אלה פקודי המשכן

אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל פִּי מֹשֶׁה עֲבֹדַת הַלְוִיִּם בְּיַד אִיתָמָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן: (פרשת פקודי לח. כא')
אמרו חז"ל במדרש רבא וז"ל: אמר רבי תנחומא בר אבא, כתוב: אִישׁ אֱמוּנוֹת רַב בְּרָכוֹת וְאָץ לְהַעֲשִׁיר לֹא יִנָּקֶה: (משלי כח. כ') אתה מוצא שכל מי שהוא נאמן, הקב"ה מביא ברכות על ידו, "איש אמונות רב ברכות" זה משה שהיה נאמנו של הקב"ה כמ"ש, "לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא" שכל הדברים שהיה גזבר עליהם, היו מתברכים על ידו, לפי שהוא נאמן. ואץ להעשיר לא ינקה- זה, קרח, שהיה לוי וביקש ליטול כהונה, ומה היה סופו, "ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותו", ע"כ.

וכתב ב"שי למורא" להבין את הקשר בין האמונה של משה רבינו, לבין המחלוקת של קרח שחלק עליו ובא בריב איתו?
כדי להבין את הדבר לאשורו נקדים ונביא את מה שדרשו חז"ל על הפסוק, וישמע משה ויפול על פניו, שבא ללמד אותנו שקרח ועדתו בעלי המחלוקת חשדו במשה רבינו ח"ו באשת איש, וידוע מדברי חז"ל שעוון הגזל נמצא בידי רוב העולם, רוב העולם נכשלים בו, ואילו עוון העריות אינו נמצא אלא במיעוט של העולם, א"כ אם נראה אחד שהוא איש נאמן ואין בו חשד לגזל כלל, כל שכן שאין לחשוד בו בעוון העריות, אבל אחד שאנו יודעים עליו לבטח שאין בו חשד לעריות, הוא יצא רק מכלל המיעוט, אבל יתכן שעוון הגזל כן יש בו, כי זה דבר שהוא נחלת הרוב, ולכן פשיטא שאין לחשוד בעוון זנות באיש נאמן שאין בו אפילו חשד גזל שהוא מצוי בידי הרוב.
על פי זה יובנו הפסוקים שנאמרו אצל יוסף: ויהי אחר הדברים האלה ותשא אשת אדניו את עיניה אל יוסף ותאמר שכבה עמי: וימאן ויאמר אל אשת אדניו הן אדני לא ידע אתי מה בבית וכל אשר יש לו נתן בידי: איננו גדול בבית הזה ממני ולא חשך ממני מאומה כי אם אותך באשר את אשתו ואיך אעשה הרעה הגדלה הזאת וחטאתי לאלהים: (בראשית לט. ז'-ט') והדברים תמוהים, וכי בגלל שהפקיד כל רכושו בידו והיה סומך עליו זה ימנע ממנו לעשות עבירה, כפי שאמר לה "איך אעשה הרעה הגדולה הזאת", אדרבא היא הנותנת, מאחר שהכל נתן בידו, הוא יכול לעשות ככל אשר יחפוץ.

כעת יובנו כוונת דבריו של יוסף הצדיק על פי מה שאמרנו לעיל, בהיות שהגזל הוא נחלת רוב העולם, והזנות היא נחלת המעט, א"כ מי שלהוט אחר הזנות, עוונו חמור יותר מאחד שבידו עוון הגזל, בגלל שעוון הגזל הוא דבר המצוי בידי רוב העולם, ואם זנה, הכניס עצמו בין המיעוט, ופשיטא שעוונו גדול, וזה שאמר לה יוסף לאשת פוטיפר, את יודעת שבעלך לאחר שבחן אותי, ומצא אותי איש נאמן, יצאתי אם כן מכלל רוב העולם, ומכל שכן שאינני יכול להמנות בין המיעוט שבזנות, על כן הפקיד בידי כל רכושו, ואיך אעשה הרעה הגדולה כזו של הזנות שאינה מצויה אלא במיעוט בני אדם, והיא גדולה בחומרתה על עוון הגזל המצוי ברוב העולם.
וזו כוונת המדרש, "איש אמונות רב ברכות" זה משה, שנאמר בו בכל ביתי נאמן הוא, א"כ כעת שאין בו חשד זה של עוון הגזל, המצוי בידי הרוב ודאי הוא, ומכל שכן שאין בו חשד העריות, והנה מצאנו שקרח ועדתו הוציאו קול במחנה וחשדוהו בזנות עם אשת איש ח"ו, ולכן נאמר "ואץ להעשיר זה קרח", כי איך ח"ו יוציאו שם רע מסוג זה במשה רבינו הידוע כאיש נאמן בענין הממון, שהם היו צריכים לעשות קל וחומר, שלא יתכן שיהיה בו חשד זנות כלל.
