פרשת וירא | פרשת יהדות

פרשת וירא

פרשת וירא - עם ניקוד וטעמים - חידושי תורה ופרפראות על הפרשה

ראשון א וַיֵּרָא אֵלָיו יְהוָה, בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא; וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל, כְּחֹם הַיּוֹם. ב וַיִּשָּׂא עֵינָיו, וַיַּרְא, וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים, נִצָּבִים עָלָיו; וַיַּרְא, וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל, וַיִּשְׁתַּחוּ, אָרְצָה. ג וַיֹּאמַר: אֲדֹנָי, אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אַל נָא תַעֲבֹר, מֵעַל עַבְדֶּךָ. ד יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם, וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם; וְהִשָּׁעֲנוּ, תַּחַת הָעֵץ. ה וְאֶקְחָה פַת לֶחֶם וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם, אַחַר תַּעֲבֹרוּ כִּי עַל כֵּן עֲבַרְתֶּם, עַל עַבְדְּכֶם; וַיֹּאמְרוּ, כֵּן תַּעֲשֶׂה כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ. ו וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה, אֶל שָׂרָה; וַיֹּאמֶר, מַהֲרִי שְׁלֹשׁ סְאִים קֶמַח סֹלֶת לוּשִׁי, וַעֲשִׂי עֻגוֹת. ז וְאֶל הַבָּקָר, רָץ אַבְרָהָם; וַיִּקַּח בֶּן בָּקָר רַךְ וָטוֹב, וַיִּתֵּן אֶל הַנַּעַר, וַיְמַהֵר, לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ. ח וַיִּקַּח חֶמְאָה וְחָלָב, וּבֶן הַבָּקָר אֲשֶׁר עָשָׂה, וַיִּתֵּן, לִפְנֵיהֶם; וְהוּא עֹמֵד עֲלֵיהֶם תַּחַת הָעֵץ, וַיֹּאכֵלוּ. ט וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו, אַיֵּה שָׂרָה אִשְׁתֶּךָ; וַיֹּאמֶר, הִנֵּה בָאֹהֶל. י וַיֹּאמֶר, שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה, וְהִנֵּה בֵן, לְשָׂרָה אִשְׁתֶּךָ; וְשָׂרָה שֹׁמַעַת פֶּתַח הָאֹהֶל, וְהוּא אַחֲרָיו. יא וְאַבְרָהָם וְשָׂרָה זְקֵנִים, בָּאִים בַּיָּמִים; חָדַל לִהְיוֹת לְשָׂרָה, אֹרַח כַּנָּשִׁים. יב וַתִּצְחַק שָׂרָה, בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר: אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה, וַאדֹנִי זָקֵן. יג וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל אַבְרָהָם: לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה לֵאמֹר, הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד וַאֲנִי זָקַנְתִּי. יד הֲיִפָּלֵא מֵיְהוָה, דָּבָר; לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ, כָּעֵת חַיָּה וּלְשָׂרָה בֵן. שני טו וַתְּכַחֵשׁ שָׂרָה לֵאמֹר לֹא צָחַקְתִּי, כִּי יָרֵאָה; וַיֹּאמֶר לֹא, כִּי צָחָקְתְּ. טז וַיָּקֻמוּ מִשָּׁם הָאֲנָשִׁים, וַיַּשְׁקִפוּ עַל פְּנֵי סְדֹם; וְאַבְרָהָם הֹלֵךְ עִמָּם, לְשַׁלְּחָם. יז וַיהוָה, אָמָר: הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם, אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה. יח וְאַבְרָהָם הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל, וְעָצוּם; וְנִבְרְכוּ בוֹ כֹּל, גּוֹיֵי הָאָרֶץ. יט כִּי יְדַעְתִּיו, לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו, וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ יְהוָה, לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט לְמַעַן, הָבִיא יְהוָה עַל אַבְרָהָם, אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר, עָלָיו. כ וַיֹּאמֶר יְהוָה, זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי רָבָּה; וְחַטָּאתָם כִּי כָבְדָה, מְאֹד. כא אֵרְדָה נָּא וְאֶרְאֶה, הַכְּצַעֲקָתָהּ הַבָּאָה אֵלַי עָשׂוּ כָּלָה; וְאִם לֹא, אֵדָעָה. כב וַיִּפְנוּ מִשָּׁם הָאֲנָשִׁים, וַיֵּלְכוּ סְדֹמָה; וְאַבְרָהָם עוֹדֶנּוּ עֹמֵד, לִפְנֵי יְהוָה. כג וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם, וַיֹּאמַר: הַאַף תִּסְפֶּה, צַדִּיק עִם רָשָׁע. כד אוּלַי יֵשׁ חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם, בְּתוֹךְ הָעִיר; הַאַף תִּסְפֶּה וְלֹא תִשָּׂא לַמָּקוֹם, לְמַעַן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם אֲשֶׁר בְּקִרְבָּהּ. כה חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה, לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע, וְהָיָה כַצַּדִּיק, כָּרָשָׁע; חָלִלָה לָּךְ הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ, לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט. כו וַיֹּאמֶר יְהוָה, אִם אֶמְצָא בִסְדֹם חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר וְנָשָׂאתִי לְכָל הַמָּקוֹם, בַּעֲבוּרָם. כז וַיַּעַן אַבְרָהָם, וַיֹּאמַר: הִנֵּה נָא הוֹאַלְתִּי לְדַבֵּר אֶל אֲדֹנָי, וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר. כח אוּלַי יַחְסְרוּן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם, חֲמִשָּׁה הֲתַשְׁחִית בַּחֲמִשָּׁה, אֶת כָּל הָעִיר; וַיֹּאמֶר, לֹא אַשְׁחִית, אִם אֶמְצָא שָׁם, אַרְבָּעִים וַחֲמִשָּׁה. כט וַיֹּסֶף עוֹד לְדַבֵּר אֵלָיו, וַיֹּאמַר, אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם, אַרְבָּעִים; וַיֹּאמֶר לֹא אֶעֱשֶׂה, בַּעֲבוּר הָאַרְבָּעִים. ל וַיֹּאמֶר אַל נָא יִחַר לַאדֹנָי, וַאֲדַבֵּרָה אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם, שְׁלֹשִׁים; וַיֹּאמֶר לֹא אֶעֱשֶׂה, אִם אֶמְצָא שָׁם שְׁלֹשִׁים. לא וַיֹּאמֶר, הִנֵּה נָא הוֹאַלְתִּי לְדַבֵּר אֶל אֲדֹנָי אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם, עֶשְׂרִים; וַיֹּאמֶר לֹא אַשְׁחִית, בַּעֲבוּר הָעֶשְׂרִים. לב וַיֹּאמֶר אַל נָא יִחַר לַאדֹנָי, וַאֲדַבְּרָה אַךְ הַפַּעַם אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם, עֲשָׂרָה; וַיֹּאמֶר לֹא אַשְׁחִית, בַּעֲבוּר הָעֲשָׂרָה. לג וַיֵּלֶךְ יְהוָה כַּאֲשֶׁר כִּלָּה, לְדַבֵּר אֶל אַבְרָהָם; וְאַבְרָהָם, שָׁב לִמְקֹמוֹ.

