענה הקצין והמשיך, "ועל אף שיודע אני בעצמי שכעת איני יכול לקיים את התורה והמצוות, אך בלבי תקווה שיגיע היום שאצליח להשתחרר מהצבא הרוסי ואקיים את כל מצוות התורה, ורצוני שבני גם יהיה יהודי וימשיך דרך אבותינו".
לאחר כמה שנים השתחרר אותו יהודי מהצבא הרוסי ונהפך לרב גדול וחשוב בישראל. ללמדנו שכל מצווה שיש בה מסירות נפש סופה להתקיים, לפעמים האדם מקבל על עצמו להתחזק בשמירת התורה והמצוות ולפתע הוא נתקל בניסיונות קשים ומרים, והוא חושב בליבו שזה ראיה שהקב"ה לא אוהב אותו ואינו חפץ בו, ולכן לא עוזר לו. אך הוא לא מבין שההיפך הוא הנכון, הקב"ה נותן לו את הניסיונות כדי לקרב אותו אליו ולעלותו במעלות גדולות, נָתַּתָהּ לִירֵאֶיָך נֵס לְהִתְנֹוסֵס אומר דוד המלך בתהילים (ס, ו), הניסיון ניתן לאדם כדי לגדל ולרומם אותו, זה הסולם שדרכו יוכל האדם לעלות ולהתעלות, ולכן אין להתעצב ולהישבר מהניסיונות, אלא אדרבה לשמוח ולעמוד בהם בעוז ובגאון.
אך יש לשאול על מצוה זו מצות מילה שהיא שונה לחלוטין משאר מצוות התורה. במצות המילה נצטווינו לחתוך חתיכת בשר מבשרנו, למה, מדוע? אם הקב"ה שברא אותנו רצה שנהיה נימולים וכך נראה, מדוע לא ברא אותנו מלכתחילה נימולים, מדוע אנו צריכים לעשות זאת בעצמנו? כלום הקב"ה ברא אותנו עם פגם או מום מסוים ואנו מתקנים את היצירה שהקב"ה יצר?
שאלה נוספת, כל המצוות כולם הן מצוות דאורייתא והן מצוות דרבנן מתחילים ללמד את הילד רק כשהגיע לגיל חינוך, כשהילד מתחיל להבין את משמעות המצוה. מצות המילה היא המצוה היחידה שעושים בגוף הילד כאשר הוא לא מבין כלום, הוא לא מבין בכלל מה עושים בגופו, מה גם שזו מצוה שמקיימים אותה לכאורה בכפיה על התינוק. כולם שמחים ורק הילד בוכה
שאלות אלו נשאלו עוד מקדמת דנן, מאז שניתנה תורה לעם ישראל
בעניין זה, ישנם במרחבי האגדה שלושה סיפורים על פולמוס בין ר' עקיבא לטורנוסרופוס הרשע, כאשר המכנה המשותף להם הוא השאלה האם יש כוח לאדם לתקן ולהשפיע בעולם.
במדרש תנחומא (פרשת תזריע, ז) מסופר: "שאל טורנוסרופוס הרשע את ר"ע איזה מעשים נאים, של הקדוש ברוך הוא או של בשר ודם? אמר לו של בשר ודם נאים. אמר לו הרי השמים והארץ יכול אתה לעשות נאים מהם? אמר לו אל תאמר לי בדבר שהוא למעלה מן הבריות שאין שולטים עליו, אלא דברים שהם מצויים בבני אדם.
אמר לו למה אתם מלים? מדוע אתם עושים ברית מילה?
אמר לו ידעתי שעל זה אתה רוצה לשאול ולכך הקדמתי ואמרתי לך שמעשה בשר ודם נאים.
הביא לו רבי עקיבא שבולים וגלוסקאות (עוגות). השיבולים הם מעשה הקדוש ברוך הוא ואילו הגלוסקאות, העוגות, הן מעשה בשר ודם, שאל אותו רבי עקיבא, אין אלו נאים יותר, וכי העוגות לא טובות ונאות יותר מהשיבולים?
אמר לו טורנוסרופוס, הואיל והקב"ה חפץ במילה למה אינו מהול ממעי אמו? למה התינוק לא נולד מהול? אמר לו לפי שלא נתן הקדוש ברוך הוא לישראל את המצוות אלא לצרף בהם…" ולכך אמר דוד: אִמְרַת ה' צְרוּפָה (תהלים יח, לא).