והנה בכל זאת נשארה לנו שאלה על דברי המדרש שאמר "ואץ להעשיר זה קרח", שבגלל העשירות הוא ביקש את הכהונה, מה הקשר בין עשירות לכהונה?
אלא שידוע מדברי חז"ל שהכהונה גורמת עשירות לאדם כפי שידועים הדברים בעסק הקטורת, שבגללה היו מתעשרים, ולכן קרח קיוה להתמנות להיות כהן גדול, וע"י הקטורת יתעשר עוד יותר.
בדברים אלה פירשו המפרשים את סמיכות הפסוקים – "ישימו קטורה באפך", – "ברך ה' חילו", דהיינו בעת שיעשו את הקטורת ממילא יתברכו בעושר, ולכן כשראה משה רבינו שכל כוונתם במחלוקת היא רק כדי להיות עשירים מהקטורת, לכן אמר להם, קחו לכם מחתות ותנו בהן אש ושימו עליהן קטורת, כוונתו לומר להם, אם כל המחלוקת שלכם היא בגלל הקטורת, תתחילו מעכשיו לעשות קטורת.
וכעת נפרש גם מה הקשר בין "איש אמונות" לבין פסוקנו "אלה פקודי המשכן", ולפני זה נביא מה ששאלו המפרשים ע"ה, על מה שמצאנו שמשה רבינו כדי להוציא לזות שפתיים לנקות עצמו מחשדם של בני אדם, נתן להם פירוט חשבון כל ההכנסות שהגיעו לידיו בעניין הקמת המשכן, וחשבונו נמצא מתאים בדיוק. מה שקבל שוה למשקל הכלים הגמורים, ואיך יתכן דבר כזה שהחשבון ימצא מתאים בדיוק, מה שקיבל לידיו כסף וזהב ואחר, הרי ידוע מדרך העולם שכל מי שרוצה לעשות איזה דבר בזהב או מכסף ואחר, הכלי המוגמר חייב להיות פחות משקל מהמתכת שהותכה לעשותו, בגלל ההתכה עצמה ומהלכה של העבודה המקטינים במידת מה מהמשקל הראשון, ואפילו בתפירת בגדים, חלק מהבד הולך לאבוד, שוליים, קיפולים וכו', בעת החתוך, א"כ מוכרח להיות פחות בדבר המוגמר וא"כ איך משה רבינו ינצל מחשד הבריות, והשיבו על זה, שמשה רבינו הראה את הפירוט ומצאו שהמשקלות לפני ואחרי היו שווים, ומשקלם לא פחת בעת ההתכה והעיבוד, ומעניין זה של המשכן למדו שמשה איש נאמן, כי לא רק שלא מצאו חוסר, אלא אדרבא מצאו תוספת, מה שהיה ראוי שיחסר עקב העיבוד וההכנה, והנה מצאו הכל שווה כבעת נתינתם, וע"כ נאמר עליו משכן העדות, דהיינו עדות על משה רבינו שהוא איש נאמן.

כעת מובנים לנו דברי המדרש, "אלה פקודי המשכן- משכן העדות", שהוא מעיד על משה רבינו, שלא לקח כלום מהזהב ומהכסף ומכל אשר הביאו לו, ואם תשאל איך זה יתכן, שהרי היה צריך להיות פחות כדרך העולם ואם יש יותר גם מעלה חשד, ואם היה חסר כדרך העולם גם היו חושדים בו לומר, מי אמר שכך דווקא צריך להיות חסר ולא אחר, על כן אנו חייבים לומר שנס נעשה עם משה שלא היה לו שום דבר פחות כלל, ועל כן אמר עליו המדרש "איש אמונות – רב ברכות – זה משה", שעל ידו ירדה ברכה בכלי המשכן, שמשקל המתכות ויתר הדברים נמצאו מתאימים לכמותם ומשקלם שווים כביום הבאתם ביום הראשון.