שלישי א וַיָּבֹאוּ שְׁנֵי הַמַּלְאָכִים סְדֹמָה, בָּעֶרֶב, וְלוֹט, יֹשֵׁב בְּשַׁעַר סְדֹם; וַיַּרְא לוֹט וַיָּקָם לִקְרָאתָם, וַיִּשְׁתַּחוּ אַפַּיִם אָרְצָה. ב וַיֹּאמֶר הִנֶּה נָּא אֲדֹנַי, סוּרוּ נָא אֶל בֵּית עַבְדְּכֶם וְלִינוּ וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם, וְהִשְׁכַּמְתֶּם, וַהֲלַכְתֶּם לְדַרְכְּכֶם; וַיֹּאמְרוּ לֹּא, כִּי בָרְחוֹב נָלִין. ג וַיִּפְצַר בָּם מְאֹד וַיָּסֻרוּ אֵלָיו, וַיָּבֹאוּ אֶל בֵּיתוֹ; וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה, וּמַצּוֹת אָפָה וַיֹּאכֵלוּ. ד טֶרֶם, יִשְׁכָּבוּ, וְאַנְשֵׁי הָעִיר אַנְשֵׁי סְדֹם נָסַבּוּ עַל הַבַּיִת, מִנַּעַר וְעַד זָקֵן: כָּל הָעָם, מִקָּצֶה. ה וַיִּקְרְאוּ אֶל לוֹט וַיֹּאמְרוּ לוֹ, אַיֵּה הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר בָּאוּ אֵלֶיךָ הַלָּיְלָה; הוֹצִיאֵם אֵלֵינוּ, וְנֵדְעָה אֹתָם. ו וַיֵּצֵא אֲלֵהֶם לוֹט, הַפֶּתְחָה; וְהַדֶּלֶת, סָגַר אַחֲרָיו. ז וַיֹּאמַר: אַל נָא אַחַי, תָּרֵעוּ. ח הִנֵּה נָא לִי שְׁתֵּי בָנוֹת, אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ אִישׁ אוֹצִיאָה נָּא אֶתְהֶן אֲלֵיכֶם, וַעֲשׂוּ לָהֶן כַּטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם; רַק לָאֲנָשִׁים הָאֵל, אַל תַּעֲשׂוּ דָבָר, כִּי עַל כֵּן בָּאוּ, בְּצֵל קֹרָתִי. ט וַיֹּאמְרוּ גֶּשׁ הָלְאָה, וַיֹּאמְרוּ הָאֶחָד בָּא לָגוּר וַיִּשְׁפֹּט שָׁפוֹט עַתָּה, נָרַע לְךָ מֵהֶם; וַיִּפְצְרוּ בָאִישׁ בְּלוֹט מְאֹד, וַיִּגְּשׁוּ לִשְׁבֹּר הַדָּלֶת. י וַיִּשְׁלְחוּ הָאֲנָשִׁים אֶת יָדָם, וַיָּבִיאוּ אֶת לוֹט אֲלֵיהֶם הַבָּיְתָה; וְאֶת הַדֶּלֶת, סָגָרוּ. יא וְאֶת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר פֶּתַח הַבַּיִת, הִכּוּ בַּסַּנְוֵרִים, מִקָּטֹן, וְעַד גָּדוֹל; וַיִּלְאוּ, לִמְצֹא הַפָּתַח. יב וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים אֶל לוֹט, עֹד מִי לְךָ פֹה חָתָן וּבָנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ, וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ בָּעִיר: הוֹצֵא, מִן הַמָּקוֹם. יג כִּי מַשְׁחִתִים אֲנַחְנוּ, אֶת הַמָּקוֹם הַזֶּה: כִּי גָדְלָה צַעֲקָתָם אֶת פְּנֵי יְהוָה, וַיְשַׁלְּחֵנוּ יְהוָה לְשַׁחֲתָהּ. יד וַיֵּצֵא לוֹט וַיְדַבֵּר אֶל חֲתָנָיו לֹקְחֵי בְנֹתָיו, וַיֹּאמֶר קוּמוּ צְּאוּ מִן הַמָּקוֹם הַזֶּה, כִּי מַשְׁחִית יְהוָה, אֶת הָעִיר; וַיְהִי כִמְצַחֵק, בְּעֵינֵי חֲתָנָיו. טו וּכְמוֹ הַשַּׁחַר עָלָה, וַיָּאִיצוּ הַמַּלְאָכִים בְּלוֹט לֵאמֹר: קוּם קַח אֶת אִשְׁתְּךָ וְאֶת שְׁתֵּי בְנֹתֶיךָ, הַנִּמְצָאֹת פֶּן תִּסָּפֶה, בַּעֲוֺן הָעִיר. טז וַיִּתְמַהְמָהּ וַיַּחֲזִיקוּ הָאֲנָשִׁים בְּיָדוֹ וּבְיַד אִשְׁתּוֹ וּבְיַד שְׁתֵּי בְנֹתָיו, בְּחֶמְלַת יְהוָה עָלָיו; וַיֹּצִאֻהוּ וַיַּנִּחֻהוּ, מִחוּץ לָעִיר. יז וַיְהִי כְהוֹצִיאָם אֹתָם הַחוּצָה, וַיֹּאמֶר הִמָּלֵט עַל נַפְשֶׁךָ אַל תַּבִּיט אַחֲרֶיךָ, וְאַל תַּעֲמֹד בְּכָל הַכִּכָּר: הָהָרָה הִמָּלֵט, פֶּן תִּסָּפֶה. יח וַיֹּאמֶר לוֹט, אֲלֵהֶם: אַל נָא, אֲדֹנָי. יט הִנֵּה נָא מָצָא עַבְדְּךָ חֵן, בְּעֵינֶיךָ, וַתַּגְדֵּל חַסְדְּךָ אֲשֶׁר עָשִׂיתָ עִמָּדִי, לְהַחֲיוֹת אֶת נַפְשִׁי; וְאָנֹכִי, לֹא אוּכַל לְהִמָּלֵט הָהָרָה פֶּן תִּדְבָּקַנִי הָרָעָה, וָמַתִּי. כ הִנֵּה נָא הָעִיר הַזֹּאת קְרֹבָה, לָנוּס שָׁמָּה וְהִוא מִצְעָר; אִמָּלְטָה נָּא שָׁמָּה, הֲלֹא מִצְעָר הִוא וּתְחִי נַפְשִׁי. א וַיָּבֹאוּ שְׁנֵי הַמַּלְאָכִים סְדֹמָה, בָּעֶרֶב, וְלוֹט, יֹשֵׁב בְּשַׁעַר סְדֹם; וַיַּרְא לוֹט וַיָּקָם לִקְרָאתָם, וַיִּשְׁתַּחוּ אַפַּיִם אָרְצָה. ב וַיֹּאמֶר הִנֶּה נָּא אֲדֹנַי, סוּרוּ נָא אֶל בֵּית עַבְדְּכֶם וְלִינוּ וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם, וְהִשְׁכַּמְתֶּם, וַהֲלַכְתֶּם לְדַרְכְּכֶם; וַיֹּאמְרוּ לֹּא, כִּי בָרְחוֹב נָלִין. ג וַיִּפְצַר בָּם מְאֹד וַיָּסֻרוּ אֵלָיו, וַיָּבֹאוּ אֶל בֵּיתוֹ; וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה, וּמַצּוֹת אָפָה וַיֹּאכֵלוּ. ד טֶרֶם, יִשְׁכָּבוּ, וְאַנְשֵׁי הָעִיר אַנְשֵׁי סְדֹם נָסַבּוּ עַל הַבַּיִת, מִנַּעַר וְעַד זָקֵן: כָּל הָעָם, מִקָּצֶה. ה וַיִּקְרְאוּ אֶל לוֹט וַיֹּאמְרוּ לוֹ, אַיֵּה הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר בָּאוּ אֵלֶיךָ הַלָּיְלָה; הוֹצִיאֵם אֵלֵינוּ, וְנֵדְעָה אֹתָם. ו וַיֵּצֵא אֲלֵהֶם לוֹט, הַפֶּתְחָה; וְהַדֶּלֶת, סָגַר אַחֲרָיו. ז וַיֹּאמַר: אַל נָא אַחַי, תָּרֵעוּ. ח הִנֵּה נָא לִי שְׁתֵּי בָנוֹת, אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ אִישׁ אוֹצִיאָה נָּא אֶתְהֶן אֲלֵיכֶם, וַעֲשׂוּ לָהֶן כַּטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם; רַק לָאֲנָשִׁים הָאֵל, אַל תַּעֲשׂוּ דָבָר, כִּי עַל כֵּן בָּאוּ, בְּצֵל קֹרָתִי. ט וַיֹּאמְרוּ גֶּשׁ הָלְאָה, וַיֹּאמְרוּ הָאֶחָד בָּא לָגוּר וַיִּשְׁפֹּט שָׁפוֹט עַתָּה, נָרַע לְךָ מֵהֶם; וַיִּפְצְרוּ בָאִישׁ בְּלוֹט מְאֹד, וַיִּגְּשׁוּ לִשְׁבֹּר הַדָּלֶת. י וַיִּשְׁלְחוּ הָאֲנָשִׁים אֶת יָדָם, וַיָּבִיאוּ אֶת לוֹט אֲלֵיהֶם הַבָּיְתָה; וְאֶת הַדֶּלֶת, סָגָרוּ. יא וְאֶת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר פֶּתַח הַבַּיִת, הִכּוּ בַּסַּנְוֵרִים, מִקָּטֹן, וְעַד גָּדוֹל; וַיִּלְאוּ, לִמְצֹא הַפָּתַח. יב וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים אֶל לוֹט, עֹד מִי לְךָ פֹה חָתָן וּבָנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ, וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ בָּעִיר: הוֹצֵא, מִן הַמָּקוֹם. יג כִּי מַשְׁחִתִים אֲנַחְנוּ, אֶת הַמָּקוֹם הַזֶּה: כִּי גָדְלָה צַעֲקָתָם אֶת פְּנֵי יְהוָה, וַיְשַׁלְּחֵנוּ יְהוָה לְשַׁחֲתָהּ. יד וַיֵּצֵא לוֹט וַיְדַבֵּר אֶל חֲתָנָיו לֹקְחֵי בְנֹתָיו, וַיֹּאמֶר קוּמוּ צְּאוּ מִן הַמָּקוֹם הַזֶּה, כִּי מַשְׁחִית יְהוָה, אֶת הָעִיר; וַיְהִי כִמְצַחֵק, בְּעֵינֵי חֲתָנָיו. טו וּכְמוֹ הַשַּׁחַר עָלָה, וַיָּאִיצוּ הַמַּלְאָכִים בְּלוֹט לֵאמֹר: קוּם קַח אֶת אִשְׁתְּךָ וְאֶת שְׁתֵּי בְנֹתֶיךָ, הַנִּמְצָאֹת פֶּן תִּסָּפֶה, בַּעֲוֺן הָעִיר. טז וַיִּתְמַהְמָהּ וַיַּחֲזִיקוּ הָאֲנָשִׁים בְּיָדוֹ וּבְיַד אִשְׁתּוֹ וּבְיַד שְׁתֵּי בְנֹתָיו, בְּחֶמְלַת יְהוָה עָלָיו; וַיֹּצִאֻהוּ וַיַּנִּחֻהוּ, מִחוּץ לָעִיר. יז וַיְהִי כְהוֹצִיאָם אֹתָם הַחוּצָה, וַיֹּאמֶר הִמָּלֵט עַל נַפְשֶׁךָ אַל תַּבִּיט אַחֲרֶיךָ, וְאַל תַּעֲמֹד בְּכָל הַכִּכָּר: הָהָרָה הִמָּלֵט, פֶּן תִּסָּפֶה. יח וַיֹּאמֶר לוֹט, אֲלֵהֶם: אַל נָא, אֲדֹנָי. יט הִנֵּה נָא מָצָא עַבְדְּךָ חֵן, בְּעֵינֶיךָ, וַתַּגְדֵּל חַסְדְּךָ אֲשֶׁר עָשִׂיתָ עִמָּדִי, לְהַחֲיוֹת אֶת נַפְשִׁי; וְאָנֹכִי, לֹא אוּכַל לְהִמָּלֵט הָהָרָה פֶּן תִּדְבָּקַנִי הָרָעָה, וָמַתִּי. כ הִנֵּה נָא הָעִיר הַזֹּאת קְרֹבָה, לָנוּס שָׁמָּה וְהִוא מִצְעָר; אִמָּלְטָה נָּא שָׁמָּה, הֲלֹא מִצְעָר הִוא וּתְחִי נַפְשִׁי. כא וַיֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּה נָשָׂאתִי פָנֶיךָ, גַּם לַדָּבָר הַזֶּה: לְבִלְתִּי הָפְכִּי אֶת הָעִיר, אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ. כב מַהֵר, הִמָּלֵט שָׁמָּה, כִּי לֹא אוּכַל לַעֲשׂוֹת דָּבָר, עַד בֹּאֲךָ שָׁמָּה; עַל כֵּן קָרָא שֵׁם הָעִיר, צוֹעַר. כג הַשֶּׁמֶשׁ, יָצָא עַל הָאָרֶץ; וְלוֹט, בָּא צֹעֲרָה. כד וַיהוָה, הִמְטִיר עַל סְדֹם וְעַל עֲמֹרָה גָּפְרִית וָאֵשׁ: מֵאֵת יְהוָה, מִן הַשָּׁמָיִם. כה וַיַּהֲפֹךְ אֶת הֶעָרִים הָאֵל, וְאֵת כָּל הַכִּכָּר, וְאֵת כָּל יֹשְׁבֵי הֶעָרִים, וְצֶמַח הָאֲדָמָה. כו וַתַּבֵּט אִשְׁתּוֹ, מֵאַחֲרָיו; וַתְּהִי, נְצִיב מֶלַח. כז וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם, בַּבֹּקֶר: אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר עָמַד שָׁם, אֶת פְּנֵי יְהוָה. כח וַיַּשְׁקֵף, עַל פְּנֵי סְדֹם וַעֲמֹרָה, וְעַל כָּל פְּנֵי, אֶרֶץ הַכִּכָּר; וַיַּרְא, וְהִנֵּה עָלָה קִיטֹר הָאָרֶץ, כְּקִיטֹר, הַכִּבְשָׁן. כט וַיְהִי, בְּשַׁחֵת אֱלֹהִים אֶת עָרֵי הַכִּכָּר, וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים, אֶת אַבְרָהָם; וַיְשַׁלַּח אֶת לוֹט, מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה, בַּהֲפֹךְ אֶת הֶעָרִים, אֲשֶׁר יָשַׁב בָּהֵן לוֹט. ל וַיַּעַל לוֹט מִצּוֹעַר וַיֵּשֶׁב בָּהָר, וּשְׁתֵּי בְנֹתָיו עִמּוֹ, כִּי יָרֵא, לָשֶׁבֶת בְּצוֹעַר; וַיֵּשֶׁב, בַּמְּעָרָה הוּא, וּשְׁתֵּי בְנֹתָיו. לא וַתֹּאמֶר הַבְּכִירָה אֶל הַצְּעִירָה, אָבִינוּ זָקֵן; וְאִישׁ אֵין בָּאָרֶץ לָבוֹא עָלֵינוּ, כְּדֶרֶךְ כָּל הָאָרֶץ. לב לְכָה נַשְׁקֶה אֶת אָבִינוּ יַיִן, וְנִשְׁכְּבָה עִמּוֹ; וּנְחַיֶּה מֵאָבִינוּ, זָרַע. לג וַתַּשְׁקֶיןָ אֶת אֲבִיהֶן יַיִן, בַּלַּיְלָה הוּא; וַתָּבֹא הַבְּכִירָה וַתִּשְׁכַּב אֶת אָבִיהָ, וְלֹא יָדַע בְּשִׁכְבָהּ וּבְקוּמָהּ. לד וַיְהִי, מִמָּחֳרָת, וַתֹּאמֶר הַבְּכִירָה אֶל הַצְּעִירָה, הֵן שָׁכַבְתִּי אֶמֶשׁ אֶת אָבִי; נַשְׁקֶנּוּ יַיִן גַּם הַלַּיְלָה, וּבֹאִי שִׁכְבִי עִמּוֹ, וּנְחַיֶּה מֵאָבִינוּ, זָרַע. לה וַתַּשְׁקֶיןָ גַּם בַּלַּיְלָה הַהוּא, אֶת אֲבִיהֶן יָיִן; וַתָּקָם הַצְּעִירָה וַתִּשְׁכַּב עִמּוֹ, וְלֹא יָדַע בְּשִׁכְבָהּ וּבְקֻמָהּ. לו וַתַּהֲרֶיןָ שְׁתֵּי בְנוֹת לוֹט, מֵאֲבִיהֶן. לז וַתֵּלֶד הַבְּכִירָה בֵּן, וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מוֹאָב: הוּא אֲבִי מוֹאָב, עַד הַיּוֹם. לח וְהַצְּעִירָה גַם הִוא יָלְדָה בֵּן, וַתִּקְרָא שְׁמוֹ בֶּן עַמִּי: הוּא אֲבִי בְנֵי עַמּוֹן, עַד הַיּוֹם. רביעי כא וַיֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּה נָשָׂאתִי פָנֶיךָ, גַּם לַדָּבָר הַזֶּה: לְבִלְתִּי הָפְכִּי אֶת הָעִיר, אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ. כב מַהֵר, הִמָּלֵט שָׁמָּה, כִּי לֹא אוּכַל לַעֲשׂוֹת דָּבָר, עַד בֹּאֲךָ שָׁמָּה; עַל כֵּן קָרָא שֵׁם הָעִיר, צוֹעַר. כג הַשֶּׁמֶשׁ, יָצָא עַל הָאָרֶץ; וְלוֹט, בָּא צֹעֲרָה. כד וַיהוָה, הִמְטִיר עַל סְדֹם וְעַל עֲמֹרָה גָּפְרִית וָאֵשׁ: מֵאֵת יְהוָה, מִן הַשָּׁמָיִם. כה וַיַּהֲפֹךְ אֶת הֶעָרִים הָאֵל, וְאֵת כָּל הַכִּכָּר, וְאֵת כָּל יֹשְׁבֵי הֶעָרִים, וְצֶמַח הָאֲדָמָה. כו וַתַּבֵּט אִשְׁתּוֹ, מֵאַחֲרָיו; וַתְּהִי, נְצִיב מֶלַח. כז וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם, בַּבֹּקֶר: אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר עָמַד שָׁם, אֶת פְּנֵי יְהוָה. כח וַיַּשְׁקֵף, עַל פְּנֵי סְדֹם וַעֲמֹרָה, וְעַל כָּל פְּנֵי, אֶרֶץ הַכִּכָּר; וַיַּרְא, וְהִנֵּה עָלָה קִיטֹר הָאָרֶץ, כְּקִיטֹר, הַכִּבְשָׁן. כט וַיְהִי, בְּשַׁחֵת אֱלֹהִים אֶת עָרֵי הַכִּכָּר, וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים, אֶת אַבְרָהָם; וַיְשַׁלַּח אֶת לוֹט, מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה, בַּהֲפֹךְ אֶת הֶעָרִים, אֲשֶׁר יָשַׁב בָּהֵן לוֹט. ל וַיַּעַל לוֹט מִצּוֹעַר וַיֵּשֶׁב בָּהָר, וּשְׁתֵּי בְנֹתָיו עִמּוֹ, כִּי יָרֵא, לָשֶׁבֶת בְּצוֹעַר; וַיֵּשֶׁב, בַּמְּעָרָה הוּא, וּשְׁתֵּי בְנֹתָיו. לא וַתֹּאמֶר הַבְּכִירָה אֶל הַצְּעִירָה, אָבִינוּ זָקֵן; וְאִישׁ אֵין בָּאָרֶץ לָבוֹא עָלֵינוּ, כְּדֶרֶךְ כָּל הָאָרֶץ. לב לְכָה נַשְׁקֶה אֶת אָבִינוּ יַיִן, וְנִשְׁכְּבָה עִמּוֹ; וּנְחַיֶּה מֵאָבִינוּ, זָרַע. לג וַתַּשְׁקֶיןָ אֶת אֲבִיהֶן יַיִן, בַּלַּיְלָה הוּא; וַתָּבֹא הַבְּכִירָה וַתִּשְׁכַּב אֶת אָבִיהָ, וְלֹא יָדַע בְּשִׁכְבָהּ וּבְקוּמָהּ. לד וַיְהִי, מִמָּחֳרָת, וַתֹּאמֶר הַבְּכִירָה אֶל הַצְּעִירָה, הֵן שָׁכַבְתִּי אֶמֶשׁ אֶת אָבִי; נַשְׁקֶנּוּ יַיִן גַּם הַלַּיְלָה, וּבֹאִי שִׁכְבִי עִמּוֹ, וּנְחַיֶּה מֵאָבִינוּ, זָרַע. לה וַתַּשְׁקֶיןָ גַּם בַּלַּיְלָה הַהוּא, אֶת אֲבִיהֶן יָיִן; וַתָּקָם הַצְּעִירָה וַתִּשְׁכַּב עִמּוֹ, וְלֹא יָדַע בְּשִׁכְבָהּ וּבְקֻמָהּ. לו וַתַּהֲרֶיןָ שְׁתֵּי בְנוֹת לוֹט, מֵאֲבִיהֶן. לז וַתֵּלֶד הַבְּכִירָה בֵּן, וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מוֹאָב: הוּא אֲבִי מוֹאָב, עַד הַיּוֹם. לח וְהַצְּעִירָה גַם הִוא יָלְדָה בֵּן, וַתִּקְרָא שְׁמוֹ בֶּן עַמִּי: הוּא אֲבִי בְנֵי עַמּוֹן, עַד הַיּוֹם.