וכן אומר המדרש שהיה ויכוח בין יצחק לישמעאל מי גדול ממי? אמר לו ישמעאל אני גדול ממך שנימולתי בן שלש עשרה, אמר לו יצחק גדול אני ממך שנימולתי לשמונה ימים!
אמר לו ישמעאל, אותך לא שאלו, מלו אותך ללא ידיעתך, לא יכולת להתנגד, אבל אני מרצוני עשיתי זאת למרות שיכולתי להתנגד לא היתה שום התנגדות מצידי
נמצא לפי זה שעדיף היה שנמול בגיל שלש עשרה מתוך זה שהאדם יבין וירצה לעשות את המצוה ולא שיעשו אותה בנו בגופנו בכפיה ללא הבנתנו וללא הסכמתנו
לכשנתבונן נגלה שעד כה מתחילת התורה בפרשת בראשית כולל ספר שמות כמעט ולא נצטווינו במצוות כלל וכלל, התורה סיפרה לנו עד כה היסטוריה. בריאת העולם, האבות הקדושים, הסיפור של יוסף ואחיו, לאחר מכן הגלות במצרים, יציאת מצרים, מתן תורה ולמעשה רק בפרשת שמיני מתחילים המצוות האינדיבידואליות האישיות שנוגעות אלינו לכל אחד ואחד באופן אישי. התורה מצווה על כשרות המאכלים, מה מותר ומה אסור לאכול.
מאכלות אסורות – מלבד נוראות העבירה כשלעצמה – מטמאים הם את הלב ואת הנפש.
ולאחר מכן בפרשת תזריע ומצורע עניני טומאה וטהרה של האדם
אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים כִּימֵי נִדַּת דְּוֹתָהּ תִּטְמָא: (יב. ב')
והשאלה שמיד עולה, מדוע הקדימה התורה את טומאתן וטהרתן של הבהמות החיות והעופות קודם דיני טומאתו וטהרתו של האדם?
תשובה לשאלה זו מביא רש"י בשם רבי שמלאי: אמר ר' שמלאי כשם שיצירתו של אדם אחר כל בהמה חיה ועוף במעשה בראשית, האדם נברא האחרון ביום השישי לאחר שנבראו החיות והבהמות לכן תורתו (דיני טומאתו וטהרתו) נתפרשה אחר תורת בהמה חיה ועוף (רש"י).
ובאמת מה המסר של התורה בזה שהחיות והבהמות נבראו קודם האדם?
אחת הסיבות שיצירתו של אדם אחר כל בהמה חיה ועוף, אומרת הגמרא 'שלא יאמר אדם, אני הייתי שותף במעשה בראשית'. אם היה האדם נברא ביום הראשון היה אומר שהוא היה שותף לקב"ה במעשה בראשית, שטבע האדם הוא לייחס לעצמו הצלחות שונות ומעשים טובים אף אם לא היה לו בזה כל נגיעה.
משמעות מוסרית יש בכך שיצירתו של אדם אחר כל בהמה חיה ועוף, שהרי עדים אנו למציאות עגומה ביותר, שכאשר מתחילה ירידה מוסרית אצל האדם הוא יורד לתחתית שאול, עמוק עמוק יותר ממדרגת הבהמה. תורתו של האדם – דרך חייו והנהגותיו, אם חלילה בוחר הוא בדרך הרע, היא אחר בהמה חיה ועוף.
בעלי חיים אינם טורפים את בני מינם, למעט הדגים וגם לא כל סוגי הדגים. מאידך בני אדם נטרפו יותר על ידי בני אדם, ברציחות, בהשפלות, בעינויים, במיתות משונות, יותר מאשר על ידי כל בעל חיים אחר. לא מצאנו סוג של בעל חיים שאיים על שלומו וחייו של האדם יותר מאשר האדם עצמו. 'תורתו של האדם נתפרשה אחר תורת בהמה חיה ועוף', היינו נמוכה יותר מהם!
יצר ההרג והרצח גדול עד למאוד עד שהאדם מוכן להמית עצמו ולהתאבד כדי לרצוח את האחר. כך כותב הרמב"ם. נמצא שיצר הרציחה הוא המניע את האדם להתאכזר על האדם ולפגוע בו ולא שיקולים אחרים או אידיאולוגיה כזו או אחרת.
