וְשׁוֹר אוֹ שֶׂה אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד: (ויקרא כב. כח).
מצוות לא תעשה (סי' רצ"ה) שלא לשחוט שור או שה "אותו ואת בנו" ביום אחד אשר על כן אסור לשחוט האם ובנה ביום אחד, ומותר לשחוט האב והבן.
מלשון "בנו" הבינו מי שכרוך ודבוק תמיד ללכת אחריו, ודרך הוולד להיות דבוק אחר האם. אבל לדעת ר' חנניה מלשון "אותו" משמע שנוהג גם בזכרים (שם ע"ה ע"ב בכורות מ"ה ע"ב)
טעם האיסור כתב בעל ספר החנוך: שהאדם יתן אל לבו כי השגחת הקב"ה על כל מיני בעלי חיים בכלל שיתקיימו לעולם, ע"כ לא יבטל מין מהמינים לגמרי כל ימי עולם. ולכן נמנעים מלכלות האילן וענפיו ביחד, לרמז זה.
ע"פ הפשט
ועל פי הפשט, לקבוע בנפשנו מידת החמלה ולהרחיקנו ממידת האכזריות, ולכן אע"פ שהתיר לנו האל מיני בעלי חיים למחייתנו, ציוונו לבל נהרוג אותו ואת בנו ביחד.
מצוה זו של 'אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד' בוארה וסווגה על ידי פרשנים בדרכים שונות.
רבים מן הפרשנים והמדרשים ראו בה מצוה תאומה של מצוות שילוח הקן: "לא תקח האם על הבנים" – שתי מצוות שמטרתן המשותפת היא לסגל לאדם את מידת הרחמים.
היו גם שסיווגו את האיסור וכללו אותו עם מצוות כיבוד הורים, המחייבת שימת לב לערך המשפחתיות. ויש מי שסבר שהאיסור קשור לאיסור עבודה זרה: באמצעות התייחסותו של הקב"ה גם לבעלי החיים לסוגיהם השונים, מן הים ומן היבשה מתבררת שליטת ה' בתבל כולו (משך חכמה).
האיסור לשחוט שור או שה, אם ובנה הוא איסור המוגבל בזמן – תוקפו של האיסור פג כעבור יום. איסור זה נזכר בדיון רחב שהתנהל בנושא הקרבנות וההקרבה. על כן נראה שבעצם איסור זה יש בו קריאה ופנייה לעובדי ה' המקריבים באש קודש ובהתלהבות את קרבנותיהם, שלא להגיע חלילה למצב של אכזריות חסרת גבולות.
יש לזכור כי הבהמות והחיות, שאופני הקרבתן על המזבח תוארו בפרוטרוט בפרשיות הקודמות, הינן יצורים חיים, נושמים ומרגישים. מותר לו לאדם לשחטן ולהעלותן לקרבן, כשם שהרשות בידו לאכול מבשרן. אולם, גם בשעת השחיטה עליו לזכור, שאין היתר האכילה והזביחה, מתיר לו להתעלם מרגשותיהן. יש לעצור ולוודא שגם האידיאה הגדולה של ההקרבה מתוך אהבת ה' לא תבוא על חשבון הערכים והחיובים שבין אדם לעולם.
אזהרה זו מוכרת לנו בשם המושג – "צער בעלי חיים" המשמש כמודל התייחסות לעולם החי בכלל. אחת הפעמים שהתורה דנה במודל זה נמצא בפרשתנו בפסוק: "ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד".
ומה בעצם טמון בהוראה זו של צער בעלי חיים?
הרמב"ם ב"מורה נבוכים" (חלק ג. מח'): כולל את האיסור לשחוט את הבהמה ואת ולדה ביום אחד בקטגוריה הי"ג מבין י"ד הקטגוריות, שבהם הוא מקטלג את המצוות בכללותן. הוא סבור, שמצוה זו נועדה למנוע צער בעלי חיים.
וזה לשונו:
"וכן נאסר לשחוט אותו ואת בנו ביום אחד סייג והרחקה, שמא ישחט מהם הבן לפני האם, כי צער בעלי חיים בכך גדול מאוד, כי אין הבדל בין צער האדם בכך וצער בעלי חיים, כי אהבת האם וחנינתה על הבן אינו תוצאה של ההיגיון, אלא פעולת הכח המדמה המצוי ברוב בעלי החיים כמציאותו באדם".
זה אם כן הבסיס עליו עומד הציווי של "צער בעלי חיים". מה שאין כן מעמדו המיוחד של האדם הנובע כתוצאה מהנשמה שבו שהיא חלק אלוק ממעל. "ומותר האדם מן הבהמה אין" היינו – הדבר שהוא יותר באדם מאשר בבהמה הוא "א-י-ן" אמירה, ידיעה, נשמה.
למרות עליונותו של האדם מעל כל הבריאה ומעמדו המיוחד לו הוא זוכה בגלל הנשמה שבו, אם זכה כמובן, ואשר בזכות זה מוענקת לו לאדם זכות יתר עלי אדמות, אך עדיין מגבלות מסוימות יש לו ואין לו את הרשות לעשות בבריאה ככל העולה על רוחו.
דוגמה לכך היא, שהרי המערכת הביולוגית והאינסטינקטיבית דומה בגוף האדם ובגוף הבהמה. וכשם שברור לכל בר דעת, שאסור לפגוע ברחמי אם אנושית, מאותה סיבה עצמה, אסור לנו לפגוע גם ברחמי הבהמה על פרי בטנה. לכן אסרה התורה על שחיטת שניהם ביום אחד. שלא להוסיף תוספת כאב מיותרת לתחושותיהם, הנפגעות בלאו הכי. על כן, המתעלם מעובדה זו מוסיף קו של אכזריות לנשמתו.