א וַיִּסַּע מִשָּׁם אַבְרָהָם אַרְצָה הַנֶּגֶב, וַיֵּשֶׁב בֵּין קָדֵשׁ וּבֵין שׁוּר; וַיָּגָר, בִּגְרָר. ב וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל שָׂרָה אִשְׁתּוֹ, אֲחֹתִי הִוא; וַיִּשְׁלַח, אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ גְּרָר, וַיִּקַּח, אֶת שָׂרָה. ג וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל אֲבִימֶלֶךְ, בַּחֲלוֹם הַלָּיְלָה; וַיֹּאמֶר לוֹ, הִנְּךָ מֵת עַל הָאִשָּׁה אֲשֶׁר לָקַחְתָּ, וְהִוא, בְּעֻלַת בָּעַל. ד וַאֲבִימֶלֶךְ, לֹא קָרַב אֵלֶיהָ; וַיֹּאמַר אֲדֹנָי, הֲגוֹי גַּם צַדִּיק תַּהֲרֹג. ה הֲלֹא הוּא אָמַר לִי אֲחֹתִי הִוא, וְהִיא גַם הִוא אָמְרָה אָחִי הוּא; בְּתָם לְבָבִי וּבְנִקְיֹן כַּפַּי, עָשִׂיתִי זֹאת. ו וַיֹּאמֶר אֵלָיו הָאֱלֹהִים בַּחֲלֹם, גַּם אָנֹכִי יָדַעְתִּי כִּי בְתָם לְבָבְךָ עָשִׂיתָ זֹּאת, וָאֶחְשֹׂךְ גַּם אָנֹכִי אוֹתְךָ, מֵחֲטוֹ לִי; עַל כֵּן לֹא נְתַתִּיךָ, לִנְגֹּעַ אֵלֶיהָ. ז וְעַתָּה, הָשֵׁב אֵשֶׁת הָאִישׁ כִּי נָבִיא הוּא, וְיִתְפַּלֵּל בַּעַדְךָ, וֶחְיֵה; וְאִם אֵינְךָ מֵשִׁיב דַּע כִּי מוֹת תָּמוּת, אַתָּה וְכָל אֲשֶׁר לָךְ. ח וַיַּשְׁכֵּם אֲבִימֶלֶךְ בַּבֹּקֶר, וַיִּקְרָא לְכָל עֲבָדָיו, וַיְדַבֵּר אֶת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, בְּאָזְנֵיהֶם; וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים, מְאֹד. ט וַיִּקְרָא אֲבִימֶלֶךְ לְאַבְרָהָם, וַיֹּאמֶר לוֹ מֶה עָשִׂיתָ לָּנוּ וּמֶה חָטָאתִי לָךְ, כִּי הֵבֵאתָ עָלַי וְעַל מַמְלַכְתִּי, חֲטָאָה גְדֹלָה: מַעֲשִׂים אֲשֶׁר לֹא יֵעָשׂוּ, עָשִׂיתָ עִמָּדִי. י וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ, אֶל אַבְרָהָם: מָה רָאִיתָ, כִּי עָשִׂיתָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה. יא וַיֹּאמֶר, אַבְרָהָם, כִּי אָמַרְתִּי רַק אֵין יִרְאַת אֱלֹהִים, בַּמָּקוֹם הַזֶּה; וַהֲרָגוּנִי, עַל דְּבַר אִשְׁתִּי. יב וְגַם אָמְנָה, אֲחֹתִי בַת אָבִי הִוא אַךְ, לֹא בַת אִמִּי; וַתְּהִי לִי, לְאִשָּׁה. יג וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הִתְעוּ אֹתִי, אֱלֹהִים מִבֵּית אָבִי, וָאֹמַר לָהּ, זֶה חַסְדֵּךְ אֲשֶׁר תַּעֲשִׂי עִמָּדִי: אֶל כָּל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר נָבוֹא שָׁמָּה, אִמְרִי לִי אָחִי הוּא. יד וַיִּקַּח אֲבִימֶלֶךְ צֹאן וּבָקָר, וַעֲבָדִים וּשְׁפָחֹת, וַיִּתֵּן, לְאַבְרָהָם; וַיָּשֶׁב לוֹ, אֵת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ. טו וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ, הִנֵּה אַרְצִי לְפָנֶיךָ: בַּטּוֹב בְּעֵינֶיךָ, שֵׁב. טז וּלְשָׂרָה אָמַר, הִנֵּה נָתַתִּי אֶלֶף כֶּסֶף לְאָחִיךְ הִנֵּה הוּא לָךְ כְּסוּת עֵינַיִם, לְכֹל אֲשֶׁר אִתָּךְ; וְאֵת כֹּל, וְנֹכָחַת. יז וַיִּתְפַּלֵּל אַבְרָהָם, אֶל הָאֱלֹהִים; וַיִּרְפָּא אֱלֹהִים אֶת אֲבִימֶלֶךְ וְאֶת אִשְׁתּוֹ, וְאַמְהֹתָיו וַיֵּלֵדוּ. יח כִּי עָצֹר עָצַר יְהוָה, בְּעַד כָּל רֶחֶם לְבֵית אֲבִימֶלֶךְ, עַל דְּבַר שָׂרָה, אֵשֶׁת אַבְרָהָם.

א וַיהוָה פָּקַד אֶת שָׂרָה, כַּאֲשֶׁר אָמָר; וַיַּעַשׂ יְהוָה לְשָׂרָה, כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר. ב וַתַּהַר וַתֵּלֶד שָׂרָה לְאַבְרָהָם בֵּן, לִזְקֻנָיו, לַמּוֹעֵד, אֲשֶׁר דִּבֶּר אֹתוֹ אֱלֹהִים. ג וַיִּקְרָא אַבְרָהָם אֶת שֶׁם בְּנוֹ הַנּוֹלַד לוֹ, אֲשֶׁר יָלְדָה לּוֹ שָׂרָה יִצְחָק. ד וַיָּמָל אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק בְּנוֹ, בֶּן שְׁמֹנַת יָמִים, כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ, אֱלֹהִים. חמישי ה וְאַבְרָהָם, בֶּן מְאַת שָׁנָה, בְּהִוָּלֶד לוֹ, אֵת יִצְחָק בְּנוֹ. ו וַתֹּאמֶר שָׂרָה צְחֹק, עָשָׂה לִי אֱלֹהִים: כָּל הַשֹּׁמֵעַ, יִצְחַק לִי. ז וַתֹּאמֶר, מִי מִלֵּל לְאַבְרָהָם, הֵינִיקָה בָנִים, שָׂרָה: כִּי יָלַדְתִּי בֵן, לִזְקֻנָיו. ח וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד, וַיִּגָּמַל; וַיַּעַשׂ אַבְרָהָם מִשְׁתֶּה גָדוֹל, בְּיוֹם הִגָּמֵל אֶת יִצְחָק. ט וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת בֶּן הָגָר הַמִּצְרִית, אֲשֶׁר יָלְדָה לְאַבְרָהָם מְצַחֵק. י וַתֹּאמֶר, לְאַבְרָהָם, גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת, וְאֶת בְּנָהּ: כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן הָאָמָה הַזֹּאת, עִם בְּנִי עִם יִצְחָק. יא וַיֵּרַע הַדָּבָר מְאֹד, בְּעֵינֵי אַבְרָהָם, עַל, אוֹדֹת בְּנוֹ. יב וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל אַבְרָהָם, אַל יֵרַע בְּעֵינֶיךָ עַל הַנַּעַר וְעַל אֲמָתֶךָ כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה, שְׁמַע בְּקֹלָהּ: כִּי בְיִצְחָק, יִקָּרֵא לְךָ זָרַע. יג וְגַם אֶת בֶּן הָאָמָה, לְגוֹי אֲשִׂימֶנּוּ: כִּי זַרְעֲךָ, הוּא. יד וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח לֶחֶם וְחֵמַת מַיִם וַיִּתֵּן אֶל הָגָר שָׂם עַל שִׁכְמָהּ, וְאֶת הַיֶּלֶד וַיְשַׁלְּחֶהָ; וַתֵּלֶךְ וַתֵּתַע, בְּמִדְבַּר בְּאֵר שָׁבַע. טו וַיִּכְלוּ הַמַּיִם, מִן הַחֵמֶת; וַתַּשְׁלֵךְ אֶת הַיֶּלֶד, תַּחַת אַחַד הַשִּׂיחִם. טז וַתֵּלֶךְ וַתֵּשֶׁב לָהּ מִנֶּגֶד, הַרְחֵק כִּמְטַחֲוֵי קֶשֶׁת, כִּי אָמְרָה, אַל אֶרְאֶה בְּמוֹת הַיָּלֶד; וַתֵּשֶׁב מִנֶּגֶד, וַתִּשָּׂא אֶת קֹלָהּ וַתֵּבְךְּ. יז וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים, אֶת קוֹל הַנַּעַר, וַיִּקְרָא מַלְאַךְ אֱלֹהִים אֶל הָגָר מִן הַשָּׁמַיִם, וַיֹּאמֶר לָהּ מַה לָּךְ הָגָר; אַל תִּירְאִי, כִּי שָׁמַע אֱלֹהִים אֶל קוֹל הַנַּעַר בַּאֲשֶׁר הוּא שָׁם. יח קוּמִי שְׂאִי אֶת הַנַּעַר, וְהַחֲזִיקִי אֶת יָדֵךְ בּוֹ: כִּי לְגוֹי גָּדוֹל, אֲשִׂימֶנּוּ. יט וַיִּפְקַח אֱלֹהִים אֶת עֵינֶיהָ, וַתֵּרֶא בְּאֵר מָיִם; וַתֵּלֶךְ וַתְּמַלֵּא אֶת הַחֵמֶת, מַיִם, וַתַּשְׁקְ, אֶת הַנָּעַר. כ וַיְהִי אֱלֹהִים אֶת הַנַּעַר, וַיִּגְדָּל; וַיֵּשֶׁב, בַּמִּדְבָּר, וַיְהִי, רֹבֶה קַשָּׁת. כא וַיֵּשֶׁב, בְּמִדְבַּר פָּארָן; וַתִּקַּח לוֹ אִמּוֹ אִשָּׁה, מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. שישי כב וַיְהִי, בָּעֵת הַהִוא, וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ וּפִיכֹל שַׂר צְבָאוֹ, אֶל אַבְרָהָם לֵאמֹר: אֱלֹהִים עִמְּךָ, בְּכֹל אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה. כג וְעַתָּה, הִשָּׁבְעָה לִּי בֵאלֹהִים הֵנָּה, אִם תִּשְׁקֹר לִי, וּלְנִינִי וּלְנֶכְדִּי; כַּחֶסֶד אֲשֶׁר עָשִׂיתִי עִמְּךָ, תַּעֲשֶׂה עִמָּדִי, וְעִם הָאָרֶץ, אֲשֶׁר גַּרְתָּה בָּהּ. כד וַיֹּאמֶר, אַבְרָהָם, אָנֹכִי, אִשָּׁבֵעַ. כה וְהוֹכִחַ אַבְרָהָם, אֶת אֲבִימֶלֶךְ, עַל אֹדוֹת בְּאֵר הַמַּיִם, אֲשֶׁר גָּזְלוּ עַבְדֵי אֲבִימֶלֶךְ. כו וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ לֹא יָדַעְתִּי, מִי עָשָׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה; וְגַם אַתָּה לֹא הִגַּדְתָּ לִּי, וְגַם אָנֹכִי לֹא שָׁמַעְתִּי בִּלְתִּי הַיּוֹם. כז וַיִּקַּח אַבְרָהָם צֹאן וּבָקָר, וַיִּתֵּן לַאֲבִימֶלֶךְ; וַיִּכְרְתוּ שְׁנֵיהֶם, בְּרִית. כח וַיַּצֵּב אַבְרָהָם, אֶת שֶׁבַע כִּבְשֹׂת הַצֹּאן לְבַדְּהֶן. כט וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ, אֶל אַבְרָהָם: מָה הֵנָּה, שֶׁבַע כְּבָשֹׂת הָאֵלֶּה, אֲשֶׁר הִצַּבְתָּ, לְבַדָּנָה. ל וַיֹּאמֶר כִּי אֶת שֶׁבַע כְּבָשֹׂת, תִּקַּח מִיָּדִי: בַּעֲבוּר תִּהְיֶה לִּי לְעֵדָה, כִּי חָפַרְתִּי אֶת הַבְּאֵר הַזֹּאת. לא עַל כֵּן, קָרָא לַמָּקוֹם הַהוּא בְּאֵר שָׁבַע: כִּי שָׁם נִשְׁבְּעוּ, שְׁנֵיהֶם. לב וַיִּכְרְתוּ בְרִית, בִּבְאֵר שָׁבַע; וַיָּקָם אֲבִימֶלֶךְ, וּפִיכֹל שַׂר צְבָאוֹ, וַיָּשֻׁבוּ, אֶל אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים. לג וַיִּטַּע אֶשֶׁל, בִּבְאֵר שָׁבַע; וַיִּקְרָא שָׁם בְּשֵׁם יְהוָה, אֵל עוֹלָם. לד וַיָּגָר אַבְרָהָם בְּאֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים, יָמִים רַבִּים.