עוד הוסיפו במדרש על פסוק זה: 'אשה כי תזריע' הדא הוא דכתיב (תהלים קלט, ה') אָחוֹר וָקֶדֶם צַרְתָּנִי.
ובתלמוד (סנהדרין לח.) שאלו חז"ל מדוע יצירתו של האדם במעשה בראשית היה לאחר כל בהמה חיה ועוף? אלא שנאמר 'אחור וקדם צרתני" אם זכה אומרים לו אתה קדמת במעשה בראשית, ואם לא, אומרים לו יתוש קדמך, שלשול קדמך. היינו, שאם יתגאה האדם ויעשה חטאים יאמרו לו מה לך להתגאות הרי הבריות הקטנות ביותר קדמו אותך בבריאה. 'אחור וקדם צרתני' האדם יכול להיות אחרי הבהמה ויכול להיות לפני הבהמה, מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחקוך.
לבהמה יש את הרגש לשמור על עצמה, היא לא מזיקה לעצמה, אין לה יצר השחתה, יש לה דחף לחיים, כל מה שהיא עושה זה לשרוד את החיים. מאידך האדם הוא יצור אין סופי עם תאוות עד אין סוף, ללא גבולות, בכוחו של האדם לבנות ולהרוס עולמות, כי מותר האדם מן הבהמה אין, באדם דברים יתרים מהבהמה והם אין ר"ת אמירה, ידיעה, נשמה. באדם יש את הכח לגבור על תאוותיו ורצונותיו, הכל תלוי ברצונו ובמעשיו, מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחקוך.
ויש להבין, מהי כוונת חז"ל – "אם זכה האדם אומרים לו אתה קדמת במעשה בראשית", וכי מתכחשים למציאות, הלא בפועל נברא האדם אחרי כולם?
יש לומר שכוונת חז"ל כשאמרו "קדמת" אינה אלא במשמעות הרעיונית שבדבר, אם זכה האדם ומחשיב את נשמתו עיקר ואת גופו טפל, עסק התורה וקיום המצוות אצלו עיקר הם, והנאות עולם הזה טפלים הם, אדם כזה באמת קדם לכל הבריאה, שהרי נשמתו היא חלק אלוה ממעל וקודמת לכל הבריאה כולה. אמנם אם לא זכה האדם, וגופו והנאות עוה"ז אצלו עיקר, ועסק התורה וקיום המצוות טפל, אם כן ביחס לגוף הוא אחרון לבריאה, והיתוש והשלשול קדמוהו.
האדם הוא נזר הבריאה, היהלום שבכתר, חשוב מכל, וזה שנברא אחרון, בסוף הבריאה אינו אלא להביאו על המוכן, וכפי שאמרו חז"ל במסכת סנהדרין, שתמצא הכל מוכן לסעודה. הקב"ה ברא את העולם כולו ולבסוף ברא את האדם שמצא עולם מוכן ולא חסר לו דבר
וידוע כי הדרגה הנמוכה ביותר היא הדומם, מעליה הצומח, מעליה החי, ומעל כולם המדבר, הלא הוא האדם. "ויהי האדם לנפש חיה": כך נאמר בפסוק (בראשית ב. ז'). ותרגם האונקלוס: וּנְפַח בְּאַפּוֹהִי נִשְׁמְתָא דְחַיֵּי וַהֲוַת בְּאָדָם לְרוּחַ מְמַלְלָא: ורש"י כתב: לנפש חיה. אף בהמה וחיה נקראו נפש חיה, אך זו של אדם חיה שבכולן, שנתוסף בו דעה ודבור:
אשר על כן, אם זכה האדם במעשיו הטובים, הרי שהוא לא האחרון שבברואים במעשה בראשית, ואומרים לו הכל נוצר בשבילך ולמענך, הפרדנו ארץ משמים, יבשה ממים, באת על המוכן, שתמצא הכל מתוקן לסעודה. אֶדַּמֶּה לְעֶלְיוֹן נאמר בישעיה (יד. יד'). אדם מלשון אֶדַּמֶּה לעליון! שיהיה דומה לעליון – לאלוקיו.
ובאם חלילה לא זכה, אומרים לו: יתוש קדמך שלשול קדמך ועובדה היא! תורת אדם נתפרשה אחר תורתם של בהמה חיה ועוף. אדם מלשון אֲדָמָה שיורד עד עפר, בא מן האדמה וחוזר אל האדמה כפי שבא משם, לא ניצל את הזמן, לא עשה עם עצמו בחיים כלום. וכן ניתן לראות שפעמים מוסריותם של הבהמות חיות ועופות עולה על מוסריותו של האדם!