מדברים אלה יקח האדם מוסר לעצמו, ויתן דעתו תמיד במשאו ומתנו עם הבריות שיהיה באמונה, ואמרו חז"ל בתלמוד, שאחד שמשאו ומתנו באמונה, מעלה עליו הקב"ה כאילו קיים תרי"ג מצוות התורה, כמ"ש במסכת מכות, דרש רבי שמלאי, תרי"ג מצוות נאמרו למשה בסיני, שס"ה לאוין כנגד ימות החמה, ורמ"ח מצוות עשה, כנגד איברי האדם, ורב הימנונא למד אותם מהפסוק, תורה צוה לנו משה, שחשבון מילת "תורה" הוא שש מאות ואחד עשרה ועם שתי המצוות של "אנכי", ולא יהיה לך, ששמענום מפי הקב"ה, החשבון יעלה סה"כ תרי"ג מצוות, כשבא דוד המלך העמידן על אחד עשרה מצוות, כמבואר במזמור, "מי יגור באהליך וגו"', אחריו בא חבקוק והעמידן על מצוה אחת כמ"ש הפסוק "וצדיק באמונתו יחיה", וידוע שזו השאלה הראשונה ששואלים את האדם בעולם הבא, "נשאת ונתת באמונה" ורק אח"כ שואלים אותו "קבעת עתים לתורה", ואמרו רז"ל לא חרבה ירושלים אלא בגלל שלא היו בה אנשי אמונה. ואמרו עוד שאדם העושה משאו ומתנו באמונה יהיה בטוח, שהקב"ה ישלח לו פרנסתו ברווח, ולבסוף יהיה עשיר, כי בעת שהאנשים יראו שהוא איש נאמן, כולם יתנו בו אמון ויעשו איתו משא ומתן, וקופתו תמיד תהיה מלאה, ויהיה לו שם טוב וכבוד בכל העולם, ובכלל משא ומתן באמונה, כשיתן מילתו לאחד אחר שהוא מחוייב לעמוד בדבורו לקיימו, ולמדו זאת חז"ל מהפסוק, הין צדק, שיהיה ה – הן שלו צדק והלאו שלו צדק, ושלא ישנה דיבורו שאמר, שאמרו חז"ל כל המחליף בדבורו, נחשב לו כעובד עבודה זרה, ועוד אמרו בפירוש, "שארית ישראל לא יעשו עוולה ולא ידברו כזב".

ואמרו חז"ל, במסכת סנהדרין (דף צ'ז). אמר רבא מקודם חשבתי לי שאין אדם בעולם האומר דברי אמת כפי שצריך, שהאדם מוכרח לטעות ולהוציא מפיו איזה דבר שקר, עד שפעם אחת בא וישב לידי רב אחד ושמו רב טביומי, והרב הזה היה ידוע ומוכר בעולם שהוא איש אמת, שאף אם יתנו לו כל ממון שבעולם לא יתכן שיחליף את דבורו, וסיפר לי את כל מה שעבר עליו בעולם הזה, ובין דבריו סיפר לי שפעם אחת נסע לקושטא, וידוע לכל שאנשי קושטא דוברים אך ורק דברי אמת כל ימי חייהם, ואף אחד מתושבי העיר לא היה מת בקצרות שנים ואינם מתים אלא מרוב זקנה, כך שאף הורה אינו מתאבל על מות בניו או בנותיו בחייו, ואמר לי שבעת שישב ביניהם מצאו חן בעיניו והחליט לגור שם, והחליט שלעולם לא יעזוב את העיר והתחתן עם אחת מבנותיהם ולימים נולדו לו ממנה שני ילדים, והמשיך וסיפר רב טביומי, קרה יום אחד שאשתי הייתה מסתרקת שערות ראשה, בתוך הבית, וראשה גלוי, ואחת השכנות דפקה על הדלת, כדי להיכנס אלינו, ואני חשבתי לי שזה לא יאה שמשהו יכנס כעת בעת ששיער אשתי פזור וגלוי, ושאלתי מי ליד הדלת, אין איש בבית, ומיד כשהאישה שמעה את קולי הלכה לה לביתה, ולא עברו ימים רבים ושני ילדינו נפלו למשכב חלו ומתו, וכל אנשי העיר היו המומים, וקמה מהומה רבתי בעיר על הפלא הזה שקרה בעיר, ונאספו ובאו אלי ואמרו לי, עליך לדעת שאנו מאד מתפלאים על מה שקרה לך, שילדים קטנים ימותו כאן, זה דבר חדש אשר לא ראו אבותינו ואבות אבותינו, וכעת עליך לספר לנו איך זה קרה ומה הסיבה, ובעל כורחי סיפרתי להם את אשר היה עם השכנה שדפקה על הדלת ואני שקרתי ואמרתי לה שאין איש בבית.
מיד התאספו כל אנשי העיר אנשים נשים וטף במעמד גדול ואני במזלי הרע בתוכם, ואז אמרו לי, טובה גדולה אנו מבקשים ממך, שלא תישאר עוד בעירנו, כי אנו חוששים שמישיבתך בינינו, ילמדו אחרים ממך, וגם הם יתחילו לדבר לא אמת, והמוות יפרוץ בעיר וימותו הקטנים, שזה דבר שאינו מוכר לנו, ודחקו בי עד שגרשוני מהעיר אני ומשפחתי.

וכן מעשה נוסף שהיה עם רב ספרא

שיום אחד יצא עם תלמידיו לשוח מעט אל מחוץ לעיר, ובהתהלכם בדרך פגשו חסיד אחד, שבא מעיר אחרת וחשב אותו חסיד שהם משלחת שיצאה לקבל את פניו, ואמר להם, אדונים למה הטרחתם עצמכם לצאת עד כאן, אמר לו רב ספרא, אולי אדוני טועה, וחושב שאנו באנו בגללו כדי לקבל פניו, על פי האמת איננו יודעים כלל על בואך, ואנו יצאנו רק לטייל מעט.
