וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוב וְאַף אֶת בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכֹּר וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר: (בחוקתי כו. מב).
כתב הגאון רבי אברהם חכם זצ"ל מכרמנשאה שבפרס: פסוק זה, שאנו מבקשים להיוושע בזכותו ולהיזכר לטובה, הוא גם מחייב אותנו להיות ראויים לאבותינו וללכת בדרכם. והראיה, שבתורה כתוב הוא באמצע התוכחה. שכן, אם לא נעשה כך ונשרך חלילה את דרכנו, יהיה לנו יחוסנו לרועץ ולתוכחה!
וכתב, ששמע על כך משל מפי הגאון רבי מאיר פאניזיל זצ"ל: מעשה באדם שהיה חזק כצור חלמיש, עז כנמר וגבור כארי. החליט שלא ישא אשה, אלא אם כן תהא חזקה וגבורה כמותו. הלך מעיר לעיר וממחוז למחוז, חיפש ולא מצא. במסעותיו הגיע לכפר אחד, ומצא את כלם בוכים.
שאל: "מה ארע?" סיפרו, שבאו לסטים ושללום, בוזו כל אשר להם.
חרה אף הגבור, ויצא לרדוף אחריהם. השיג את הליסטים ואמר להם: "בחרו אחד מכם וילחם עמי. אם ינצחני, מוטב. ואם לאו, תשיבו כל מה שלקחתם!"
הסכימו לדבריו, ושלחו אחד מהם. עמדו והתאבקו, ולא גברה יד אחד מהם. היתה זו הפעם הראשונה שמצא גבור כמותו. בתוך כדי ההתאבקות נפל כובע השודד, והתפזרו מחלפות שערותיה של אשה.
שאל בפליאה: "האם אשה את?"
אמרה: "אמנם כן, אשה אני, ויצאתי לראות האם יש איש חזק כמותי ואנשא לו, ועד עתה טרם מצאתי מי שישווה לי בגבורתו".
אמר: "גם אני כן". מיד הסכימו להינשא. פנו ובקשו מכנופיית הליסטים שישיבו את השלל, ושבו אל הכפר ונישאו, ונולד להם בן.
לימים, חרבו המים בבאר שבכפר, והיו בני הכפר יוצאים להביא מים מן הנהר הרחוק. יצאו שיירה ולהתגונן בדרכם מפני חיות המדבר. בכל יום בא תורם של כמה תושבים, עד שהגיע תור הגיבור ומשפחתו. פנה אל בנו בן העשר ואמר: "לך ותביא את המים".
עלה הבן על סוסו, ועמו החמורים נושאי הנאדות. בדרך, התקבצו עליהם החיות. הניף הבן את חרבו ונעץ בהם את חניתו, הרג בהם ופלס לו דרך. הרג את הארי ואת הזאב, את הנמר ואת הברדלס. גם דב ענק עמד על רגליו, שלח לעומתו את כפותיו ושרט במצחו של הנער, לפני שזה גבר עליו והרגו. הגיע אל הנהר ומילא את הנאדות ושב לכפרו בשלום. להשתאות כל בני הכפר, סיפר כיצד גבר על הארי ועל הזאב, על הנמר ועל הברדלס.
שאלו אביו: "ומהו הדם שעל מצחך?"
ענה : "זו שריטתו של הדֹב שהרגתי", והכל נאנקו בהשתאות.
קם האב וסטר לו על לחיו.
מחו כלם ואמרו: "במקום לשבחו על שגבר לבדו על כל החיות – סוטר אתה לו?"
ענה ואמר: "לו היה זה בנכם, אלו היה זה נער רגיל, הייתי מריע לו. אבל אם בן הוא לגיבור שבגיבורים ולחזקה שבנשים – חיב הוא לשוב מהמערכה בלא כל פגע, וכל שריטה היא אות למפלה!"
והנמשל: אין כל ספק – "מי כעמך ישראל", אין עוד אומה כאומתנו, ואפילו פושעי ישראל מלאים מצוות כרמון. פושעי ישראל הגרועים – טובים הם לאין ערוך מנביאי אמות העולם! (כמו שאמרו במסכת גיטין, נז). אבל כשיש לנו הורים כאלה – כאברהם, יצחק ויעקב, ואמהות, כשרה ורבקה, רחל ולאה – חייבים אנו להיות מושלמים בעליל, צדיקים בתכלית. ובכחנו הוא, באפשרותנו וביכולתנו! (יזרעאלי)
והגאון רבי בן ציון כהן זצ"ל, דיין בזוארה שבלוב, נשא משלו ואמר: מעשה במלך שהיה לו אוהב נאמן, אשר עבד בשרותו במסירות ללא סייג. שלחו המלך בשליחות מסוכנת, ומסר נפשו ומת למען מלכו, בהשאירו אחריו בן יתום. קירב המלך את הבן והרעיף עליו רוב טובה. חבבו עד מאד והעלים עין ממשוגותיו. גבה לבו של הנער, בהיותו בן חסות המלך, והרשה לעצמו לזלזל בתקנותיו. התחבר עם נערי אספסוף מושחתים ונטל חלק במעלליהם. כל אזהרותיו של המלך נפלו על אוזנים ערלות. התרה בו המלך לאמר: "דע לך, שאם תתפס עמם, לא אתערב למענך ולא אבקש להמתיק את דינך!"
לא שעה הנער לדברים, הדרדר מדחי אל דחי, ולבסוף נתפס עם בני החבורה בעצומה של פריצה. הועמד לדין, והמלך קיים את דברו. לא התערב לטובתו, והניחו לשאת את עונשו. גזרו דינו לשנת מאסר.
נכלא הנער, אבל גם בבית הכלא המשיך במעלליו. הפר את התקנות וזלזל בחוקי המקום. נגזר דינו לעשרים מלקות. כנסו את כל האסירים בחצר הכלא, והממונה הניף את השוט.
קרא הנער: "הרף, אל תעז להרים ידך על אהוב המלך! דע לך, שאבי מסר נפשו בשרותו, והמלך אמצני כבנו!"
נבוך הממנה ואמר: "המתינו כאן, אלך ואשאל". התקשר אל ארמון המלך וסיפר דברים כהווייתם.
קצף המלך ואמר: "חוצפה שכזאת! לו היה מיטיב את דרכיו ומשרתני כאביו, היה זוכה לכבוד ויקר כיד המלך. אבל עתה, שהוא מרגיזני במעלליו, הרי זכר אביו הוא לו לחרפה. להיפך, הן תגדל האשמה: כזה אב היה לך, כזאת דוגמה הראה – ואלו פרותיו? אדרבא, הכפל את מכותיו, למען יווסר וינחם על דרכיו, אולי ישוב ללכת בדרכי אבותיו!"… (תורה מציון).
מאת: הרב דוד הכהן – אור דוד על התורה.
