הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו כִּי יָרֵא אָנֹכִי אֹתוֹ פֶּן יָבוֹא וְהִכַּנִי אֵם עַל בָּנִים: (פרשת וישלח לב. יב').
יעקב אבינו שב מחרן, מעשרים שנות גלות אצל חותנו הרמאי, מקור הטומאה, מעון התרפים, אשר חיפש כל דרך לפגום בטהרתו של יעקב ובני ביתו: "ארמי אובד אבי ביקש לעקור את הכל". ויעקב לא נפגם כל שהוא, עד שמעיד על עצמו: "עם לבן גרתי ותרי"ג מצוות שמרתי , ולא למדתי ממעשיו הרעים".
לאחר שסוף סוף ניצל מלבן הרשע, עדיין בדרכו עומדת לה ההתמודדות הבאה כנגד עשיו. יעקב מתכונן לפגישה זו בשלושה דרכים: בתפילה, בדורון ובהכנה לקרב. בתפילתו, ביקש "הצילני נא מיד אחי מיד עשיו" (לב. יב') בראש ובראשונה הצילני נא מידו כשהוא מתחזה לאחי ואוהבי!
ובדורון, ללא ספק שלח לו יעקב מנחה גדולה וחשובה מאוד: עזים מאתים, ותישים עשרים, רחלים מאתים ואילים עשרים: גמלים מיניקות ובניהם שלשים, פרות ארבעים, ופרים עשרה, אתונות עשרים ועירם עשרה:
והנה קורה את הבלתי יאומן, עשיו הרשע בראותו את יעקב מושיט לו יד לשלום, מחבק אותו חיבוק עז ובנוסף גם "וישקהו". נשק ליעקב. וכנושא הוא את עיניו ורואה את הנשים ואת הילדים, מיד שואל הוא את יעקב: מי אלה לך? ויעקב עונה ואומר: הילדים אשר חנן אלהים את עבדך:
מוסיף ושואל עשיו את יעקב: מי לך כל המחנה הזה אשר פגשתי? ויאמר למצא חן בעיני אדני: "ויאמר עשו יש לי רב אחי יהי לך אשר לך": יעקב אבינו לא מוותר ומפציר בעשיו, "אל נא אם נא מצאתי חן בעיניך ולקחת מנחתי מידי כי על כן ראיתי פניך כראת פני אלהים ותרצני: קח נא את ברכתי אשר הבאת לך כי חנני אלהים וכי יש לי כל ויפצר בו ויקח":
ולכשנתבונן נראה הבדל בין דברי עשו לדברי יעקב, בעוד שעשו אומר, "יש לי רב", משמע יש לי רכוש, "רב" אבל זה עדיין לא "הכל", ואילו יעקב אמר: "כי חנני אלוקים וכי יש לי כל" משמע, כל הכסף והזהב שבעולם.
זה ההבדל בין הרשעים שאף על פי שיש להם הרבה, עיניהם לא תשבענה, כמו שאמרו: (באגרת הגר"א): "אין אדם מת וחצי תאוותו בידו, יש לו מנה רוצה מאתים, יש לו מאתים רוצה שלוש מאות, רוצה לומר: יש לו מנה רוצה עוד מאתים נוסף על המנה, וכשיש לו מאתים רוצה עוד שלוש מאות, לפיכך עדיין אין חצי תאוותם בידם". ועם האוכל בא התיאבון, שכל שיש להם רכוש יותר, רוצים עוד יותר ויותר. ועל זה אמר: "אוהב כסף לא ישבע כסף" (קהלת ה, ט). ולכן אמר עשו: יש לי "רב" אבל עוד לא הכל, לא כן דרכם של הצדיקים שמקיימים בעצמם מה שאמרו: "איזהו עשיר השמח בחלקו" (פ"ד דאבות מ"א). ועליהם נאמר: "גם כל האדם אשר נתן לו האלוקים עושר ונכסים והשליטו לאכול ממנו וכו', זו מתת אלוקים היא" (קהלת ה,יח). (כלי יקר).