כששמע החסיד את הדברים, התבזה ומאד התבייש, ואז אמרו התלמידים לרב ספרא, רבי! למה אמרת לו כך, היית נותן לו להישאר בטעותו, וכך היה לנו כבוד גדול שכאילו יצאנו לכבודו לקבל פניו, אמר להם רב ספרא איך נשקר לו בעניין כזה שאינו אמת, אמרו לו התלמידים תסלח לנו רבנו, אנו לא אמרנו לך שתשקר לו ח"ו, רק היית צריך לשתוק ותשאיר אותו בטעותו לחשוב כרצונו, אמר להם, בני, בשום פנים לא, שגם זה אסור, שאם הייתי שותק ומשאיר אותו בטעותו, זו היא גניבת דעת, והפסוק בפירוש אומר "ודובר אמת בלבבו".
ומעשה נוסף שהיה עם רב ספרא עצמו, שיום אחד היה מתפלל בביתו, ונכנס אליו אדם לקנות ממנו סחורה, ואותו זמן רב ספרא היה קורא קריאת שמע, והאדם הזה היה בודק והופך בסחורה ועושה חשובים, על מחירה ואמר לרב ספרא שאני מוכן לקנות ממך את הסחורה במחיר מסוים ונקט בסכום, וכשראה שרב ספרא אינו עונה לו כלל, חשב שהוא אינו מסכים לסכום שהציע לו, והיה מוסיף ומעלה את המחיר, וכשראה שהוא ממשיך לשתוק ואינו עונה, העלה עוד את המחיר.
כשסיים רב ספרא את תפילתו, שאל את הקונה מה אתה רוצה, וזה אמר לו סחורה זו וזו אני רוצה במחיר שהצעתי לך זה עתה, אמר לו רב ספרא לא תשלם בעדה אלא את המחיר שהצעת בהתחלה.
שאל אותו הקונה, מה פתאום אתה נותן לי אותה במחיר נמוך ממה שהצעתי לך, אמר לו רב ספרא, מפני שאני הייתי באמצע תפילה שלא יכולתי לענות לך, וכשהצעת לי את המחיר הראשון הסכמתי למכור לך באותו מחיר, ורק בגלל התפילה לא אמרתי לך על הסכמתי, לכן שיהיה לך במזל, זכית בסחורה במחיר הראשון שהצעת כי איני יכול לחזור בי מדברי לאחר שהסכמתי בלבי למכור לך במחיר ההוא כמ"ש "ודובר אמת בלבבו".
מדברים אלה ילמד האדם מוסר ויוסיף דעת, לעצמו, ויהיה איש נאמן בכל ענייניו, ולא יחזור בו מדבריו, אפילו אם היו רק בלבו פנימה, וכל שכן אם הדברים יצאו על שפתיו, והבטיח לחברו שלא יחזור בו מהבטחתו, ואמרו חו"ל שאין הגשם יורד לעולם, אלא בזכות אנשי אמונה, כמ"ש "אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף", דהיינו בעת שהאמת תצמח מהארץ, כשכל בני האדם ידברו אמת איש את רעהו באמת ואמונה, אותה עת יהיו בטוחים שצדק משמים נשקף, שהם גשמי ברכה ורצון, היורדים משמים.
ובדברים אלה פירשו חכמי המוסר כוונת הפסוק, "בטח ב – ה' ועשה טוב שכון ארץ ורעה אמונה" דהיינו שים מבטחך בהשי"ת ועשה טוב בעולם הזה עם בני אדם, וכשתפגוש אותם "שכון ארץ" והעיקר רעה אמונה, ואמרו חכמי הטבע שהעניין הזה של האמונה היא מצוה מהמצוות השכליות, שהדעת מחייבת אותן, שהאדם יקיים אותה לעולם ועד, ויש ערים במדינת סין שאין להם לא תורה ולא מצוות ולא אף דת כלל, ואפילו הכי מידה זו של אמתה מקובלת ביניהם, ובכל עסקי המשא ומתן שלהם פועלים לפיה, והם נוהגים שכל אחד מניח את הסחורה שלו בשוק והולך לענייניו ואיש אינו נוגע בה, וכל אחד רושם את שמו על סחורתו, הולכים לאן שרוצים, בלב שקט בלי חשש לגניבה או דבר דומה, וכשבא קונה המעוניין באותה סחורה, הוא מניח כסף בגובה הצעתו על הסחורה, מבלי לדעת מי בעל הסחורה, והולך לו משם, וכשהקונה חוזר פעם שניה, אם רואה שהכסף שהניח על הסחורה איננו, זה סימן שבעל הסחורה מסכים למחיר והוא לקח את הכסף, והקונה יכול לקחת את הסחורה, אבל אם הוא מוצא את הכסף שלו עוד מונח על הסחורה, זה סימן שבעל הסחורה אינו מסכים למחיר, ואז הוא לוקח את כספו בחזרה, ואינו נוגע בסחורה.