בתלמוד מסכת בבא מציעא (פה ע"א) מובא מעשה שממחיש את חוסר הרגישות לבהמה והשלכותיו.
וכך מספרת הגמרא:
מעשה ברבי יהודה הנשיא שבאו עליו יסורים קשים על ידי מעשה שגרם הוא בעצמו, ועל ידי מעשה אחר שעשה הלכו ממנו היסורים.
על ידי מעשה באו – פעם אחת היו מוליכים עגל אחד לשחיטה. ברח העגל והכניס ראשו תחת כנפי בגדו של רבי וגעה בבכיה, כמי שאומר: הצילני! אמר לו רבי: לך, כי לכך נוצרת! (לשחיטה). אמרו (משמים): הואיל ואינו מרחם על הבריות, יבואו עליו יסורים.
ועל ידי מעשה אחר הלכו – (חלפו יסוריו). שפעם אחת היתה שפחתו של רבי מכבדת (מטאטאה) את הבית. היו מונחים שם בני חולדה קטנים וכיבדתם (טאטאה אותם החוצה). אמר לה רבי: הניחי אותם. הרי כתוב: "ורחמיו על כל מעשיו" (תהלים קמה, ט). אמרו (משמים): הואיל ומרחם – נרחם עליו ואז פסקו יסוריו.
ולכשנתבונן במעשהו של רבי עם העגל וודאי צדק רבי כשאמר: "לך, כי לכך נוצרת". אולם, לא היה לו לרבי לומר זאת בשעה שכאב תחושת המוות הקרב גבר בו בעגל, ובייאושו חיפש מפלט תחת כנף בגדו. צל של מידת אכזריות זה גרם לו לרבי יהודה הנשיא, שהיה מורם מעם, ואשר לשמו הוסיפו את התואר "קדוש" – (רבנו הקדוש) ייסורים רבים.
ואם מצווים אנו בהתייחסותנו לבהמות כך, על אחת כמה וכמה לאדם.
על הפסוקים: וַתֵּרֶא רָחֵל כִּי לֹא יָלְדָה לְיַעֲקֹב וַתְּקַנֵּא רָחֵל בַּאֲחֹתָהּ וַתֹּאמֶר אֶל יַעֲקֹב הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי: וַיִּחַר אַף יַעֲקֹב בְּרָחֵל וַיֹּאמֶר הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנֹכִי אֲשֶׁר מָנַע מִמֵּךְ פְּרִי בָטֶן: (בראשית פרק ל. א' – ב') אומר המדרש, שכעס הקדוש ברוך הוא על יעקב אבינו ואמר לו: "כך עונים את המועקות? חייך שיעמדו בניך מפני בנה!
ונשאלת השאלה
והשאלה נשאלת מהי התביעה הגדולה והכעס העצום על יעקב אבינו עליו השלום, וכי מה היה לו לומר? הן אמר את האמת, שהכל תלוי בו יתברך?
תרצו רבותינו, שיעקב אבינו היה צריך להעלים את הבעיה ולשנות בדבורו כל מה שאפשר כדי לפייס ולשמח את רחל אמנו עליה השלום.
בתלמוד מסכת נדרים (נ.)מובא המעשה ברבי עקיבא שנשא לאשה את רחל, בתו של כלבא שבוע, ואביה הדיר אותה מנכסיו, וחיו חיי עוני וצער. ופעם אחת בא עני ובקש מעט קש, ונתנו לו בשמחה. ועמד רבי עקיבא לפייס את אשתו, ואמר לה שתראה איזה חסד גדול עשה ה' עמהם, שהרי להם לפחות יש מעט קש ותבן, ואילו לאחרים גם את זה אין, ואף על פי שיכל רבי עקיבא לומר לה: "זה המצב – זה מה יש וזהו" בכל זאת עמד לפייס ולהרגיע ולעודד את אשתו ובכל עת היה אומר לה, שאם היתה בידו האפשרות והיה לו ממון היה קונה לה תכשיט "ירושלים של זהב".
בכל עת ובכל מצב צריך האדם להיות משפיע שמחה ועידוד על הסובבים אותו, ואפילו אם באים אליו עם כל בעיה שלא תהיה, צריך הוא לכסות את הבעיה ולטשטשה, עד מקום שידו מגעת, ולתת תחושה נעימה וטובה לשני.
בימינו בפרט הדברים צריכים חיזוק ביותר, משום שהאנשים מתהלכים ממורמרים מי בבעיות בעבודה, מי בעוני ומי במחלות, ובאים לאח, לחבר או לחכם, כדי לשפוך את לבם, החכמה הגדולה היא להטות אוזן קשבת, להצדיק את אותו אדם, לעודדו ולפייסו ולהקטין כמה שיותר את הצרה, כגון שיראה לו את הדברים הטובים, שכן נמצאים בו.
וכן כתב רבנו הבעש"ט הקדוש זיע"א על הפסוק "וראה בטוב ירושלים", שהאדם צריך לראות את הטוב שבכל דבר. ואם נתבונן בכוס שחציו מלא וחציו ריק ונשאל שני סוגי אנשים הגדרה לדבר נמצא. האחד יאמר "חצי ריק", והשני יאמר "חצי מלא", ומי מהם עדיף? והלא שניהם צודקים?
לימדנו ה"בעל שם טוב" כי תמיד יש להתבונן במה שיש ולהודות להקדוש ברוך הוא, ועל החלק החסר נתפלל ונבקש שיתמלא גם כן. וכבר אמרו חז"ל בגמרא כתובות (קיא ע"ב): "טוב המלבין שיניים לחברו יותר ממי שמשקהו חלב".
מאת: הרב דוד הכהן – גן יבנה.