העולם הזה, קבע רבנו תם, בספר הישר (שער ו) "הוא נוה התלאות". מירוץ מכשולים, וחיפוש אחר מילוי תאוות.
מעשה ביורש העצר בפרס, שאביו מת והוא עלה על כס המלכות. האלמנה, שהיתה עכשיו למלכה – האם, ביקשה להנחות את בנה בצעדיו הראשונים בתפקידו הרם. פנתה אליו ושאלתו: "בני יקירי, מה הן המטרות הניצבות לנגד עיניך?"
ענה לה בהתלהבות: אפעל להטיב עם העם, לשפר את מצבו, לעשותו, מאושר!"
נפלאים הדברים", אמרה האם, תחזקנה ידיך, ולואי וכל שאיפותיך יתמלאו. אבל יש לי בקשה. יש לחוג את עלותך על כס השלטון. צוה ויכינו משתה רבתי, ותצוה שיכריזו בכל רחבי הממלכה שהכל מוזמנים והכניסה חינם. אך בתנאי אחד: כדי שהשמחה תהיה שלמה, לא יבוא אל המשתה אלא אדם מאושר ושמח בחלקו. אדם, שלא מעיבה על-חייו כל דאגה"!
אמר הנסיך: "דברך חוק לי, כרצונך יעשה".
ציוה לערוך משתה ענק בחצר גינת הביתן והכין מאכל ומשקה, מעדנים ויינות כיד המלך. צבא שלם של משרתים ומלצרים הועמד הכן לרשות הבאים –
ואיש לא הגיע.
אין אדם מאושר!
זה הלקח אותו ביקשה האם להעביר לבנה: אל תשגה באשליות, לא תוכל לשנות את עולם הפגעים מלא הצרות והתאוות.
ומעשה נוסף במלך חכם ונבון, שבנה במרכז עיר הבירה, ארמון מרהיב עין. סביב הארמון נטע המלך גן נפלא של עצי נוי ופרי נדירים, שושנים וורדים מרהיבים ביופיים, אשר כל מי שעבר בדרכו סמוך לגן המלך, עצר נשמתו מהיופי והריח שבגן נפלא זה.
לימים, תלה המלך שלט ענק בשער הארמון ובו נכתב: "הארמון והגן שמסביבו ינתנו במתנה על ידי המלך לאיש אשר יצהיר כי הוא שמח בחלקו".
חלפו אנשים לרוב, ראו את הארמון ראו את השלט שעליו, נדו בראשם נאנחו ואמרו, אוי אוי אוי, אני וצרותי, איזו שמחה יש בלבי? אני הוא השמח בחלקי? ודאי שלא לי מגיע ארמון נפלא זה.
והנה לאחר זמן, עבר שם עשיר גדול נכבד ובעל בעמיו, מאושר ומדושן עונג, כולו אומר כבוד, שנתברך בעושר וכבוד, וכולו התפעלות מיופיו והדרו של הארמון ומהגן שמסביבו, וכשנשא עיניו וראה את השלט ואת הכתוב בו, אמר בלבו, אין ראוי ממני לזכות בגן זה, שהרי לא חסר לי כלום, ואני הוא המאושר עלי אדמות, והשמח במה שיש לי, ובודאי שלי ורק לי מגיע ארמון זה!
נטל רשות ונכנס אל המלך, קד קידה השתחווה לפניו ואמר: אדוני מלכי יבורך, עשיר גדול אני ובעל בעמיו, איש מהשורה הראשונה, בעל משפחה נפלאה ותומכת, חנני ה' ויש לי רב! שמח אני בחלקי ואין כל טענות! וסבורני כי הארמון והגן מגיעים לי על פי צו המלך!
חייך המלך ואמר לו, שוטה שבעולם! אם אכן הינך שמח בחלקך, מדוע לטשת עיניך על הארמון והגן שסביבו, הרי לטענתך אתה שמח בחלקך, ומדוע איפוא חמדת את ממונם של אחרים. אם חפץ אתה בארמון ובגן, הרי שאינך שמח בחלקך, ולא לך מגיע ארמון זה!
מאת: הרב דוד הכהן – גן יבנה.