וידועים עוד דברי חז"ל שאף בעת חורבן בית ראשון ישראל היו מלאים עוונות, וירמיהו הנביא ע"ה לא היה מוכיחים וטוען כנגדם, אלא על ענין האמונה והאמינות, כמ"ש "אבדה האמונה ונכרתה מפיהם", ועוד אמרו חז"ל במסכת תענית, אמר רבי אמי חובה על האדם שיהיה זהיר ודבק מאד במידת האמונה, וילמד קל וחומר מהחולדה והבאר כמו במעשה הבא.

מעשה החולדה והבאר שהיו עדים לשבועה והבטחה

מעשה בבת אחת שהייתה יפה מאד, בת יחידה להוריה, ותמיד התלבשה יפה, בגדי משי, וכסף וזהב, ותכשיטים מכל הסוגים, יום אחד בטיולה מחוץ לעיר לבדה, הרחיקה ללכת ולא נתנה דעתה לאן ואיך הלכה עד שטעתה בדרכה, ולא הצליחה למצוא דרכה חזרה לביתה, ומרוב עייפות מההליכה ומחום השמש, צמאה מאד ולא מצאה מי שיושיעה, אף לא בטיפת מים להשקיט צימאונה.
עבר עליה כך הרבה זמן, צימאונה גבר והלך, ופתאום היא רואה לפניה באר וחבל קשור לשם, ומרוב צימאונה ולהיטוטה לשתות, התבלבלה החליקה ונפלה לתוך הבאר.
שתתה מים עד שהרוותה צמאונה, ובבואה לעלות חזרה עשתה ככל יכלתה ולא הצליחה לטפס למעלה, והתחילה לצעוק ולבכות עד שכמעט אבדה כוחותיה כליל, ואדם אחד שעבר בקרבת הבאר שמע את קול הבכי והזעקות, הביט לתוך הבאר שמשם יצאו הקולות, וראה צורת אדם בתוך הבאר, ופחד ונבעת ממראה עיניו כי חשש שמא מה שראה זה אחד מהשדים, והחל לחשוב מה יעשה, הביט שוב טוב טוב וראה צורת אשה, ולא ידע אם לדבר איתה או לא, וכשראה שהיא הגבירה זעקותיה ובכיה, והיא עצמה החלה להתחנן לפניו שיחון וירחם עליה ויעלה אותה, שאל אותה האם היא מבני אדם או מהאחרים, אמרה לו אני מבני האדם, ושמי הוא פלונית בת פלוני מעיר פלונית, וסיפרה לו את אשר קרה לה מאז שיצאה מביתה עד שנפלה לבאר מרוב צמאונה.
אמר לה האיש אם את רוצה שאני אתאמץ להעלות אותך, עליך להבטיח לי ולהשבע, שבעת שאעלה אותך תעשי כל אשר אצוה עליך, והיא מרוב צערה לא חשבה הרבה, ואמרה לו מיד, אדוני אני מוכנה ומזומנה, רק רחם עלי והעלה אותי מהבאר, ואני אהיה שפחתך, ותעשה בי כרצונך.
אז אסף את כוחותיו ובמאמצים רבים וטרחה לא מעטה, הצליח להעלותה מהבאר.
אחר שאכלה מעט ונחה לה קצת מהצרה שבה היתה, אמר לה האיש, עליך לקיים את הבטחתך, שהבטחת לי להשמע לי ולעשות כרצוני ככל אשר אצוה עליך.
אמרה לו הנערה, אנא הגד לי מאיזו עיר אתה, ומי היא משפחתך, אמר לה אני מעיר פלונית ומשפחתי משפחת כהנים.
אמרה לו, אני מבקשת ממך שתתן דעתך לדברי, תקשיב לכמה מלים שאומר לך, ואח"כ תעשה כרצונך.
אמר לה בבקשה תגידי בתי כל אשר תרצי, וכל אשר יש לך לומר, אמרה לו, אדוני יודע שעם ישראל עם קדוש כמ"ש "כי עם קדוש אתה ל-ה' אלהיך", והקב"ה יתברך שמו בחר אותם ומוקיר אותם מכל שבעים האומות שבעולם, ומכל ישראל הוא בחר לו את הכהנים, והם קרובים אל הקב"ה יותר מאשר סתם ישראל, ואיך יעלה בדעתך לעשות דבר כזה באמצע הדרך, כמו הבהמות, בלי כתובה, בלי קידושין, ואתה ממשפחה קדושה, תחכה כמה ימים, אח"כ תבוא אל אבי ותבקש את ידי ממנו, ואבי בטח ישאל את דעתי, ואני מבטיחה לך שלא אסכים להתחתן עם אף אחד אלא אך ורק איתך, נשואין כשרים בכתובה וקידושין כמשפט בנות ישראל.
