אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם (ויקרא כו. ג')
רַבִּי יוֹנָתָן אוֹמֵר, כָּל הַמְקַיֵּם אֶת הַתּוֹרָה מֵעֹנִי, סוֹפוֹ לְקַיְּמָהּ מֵעשֶׁר. וְכָל הַמְבַטֵּל אֶת הַתּוֹרָה מֵעשֶׁר, סוֹפוֹ לְבַטְּלָהּ מֵעֹנִי: (אבות ד. ט')
על הפסוק: "זאת התורה אדם כי ימות באהל" (במדבר יט. יד'), אומרת הגמרא בברכות (סג.): מכאן דרשו חז"ל, שאין התורה נקנית אלא במי שממית עצמו עליה. ועד כמה גדולה מעלת התורה וערכה נוכל ללמד מדברי רבי נהוראי בגמרא קידושין (פב.) שאמר: "מניח אני כל אמניות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה", משום שהתורה עקר קיום העולם ובלעדיה אין חיים כלל.
צא וראה כמה נתקנאו מלאכי רום בעם ישראל, שקבלו את התורה. חמדה גנוזה שהיתה שמורה תתקע"ד [974] דורות קודם בריאת העולם, ולא נתנה הקדוש ברוך הוא אלא לישראל, וכמה נתעלינו יותר מן המלאכים מכחה של תורתנו הקדושה. ואמרו חז"ל "כל העוסק תורה לשמה זוכה לדברים הרבה" (אבות ו. א').
הגר'א וייס שליט"א סיפר באחד משיעוריו בירושלים, את המעשה הנ"ל אותו שמע מפיו של אחד הרבנים שהשתתפו בועידת אגודת ישראל בארצות הברית.
וכך סיפר:
אברך מופלג, תושב מנצ'סטר, שהקדיש את כל עיתותיו לתורה. ובסייעתא דשמיא הלכה המשפחה וגדלה, כאשר האב שוקד על התורה ועל העבודה בהתמדה מרובה, כאשר עול ניהול הבית רובץ על רעייתו, ששימשה עזר כנגדו וגידלה את ילדיהם במסירות נפש, כדי שבעלה יוכל לשקוד ולהתמסר ללימוד התורה.
קרובי ומכירי המשפחה שאלו לא אחת את עצמם: מהיכן מתקיימת משפה זו? אך שום תשובה מתקבלת על הדעת לא התקבלה. תורתו היתה אומנותו בלבד של אבי המשפחה, רעייתו תחי' הקדישה את כל זמנה לטיפול בילדיהם, שמספרם הלך וגדל משנה לשנה בלי עין הרע.
מפעם לפעם ניסו להציע לו עבודות שונות שהכנסה נאה בצידן. היו אלה מלאכות המפרנסות את בעליהן בכבוד – אך האברך השיב תמיד בשלילה נחרצת. הוא מבקש לעסוק אך ורק בתורה. הוא אהב את התורה הקדושה אהבה כה עזה שלא אבה לנוטשה בשום אופן שבעולם, והסכים יחד עם רעייתו בשמחה לקיים את דברי התנא הקדוש באבות (פ"ו ע"ד): "כך היא דרכה של תורה, פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל אם אתה עושה כן אשריך וטוב לך אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא"…
וכשנשאל מה עם הפרנסה? ענה, מן השמים ירחמו.
הדלות בביתם של האברך ורעייתו היתה קשה מנשוא. בבית קטן ודל הצטופפה המשפחה והסתפקה במעט שבמעט. תמיד נמצאו יהודים טובים שטרחו לסייע ולעזור מעט למשפחה זו. לעיתים נשלחה עוגה, פעמים הגיע משלוח פירות וירקות שלא צורפה עליו דרישה כלשהי לתשלום, שכנות טובות העבירו את הבגדים המשומשים לטובת ילדיו של האברך, שמרוב אהבה עזה לתורה הקדושה קבע את מקומו בין יושבי בית המדרש והסתפק בשמחה בחיים של פת במלח ומים במשורה.
כאשר זכו הזוג להולדת ילדם העשירי, הפכו השאלות שמסביב לדאגה של ממש. הוריו של האברך הטריחו עצמם לביתו הדל של בנם, כדי לומר לו במפגיע שהגיע הזמן לצאת ולעסוק במלאכה מפרנסת, כי עד מתי אפשר לחיות כך, בדלות שכזו? ומה גם שבאופק כבר נראה פרק "האיש מקדש', ואז הרי יהיה צורך בכסף רב. "אולי תצא לעבוד חלק מהיום, בשאר תוכל ללמוד די והותר" הם אמרו.