דוגמה חיה מהתלמוד שהכל תלוי ברצון האדם ויכול הוא להעפיל לפסגות עלאיות ולהגיע למדרגה של איש אלוקים ממש, זה הסיפור של רבי אליעזר בן הורקנוס
סיפורו של רבי אליעזר בן הורקנוס
הפתיחה לפרקי דרבי אליעזר היא סיפורו של רבי אליעזר בן הורקנוס. הוא כתב את המדרש פרקי דרבי אליעזר, שני הפרקים הראשונים הם סיפור חייו.
הורקנוס היה עשיר והיו לו שדות רבים והעמיד את בניו לחרוש בעמל כפיים. האדמה היתה קשה מאוד, והאב בא לבדוק את עבודת בניו ורואה את בנו אליעזר בוכה, חשב שהוא בוכה בגלל שחורש באדמה קשה, לכן העביר אותו לאדמה קלה יותר. שוב מצאו בוכה, שאל אותו למה אתה בוכה, אמר לו שהוא רוצה ללמוד תורה. אמר לו אביו, בגיל עשרים ושמונה זה מאוחר מידי. קח לך אשה תלדו בנים ותוליכם ללמוד תורה, תפרנס אותם ומה שילמדו ייזקף לזכותך.
רבי אליעזר צם שבועיים ולא טעם כלום אלא לקיום מינימלי של גופו, עד שנגלה אליו אליהו הנביא זכור לטוב. שאל אותו למה הוא בוכה, סיפר לו שחשקה נפשו בתורה. אמר לו אליהו שיעלה לרבי יוחנן בן זכאי בירושלים, כדי ללמוד אצלו תורה.
לקח תרמיל ועלה לירושלים לישיבה. התיישב אצל רבי יוחנן בן זכאי ובכה. אמר לרב שהוא רוצה ללמוד תורה ולא סיפר לו בן מי הוא. שאל הרב מה הוא יודע ללמוד, וענה לו, כלום, לא יודע כלום. שאל אותו אם יודע קריאת שמע או ברכת המזון, או תפילת שמונה עשרה, ואמר שאינו יודע. הוא צריך לעמוד ליד הש"צ כדי שיוציאו ידי חובה, וכן צריך מי שיוציאו ידי חובה בברכת המזון או פסוק שמע ישראל.
רבי יוחנן בן זכאי לקח אותו לידיים ולימד אותו את שלושת הדברים הללו. אחרי שלמד את שלושת הדברים, ישב אליעזר ושוב בכה, שאל אותו רבי יוחנן מדוע אתה שוב בוכה, אמר לו מבקש אני ללמוד תורה. אמר לו רבי יוחנן שילמד שתי הלכות ביום ראשון, יחזור עליהן כל השבוע, ובשבוע הבא ייבחן עליהם. בשבוע הבא בא למבחן אחרי שחזר שמונה ימים על שתי ההלכות, ולא טעם כלום, וריח פיו עלה לפני רבי יוחנן בן זכאי. הוא נבהל מהריח הרע ואמר לו לשבת בסוף ולדבר משם. בכה אליעזר בן הורקנוס בגלל שהרחיקו כאילו הוא מוכה שחין. בירכו רבי יוחנן, כשם שעלה ריח פיו לפניו, יבואו ימים שייצאו מפיו כאלו דברים שכולם ירצו לבוא ולשמוע אותו.
שאל רבי יוחנן בן זכאי את רבי אליעזר בן מי הוא, אמר לו בנו של הורקנוס. הזמינו רבי יוחנן לאכול אצלו בצהריים, אמר לו שכבר אכל היום
יום אחד ערכו הילולה אצל רבי יוחנן בן זכאי וישבו בסעודה כל עשירי המדינה. והנה הגיעה כרכרתו של הורקנוס, למרות שלא הוזמן ולא ידע שיש סעודה. מסתבר שבניו של הורקנוס התלוננו שהם עובדים קשה מאוד בשדה ואחיהם אליעזר יושב בירושלים ולומד תורה. לכן ביקשו את אביהם שינשל את אליעזר אחיהם מנכסיו ובא אביהם הורקנוס לרבי יוחנן בן זכאי לשאול אותו כיצד לעשות זאת.