דברי הבחורה נכנסו ללב האדם הזה, התגבר על יצרו, ולא נגע בה לרעה, ועשו ברית ביניהם והתחייבו להתחתן.
לאחר שהתחייבו ביניהם, אמר לה מי יעיד על השבועה וההתחייבות שלנו, הפנו פניהם לכאן ולכאן, וראו חולדה אחת עוברת לידם, אמרו ביניהם הנה החולדה הזאת והבאר הזו שממנו עליתי וניצלתי, הם יהיו העדים לשבועה, להבטחות ולהתחייבות שנשבענו והתחייבנו בינינו.
אח"כ הראה לה את הדרך איך להגיע לביתה, והבחורה חזרה אל ביתה בשלום וגם הוא המשיך בדרכו לעסקיו.
לאחר ימים רבים האדם הזה שכח מכל העניין, ולא הלך לבקש את ידה מהוריה, כפי שהסכימו ביניהם.
ולאותה בחורה באו בחורים רבים לבקש את ידה מאביה וכל פעם שאביה שאל לדעתה, מעולם לא הסכימה להתחתן עם אף אחד מכל הבאים.
פעם אחת בא גביר גדול ומיוחס, מושלם בכל המעלות הן בממון, הן בחכמה, והן בדברים אחרים, וביקש את יד הבחורה הזאת, האב שמח ומאד רצה את הגביר הזה כחתן לבתו, והשקיע כל מרצו לשכנעה, והיה שולח לה שליחים משליחים שונים, ובשום פנים לא הסכימה, וסוף דבר בא אליה הוא בעצמו, צעק עליה עד לריב ממש ביניהם, ואמר לה, עד כמה נגרש ונסרב לכל הבאים לבקשך, האם את עוד ילדה קטנה, לפיכך אני אומר לך האדם הזה שבא היום לבקש את ידך, בעל כורחך תתחתני איתו, שאם נסרב לו את לעולם לא תמצאי אחד כמוהו, הן בעשרותו, והן בחכמתו, ואת לא תתחתני אלא אך ורק איתו, בין אם תרצי ובין אם לא.
כשראתה שאין לה הצלה מאביה, עשתה עצמה כמשוגעת, והחלה לצעוק ולדבר בינה לבין עצמה, קרעה בגדיה, ומדי פעם בפעם יוצאת לרחוב וזורקת אבנים על אנשים, ותכף נודע לכל שפלונית בת פלוני אבדה את שפיותה, וכל אנשי העיר מאסו בה, ואיש כבר לא דיבר ולא העלה יותר בדעתו לבקשה.
והאדם הזה שהעלה אותה מהבאר, כאמור שכח מכל העניין, ולאחר זמן התחתן בעירו עם אחת מבנות עירו, ונולד להם ילד, וכשהילד התחיל להתפתח יפה, יום אחד קפצה עליו חולדה נשכה אותו חזק בצוארו והביאה למותו.
הצטערו צער רב והתאבלו מרה על מות הילד, ולאחר זמן נולד להם עוד ילד אחד, והיו מתנחמים בו על מות הילד הראשון, והילד התפתח יפה, .ובעת שהחל לזחול ולעמוד על רגליו בתוך הבית, דבר ששימח אותם שמחה גדולה, יום אחד היה מדדה בתוך הבית ומעשה שטן, הביט הילד על באר שהייתה בקרבת מקום, החליק ונפל ישר אל הבאר ומת, והיה כמובן אבל כבד בבית, ונזכרו גם בילד הראשון והתאבלו על שניהם מרה.
כשראתה האישה כך, את הצרה המלווה אותה שכל ילד שמביאה לעולם מת, לא יכלה להתנחם על מות ילדיה, באה אל בעלה ואמרה לו, שהמכה הזו שנחתה רק עליהם לבד משאר כל האנשים, שרק הילדים שלהם מתים במיתות משונות כאלה לא יתכן שזה סתם מקרה, ולבטח יש בידך איזה עוון גדול, שבגללו באה עלינו המכה הזו, שאם הילדים האלה היו חולים, ומתו ממחלה במיטתם כדרך העולם מילא, אבל מות כזה לא יתכן שיהיה רק מקרה, בלא סיבה, ועל כן עליך לפשפש במעשיך ולספר לי במה העניין, וכי עד מתי נמשיך כך לאבד כל ילד שנביא לעולם.
אז נזכר האיש באותה בחורה שהעלה מהבאר והשבועה וההבטחה, ופתח פיו וסיפר לה כל המעשה מראשיתו עד אחריתו, ועל עניין החולדה והבאר שהם היו העדים להתחייבותם, ולשבועה שנשבעו ביניהם.