אבל הבן, שבאמת ובכל ליבו חפץ בתורה, השיב בסירוב. הוא הודה להוריו על הדאגה לשלומו ועשה הכל כדי שלא ייפגעו, אך השורה התחתונה היתה ברורה: אני נשאר בבית המדרש, ורק שם. ומה עם הפרנסה? שאלה האם. הוא חייך קלות והצביע כלפי השמים הבהירים שניבטו מן החלון.
ואז נולד הילד האחד – עשרה. עם ה"מזל טוב" ניסו ההורים לשאול: אולי עכשיו הגיע הזמן? אבל הוא המשיך בסירובו.
ולאחר שנה הוא טילפן שוב כדי לומר שמגיע להם עוד מזל-טוב, כי הם כבר שתים עשרה פעמים – סבא – וסבתא.
ועדיין לא הגיע הזמן להפסיק לסמוך על בורא עולם? אף פעם לא יגיע הזמן לכך! הוא המשיך ונשאר בישיבה, מאושר בתורתו ובטוח בצדקת דרכו. הוא קיים בנפשו את הפסוק בשיר השירים (ח, ז): "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה – זו התורה הקדושה שכל כך אהב, בוז יבוזו לו"…
כעבור שנה, כאשר עמדה רעייתו לפני לידת הילד השלושה עשר, החליטו הסבא והסבתא שהפעם באמת יכריחו אותו להחליט במה הוא בוחר – בלימוד תורה או בלהיות אב למשפחה ברוכת ילדים שכזאת. "איך אפשר להתעלם כך מצרכי המשפחה?" הם שאלו. הדאגה הטבעית כבר הפכה כמעט להיסטריה. הם ניסו לשכנע, עמלו בכל כוחם וגייסו את כל הנימוקים שבעולם, אך הוא נותר בשלו, נחוש מתמיד לבטוח בעזרה משמים וללמוד במסירות נפש, למרות הקשיים והנסיונות.
הוא ידע שאנשים בסביבה מסתכלים עליו – איך לומר זאת? – כמו שמסתכלים על משהו מוזר. הוא ראה זאת בעיניהם של כמה מן המשתתפים ב"שלום זכר' שערך כאשר נולד סוף סוף למזל טוב, הילד ה – שלושה עשר.
היה נדמה לו, אפילו, ששמע אותם מתלחשים ביניהם על חוסר האחריות שבהתעלמות מצרכי משפחה שהולכת וגדלה משנה לשנה…
ימים מספר לאחר הברית, כאשר שב בשעת ליל מאוחרת לביתו, הבחין במעטפה חומה וגדולה, מבצבצת מתיבת הדואר שלו. "רשם בית המשפט המחוזי", נכתב בחוץ באותיות רשמיות, מתחת לסמל המדינה. במדרגות ניסה לחשוב מה יכול לרצות ממנו בית המשפט. הוא, שמעולם לא עסק במשהו, לא נתבע על ידי איש וקל וחומר שלא תבע את זולתו.
בבית פתח את המעטפה, וגילה כי רשם בית המשפט מבקש ממנו להתייצב בתאריך שננקב בהודעה, בשעה היעודה. "כדי לממש את צוואתו של מיסטר ג'ון פ. קלאבארי, שנפטר ביום…"
כל הענין נראה לו מוזר. מעולם הוא לא שמע על אותו מר ג'ון, ולא הצליח להבין מה לו ולצוואתו. לא היה לו כל ספק: מדובר בטעות. הוא הציץ שוב במעטפה. היא אכן מוענה אליו. נו, כל אחד יכול לטעות. אפילו בית המשפט.
בבוקר, התיישב וכתב לכבוד רשם בית המשפט, בלשון זו: "קיבלתי את הודעתכם. לעניות דעתי נפלה כאן טעות, אין לי קשר למיסטר ג'ון פ. קלאבארי ומעולם לא שמעתי את שמו. זמני יקר עד למאוד, ולכן נבצר ממני להתייצב בפניכם. בברכה.."
לאחר מספר ימים מצא שוב מעטפה חומה בתיבת המכתבים. רשם בית המשפט הודיעו נחרצות, כי על פי חוק מחויב הוא להתייצב ביום ובשעה שכבוד בית המשפט קבע לדיון. אי התייצבותך, תהיה עבירה על החוק ובזוי כבודו של בית המשפט.