רבי יוחנן הושיב את הורקנוס לסעודה עם גדולי ירושלים וביקש מרבי אליעזר שידבר דברי תורה. זה היה שלוש ארבע שנים אחרי שהגיע לירושלים.
רבי אליעזר הושב במזרח, והיה יושב ודורש ופניו מאירות כאור החמה וקרנותיו יוצאות כקרנותיו של משה רבנו. צורת הדיבור והעברת התורה של רבי אליעזר בן הורקנוס היו דוגמת משה רבנו.
אחרי שסיים לדבר נשקו על ראשו רבי יוחנן בן זכאי, ואמר אשריכם אברהם יצחק ויעקב שיצא זה מחלציכם. שאל הורקנוס את רבי יוחנן על מי הוא מדבר כך? אמר לו על בנו אליעזר, שאל אותו אין לו אבא? למה אברהם, יצחק ויעקב ולא הורקנוס?
אמר לו אביו שבא כדי לנדותו מנכסיו ולא ידע שהוא יושב פה. ואחרי שראה מה נהיה ממנו, ייתן לו את כל נכסיו וינשל את שאר בניו. אמר לו רבי אליעזר, אבא, מילאתי כוס דמעות בפני הקב"ה שיזכה אותי לתורה. לקב"ה לא חסר נדל"ן לתת לי, ואם הייתי מבקש מהקב"ה כסף היה יכול לתת לי. אבל מילאתי כוסות דמעות וביקשתי מהקב"ה רק תורה בלבד.
הנה לנו דוגמה חיה של אדם מלשון אֲדָמָה שהיה עובד אדמה ועם רצון טוב הפך מאדמה לאֶדַּמֶּה לְעֶלְיוֹן שנהיה דומה לעליון – לאלוקיו. להבדיל מבהמה, בכל אדם ואדם טמונים כוחות עילאיים להשתנות ולהתגבר על כוחות הרע שבו
לאור הדברים נבין למה אם כן מלין את האדם?
אומר ספר החינוך: ברית המילה היא הסמל לייחודיות שלנו שאנו עבדי ה'!
כשם שאשה נשואה עונדת טבעת והטבעת היא הסמל שמורה על כך שהיא נשואה ומיוחדת לבעלה, ושומרים על כבודה, ולא זו בלבד אלא הטבעת שבאצבעה מזכירה לה לאשה עצמה שהיא מיוחדת ומקודשת לבעלה
וכשם ששומרי המלך האצילים נבחרים בקפידה רבה, בפינצטה, מבין כל אנשי הצבא המיוחדים ומלבישים אותם מלבושים מיוחדים שמסמלים את מעמדם ואת ייחודיותם למען ידעו כולם שהם משרתי פני המלך
כך עם ישראל, ברית המילה היא הסמל שלנו, המדים שלנו, שאנו מיוחדים, שאנו לא כמו כולם, שאנו עבדי ה', עבדים של מלך מלכי המלכים הקב"ה. ואנו כפופים לרצונותיו של מלך מלכי המלכים הקב"ה
ברית המילה שזה המדים שלנו, הסמל שמייחד אותנו נקבע דוקא במקום הזה של הברית כיון שזה מסמל את הייחודיות והעליונות שלנו, שאנו כיהודים יכולים לשלוט על התאוות שלנו ולשלוט על החומר
ובזה נבין כי שורש המחלוקת בין ר"ע לטורנוסרופוס אינו האם מעשה האדם או האלוקים נאים יותר. יש כאן מחלוקת יסודית על מה תפקיד האדם בעולם.
טורנוסרופוס אומר שמעשיו של הקב"ה נאים יותר, ולכן אין לאדם שום צורך ואפשרות לתקנם. יש מי שברא, והוא זה שמנהיג ומחליט. לאדם אין שום צד השפעה על העולם. אדם המנסה לתקן הולך למעשה נגד רצונו של הקב"ה, נגד הבריאה.
ר' עקיבא לעומתו סובר, שמעשיהם של בני האדם נאים יותר. הקב"ה ברא את האדם לתוך עולם לא מתוקן, על מנת שהאדם יגמור את מלאכת הבריאה. 'השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם' – על מנת שישפיעו בארץ.