מיד כששמעה האישה את סיפור בעלה, הבינה את הכל ואמרה לו אם כך שחרר אותי, תן לי גט ואלהים יהיה בעזרך, כי אתה חייב לקיים את שבועתך והבטחתך שנתת לאותה נערה, וכך עשה כבקשתה, מיד נתן לה גט, התגרש ממנה כדת משה וישראל, וקם ונסע לעיר של אותה בחורה,
ומיד בכניסתו לעיר היה שואל ומתעניין בקשר אליה, מאנשי העיר, וכל אחד היה מספר לו עליה רעות, על שיגעונה ומצבה העגום, שכל הרואה אותה ביום חולם עליה בבלהות בלילה, והוא היה המום מכל הסיפורים כי הוא זכר רק את יופיה הרב, וכל הסיפורים לא התקבלו על דעתו כלל, ומיד הלך לפגוש את אביה, ואמר לו אדוני שמעתי שיש לך בת ובאתי לבקש את ידה, אם זה לרצונך אני רוצה להתחתן איתה.
אמר לו האב, אחי אתה אדם זר ואיני רוצה להעציבך, אתה יודע שהבת הזו שלי הייתה יהלום נוצץ ונקי, ואיני יודע איך קרה שהשתנתה והגלגל התהפך עליה שנהפכה לבריה אחרת לגמרי, וכעת היא אינה בחורה ראויה לנישואין.
אמר לו האיש אנא אדוני תעשה עמי טובה ותראה לי אותה, אני רוצה להביט בה והאל יעזור לטובה, ותהיה בטוח שאני אתחתן איתה, ואני מקבל עלי כל מום שיש בה.
שמח אביה לדברי האיש ומיד קם הביא אותו אל ביתו, נכנס אליה, וברגע שהרימה את עיניה וראתה אותו, לא הכירה אותו, אם הוא זה או לא, שאלה מי הוא ואמר לה ברמז, אני שמי פלוני מעיר פלונית, ולאט לאט החלה להיזכר ושבה להכרתה ולדעתה, אח"כ אמרה לו אני רוצה שתספר לי ותסביר לי את דבריך, ואז סיפר לה על שהעלה אותה מהבאר, וענין החולדה שהייתה לידם כעדה, ואז שמחה בו ונתפסה בו ולא רצתה לעזוב אותו ואמרה לו אני מודה ומהללת לאלהים על שעזר לי לשמור ולעמוד בדברתי ולא הפרתי הבטחתי, למרות כל החתנים הרבים שבאו לבקש את ידי, שלא יכלתי להפר את ההבטחה שהבטחתי לך.
ואו הוא סיפר לה את כל סיפורו העגום, כל מה שעבר עליו בגלל ששכח את השבועה שביניהם והתחתן עם אישה אחרת, ועל מה שקרה לשני ילדיו שמתו ע"י החולדה והבאר, ומיד ספרו שבעה ימים והתחתנו ללא דחוי, והקב"ה העשיר אותם עושר רב, ונולדו להם ילדים רבים, ועליהם אומר הפסוק "עיני בנאמני ארץ לשבת עמדי".

מהמעשה הזה ילמד האדם, להיות נזהר תמיד בקיום כל הבטחה שיתן לחברו, שידע שהוא מחוייב לקיים אותה, ושלא יסור מדברו אשר דיבר, או הבטיח, ובמיוחד אם התלוותה לזה גם שבועה, שח"ו לא יטעה להפר את השבועה, כי אמרו חז"ל שבשעה שאמר הקב"ה בהר סיני "לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא", רעד העולם וכל אשר בו, וסוגי השבועה הם רבים, כגון אם נשבע שבועת שוא, דהיינו שנשבע על דבר ידוע כמו אם אמר בשבועה שהאיש הזה הוא איש, או אם תפס אבן ואמר בשבועה שזו אבן, אף אם הדבר נכון זו היא שבועת שוא, ויענש עליה בר מינן כמפורש בשולחן ערוך יו"ד סימן רל'ו סעיף ד', וגם כן אם עשה תקיעת כף עם חברו, דינה כדין שבועה ממש, ויש האומרים שתקיעת כף היא אף חמורה משבועה, ואין בה התרה, כמבואר בשולחן ערוך סי' רל'ט ס'ב.

כמו כן על האדם לדעת שכל סוגי שבועה כשבועה ממש, כגון אם במקום "שבועה" אמר "שבותה" או "שבוקה", וכן על זה הדרך, בדומה לזה, דינם כדין שבועה ממש, וחייב אדם להרחיק עצמו מהן כמבואר בשולחן ערוך סי' רל'ט סי' יו"ד, ואמרו חז"ל ע"ה, אפילו הזכרת שם שמים לבטלה יש בו עוון גדול כעוון השבועה ממש, ועוד אמרו במדרש, שהיה מעשה, במלך ינאי שהיו לו באחד המקומות בעולם כאלפיים ערים וכולן נחרבו בגלל שהיו נשבעים על אמת, שאחד היה נפגש עם חברו ואומר לו אני נשבע לך שמחר נפגש שוב יחד במקום זה ונעשה מסיבה טובה, אוכל ושתיה כדת וכדין, והיו מקיימים את הבטחותיהם, ואפילו הכי נחרבו כל המקומות האלה, והטעם הוא שהיו יכולים לקיים את דבריהם בלי השבועה ואם הוסיפו את השבועה ללא צורך זה נחשב להם כשבועת שוא.