שביעי א וַיְהִי, אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וְהָאֱלֹהִים, נִסָּה אֶת אַבְרָהָם; וַיֹּאמֶר אֵלָיו, אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי. ב וַיֹּאמֶר קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ, אֶת יִצְחָק, וְלֶךְ לְךָ, אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה; וְהַעֲלֵהוּ שָׁם, לְעֹלָה, עַל אַחַד הֶהָרִים, אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ. ג וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר, וַיַּחֲבֹשׁ אֶת חֲמֹרוֹ, וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ, וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ; וַיְבַקַּע, עֲצֵי עֹלָה, וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ, אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱלֹהִים. ד בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי, וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת הַמָּקוֹם מֵרָחֹק. ה וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו, שְׁבוּ לָכֶם פֹּה עִם הַחֲמוֹר, וַאֲנִי וְהַנַּעַר, נֵלְכָה עַד כֹּה; וְנִשְׁתַּחֲוֶה, וְנָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם. ו וַיִּקַּח אַבְרָהָם אֶת עֲצֵי הָעֹלָה, וַיָּשֶׂם עַל יִצְחָק בְּנוֹ, וַיִּקַּח בְּיָדוֹ, אֶת הָאֵשׁ וְאֶת הַמַּאֲכֶלֶת; וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם, יַחְדָּו. ז וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל אַבְרָהָם אָבִיו, וַיֹּאמֶר אָבִי, וַיֹּאמֶר, הִנֶּנִּי בְנִי; וַיֹּאמֶר, הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים, וְאַיֵּה הַשֶּׂה, לְעֹלָה. ח וַיֹּאמֶר, אַבְרָהָם, אֱלֹהִים יִרְאֶה לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה, בְּנִי; וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם, יַחְדָּו. ט וַיָּבֹאוּ, אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱלֹהִים, וַיִּבֶן שָׁם אַבְרָהָם אֶת הַמִּזְבֵּחַ, וַיַּעֲרֹךְ אֶת הָעֵצִים; וַיַּעֲקֹד, אֶת יִצְחָק בְּנוֹ, וַיָּשֶׂם אֹתוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ, מִמַּעַל לָעֵצִים. י וַיִּשְׁלַח אַבְרָהָם אֶת יָדוֹ, וַיִּקַּח אֶת הַמַּאֲכֶלֶת, לִשְׁחֹט, אֶת בְּנוֹ. יא וַיִּקְרָא אֵלָיו מַלְאַךְ יְהוָה, מִן הַשָּׁמַיִם, וַיֹּאמֶר, אַבְרָהָם אַבְרָהָם; וַיֹּאמֶר, הִנֵּנִי. יב וַיֹּאמֶר, אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר, וְאַל תַּעַשׂ לוֹ, מְאוּמָה: כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי, כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה, וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ, מִמֶּנִּי. יג וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו, וַיַּרְא וְהִנֵּה אַיִל, אַחַר, נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו; וַיֵּלֶךְ אַבְרָהָם וַיִּקַּח אֶת הָאַיִל, וַיַּעֲלֵהוּ לְעֹלָה תַּחַת בְּנוֹ. יד וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא, יְהוָה יִרְאֶה, אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם, בְּהַר יְהוָה יֵרָאֶה. טו וַיִּקְרָא מַלְאַךְ יְהוָה, אֶל אַבְרָהָם, שֵׁנִית, מִן הַשָּׁמָיִם. טז וַיֹּאמֶר, בִּי נִשְׁבַּעְתִּי נְאֻם יְהוָה: כִּי, יַעַן אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה, וְלֹא חָשַׂכְתָּ, אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידֶךָ. יז כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ, וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם, וְכַחוֹל, אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם; וְיִרַשׁ זַרְעֲךָ, אֵת שַׁעַר אֹיְבָיו. יח וְהִתְבָּרְכוּ בְזַרְעֲךָ, כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ, עֵקֶב, אֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ בְּקֹלִי. יט וַיָּשָׁב אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו, וַיָּקֻמוּ וַיֵּלְכוּ יַחְדָּו אֶל בְּאֵר שָׁבַע; וַיֵּשֶׁב אַבְרָהָם, בִּבְאֵר שָׁבַע. מפטיר כ וַיְהִי, אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וַיֻּגַּד לְאַבְרָהָם, לֵאמֹר: הִנֵּה יָלְדָה מִלְכָּה גַם הִוא, בָּנִים לְנָחוֹר אָחִיךָ. כא אֶת עוּץ בְּכֹרוֹ, וְאֶת בּוּז אָחִיו, וְאֶת קְמוּאֵל, אֲבִי אֲרָם. כב וְאֶת כֶּשֶׂד וְאֶת חֲזוֹ, וְאֶת פִּלְדָּשׁ וְאֶת יִדְלָף, וְאֵת, בְּתוּאֵל. כג וּבְתוּאֵל, יָלַד אֶת רִבְקָה; שְׁמֹנָה אֵלֶּה יָלְדָה מִלְכָּה, לְנָחוֹר אֲחִי אַבְרָהָם. כד וּפִילַגְשׁוֹ, וּשְׁמָהּ רְאוּמָה; וַתֵּלֶד גַּם הִוא אֶת טֶבַח וְאֶת גַּחַם, וְאֶת תַּחַשׁ וְאֶת מַעֲכָה.

הפטרת פרשת וירא בספר מלכים ב’ פרק ד’:

א וְאִשָּׁה אַחַת מִנְּשֵׁי בְנֵי הַנְּבִיאִים צָעֲקָה אֶל אֱלִישָׁע לֵאמֹר, עַבְדְּךָ אִישִׁי מֵת, וְאַתָּה יָדַעְתָּ, כִּי עַבְדְּךָ הָיָה יָרֵא אֶת יְהוָה; וְהַנֹּשֶׁה–בָּא לָקַחַת אֶת שְׁנֵי יְלָדַי לוֹ, לַעֲבָדִים. ב וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ אֱלִישָׁע, מָה אֶעֱשֶׂה לָּךְ, הַגִּידִי לִי, מַה יֶּשׁ לָךְ בַּבָּיִת; וַתֹּאמֶר, אֵין לְשִׁפְחָתְךָ כֹל בַּבַּיִת, כִּי, אִם אָסוּךְ שָׁמֶן. ג וַיֹּאמֶר, לְכִי שַׁאֲלִי לָךְ כֵּלִים מִן הַחוּץ, מֵאֵת, כָּל שְׁכֵנָיִךְ כֵּלִים רֵקִים, אַל תַּמְעִיטִי. ד וּבָאת, וְסָגַרְתְּ הַדֶּלֶת בַּעֲדֵךְ וּבְעַד בָּנַיִךְ, וְיָצַקְתְּ, עַל כָּל הַכֵּלִים הָאֵלֶּה; וְהַמָּלֵא, תַּסִּיעִי. ה וַתֵּלֶךְ, מֵאִתּוֹ, וַתִּסְגֹּר הַדֶּלֶת, בַּעֲדָהּ וּבְעַד בָּנֶיהָ; הֵם מַגִּישִׁים אֵלֶיהָ, וְהִיא מוֹצָקֶת. ו וַיְהִי כִּמְלֹאת הַכֵּלִים, וַתֹּאמֶר אֶל בְּנָהּ הַגִּישָׁה אֵלַי עוֹד כֶּלִי, וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ, אֵין עוֹד כֶּלִי; וַיַּעֲמֹד, הַשָּׁמֶן. ז וַתָּבֹא, וַתַּגֵּד לְאִישׁ הָאֱלֹהִים, וַיֹּאמֶר לְכִי מִכְרִי אֶת הַשֶּׁמֶן, וְשַׁלְּמִי אֶת נִשְׁיֵךְ; וְאַתְּ וּבָנַיִךְ, תִּחְיִי בַּנּוֹתָר. ח וַיְהִי הַיּוֹם וַיַּעֲבֹר אֱלִישָׁע אֶל שׁוּנֵם, וְשָׁם אִשָּׁה גְדוֹלָה, וַתַּחֲזֶק בּוֹ, לֶאֱכָל לָחֶם; וַיְהִי מִדֵּי עָבְרוֹ, יָסֻר שָׁמָּה לֶאֱכָל לָחֶם. ט וַתֹּאמֶר, אֶל אִישָׁהּ, הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי, כִּי אִישׁ אֱלֹהִים קָדוֹשׁ הוּא עֹבֵר עָלֵינוּ, תָּמִיד. י נַעֲשֶׂה נָּא עֲלִיַּת קִיר קְטַנָּה, וְנָשִׂים לוֹ שָׁם מִטָּה וְשֻׁלְחָן וְכִסֵּא וּמְנוֹרָה; וְהָיָה בְּבֹאוֹ אֵלֵינוּ, יָסוּר שָׁמָּה. יא וַיְהִי הַיּוֹם, וַיָּבֹא שָׁמָּה; וַיָּסַר אֶל הָעֲלִיָּה, וַיִּשְׁכַּב שָׁמָּה. יב וַיֹּאמֶר אֶל גֵּיחֲזִי נַעֲרוֹ, קְרָא לַשּׁוּנַמִּית הַזֹּאת; וַיִּקְרָא לָהּ וַתַּעֲמֹד, לְפָנָיו. יג וַיֹּאמֶר לוֹ, אֱמָר נָא אֵלֶיהָ הִנֵּה חָרַדְתְּ אֵלֵינוּ אֶת כָּל הַחֲרָדָה הַזֹּאת, מֶה לַעֲשׂוֹת לָךְ, הֲיֵשׁ לְדַבֶּר לָךְ אֶל הַמֶּלֶךְ אוֹ אֶל שַׂר הַצָּבָא; וַתֹּאמֶר, בְּתוֹךְ עַמִּי אָנֹכִי יֹשָׁבֶת. יד וַיֹּאמֶר, וּמֶה לַעֲשׂוֹת לָהּ; וַיֹּאמֶר גֵּיחֲזִי, אֲבָל בֵּן אֵין לָהּ וְאִישָׁהּ זָקֵן. טו וַיֹּאמֶר, קְרָא לָהּ; וַיִּקְרָא לָהּ וַתַּעֲמֹד, בַּפָּתַח. טז וַיֹּאמֶר, לַמּוֹעֵד הַזֶּה כָּעֵת חַיָּה, אַתְּ, חֹבֶקֶת בֵּן; וַתֹּאמֶר, אַל אֲדֹנִי אִישׁ הָאֱלֹהִים אַל תְּכַזֵּב, בְּשִׁפְחָתֶךָ. יז וַתַּהַר הָאִשָּׁה, וַתֵּלֶד בֵּן, לַמּוֹעֵד הַזֶּה כָּעֵת חַיָּה, אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלֶיהָ אֱלִישָׁע. יח וַיִּגְדַּל, הַיָּלֶד; וַיְהִי הַיּוֹם, וַיֵּצֵא אֶל אָבִיו אֶל הַקֹּצְרִים. יט וַיֹּאמֶר אֶל אָבִיו, רֹאשִׁי רֹאשִׁי; וַיֹּאמֶר, אֶל הַנַּעַר, שָׂאֵהוּ, אֶל אִמּוֹ. כ וַיִּשָּׂאֵהוּ וַיְבִיאֵהוּ, אֶל אִמּוֹ; וַיֵּשֶׁב עַל בִּרְכֶּיהָ עַד הַצָּהֳרַיִם, וַיָּמֹת. כא וַתַּעַל, וַתַּשְׁכִּבֵהוּ, עַל מִטַּת, אִישׁ הָאֱלֹהִים; וַתִּסְגֹּר בַּעֲדוֹ, וַתֵּצֵא. כב וַתִּקְרָא, אֶל אִישָׁהּ, וַתֹּאמֶר שִׁלְחָה נָא לִי אֶחָד מִן הַנְּעָרִים, וְאַחַת הָאֲתֹנוֹת; וְאָרוּצָה עַד אִישׁ הָאֱלֹהִים, וְאָשׁוּבָה. כג וַיֹּאמֶר, מַדּוּעַ אַתְּ הֹלֶכֶת אֵלָיו הַיּוֹם לֹא חֹדֶשׁ, וְלֹא שַׁבָּת; וַתֹּאמֶר, שָׁלוֹם. כד וַתַּחֲבֹשׁ, הָאָתוֹן, וַתֹּאמֶר אֶל נַעֲרָהּ, נְהַג וָלֵךְ; אַל תַּעֲצָר לִי לִרְכֹּב, כִּי אִם אָמַרְתִּי לָךְ. כה וַתֵּלֶךְ, וַתָּבֹא אֶל אִישׁ הָאֱלֹהִים אֶל הַר הַכַּרְמֶל; וַיְהִי כִּרְאוֹת אִישׁ הָאֱלֹהִים אֹתָהּ, מִנֶּגֶד, וַיֹּאמֶר אֶל גֵּיחֲזִי נַעֲרוֹ, הִנֵּה הַשּׁוּנַמִּית הַלָּז. כו עַתָּה, רוּץ נָא לִקְרָאתָהּ, וֶאֱמָר לָהּ הֲשָׁלוֹם לָךְ הֲשָׁלוֹם לְאִישֵׁךְ, הֲשָׁלוֹם לַיָּלֶד; וַתֹּאמֶר, שָׁלוֹם. כז וַתָּבֹא אֶל אִישׁ הָאֱלֹהִים, אֶל הָהָר, וַתַּחֲזֵק, בְּרַגְלָיו; וַיִּגַּשׁ גֵּיחֲזִי לְהָדְפָהּ, וַיֹּאמֶר אִישׁ הָאֱלֹהִים הַרְפֵּה לָהּ כִּי נַפְשָׁהּ מָרָה לָהּ, וַיהוָה הֶעְלִים מִמֶּנִּי, וְלֹא הִגִּיד לִי. כח וַתֹּאמֶר, הֲשָׁאַלְתִּי בֵן מֵאֵת אֲדֹנִי; הֲלֹא אָמַרְתִּי, לֹא תַשְׁלֶה אֹתִי. כט וַיֹּאמֶר לְגֵיחֲזִי חֲגֹר מָתְנֶיךָ, וְקַח מִשְׁעַנְתִּי בְיָדְךָ וָלֵךְ, כִּי תִמְצָא אִישׁ לֹא תְבָרְכֶנּוּ, וְכִי יְבָרֶכְךָ אִישׁ לֹא תַעֲנֶנּוּ; וְשַׂמְתָּ מִשְׁעַנְתִּי, עַל פְּנֵי הַנָּעַר. ל וַתֹּאמֶר אֵם הַנַּעַר, חַי יְהוָה וְחֵי נַפְשְׁךָ אִם אֶעֶזְבֶךָּ; וַיָּקָם, וַיֵּלֶךְ אַחֲרֶיהָ. לא וְגֵחֲזִי עָבַר לִפְנֵיהֶם, וַיָּשֶׂם אֶת הַמִּשְׁעֶנֶת עַל פְּנֵי הַנַּעַר, וְאֵין קוֹל, וְאֵין קָשֶׁב; וַיָּשָׁב לִקְרָאתוֹ וַיַּגֶּד לוֹ לֵאמֹר, לֹא הֵקִיץ הַנָּעַר. לב וַיָּבֹא אֱלִישָׁע, הַבָּיְתָה; וְהִנֵּה הַנַּעַר מֵת, מֻשְׁכָּב עַל מִטָּתוֹ. לג וַיָּבֹא, וַיִּסְגֹּר הַדֶּלֶת בְּעַד שְׁנֵיהֶם; וַיִּתְפַּלֵּל, אֶל יְהוָה. לד וַיַּעַל וַיִּשְׁכַּב עַל הַיֶּלֶד, וַיָּשֶׂם פִּיו עַל פִּיו וְעֵינָיו עַל עֵינָיו וְכַפָּיו עַל כַּפָּו, וַיִּגְהַר, עָלָיו; וַיָּחָם, בְּשַׂר הַיָּלֶד. לה וַיָּשָׁב וַיֵּלֶךְ בַּבַּיִת, אַחַת הֵנָּה וְאַחַת הֵנָּה, וַיַּעַל, וַיִּגְהַר עָלָיו; וַיְזוֹרֵר הַנַּעַר עַד שֶׁבַע פְּעָמִים, וַיִּפְקַח הַנַּעַר אֶת עֵינָיו. לו וַיִּקְרָא אֶל גֵּיחֲזִי, וַיֹּאמֶר קְרָא אֶל הַשֻּׁנַמִּית הַזֹּאת, וַיִּקְרָאֶהָ, וַתָּבֹא אֵלָיו; וַיֹּאמֶר, שְׂאִי בְנֵךְ. לז וַתָּבֹא וַתִּפֹּל עַל רַגְלָיו, וַתִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה; וַתִּשָּׂא אֶת בְּנָהּ, וַתֵּצֵא. לח וֶאֱלִישָׁע שָׁב הַגִּלְגָּלָה, וְהָרָעָב בָּאָרֶץ, וּבְנֵי הַנְּבִיאִים, יֹשְׁבִים לְפָנָיו; וַיֹּאמֶר לְנַעֲרוֹ, שְׁפֹת הַסִּיר הַגְּדוֹלָה, וּבַשֵּׁל נָזִיד, לִבְנֵי הַנְּבִיאִים. לט וַיֵּצֵא אֶחָד אֶל הַשָּׂדֶה, לְלַקֵּט אֹרֹת, וַיִּמְצָא גֶּפֶן שָׂדֶה, וַיְלַקֵּט מִמֶּנּוּ פַּקֻּעֹת שָׂדֶה מְלֹא בִגְדוֹ; וַיָּבֹא, וַיְפַלַּח אֶל סִיר הַנָּזִיד כִּי לֹא יָדָעוּ. מ וַיִּצְקוּ לַאֲנָשִׁים, לֶאֱכוֹל; וַיְהִי כְּאָכְלָם מֵהַנָּזִיד וְהֵמָּה צָעָקוּ, וַיֹּאמְרוּ מָוֶת בַּסִּיר אִישׁ הָאֱלֹהִים, וְלֹא יָכְלוּ, לֶאֱכֹל. מא וַיֹּאמֶר, וּקְחוּ קֶמַח, וַיַּשְׁלֵךְ, אֶל הַסִּיר; וַיֹּאמֶר, צַק לָעָם וְיֹאכֵלוּ, וְלֹא הָיָה דָּבָר רָע, בַּסִּיר.  מב וְאִישׁ בָּא מִבַּעַל שָׁלִשָׁה, וַיָּבֵא לְאִישׁ הָאֱלֹהִים לֶחֶם בִּכּוּרִים עֶשְׂרִים לֶחֶם שְׂעֹרִים, וְכַרְמֶל, בְּצִקְלֹנוֹ; וַיֹּאמֶר, תֵּן לָעָם וְיֹאכֵלוּ. מג וַיֹּאמֶר, מְשָׁרְתוֹ, מָה אֶתֵּן זֶה, לִפְנֵי מֵאָה אִישׁ; וַיֹּאמֶר, תֵּן לָעָם וְיֹאכֵלוּ כִּי כֹה אָמַר יְהוָה, אָכֹל וְהוֹתֵר. מד וַיִּתֵּן לִפְנֵיהֶם וַיֹּאכְלוּ וַיּוֹתִרוּ, כִּדְבַר יְהוָה.