זה שכתוב בסוף בריאת העולם "ויכולו השמים והארץ וכל צבאם.. אשר ברא אלוקים לעשות". היה צריך להיות כתוב אשר ברא אלוקים, מה זה לעשות?
אלא שהקב"ה ברא את חומרי הגלם בעולם, הקב"ה ברא עולם שאינו מושלם, ותפקידנו להשלים אותו. הוא נתן בכוח האדם לתקן ולהשפיע. ובכך נעשים שותפים לקב"ה בבריאת העולם
ולשאלה השניה מדוע מלין דווקא ביום השמיני?
כידוע שהמדע גילה היום טעם נוסף לרצון הבורא שהמילה תתבצע דווקא ביום השמיני, ולפי מה שגילו, לתינוק שאך נולד יש רגישות מיוחדת מאד לדימום בין היום השני ליום החמישי לאחר הולדתו, שטפי דם בזמן זה, אף כי אינם רציניים על פי רוב, הרי לפעמים הם חזקים למדי ועלולים לגרום נזק רציני לאיברים הפנימיים, בעיקר למוח, ואף לגרום מוות בגלל הלם ואבדן דם.
כאשר אדם נפצע, הפצע מגליד – הדם מתקשה ולכן נפסקת זרימת דם החוצה מן הגוף.
פעולה זו נקראת "קרישת דם"
"מנגנון הקרישה תלוי בקבוצת חלבונים הנוצרים בכבד, אשר נקראים גורמי קרישה. בימים הראשונים אחרי הלידה אין הכבד בשל עדיין לפעילות זו וברור שאינו יכול לעמוד במעמסת יתר של פעילות כירורגית. הדבר יכול לגרום למותו של התינוק עקב דימום מסיבי, ללא יכולתו של התינוק להתגבר על הדימום הזה. באופן פיזיולוגי עד גיל 8 ימים הכבד מתחיל להתאושש, הוא הולך ומתבגר, ותפקודיו משתפרים, ובגיל 8 ימים קיימת כבר רמה מספקת של גורמי קרישה ומניעת דימום."
במילים פשוטות: בשבעה הימים הראשונים אין התינוק יכול להקריש דם. ביום השמיני קרישת הדם מגיעה ל110%, והחל מהיום התשיעי ואילך הגוף מאזן את עצמו ומגיע ל100% קרישת דם עד סוף חייו של האדם.
תירוץ נוסף: התורה אמרה "וביום השמיני ימול בשר ערלתו" (ויקרא יב ג) ומכאן נלמד שמצוות ברית המילה היא ביום השמיני דווקא. המהר"ל מפראג (תפארת ישראל פרק ב) מסביר את הקשר שבין ברית המילה ליום השמיני. כל הדברים הקשורים בטבע הם קשורים למספר שבע כי העולם נברא בשבעה ימים (ששה ימי בריאה ויום השבת שהוא יום המנוחה). המספר שמונה מסמל את הדברים שמעל הטבע. האדם נברא עם ערלה והקב"ה ציווה אותנו לחתום בגופנו אות ברית קודש כדי לחבר אותנו איתו יתברך. חיבור זה הוא מעל הטבע, כי אנחנו לוקחים את הגוף הטבעי שנולד עם ערלה ועושים בו את מצוות ה' למול את הערלה. ברית המילה מסמלת לנו שהאדם יכול להתרומם מעל החומריות והטבע למדרגות רוחניות.
ומדוע לא מלים בגיל מבוגר יותר?
כי אז יש חשש סביר שאדם בוגר לא יבצע את מצוות ברית המילה מפני כל מיני חששות ופחדים שלו
דבר נוסף אומר הרמב"ם ככל שההורים משקיעים ומגדלים את הילד הנולד כך אהבתם אליו גדולה יותר, כגודל ההשקעה גודל האהבה, אינה דומה אהבת הורים לתינוק שנולד לאהבתם לילד בוגר יותר, לכן כשיתבגר יותר תגדל אהבתם אליו יותר וממילא יקשה עליהם הדבר לבצע אקט זה של ברית המילה בבשר בנם. ומכאן נלמד יסוד חשוב במעלת כח הנתינה שאהבה נקנית בנתינה ולא בקבלה
הבה נראה עד כמה גדולה היתה מסירות נפשם של עם ישראל למצוה יקרה זו מצות ברית המילה
את הסיפור הבא סיפר רבי ישראל שפירא, הרב מבולז'וב, שהיה עד לו בעת שהותו במחנה הריכוז יאנובסקה:
בכל בוקר, עם עלות השחר, הגרמנים נהגו להובילנו אל מחוץ למחנה ליום של עבודה קשה שהסתיים רק עם רדת החשכה. כל זוג עובדים קיבל מסור ענקי והיה צריך לנסר את מכסת בולי העץ שלו. בגלל התנאים האיומים ששררו במחנה ומנות הרעב שהיינו אמורים להתקיים מהן, רובנו בקושי יכולנו לעמוד על רגלינו. אך המשכנו לנסר, ביודענו שחיינו היו תלויים בכך. כל מי שהתמוטט במהלך עבודתו או שלא הצליח לנסר את המכסה היומית שלו, היה נהרג במקום.