ואמר הרב אבן עזרא, בפרשת יתרו שבגלל עוון שבועת שווא אשר בידינו מתארכת גלותנו, וגם אם ישראל כולם יקיימו את התורה ומצוותיה כולן, ותהיה בידם המידה הזו של שבועת שווא לבדה, זו תהיה סיבה מספיקה להמשך הגלות, כי עוון שבועת שווא הוא יותר חמור מעוון עבודה זרה, וגילוי עריות ושפיכות דמים, ושאר כל העבירות, כי העבירות כולן אין אדם עושה אותן אלא בגין ההנאה שיש לו מהן, שאם נעמיק בהן נמצא שכל אחת יש לה סיבה והנאה מסוימת, ונוסף על כך, לא כל העבירות הן זמינות לפני כל אדם, שהוא יכול לעשותן מיד כשירצה, אלא שהוא צריך לטרוח ולרוץ עד שיצליח לעשותן, ואילו העוון הזה של שבועת שווא, מלבד זה שאין לו שום הנאה ממנו, מהשבועה שהוא נשבע, אלא שעל פי רוב אין לו גם שום חובה או צורך להישבע, והוא עושה זאת רק מההרגל הרע שבידו, שהרגיל את פיו להישבע, על כל שטות, ויש אנשים שעם כל משפט היוצא מפיהם מצרפים שבועה, בלי חשבון ובלי מספר, ומרוב הרגלם שהתרגלו לעבירה זו של שבועת שווא, תמצא בני אדם הנשבעים, ובכלל אינם נותנים דעתם על כך שנשבעו, ושוכחים בכלל אם נשבעו או לא, וכשאדם מוכיח אותם ואומר להם שאסור להם להזכיר שם שמים לבטלה, הם עונים לו בעזות פנים עוד פעם בשבועה חמורה שהם לא נשבעו ולא הוציאו מפיהם שום שבועה, עד שמרוב הרגלם כל מילה שניה שלהם היא הוכרת שם שמים, עד שהשבועה הפכה בעיני בני האדם כדיבור בעלמא.
והמכה הזאת היא סיבה לשקיעתנו בגלות הזו של אלפי שנים ה' יאמר די לצרותינו. ומצאנו שהקב"ה יתברך שמו העניש בעוון שבועת שווא בעניין פלגש בגבעה (שופטים ט') ואבדו מישראל עם רב, כמו כן מצאנו במלחמת שאול בפלישתים ששאול גזר על ישראל שהיו איתו בקרב, "ארור האיש אשר יאכל לחם היום הזה" ויהונתן בנו לא ידע על השבועה, שהשביע שאול אביו את ישראל, וכשעבר ביער ראה דבש שפוך על הארץ ומרוב רעבונו, נגע בקצה מקלו בדבש וטעם ממנו בפיו ואורו עיניו, ובלילה שאול רצה ללכת לתקוף את הפלישתים והיה צריך לקבל אישור מהקב"ה, אם ינצח אותם אם לאו, ולא קיבל שום תשובה, ואז שאול הבין מה קרה, ואסף את ישראל, וסיפר להם את העניין, ואמר להם שהוא רוצה לדעת איזה עוון בידם, והחליטו להפיל גורל, והגורל נפל על יהונתן בנו, קרא לו שאול ואמר לו אני רוצה לדעת במה חטאת, אמר לו יהונתן, אין לי שום עוון חוץ מזה שלא ידעתי על השבועה שהשבעת את ישראל, שלא יטעמו אוכל אלא עד אחר שיגמרו להילחם, וכשעברתי ביער והייתי על סף עלפון מרעב, נגעתי בקצה מקלי בדבש השפוך על הארץ וטעמתי ממנו להשיב רוחי, והנה אני לפניך, עשה בי כפי שתמצא לנכון, פסק לו שאול שהוא חייב מיתה על שעבר על השבועה, ואז נאספו לשאול כל ישראל ואמרו לו חי ה' שלא ימות יהונתן, והיו מתחננים ומבקשים ממנו לחון את יהונתן, עד שהצילוהו מידיו, וניצל מהמוות, על כן יעשה אדם ככל יכלתו להרחיק עצמו מכל שבועה שלא תהיה, ובזה יעשה טובה גדולה לגופו רוחו ונשמתו.

מאת: הרב דוד הכהן – גן יבנה.