לא נותרה בידו ברירה, וביום המיועד נסע בצער רב וביגון קודר על ביטול זמנו היקר לבית המשפט. בהגיע שעת הדיון בעניינו, נדמה היה לו כי השופט הקשיש מיטיב את משקפיו כדי להביט בפניו של היהודי המוזר שהתעקש שלא להופיע לדיון שבסופו הוא עשוי לזכות בחצי מיליארד ליש"ט…
"כדרישת החוק", פתח השופט, "הנני להקריא בפניך את צוואתו של מיסטר ג'ון פ. קלאבארי, שכפי שיתברר לך מיד – נוגעת אליך ולמשפחתך באופן ישיר".
התברר שמיסטר קלאבארי הלך לעולמו כשהוא חשוך ילדים. בצוואתו, שנכתבה כדת וכדין קודם לכן, הורה שאת כל רכושו, שכלל שני מפעלים גדולים ונכסי דלא ניידי בכל המחוז, המסתכם בסכום של כחצי מיליארד ליש"ט. – למשפחה הגדולה ביותר בעיר.
וכאן הוסיף השופט: "בדקנו במירשם התושבים ומצאנו כי משפחתך היא הגדולה ביותר. אמנם עד לפני שבועיים היתה משפחה נוספת בת 12 ילדים בעיר, אך הבן ה- שלושה עשר שנולד לכם לאחרונה הפך אתכם למשפחה הגדולה בעיר, ועקב כך נשמח להעניק לך את כל רכושו של מר קלאבארי המנוח"…
בשבת שלאחר מכן ערך "קדושא רבה" מפוארת לכל מתפללי בית המדרש. הפעם כבר לא היו מבטים מוזרים. היתה רק השתאות גדולה. על הנסים שנעשו לאברך הזה שאהב את התורה בכל לבו ומסר נפשו עליה, שנתקיים בו הבטחת התנא (אבות פ"ד מ"ט): "ר יונתן אומר כל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר"…
אלא שבכך עדיין לא תם סיפורינו
סיפורו של האברך ממנצ'סטר עשה רושם רב על הנוכחים. אחד השומעים ניגש עם תום השיעור לגר'א וייס שליט'א: "הסיפור האישי שלי מרשים ומרגש לא פחות", אמר וסיפר את סיפורו המרתק:
"נולדתי בצ'כסלובקיה בשנת תש"ד בעיצומה של המלחמה הנוראה, אל תוך מוראות השואה. אבא, אמא וסבתא הסתתרו מאימת חיות הטרף הנאציות, שכן גורלם של היהודים כבר נחרץ.
"למן הרגע שבו נודע לסבתא שאמא מתכוננת ללידת תינוק, היא כעסה מאד ואמרה לאמא: "את מסכנת את כל המשפחה. אם יתפסו אותנו, יתכן שישלחו אותנו לעבודה וכך נינצל. לעומת זאת אשה לאחר לידה ותינוק פעוט – אין ספק: הם ישלחו אותנו, את כולנו חלילה, למחנה השמדה!'
"אמא סירבה לשמוע. היא רק אמרה: "לא לנו להתערב בחשבונות שמים. נתנהג בתמימות ונבטח בהקב"ה שלא יאונה לנו כל רע בגלל התינוק שיוולר'. סבתא לא הסכימה, אבל אמא התעקשה.
"כאשר הגיעה שעת הלידה, כמובן שלא היתה אפשרות ללכת לבית חולים. שם הרי וודאי היינו נתפסים. משום כך הובאה מיילדת פרטית, נכריה, מהעיר הסמוכה, והיא יילדה את אמא בבית, בחשאי". לאחר הלידה נכמרו רחמיה של המיילדת והיא שאלה את אמא: "איפה תשאירי את התינוק? את הרי יודעת שהוא מסכן גם אותך!"
אמא אמרה שהיא לא יודעת לאן תפנה ומה תעשה.
"את יודעת מה?", אמרה פתאום המיילדת, "בואי לביתי. אני אחביא אתכם עד שתסתיים המלחמה הארורה". אמא התרגשה והודתה לה מקרב לב, אבל סירבה להצעה. "גם אמא שלי איתנו בבית. לא אוכל לעזוב אותה".
"ובכן', אמרה המיילדת, "בואו כולכם לביתי?'
"וכך אכן קרה. אבא, סבתא, אמא והתינוק באו לביתה של המיילדת. שם הסתתרו עד שהסתיימה מלחמת העולם. לאחר המלחמה התבררה לנו האמת המחרידה: כל יהודי העיירה נספו בשואה. רק אנחנו ניצלנו. והכל בזכות הבטחון של אמא בהקב"ה!
מאת: הרב דוד הכהן – גן יבנה.