יום אחד, בעודי דוחף ומושך את המסור הכבד יחד עם שותפי, ניגשה אליי אישה צעירה מקבוצת העבודה שלנו. חיוורון פניה הסגיר את היותה במצב פיזי חלש ביותר. "רבי", היא לחשה לי, "יש לך סכין?"
מיד הבנתי את כוונתה וחשתי איזו אחריות כבדה מונחת על כתפיי. "בתי", התחננתי בפניה, כשאני משתדל לגייס את כל האהבה והשכנוע שבלבי כדי להניאה מן המעשה שאותו היא מתכננת. "אל תיקחי את חייך. אני יודע שחייך כעת הם גיהינום עלי אדמות, שהמוות נראה כמו שחרור מבורך ביחס אליו. אך אסור לנו לאבד תקווה אף פעם. בעזרת השם, נשרוד את המבחן הזה ונגיע לימים טובים יותר".
אך האישה נראתה כאילו אינה שומעת את דבריי כלל. "סכין", היא שבה ואמרה. "אני מוכרחה סכין. עכשיו. לפני שיהיה מאוחר מדי".
באותו רגע, אחד השומרים הגרמנים הבחין בנו לוחשים וניגש אלינו. "מה היא אמרה לך?" תבע לדעת.
שנינו קפאנו על עומדנו. שיחה בשעת העבודה הייתה עבירה חמורה. רבים מיושבי המחנה נורו על המקום בשל פשעים קטנים בהרבה.
האישה הייתה הראשונה להתאושש. "ביקשתי ממנו סכין", היא אמרה. לאימתי הרבה, כיוונה אז את בקשתה לשומר: "תן לי סכין!"
גם הגרמני ניחש את כוונתה, וחיוך שטני ריחף על שפתיו. אין ספק שראה את גופות האנשים שמרוב ייאוש השליכו את עצמם בלילה על הגדר החשמלית שסבבה את המחנה, אך זה יהיה מחזה חדש עבורו. בעודו מחייך, שם ידו בכיסו ונתן לה סכין קטנה.
האישה לקחה את הסכין ומיהרה חזרה לעמדת העבודה שלה. היא רכנה מעל חבילת סמרטוטים קטנה שהניחה על בול עץ. פתחה את החבילה והוציאה ממנה תינוק זעיר. לפני עינינו הנדהמות, היא מלה את התינוק בן השבוע במהירות ובמיומנות רבה.
"ברוך אתה אדוני אלוקינו מלך העולם", אמרה בקול צלול, "שקידשנו במצוותיו וציוונו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו".
בהחזיקה את הילד בזרועותיה, הרגיעה אותו ואז פנתה לשמים: "אדון עולם! לפני שמונה ימים נתת לי ילד. אני יודעת שלא הוא ולא אני נשרוד זמן רב במקום הארור הזה. אבל עכשיו, כשתיקח אותו חזרה, תקבל אותו כיהודי שלם".
"הסכין שלך", היא אמרה, והגישה את החפץ הקדוש חזרה לגרמני. "תודה!"
אחים יקרים! שאלות רבות מנקרות במוחנו בימים טרופים אלו. למה, איך, מדוע? אך עלינו לדעת כי בורא עולם מסדר לנו את העולם
שנים רבות ציפו רבי יעקב וזוגתו לפרי בטן. באחד הימים הם הגיעו אל הבעל שם טוב הקדוש ושפכו לפניו את אשר על ליבם. הצדיק ברכם, ולתקופת השנה נפקדו. הילד הרווה את הוריו רוב נחת, יפה תואר היה ופיקח.
במלאת לו שנתיים החל הילד קודח, וטרם הספיקו לנקוף אצבע, החזיר את נשמתו ליוצרו.
לאחר ה"שבעה" נסעו ההורים הרצוצים אל הבעל שם טוב, ליבם השותת דם ביקש הסבר ומילות נחמה שישקיטו מעט את הצער.
הרב הקדוש ישב מול ההורים שעה קלה שקוע בשרעפיו ולפתע החל לספר: "בימים עברו, באחת הממלכות ישב על כס המלוכה מלך גדול ואדיר. מאומה לא חסר למלך, לא עושר, לא כבוד ולא גדולה, זולת בן יורש עצר.
באחד הימים הגיע אליו חכם גדול ושיבר את אזנו: 'אם תרצה להיפקד יש לכך עצה אחת – גזור על נתינך היהודים להתפלל לישועתך. כוחם בפיהם ואלוקיהם שומע את תפילתם'.
קיבלו היהודים את הגזירה, החכמים גזרו תענית, כולם התאספו בבתי כנסיות לצום, בכי ותפילה. התפילות בקעו שערי שמים ונשמה טהורה הסכימה לרדת אל המלך כדי להציל את היהודים.
לאחר שנה נולד הנסיך… המלך לא חסך מאומה מבנו, וזה גדל והפך לעלם חמודות כליל מעלות. נפשו של הנסיך הצעיר שאפה לגדולות ובצימאונו לדעת, ביקש מהמלך ללמוד גם מדעי דת.
המלך מילא את רצון בנו והזמין את ההגמון הראשי ללמד את בנו. נפש הנסיך נקשרה בנפש ההגמון ובצמא שתה את דבריו. ביום מן הימים גילה הנסיך שההגמון הוא לא אחר מאשר חכם יהודי.
הנסיך הביע מיד את רצונו ללמוד יהדות, הוא למד בשקיקה והרווה נפשו ממעיין המים החיים שנגלה לפניו.
לא עבר זמן רב והוא ביקש להתגייר, וביום בהיר נעלם מן הארמון מבלי להשאיר עקבות. במדינה אחרת חי הנסיך בתור יהודי כשר במסווה של איש פשוט.
בהגיע שעתו נפטר מן העולם ונפשו הזכה שבה לצור מחצבתה. בבית הדין של מעלה לא נמצאו מקטרגים על נשמת הנסיך אבל תביעה אחת התעוררה כנגדו: שנתיים גדל הנסיך בידי אומנת נכרית. שנתיים אלו צריכות תיקון…"
הבעל שם טוב סיים את סיפורו באמרו: "זכיתם ונשמה קדושה זו גדלה וקיבלה תיקון אצלכם בבית, האם יש לכם על מה להתאונן…?"
בני הזוג עמדו משתאים מחרישים נוכח דברי איש האלוקים. ובאותו מעמד איחל להם הצדיק בן נוסף שיזכו לגדלו ויאריך ימים ושנים.
ברכת הצדיק התקיימה, נולד להם בן אשר לימים האיר את העולם הלא הוא רבי אהרן הגדול מקרלין…
אמרו על רבי אהרון מקרלין שכאשר היה קורא את שיר השירים בערב שבת היה עושה רעש גדול בשמים עד שיום אחד פנה אליו אחד מתלמידי המגיד ממזרטיש ואמר לו: "רבי, הרעש שאתה עושה בשמים לא נותן למגיד לישון…"
שאלות רבות מציפות את ראשנו – "מה קורה בעולם"? "למה פלוני נפטר צעיר? למה אלמוני חי שנים רבות? למה זה רק מצליח והאחר כושל כל ימיו…?" שאלות רבות אך תשובות אין.
אם נעמיק באמונתנו, נתבונן על הלך עולמנו, נבין שיש מנהיג לעולם, יש מתכנן, יש יוצר, על פיו ישק דבר.
אמונה אמיתית שלכל דבר יש סיבה, לכל נזק יש הסבר, לכל חולי ומשבר יש הצדקה תסתום לך את כל השאלות.
הכל בידיו של בורא עולם, אם הדבר לא מתקבל על דעתך, זה רק מקטנותך, מחוסר היכולת שלך לראות מעבר לעולם הניצב מולך.
נזכור! הכל מדוד ושקול להפליא, הכל לטובה, הכל נמצא בידיים הנכונות, ידיו של בורא עולם…