{א} וירא אליו. לבקר  (א) את החולה, אמר רבי חמא בר חנינא, יום שלישי למילתו היה,  (ב) ובא הקב”ה ושאל בשלומו (בבא מציעא פו:)באלוני ממרא. הוא שנתן לו עצה על המילה,  (ג) לפיכך נגלה אליו בחלקו (ב”ר מב, ח.)ישב. ישב  (ד) כתיב, בקש לעמוד, אמר לו הקב”ה שב ואני אעמוד, ואתה סימן לבניך (ב”ר מח, ז.) שעתיד אני להתיצב בעדת הדיינין  (ה) והן יושבין, שנאמר אלהים נצב בעדת אל (תהלים פב, א.)פתח האהל. לראות אם יש עובר ושב  (ו) ויכניסם בביתו: כחם היום. הוציא הקב”ה חמה מנרתיקה  (ז) שלא להטריחו באורחים (בבא מציעא פו:), ולפי שראהו מצטער שלא היו אורחים באים, הביא מלאכים עליו  (ח) בדמות אנשים: {ב} והנה שלשה אנשים. אחד לבשר את שרה,  (ט) ואחד להפוך את סדום, ואחד לרפאות את אברהם, שאין מלאך אחד עושה שתי שליחות (ב”ר נ, ב.), תדע לך  (י) שכן, כל הפרשה הוא מזכירן בלשון רבים, ויאכלו, ויאמרו אליו, ובבשורה נאמר ויאמר שוב אשוב אליך, ובהפיכת סדום הוא אומר כי לא אוכל לעשות דבר לבלתי הפכי, ורפאל שרפא את אברהם  (כ) הלך משם להציל את לוט (ב”ר שם), הוא שנאמר ויהי כהוציאם אותם החוצה ויאמר המלט על נפשך, למדת שהאחד היה מציל: נצבים עליו  (ל) לפניו, כמו ועליו מטה מנשה (במדבר ב, כ.) אבל לשון נקיה הוא כלפי המלאכים: וירא. מהו וירא וירא שני פעמים, הראשון כמשמעו, והשני לשון הבנה, נסתכל שהיו נצבים במקום אחד, והבין שלא היו רוצים להטריחו, ואף על פי שיודעים היו שיצא לקראתם, עמדו במקומם לכבודו, ולהראותו שלא רצו להטריחו, וקדם הוא ורץ לקראתם. (כך הגירסא ברש”י ישן) בבבא מציעא (פו:) כתיב נצבים עליו, וכתיב וירץ לקראתם,  (מ) כד חזיוהו דהוה שרי ואסר פירשו הימנו, מיד וירץ לקראתם: {ג} ויאמר אדני אם נא וגו’. לגדול שבהם  (נ) אמר, וקראם כולם אדונים, ולגדול אמר אל נא תעבור, וכיון שלא יעבור הוא, יעמדו חביריו עמו, ובלשון זה הוא חול. דבר אחר, קדש (שבועות לה:), והיה אומר להקב”ה להמתין לו עד שירוץ ויכניס את האורחים, ואף על פי שכתוב אחר וירץ לקראתם, האמירה קודם לכן היתה, ודרך המקראות לדבר כן, כמו שפירשתי אצל לא ידון רוחי באדם, שנכתב אחר ויולד נח, ואי אפשר לומר, אלא אם כן קודם גזרת ק”ך שנה.  (ס) ושתי הלשונות בבראשית רבה (מח, י.){ד} יקח נא. על ידי שליח,  (ע) והקב”ה שלם  (פ) לבניו על ידי שליח,  (צ) שנאמר וירם משה את ידו ויך את הסלע (במדבר כ, יא.)ורחצו רגליכם. כסבור שהם ערביים, שמשתחוים לאבק רגליהם, והקפיד שלא להכניס עבודת אלילים לביתו (בבא מציעא פו:), אבל לוט שלא הקפיד,  (ק) הקדים לינה לרחיצה, שנאמר ולינו ורחצו רגליכם: תחת העץ. תחת  (ר) האילן: {ה} וסעדו לבכם. בתורה בנביאים ובכתובים מצינו דפתא סעדתא דלבא. בתורה, וסעדו לבכם. בנביאים, סעד לבך פת לחם (שופטים יט, ה.). בכתובים, ולחם לבב אנוש יסעד (תהלים קד, טו.). אמר רבי חמא, לבבכם אין כתיב כאן, אלא לבכם,  (ש) מגיד שאין יצר הרע שולט במלאכים (ב”ר מח, יא.)אחר תעבורו. אחר כך  (ת) תלכו: כי על כן עברתם. כי הדבר הזה אני מבקש מכם, מאחר שעברתם  (א) עלי לכבודי: כי על כן. כמו על אשר, וכן כל כי על כן שבמקרא, כי על כן באו בצל קורתי (בראשית יט, ח.), כי על כן ראיתי פניך (שם לג, י.), כי על כן לא נתתיה (שם לח, כו.), כי על כן ידעת חנותנו (במדבר י, לא.){ו} קמח סלת. סלת לעוגות. קמח לעמילן של טבחים,  (ב) לכסות את הקדירה לשאוב את הזוהמא: {ז} בן בקר רך וטוב. ג’ פרים היו,  (ג) כדי להאכילן ג’ לשונות  (ד) בחרדל (בבא מציעא פו:)אל הנער. זה  (ה) ישמעאל, לחנכו במצות (ב”ר מח, יג.){ח} ויקח חמאה וגו’. ולחם לא הביא,  (ו) לפי שפירסה שרה  (ז) נדה, שחזר לה אורח כנשים אותו היום, ונטמאת העיסה (בבא מציעא פז.)חמאה. שומן החלב שקולטין מעל פניו: ובן הבקר אשר עשה. אשר תקן, קמא קמא שתקן,  (ח) אמטי ואייתי קמייהו: ויאכלו. נראו כמו שאכלו, מכאן שלא ישנה  (ט) אדם מן המנהג (שם פו: – ב”ר מח, יד.){ט} ויאמרו אליו. נקוד על אי”ו  (י) שבאליו, ותניא רבי שמעון בן אלעזר אומר, כל מקום שהכתב רבה על הנקודה, אתה דורש הכתב וכו’, וכאן הנקודה רבה על הכתב אתה דורש הנקודה, שאף לשרה שאלו איו אברהם למדנו שישאל אדם באכסניא שלו לאיש על האשה ולאשה על האיש. בבבא מציעא (דף פ”ז.) איתא, יודעין היו מלאכי השרת שרה אמנו היכן היתה, אלא להודיע שצנועה היתה, כדי לחבבה על בעלה, אמר רבי יוסי בר חנינא, כדי לשגר לה כוס  (כ) של ברכה: הנה באהל. צנועה  (ל) היא: {י} כעת חיה. כעת הזאת לשנה הבאה, ופסח היה,  (מ ) ולפסח הבא נולד יצחק, מדלא קרינן כעת  (נ) אלא כעת כעת חיה. כעת הזאת שתהא חיה לכם, שתהיו כלכם שלמים וקיימים: שוב אשוב. לא בשרו המלאך שישוב אליו, אלא בשליחותו של מקום  (ס) אמר לו, כמו ויאמר לה מלאך ה’ הרבה ארבה, והוא אין בידו להרבות, אלא בשליחותו של מקום, אף כאן בשליחותו של מקום אמר לו כן (ב”ר)(אלישע אמר לשונמית למועד הזה כעת חיה את חובקת בן, ותאמר אל אדני איש האלהים אל תכזב בשפחתך, אותן המלאכים שבשרו את שרה אמרו למועד אשוב, אמר לה אלישע, אותן המלאכים שהם חיים וקיימים לעולם, אמרו למועד אשוב, אבל אני בשר ודם, שהיום חי ומחר מת, בין חי ובין מת למועד הזה וגו’)והוא אחריו. הפתח היה  (ע) אחר המלאך: {יא} חדל להיות. פסק  (פ) ממנה: אורח כנשים. אורח נדות: {יב} בקרבה. מסתכלת במעיה ואמרה, אפשר הקרבים הללו טעונין ולד, השדים הללו שצמקו מושכין חלב. תנחומא (שופטים יח.)עדנה. צחצוח בשר, ולשון משנה משיר את השער ומעדן את הבשר. דבר אחר, לשון עידן זמן וסת נדות: {יג} האף אמנם. הגם אמת אלד: ואני זקנתי. שנה הכתוב מפני השלום, שהרי היא אמרה ואדני זקן: {יד} היפלא. כתרגומו היתכסי, וכי שום דבר מופלא ומופרד ומכוסה ממני  (צ) מלעשות כרצוני: למועד. לאותו מועד המיועד שקבעתי לך אתמול, למועד הזה בשנה האחרת: {טו} כי יראה וגו’ כי צחקת. הראשון משמש לשון דהא הוא, שנותן טעם לדבר ותכחש שרה לפי שיראה. והשני משמש בלשון אלא, ויאמר לא כדבריך הוא אלא צחקת, שאמרו רבותינו כי משמש בד’ לשונות, אי, דלמא, אלא, דהא: {טז} וישקיפו. כל השקפה שבמקרא לרעה, חוץ מהשקיפה ממעון קדשך (דברים כו, טו.), שגדול כח מתנות עניים, שהופך מדת הרוגז לרחמים: לשלחם. ללותם,  (ק) כסבור אורחים  (ר) הם: {יז} המכסה אני. בתמיה: אשר אני עושה. בסדום, לא יפה לי לעשות דבר זה שלא מדעתו, אני נתתי לו את הארץ הזאת, וחמשה כרכין הללו שלו הן, שנאמר גבול הכנעני מצידון וגו’ באכה סדומה ועמורה וגו’, קראתי אותו אברהם,  (ש) אב המון גוים, ואשמיד את הבנים ולא אודיע לאב שהוא אוהבי: {יח} ואברהם היו יהיה. מדרש אגדה זכר צדיק לברכה, הואיל והזכירו ברכו. ופשוטו, וכי ממנו אני מעלים, והרי הוא חביב לפני להיות לגוי גדול, ולהתברך בו כל גויי הארץ: {יט} כי ידעתיו. לשון חבה, כמו מודע לאישה (רות ב, א.), הלא בועז מודעתנו (שם ג, ב.), ואדעך בשם (שמות לג, יז.), ואמנם עיקר לשון כולם אינו אלא לשון ידיעה, שהמחבב את האדם מקרבו אצלו ויודעו ומכירו. ולמה ידעתיו, למען אשר יצוה, לפי שהוא מצוה את בניו עלי, לשמור דרכי. ואם תפרשהו כתרגומו, יודע אני בו שיצוה את בניו וגו’, אין למען נופל על הלשון: יצוה. לשון הווה, כמו ככה יעשה איוב, (איוב א, ה.) (על פי ה’ יחנו)למען הביא. כך הוא מצוה לבניו, שמרו דרך ה’ כדי שיביא ה’ על אברהם וגו’. על בית אברהם לא נאמר, אלא על אברהם, למדנו כל המעמיד בן צדיק כאלו אינו מת: {כ} ויאמר ה’. אל אברהם, שעשה כאשר אמר שלא יכסה ממנו: כי רבה. כל רבה שבמקרא הטעם למטה בבי”ת, לפי שהן מתורגמין גדולה, או גדלה והולכת, אבל זה טעמו למעלה ברי”ש, לפי שמתורגם גדלה כבר, כמו שפירשתי ויהי השמש באה, הנה שבה יבמתך: {כא} ארדה נא. למד לדיינים שלא יפסקו דיני נפשות אלא בראיה,  (ת) הכל כמו שפרשתי בפרשת הפלגה. דבר אחר, ארדה נא לסוף מעשיהם: הכצעקתה. של  (א) מדינה: הבאה אלי עשו. וכן עומדים במרדם,  (ב) כלה אני עושה בהם, ואם לא יעמדו במרדן, אדעה מה אעשה, להפרע מהן ביסורין ולא אכלה אותן. וכיוצא בו מצינו במקום אחר, ועתה הורד עדיך מעליך ואדעה מה אעשה לך (שמות לג, ה.), ולפיכך יש הפסק נקודת פסיק בין עשו לכלה, כדי להפריד תיבה מחברתה. ורבותינו דרשו הכצעקתה, צעקת ריבה אחת, שהרגוה מיתה משונה,  (ג) על שנתנה מזון לעני, כמפורש בחלק (סנהדרין קט:){כב} ויפנו משם. ממקום שאברהם ליוום שם: ואברהם עודנו עומד לפני ה’. והלא לא הלך לעמוד לפניו, אלא הקב”ה בא אצלו ואמר לו זעקת סדום ועמורה כי רבה, והיה לו לכתוב וה’ עודנו עומד לפני אברהם, אלא תיקון סופרים  (ד) הוא זה (ב”ר מט, ז.) (אשר הפכוהו ז”ל לכתוב כן){כג} ויגש אברהם. מצינו הגשה למלחמה ויגש יואב וגו’ (שמואל-ב י, יג.), הגשה לפיוס ויגש אליו יהודה,  (ה) והגשה לתפלה ויגש אליהו הנביא (מלכים-א יח, לו.), ולכל אלה נכנס אברהם, לדבר קשות ולפיוס ולתפלה: האף תספה. הגם תספה. ולתרגום של אונקלוס שתרגומו לשון רוגז, כך פירושו, האף ישאך שתספה צדיק עם רשע: {כד} אולי יש חמשים צדיקים. עשרה צדיקים לכל  (ו) כרך וכרך, כי ה’ מקומות יש: {כה} חלילה לך. ואם תאמר לא יצילו  (ז) הצדיקים את הרשעים, למה תמית הצדיקים: חלילה לך. חולין הוא לך, יאמרו כך הוא אומנתו, שוטף הכל צדיקים ורשעים, כך עשית לדור  (ח) המבול ולדור הפלגה: כדבר הזה. לא הוא ולא  (ט) כיוצא בו: חלילה לך. לעולם  (י) הבא: השופט כל הארץ. נקוד בחט”ף פת”ח ה”א של השופט, לשון תמיה, כי מי שהוא שופט לא יעשה  (כ) משפט אמת: {כו} אם אמצא בסדום וגו’ לכל המקום. לכל הכרכים, לפי שסדום היתה מטרפולין וחשובה מכולם, תלה בה הכתוב: {כז} ואנכי עפר ואפר. וכבר הייתי ראוי להיות עפר על ידי המלכים, ואפר על ידי נמרוד, לולי רחמיך אשר עמדו לי: {כח} התשחית בחמשה. והלא הן ט’ לכל כרך, ואתה צדיקו של עולם תצטרף עמהם: {כט} אולי ימצאון שם ארבעים. וימלטו ד’ הכרכים.  (ל) וכן שלשים יצילו ג’ מהם, או עשרים יצילו ב’ מהם, או עשרה יצילו אחת מהם: {לא} הואלתי. רציתי,  (מ) כמו ויואל משה: {לב} אולי ימצאון שם עשרה. על פחות לא ביקש, אמר, דור המבול היו ח’, נח ובניו ונשיהם, ולא הצילו על דורם, ועל ט’ על ידי צירוף כבר בקש  (נ) ולא מצא: {לג} וילך ה’ וגו’. כיון שנשתתק הסניגור הלך לו הדיין: ואברהם שב למקומו. נסתלק הדיין, נסתלק הסניגור,  (ס) והקטיגור מקטרג, לפיכך ויבואו שני המלאכים סדומה להשחית. אחד להשחית את סדום, ואחד להציל את לוט, והוא אותו שבא לרפאות את אברהם, והשלישי שבא לבשר את שרה, כיון שעשה שליחותו נסתלק לו:

בראשית פרק-יט

{א} המלאכים. ולהלן קראם  (ע) אנשים, כשהיתה שכינה עמהם  (פ) קראם אנשים. דבר אחר, אצל אברהם שכחו גדול, והיו המלאכים תדירין אצלו כאנשים, קראם אנשים, ואצל לוט קראם מלאכים: בערב. וכי כל כך שהו המלאכים מחברון לסדום, אלא מלאכי רחמים היו, וממתינים שמא יוכל אברהם ללמד עליהם סנגוריא: ולוט ישב בשער סדום. ישב כתיב, אותו היום  (צ) מינוהו שופט  (ק) עליהם (ב”ר נ, ג.)וירא לוט וגו’. מבית אברהם למד  (ר ) לחזור על האורחים: {ב} הנה נא אדני. הנה נא אתם אדונים  (ש) לי, אחר שעברתם עלי. דבר אחר הנה נא, צריכים אתם לתת לב על הרשעים הללו שלא יכירו בכם, וזו היא עצה נכונה: סורו נא. עקמו את הדרך  (ת) לביתי דרך עקלתון, שלא יכירו שאתם נכנסים שם, לכך נאמר סורו (ב”ר נ, ד.)ולינו ורחצו רגליכם. וכי דרכן של בני אדם ללון תחלה ואחר כך לרחוץ, ועוד שהרי אברהם אמר להם תחלה ורחצו רגליכם, אלא כך אמר לוט, אם כשיבאו אנשי סדום ויראו שכבר רחצו רגליהם, יעלילו עלי ויאמרו, כבר עברו שני ימים או שלשה שבאו לביתך ולא הודעתנו, לפיכך אמר, מוטב שיתעכבו כאן באבק רגליהם, שיהיו נראין כמו שבאו עכשיו, לפיכך אמר לינו תחלה, ואחר כך רחצו: ויאמרו לא. ולאברהם אמרו כן תעשה, מכאן שמסרבין לקטן ואין מסרבין לגדול (ב”ר שם)כי ברחוב נלין. הרי כי משמש בלשון אלא, שאמרו לא נסור אל ביתך אלא ברחובה של עיר נלין: {ג} ויסרו אליו. עקמו את הדרך לצד ביתו: ומצות אפה. פסח  (א) היה: {ד} טרם ישכבו ואנשי העיר אנשי סדום. כך נדרש בבראשית רבה (נ, ה.), טרם ישכבו, ואנשי העיר היו בפיהם של מלאכים, שהיו שואלים ללוט מה טיבם ומעשיהם, והוא אומר להם רובם רשעים, עודם מדברים בהם, ואנשי סדום וגו’. ופשוטו של מקרא, ואנשי העיר אנשי רשע,  (ב) נסבו על הבית, ועל שהיו רשעים נקראים אנשי סדום, כמו שאמר הכתוב, ואנשי סדום רעים וחטאים: כל העם מקצה. מקצה העיר עד הקצה, שאין אחד מהם מוחה בידם,  (ג) שאפילו צדיק אחד אין בהם: {ה} ונדעה אותם. במשכב זכר,  (ד) כמו אשר לא ידעו איש (ב”ר שם){ח} האל. כמו האלה: כי על כן באו. כי הטובה הזאת תעשו לכבודי,  (ה) על אשר באו בצל קורתי. תרגום בטלל שריתי, תרגום של קורה שרותא: {ט} ויאמרו גש הלאה. קרב להלאה,  (ו) כלומר התקרב לצדדין ותתרחק ממנו, וכן כל הלאה שבמקרא לשון רחוק, כמו זרה הלאה (במדבר יז, ב.), הנה החצי ממך והלאה (שמואל-א כ, כב.). גש הלאה, המשך להלן, בלשון לע”ז טריטי דנו”ש (ווייכע פאן אונז), ודבר נזיפה הוא, לומר, אין אנו חוששין לך, ודומה לו קרב אליך אל תגש בי (ישעיה סה, ה.), וכן גשה לי ואשבה (שם מט, כ.), המשך לצדדין בעבורי ואשב אצלך. אתה מליץ על האורחין, איך מלאך לבך. על שאמר להם על הבנות אמרו לו גש הלאה, לשון נחת, ועל שהיה מליץ על האורחים אמרו, האחד בא לגור, אדם נכרי  (ז) יחידי אתה בינינו שבאת לגור, וישפוט שפוט, ונעשית מוכיח  (ח) אותנו: הדלת. דלת הסובבת לנעול ולפתוח: {יא} פתח. הוא החלל שבו נכנסין ויוצאין: בסנורים. מכת עורון: מקטן ועד גדול. הקטנים התחילו בעבירה תחלה, שנאמר מנער ועד זקן, לפיכך התחילה הפורענות מהם (ב”ר נ, ח.){יב} עוד מי לך פה. פשוטו של מקרא, מי לך עוד בעיר הזאת,  (ט) חוץ מאשתך ובנותיך שבבית: חתן ובניך ובנתיך. אם יש לך חתן או בנים ובנות, הוצא מן המקום: ובניך. בני בנותיך  (י) הנשואות. ומדרש אגדה, עוד, מאחר שעושין נבלה כזאת, מי לך פתחון פה ללמד סנגוריא עליהם, שכל הלילה היה מליץ  (כ) עליהם טובות. קרי ביה מי לך פה: {יד} חתניו. שתי בנות נשואות היו לו בעיר: לקחי בנותיו. שאותן שבבית  (ל) ארוסות להם: {טו} ויאיצו. כתרגומו ודחיקו, מהרוהו: הנמצאות. המזומנות לך בבית להצילם. ומדרש אגדה יש, וזה ישובו של מקרא: תספה. תהיה כלה, עד תום כל הדור, מתורגם, עד דסף כל דרא: {טז} ויתמהמה. כדי להציל את  (מ) ממונו: ויחזיקו. אחד מהם היה שליח להצילו, וחבירו להפוך סדום, לכך נאמר ויאמר המלט, ולא נאמר ויאמרו (ב”ר נ, יא.){יז} המלט על נפשך. דייך להציל נפשות אל תחוס על הממון: אל תביט אחריך. אתה הרשעת עמהם,  (נ) ובזכות אברהם אתה  (ס) ניצול, אינך כדאי לראות בפורענותם ואתה ניצול: בכל הככר. ככר הירדן: ההרה המלט. אצל אברהם ברח, שהוא יושב בהר, שנאמר ויעתק משם ההרה, ואף עכשיו היה יושב שם, שנאמר אל המקום אשר היה שם אהלו בתחלה, ואף על פי שכתוב ויאהל אברם וגו’, אהלים הרבה היו לו, ונמשכו עד חברון. המלט לשון השמטה, וכן כל אמלטה שבמקרא, אשמוצי”ר (ענטשליפפען) בלע”ז, וכן והמליטה זכר (ישעיה סו, ז.), שנשמט העובר מן הרחם. כצפור נמלטה (תהלים קכד, ז.), לא יכלו מלט משא (ישעיה מו, ב.), להשמיט משא הרעי שבנקביהם: {יח} אל נא אדני. רבותינו אמרו (שבועות לה:) שם זה קדש,  (ע) שנאמר בו להחיות את נפשי, מי שיש בידו להמית ולהחיות, ותרגומו בבעו כען ה’: אל נא. אל נא תאמר אלי להמלט ההרה: נא. לשון בקשה: {יט} פן תדבקני הרעה. כשהייתי אצל אנשי סדום, היה הקב”ה רואה מעשי ומעשי בני העיר, והייתי נראה צדיק וכדאי  (פ) להנצל, וכשאבא אצל צדיק, אני כרשע, וכן אמרה הצרפית לאליהו כי באת אלי להזכיר את עוני (מלכים-א יז, יח.), עד שלא באת אצלי, היה הקב”ה רואה מעשי ומעשי עמי ואני צדקת ביניהם, ומשבאת אצלי, לפי מעשיך אני רשעה: {כ} העיר הזאת קרובה. קרובה ישיבתה (שבת י:), נתיישבה מקרוב, לפיכך לא נתמלאה סאתה עדיין, ומה היא קריבתה, מדור הפלגה שנתפלגו האנשים והתחילו להתישב איש איש במקומו, והיא היתה בשנת מות פלג, ומשם עד כאן נ”ב שנה, שפלג מת בשנת מ”ח לאברהם, כיצד פלג חי אחרי הולידו את רעו ר”ט שנה, צא מהם ל”ב כשנולד שרוג ומשרוג עד שנולד נחור ל’, הרי ס”ב, ומנחור עד שנולד תרח כ”ט, הרי צ”א, ומשם עד שנולד אברהם ע’, הרי קס”א, תן להם מ”ח, הרי ר”ט, ואותה שנה היתה שנת הפלגה, וכשנחרבה סדום היה אברהם בן צ”ט שנה, הרי מדור הפלגה עד כאן נ”ב  (צ) שנה, וצוער איחרה ישיבתה אחרי ישיבת סדום וחברותיה שנה אחת, הוא שנאמר אמלטה נא, נא בגימטריא נ”א: הלא מצער היא. והלא עוונותיה מועטין ויכול אתה להניחה: ותחי נפשי. בה, זהו מדרשו. ופשוטו של מקרא, הלא עיר  (ק) קטנה היא ואנשים בה מעט, אין לך להקפיד אם תניחנה, ותחי נפשי בה: {כא} גם לדבר הזה. לא דייך שאתה ניצול, אלא אף כל העיר אציל בגללך: הפכי. הופך אני,  (ר) כמו עד בואי, אחרי רואי, מדי דברי בו (ירמיה לא, יט.){כב} כי לא אוכל לעשות. זה עונשן של מלאכים, על שאמרו כי משחיתים אנחנו, ותלו הדבר בעצמן, לפיכך לא זזו משם עד שהוזקקו לומר שאין הדבר ברשותן: כי לא אוכל. לשון יחיד, מכאן אתה למד שהאחד הופך והאחד מציל,  (ש) שאין שני מלאכים נשלחים לדבר אחד: על כן קרא שם העיר צוער. על שם  (ת) והיא מצער: {כד} וה’ המטיר. כל מקום שנאמר וה’, הוא ובית  (א) דינו: המטיר על סדום. בעלות השחר  (ב) כמו שנאמר וכמו השחר עלה, שעה שהלבנה עומדת ברקיע עם החמה, לפי שהיו מהם עובדין לחמה ומהם ללבנה, אמר הקב”ה אם אפרע מהם ביום,  (ג) יהיו עובדי לבנה אומרים, אילו היה בלילה כשהלבנה מושלת, לא היינו חרבין, ואם אפרע מהם בלילה, יהיו עובדי החמה אומרים אילו היה ביום כשהחמה מושלת, לא היינו חרבים, לכך כתיב וכמו השחר עלה, ונפרע מהם בשעה שהחמה והלבנה מושלים: המטיר וגו’ גפרית ואש. בתחלה מטר,  (ד) ונעשה גפרית ואש (מכילתא בשלח שירה פ”ה)מאת ה’. דרך המקראות לדבר כן, כמו נשי למך, ולא אמר נשי. וכן אמר דוד קחו עמכם את עבדי אדוניכם (מלכים-א א, לג.), ולא אמר מעבדי. וכן אחשורוש בשם המלך, ולא אמר בשמי. אף כאן אמר מאת ד’, ולא אמר מאתו: מן השמים. והוא שאמר הכתוב כי בם ידין עמים וגו’ (איוב לו, לא.), כשבא ליסר הבריות, מביא עליהם אש מן השמים, כמו שעשה לסדום, וכשבא להוריד המן, מן השמים, הנני ממטיר לכם לחם מן השמים (שמות טז, ד.){כה} ויהפך את הערים וגו’. ארבעתן יושבות בסלע אחד, והפכן מלמעלה למטה, שנאמר בחלמיש שלח ידו וגו’ (איוב כח, ט.){כו} ותבט אשתו מאחריו. מאחריו  (ה) של לוט: ותהי נציב מלח. במלח חטאה ובמלח לקתה, אמר לה תני מעט מלח לאורחים הללו, אמרה לו אף המנהג הרע הזה אתה בא להנהיג במקום הזה (ב”ר נ, ד.){כח} קיטור. תימור של עשן שור”א (בראנדפאקקעל), בלע”ז: כבשן. חפירה ששורפין בה את האבנים לסיד, וכן כל כבשן שבתורה: {כט} ויזכור אלהים את אברהם. מהו זכירתו של אברהם על לוט, נזכר  (ו) שהיה לוט יודע ששרה אשתו של אברהם, ושמע שאמר אברהם במצרים על שרה אחותי היא, ולא גלה הדבר,  (ז) שהיה חס עליו, לפיכך חס הקב”ה עליו (ב”ר נא, ו.){ל} כי ירא לשבת בצוער. לפי שהיתה קרובה לסדום: {לא} אבינו זקן. ואם לא עכשיו אימתי, שמא ימות או יפסוק מלהוליד: ואיש אין בארץ. סבורות היו שכל העולם נחרב, כמו בדור המבול. (ב”ר נא, ח.){לג} ותשקין וגו’. יין נזדמן להם במערה,  (ח) להוציא מהן שני אומות: ותשכב את אביה. ובצעירה כתיב ותשכב עמו, צעירה לפי שלא פתחה בזנות, אלא אחותה למדתה, חיסך עליה הכתוב ולא פירש גנותה, אבל בכירה שפתחה בזנות, פרסמה הכתוב במפורש. ובקומה של בכירה נקוד על וי”ו של ובקומה לומר, שבקומה ידע,  (ט) ואף על פי כן לא נשמר ליל שני מלשתות. (א”ר לוי כל מי שהוא להוט אחר בולמוס של עריות, לסוף מאכילים אותו מבשרו){לו} ותהרין וגו’. אף על פי שאין האשה מתעברת מביאה ראשונה, אלו שלטו  (י) בעצמן והוציאו ערותן (ס”א עדותן) לחוץ, ונתעברו מביאה ראשונה: {לז} מואב. זו שלא היתה צנועה פירשה שמאביה הוא, אבל צעירה קראתו בלשון נקיה, וקבלה שכר בימי משה, שנאמר בבני עמון אל תתגר בם (דברים ב, יט.), כלל, ובמואב לא הזהיר אלא שלא ילחמו בם, אבל לצערן התיר לו:

בראשית פרק-כ

{א} ויסע משם אברהם. כשראה שחרבו הכרכים, ופסקו העוברים והשבים,  (כ) נסע לו משם. דבר אחר להתרחק מלוט, שיצא עליו שם רע שבא על בנותיו (ב”ר נב, ד.){ב} ויאמר אברהם. כאן לא נטל רשות, אלא על כרחה שלא בטובתה, לפי שכבר לוקחה לבית פרעה על ידי כן: אל שרה אשתו. על שרה אשתו, וכיוצא בו אל הלקח ארון וגו’ (שמואל- א ד, כא.), ואל מות חמיה, שניהם בלשון על: {ד} לא קרב אליה. המלאך מנעו,  (ל) כמו שנאמר לא נתתיך לנגוע אליה: הגוי גם צדיק תהרוג. אף אם הוא צדיק תהרגנו, שמא כך דרכך לאבד האומות חנם, כך עשית לדור המבול ולדור הפלגה, אף אני אומר שהרגתם על לא דבר, כמו שאתה אומר להרגני: {ה} גם היא. לרבות עבדים וגמלים וחמרים  (מ) שלה את כולם שאלתי ואמרו לי אחיה הוא: בתם לבבי. שלא דמיתי לחטוא: ובנקיון כפי. נקי אני מן החטא, שלא נגעתי בה: {ו} ידעתי כי בתם לבבך וגו’. אמת שלא דמית מתחלה  (נ) לחטוא, אבל נקיון כפים  (ס) אין כאן. (הדא אמרה משמוש ידים יש כאן)לא נתתיך. לא ממך היה שלא נגעת בה, אלא חשכתי אני אותך מחטוא, שלא נתתי לך כח, וכן ולא נתנו אלהים (בראשית לא, ז.), וכן ולא נתנה אביה לבוא (שופטים טו, א.){ז} השב אשת האיש. ואל תהא סבור שמא  (ע) תתגנה בעיניו ולא יקבלנה, או ישנאך, ולא יתפלל עליך. (אמר לו אבימלך ומי מפרסמו שלא נגעתי בה, אמר לו)כי נביא הוא. ויודע שלא נגעת בה, לפיכך ויתפלל בעדך (בבא קמא צב.){ט} מעשים אשר לא יעשו. מכה אשר לא הורגלה לבא על בריה  (פ) באה לנו על ידך, עצירת כל נקבים של זרע, ושל קטנים, ורעי, ואזנים וחוטם: {יא} רק אין יראת אלהים. אכסנאי שבא לעיר, על עסקי אכילה ושתיה שואלין אותו, או על עסקי אשתו שואלין אותו, אשתך היא או אחותך היא (בבא קמא שם){יב} אחותי בת אבי היא. ובת אב מותרת לבן נח, שאין אבות לעובדי עבודת אלילים, וכדי לאמת דבריו  (צ) השיבו כן. ואם תאמר והלא בת אחיו היתה, בני בנים הרי הן כבנים, והרי היא בתו של תרח, וכן הוא אומר ללוט, כי אנשים אחים אנחנו: אך לא בת אמי. הרן מאם אחרת היה: {יג} ויהי כאשר התעו אותי וגו’. אונקלוס תרגם מה שתרגם, ויש לישב עוד דבר דבור על אופניו, כשהוציאני הקב”ה מבית אבי להיות משוטט ונד ממקום למקום, וידעתי שאעבור במקום רשעים, ואומר לה זה חסדך וגו’: כאשר התעו. לשון רבים, ואל תתמה כי בהרבה מקומות לשון אלהות ולשון מרות קרוי לשון רבים, אשר הלכו אלהים, אלהים חיים, אלהים קדושים, וכל לשון אלהים לשון רבים, וכן ויקח אדוני יוסף, אדוני האדונים, אדוני הארץ, וכן בעליו יומת, והועד בבעליו. ואם תאמר מהו לשון התעו, כל הגולה ממקומו ואינו מיושב קרוי תועה, כמו ותלך ותתע (בראשית כא, יד.), תעיתי כשה אובד (תהלים קיט, קעו.), יתעו לבלי אוכל (איוב לח, מא.), יצאו ויתעו לבקש אכלם: אמרי לי. עלי, וכן וישאלו אנשי המקום לאשתו (בראשית כו, ז.), על אשתו. וכן ואמר פרעה לבני ישראל (שמות יד, ג.), כמו על בני ישראל. פן יאמרו לי אשה הרגתהו (שופטים ט, נד.){יד} ויתן לאברהם. כדי  (ק) שיתפייס ויתפלל עליו: {טו} הנה ארצי לפניך. אבל פרעה אמר לו הנה אשתך קח ולך, לפי שנתירא, שהמצרים שטופי זמה: {טז} ולשרה אמר. אבימלך לכבודה, כדי לפייסה,  (ר) הנה עשיתי לך כבוד זה, נתתי ממון לאחיך, שאמרת עליו אחי הוא, הנה הממון והכבוד הזה לך כסות עינים: לכל אשר אתך. יכסו עיניהם שלא יקילוך, שאילו השיבותיך ריקנית, יש להם לומר, לאחר שנתעלל בה החזירה, עכשיו שהוצרכתי לבזבז ממון ולפייסך, יודעים יהיו שעל כרחי השיבותיך, ועל ידי נס: ואת כל. ועם כל באי עולם: ונכחת. יהא לך פתחון פה להתוכח, ולהראות דברים נכרים הללו, ולשון תוכחה בכל מקום, ברור דברים, ובלע”ז אשפורפי”ר, ואונקלוס תרגם בפנים אחרים, ולשון המקרא כך הוא נופל על התרגום, הנה הוא לך כסות של כבוד על העינים שלי ששלטו בך, ובכל אשר אתך, ועל כן תרגומו וחזית יתיך וית כל דעמך. ויש מדרש אגדה, אבל ישוב לשון המקרא פירשתי: {יז} וילדו. כתרגומו ואתרוחו, נפתחו נקביהם והוציאו, והיא לידה שלהם: {יח} בעד כל רחם. כנגד כל פתח: על דבר שרה. על פי דבורה  (ש) של שרה:

בראשית פרק-כא

{א} וה’ פקד את שרה וגו’. סמך פרשה זו, ללמדך שכל המבקש רחמים על חבירו והוא צריך לאותו דבר, הוא נענה  (ת) תחלה, שנאמר ויתפלל וגו’ וסמיך ליה וה’ פקד את שרה, שפקדה כבר קודם שריפא את אבימלך (בבא קמא צב.)פקד את שרה כאשר אמר. בהריון: כאשר דבר. בלידה, והיכן היא אמירה והיכן הוא דבור, אמירה, ויאמר אלהים אבל שרה אשתך וגו’, דבור, היה דבר ה’ אל אברם, בברית בין הבתרים,  (א) ושם נאמר לא יירשך זה וגו’, והביא היורש משרה: ויעש ה’ לשרה כאשר דבר.  (ב) לאברהם: {ב} למועד אשר דבר אתו. ר’ יודן ורבי חמא, רבי יודן אומר מלמד שנולד לט’ חדשים, שלא יאמרו מביתו של אבימלך הוא, ור’ חמא אומר לשבעה חדשים: (לזקניו. שהיה זיו איקונין שלו דומה לו:) למועד אשר דבר אתו. דמליל יתיה, את המועד  (ג) אשר דבר וקבע כשאמר לו למועד אשוב אליך, שרט לו שריטה בכותל, ואמר לו, כשתגיע חמה לשריטה זו בשנה האחרת תלד: {ו} יצחק לי. ישמח עלי. ומדרש אגדה, הרבה עקרות נפקדו עמה, הרבה חולים נתרפאו בו ביום, הרבה תפלות נענו עמה, ורב שחוק היה בעולם: {ז} מי מלל לאברהם. לשון שבח  (ד) וחשיבות, כמו מי פעל ועשה (ישעיה מא, ד.), מי ברא אלה (שם מ, כו.), ראו מה הוא, ומי הוא (וכמה הוא גדול) שומר הבטחתו, הקב”ה מבטיח ועושה: מלל. שינה הכתוב ולא אמר דבר, גימטריא שלו ק’, כלומר לסוף מאה לאברהם: היניקה בנים שרה. ומהו בנים לשון רבים, ביום המשתה הביאו השרות בניהן עמהן, והיניקה אותם, שהיו אומרות לא ילדה שרה, אלא אסופי הביאה מן השוק: {ח} ויגמל. לסוף  (ה) כ”ד חודש (גיטין עה:)משתה גדול. שהיו שם גדולי הדור,  (ו) (ב”ר נג, י,) שם ועבר ואבימלך: {ט} מצחק. לשון עבודת אלילים, כמו שנאמר ויקומו לצחק (שמות לב, ו.). דבר אחר לשון גילוי עריות, כמה דתימא לצחק בי. דבר אחר לשון רציחה, כמה דתימא יקומו נא הנערים  (ז) וישחקו לפנינו וגו’ (שמואל-ב ב, יג.){י} עם בני וגו’. מתשובת שרה כי לא יירש בן האמה עם בני, אתה למד שהיה מריב עם יצחק על הירושה, ואמר, אני בכור ונוטל פי שנים, ויוצאים בשדה ונוטל קשתו ויורה בו חצים, כמה דאת אמר כמתלהלה היורה זקים וגו’, ואמר הלא משחק אני (משלי כו, יח-יט.)עם בני עם יצחק. מכיון שהוא בני, אפילו אם אינו הגון כיצחק,  (ח) או הגון כיצחק, אפילו אם אינו בני, אין זה כדאי לירש עמו, קל וחומר עם בני עם יצחק ששתיהן בו (ב”ר נג, יא.){יא} על אודות בנו. על ששמע שיצא  (ט) לתרבות רעה. ופשוטו, על שאומרת לו לשלחו (דברים רבה ד, ה.){יב} שמע בקלה. (בקול רוח הקדש שבה), למדנו  (י) שהיה אברהם טפל לשרה בנביאות: {יד} לחם וחמת מים. ולא כסף וזהב, לפי שהיה שונאו  (כ) על שיצא לתרבות רעה: ואת הילד. אף הילד שם על שכמה,  (ל) שהכניסה בו שרה עין רעה, ואחזתו חמה (ב”ר נג, יג.), ולא יכול לילך ברגליו: ותלך ותתע. חזרה לגלולי בית  (מ) אביה: {טו} ויכלו המים. לפי שדרך חולים  (נ) לשתות הרבה (ב”ר שם){טז} מנגד.  (ס) מרחוק: כמטחוי קשת. כשתי טיחות (ב”ר שם), והוא לשון יריית חץ, בלשון משנה שהטיח באשתו, על שם שהזרע יורה כחץ. ואם תאמר היה לו לכתוב כמטחי קשת, משפט הוי”ו ליכנס לכאן כמו בחגוי הסלע (שיר השירים ב, יד.), מגזרת והיתה אדמת יהודה למצרים לחגא (ישעיה יט, יז.), ומגזרת יחוגו וינועו כשכור (תהלים קז, כז.), וכן קצוי ארץ (שם סה, ו.), מגזרת קצה: ותשב מנגד. כיון שקרב למות, הוסיפה להתרחק: {יז} את קול הנער. מכאן שיפה תפלת החולה  (ע) מתפלת אחרים עליו, והיא קודמת להתקבל (ב”ר נג, יד.)באשר הוא שם. לפי מעשים שהוא עושה עכשיו הוא נדון,  (פ) ולא לפי מה שהוא עתיד לעשות, לפי שהיו מלאכי השרת מקטרגים ואומרים, רבונו של עולם, מי שעתיד זרעו  (צ) להמית בניך בצמא אתה מעלה לו באר, והוא משיבם, עכשיו מה הוא, צדיק או רשע, אמרו לו צדיק, (ר”ל בענין זה שאינו ראוי לעונש מיתה בצמא ודו”ק). אמר להם, לפי מעשיו של עכשיו אני דנו, וזהו באשר הוא שם, והיכן המית את ישראל בצמא, כשהגלם נבוכדנצר, שנאמר משא בערב וגו’ לקראת צמא התיו מים וגו’ (ישעיה כא, יג-יד.), כשהיו מוליכין אותם אצל ערביים, היו ישראל אומרים לשבאים, בבקשה מכם, הוליכונו אצל בני דודנו ישמעאל וירחמו עלינו, שנאמר אורחות דודנים (שם), אל תקרי דודנים, אלא דודים, ואלו יוצאים לקראתם ומביאין להם בשר ודג מלוח, ונודות נפוחים, כסבורים ישראל שמלאים מים, וכשמכניסו לתוך פיו ופותחו, הרוח נכנס בגופו ומת: {כ} רובה קשת. יורה חצים בקשת: קשת. על שם האומנות, כמו חמר, גמל, צייד, לפיכך השי”ן מודגשת. היה יושב במדבר ומלסטם את העוברים, הוא שנאמר ידו בכל וגו’: {כא} מארץ מצרים. ממקום גדוליה, שנאמר ולה שפחה מצרית וגו’, היינו דאמרי אינשי, זרוק חוטרא לאוירא אעיקריה קאי: {כב} אלהים עמך. לפי שראו שיצא משכונת סדום לשלום, ועם המלכים נלחם ונפלו בידו, ונפקדה אשתו לזקוניו: {כג} ולניני ולנכדי. עד כאן רחמי האב על הבן: כחסד אשר עשיתי עמך תעשה עמדי. שאמרתי לך הנה ארצי לפניך (ב”ר נד, ב.){כה} והוכח. נתוכח עמו על כך: {ל} בעבור תהיה לי. זאת: לעדה. לשון עדות של נקבה,  (ק) כמו ועדה המצבה: כי חפרתי את הבאר. מריבים היו עליה רועי אבימלך, ואומרים אנחנו חפרנוה, אמרו ביניהם, כל מי שיתראה על הבאר  (ר) ויעלו המים לקראתו, שלו הוא, ועלו לקראת אברהם: {לג} אשל. רב ושמואל, חד אמר פרדס להביא ממנו פירות לאורחים בסעודה, וחד אמר פונדק לאכסניא ובו כל מיני פירות. ומצינו לשון נטיעה באהלים, שנאמר ויטע אהלי אפדנו (דניאל יא, מה.)ויקרא שם וגו’. על ידי אותו אשל, נקרא שמו של הקב”ה אלוה לכל העולם, לאחר שאוכלים ושותים, אמר להם ברכו למי שאכלתם משלו, סבורים אתם שמשלי אכלתם, משל מי שאמר והיה העולם אכלתם (סוטה י:){לד} ימים רבים. מרובים על של חברון, בחברון עשה כ”ה שנה, וכאן כ”ו (ב”ר נד, ו.), שהרי בן ע”ה שנה היה בצאתו מחרן, אותה שנה ויבא וישב באלוני ממרא, שלא מצינו קודם לכן שנתיישב אלא שם, שבכל מקומותיו היה כאורח, חונה ונוסע והולך, שנאמר ויעבור אברם, ויעתק משם, ויהי רעב וירד אברם מצרימה, ובמצרים לא עשה אלא שלשה חדשים, שהרי שלחו פרעה, מיד וילך למסעיו עד ויבא וישב באלוני ממרא אשר בחברון, ושם ישב עד שנהפכה סדום, מיד ויסע משם אברהם מפני בושה של לוט, ובא לארץ פלשתים, ובן צ”ט שנה היה, שהרי בשלישי למילתו באו אצלו המלאכים, הרי כ”ה שנה, וכאן כתיב ימים רבים, מרובים על הראשונים, ולא בא הכתוב לסתום אלא לפרש, ואם היו מרובים עליהם שתי שנים או יותר היה מפרשם, ועל כרחך אינם יתירים יותר משנה, הרי כ”ו שנה, מיד יצא משם וחזר לחברון, ואותה שנה קדמה לפני עקידתו  (ש) של יצחק י”ב שנים. כך שנויה בסדר עולם (פ”א):

בראשית פרק-כב

{א} אחר הדברים האלה. יש מרבותינו אומרים (סנהדרין פט:) אחר דבריו של שטן, שהיה מקטרג ואומר, מכל סעודה שעשה אברהם לא הקריב לפניך פר אחד או איל אחד, אמר לו, כלום עשה אלא בשביל בנו, אילו הייתי אומר לו זבח אותו לפני, לא היה מעכב. ויש אומרים אחר דבריו של ישמעאל, שהיה מתפאר על יצחק שמל בן י”ג שנה ולא מיחה, אמר לו יצחק באבר אחד אתה מיראני, אילו אמר לי הקב”ה זבח עצמך לפני, לא הייתי מעכב: הנני. כך היא ענייתם של חסידים, לשון ענוה הוא, ולשון זימון: {ב} קח נא. אין נא אלא לשון בקשה,  (ת) אמר לו בבקשה ממך עמוד לי בזה הנסיון, שלא יאמרו הראשונות לא היה בהן ממש (שם)את בנך. אמר לו שני בנים יש לי, אמר לו את יחידך, אמר לו זה יחיד לאמו וזה יחיד לאמו, אמר לו אשר אהבת, אמר לו שניהם אני אוהב, אמר לו יצחק, ולמה לא גילה לו מתחלה, שלא לערבבו פתאום,  (א) ותזוח דעתו עליו ותטרף, וכדי לחבב עליו את המצוה, וליתן לו שכר על כל דבור ודבור: ארץ המוריה. ירושלים, וכן בדברי הימים (-ב ג, א.) לבנות את בית ה’ בירושלים בהר המוריה. ורבותינו פירשו, על שם שמשם הוראה יוצאה לישראל. ואונקלוס תרגומו על שם עבודת הקטרת, שיש בו מור נרד ושאר בשמים: והעלהו. לא אמר לו שחטהו, לפי שלא היה חפץ הקדוש ב”ה לשחטו, אלא להעלהו להר לעשותו עולה, ומשהעלהו, אמר לו הורידהו: אחד ההרים. הקב”ה מתהא הצדיקים (ס”א משהא לצדיקים) ואחר כך מגלה להם, וכל זה כדי להרבות שכרן, וכן הארץ אשר אראך (בראשית יב, א.), וכן ביונה וקרא עליה את הקריאה (יונה ג, ב.){ג} וישכם. נזדרז למצוה (פסחים ד.)ויחבש. הוא בעצמו, ולא צוה לאחד מעבדיו, שהאהבה מקלקלת השורה (ב”ר נה, ח.)את שני נעריו. ישמעאל ואליעזר, שאין אדם חשוב רשאי לצאת לדרך  (ב) בלא ב’ אנשים (ב”ר שם), שאם יצטרך האחד לנקביו ויתרחק, יהיה השני עמו: ויבקע. תרגומו וצלח, כמו וצלחו הירדן (שמואל-ב יט, יח.) (ג) לשון ביקוע סינדר”א בלע”ז (שפאלטען){ד} ביום השלישי. למה איחר מלהראותו מיד, כדי שלא יאמרו הממו וערבבו פתאום וטרד דעתו, ואילו היה לו שהות להמלך אל לבו, לא היה עושה: וירא את המקום. ראה ענן קשור על ההר: {ה} עד כה. כלומר דרך מועט למקום אשר לפנינו. ומדרש אגדה, אראה היכן הוא מה שאמר לי המקום כה יהיה זרעך: ונשובה. נתנבא שישובו שניהם: {ו} המאכלת. סכין, על שם שאוכלת את הבשר, כמה דתימא וחרבי תאכל בשר (דברים לב, מב.), ושמכשרת בשר לאכילה. דבר אחר, זאת נקראת מאכלת,  (ד) על שם שישראל אוכלים מתן שכרה: וילכו שניהם יחדו. אברהם שהיה יודע שהולך לשחוט את בנו היה הולך ברצון ושמחה כיצחק שלא היה מרגיש בדבר: {ח} יראה לו השה. כלומר יראה ויבחר לו השה, ואם אין שה, לעולה בני, ואף על פי שהבין יצחק שהוא הולך להשחט, וילכו שניהם יחדו בלב שוה: {ט} ויעקד. ידיו ורגליו מאחוריו, הידים והרגלים ביחד היא עקידה (שבת נד.), והוא לשון עקודים, שהיו קרסוליהם לבנים, מקום שעוקדים אותן בו היה ניכר: {יא} אברהם אברהם. לשון חבה הוא, שכופל את שמו: {יב} אל תשלח. לשחוט. אמר לו אם כן לחנם באתי לכאן, אעשה בו חבלה ואוציא ממנו מעט דם,  (ה) אמר לו אל תעש לו מאומה, אל תעש בו מום: כי עתה ידעתי. אמר רבי אבא, אמר לו אברהם, אפרש לפניך את שיחתי, אתמול אמרת לי כי ביצחק יקרא לך זרע, וחזרת ואמרת קח נא את בנך, עכשיו אתה אומר לי אל תשלח ידך אל הנער, אמר לו הקב”ה, לא אחלל בריתי ומוצא שפתי לא אשנה, כשאמרתי לך קח מוצא שפתי לא אשנה, לא אמרתי לך שחטהו אלא העלהו, אסקתיה אחתיה: כי עתה ידעתי. מעתה יש לי מה להשיב לשטן ולאומות התמהים מה היא חבתי אצלך, יש לי פתחון פה, עכשיו, שרואין כי ירא אלהים אתה: {יג} והנה איל. מוכן היה לכך  (ו) מששת ימי בראשית: אחר. אחרי שאמר לו המלאך  (ז) אל תשלח ידך, ראהו כשהוא נאחז, והוא שמתרגמינן וזקף אברהם עינוהי בתר אלין. (ס”א ולפי האגדה אחר כל דברי המלאך והשכינה ואחר טענותיו של אברהם)בסבך. אילן: בקרניו. שהיה רץ אצל אברהם,  (ח) והשטן סובכו ומערבבו באילנות: תחת בנו. מאחר שכתוב ויעלהו לעולה לא חסר המקרא כלום, מהו תחת בנו, על כל עבודה שעשה ממנו, היה מתפלל ואומר, יהי רצון שתהא זו כאלו היא עשויה בבני, כאלו בני שחוט, כאלו דמו זרוק, כאלו בני מופשט, כאלו הוא נקטר ונעשה דשן: {יד} ה’ יראה. פשוטו כתרגומו, ה’ יבחר ויראה לו את המקום הזה, להשרות בו שכינתו ולהקריב כאן קרבנות: אשר יאמר היום. שיאמרו לימי הדורות עליו בהר ה’ יראה הקב”ה לעמו: היום. הימים העתידין, כמו עד היום הזה שבכל המקרא, שכל הדורות הבאים הקוראים את המקרא הזה אומרים עד היום הזה, על היום שעומדים בו. ומדרש אגדה, ה’ יראה עקידה זו לסלוח לישראל בכל שנה ולהצילם מן הפורענות, כדי שיאמר היום הזה בכל דורות הבאים, בהר ה’ יראה אפרו של יצחק צבור ועומד לכפרה: {יז} ברך אברכך. אחת לאב  (ט) ואחת לבן: והרבה ארבה. אחת לאב ואחת לבן: {יט} וישב אברהם בבאר שבע. לא ישיבה ממש שהרי בחברון היה יושב, י”ב שנים לפני עקידתו של יצחק יצא מבאר שבע והלך לו לחברון, כמו שנאמר ויגר אברהם בארץ פלשתים ימים רבים, מרובים משל חברון הראשונים, והם כ”ו שנה, כמו שפירשנו למעלה: {כ} אחרי הדברים האלה ויגד וגו’. בשובו מהר המוריה היה אברהם מהרהר ואומר, אלו היה בני שחוט כבר, היה הולך בלא בנים, היה לי להשיאו אשה מבנות ענר אשכול וממרא, בשרו הקב”ה שנולדה רבקה בת זוגו, וזהו אחר הדברים האלה,  (י) הרהורי דברים שהיו על ידי עקידה: גם היא. אף היא השוותה משפחותיה למשפחות אברהם גם כן, מה אברהם י”ב שבטים שיצאו מיעקב ח’ בני הגבירות וד’ בני שפחות, אף אלו ח’ בני גבירות וד’ בני פלגש: {כג} ובתואל ילד את רבקה. כל היחוסין הללו לא נכתבו אלא בשביל פסוק זה:

קרדיט: ספר הפסוקים שייך לתורת אמת.

מפרשים על פרשת וירא

שניים מקרא ואחד תרגום על התורה | פרשת יהדות

שניים מקרא ואחד תרגום – וירא

{א} וַיֵּרָא אֵלָיו יְהֹוָה בְּאֵֽלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא יֹשֵׁב פֶּֽתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּֽוֹם:  מ  וַיֵּרָא אֵלָיו יְהֹוָה בְּאֵֽלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא יֹשֵׁב פֶּֽתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּֽוֹם:  ת  וְאִתְגְּלִי לֵהּ יְיָ בְּמֵישְׁרֵי מַמְרֵא

דעת זקנים על התורה | פרשת יהדות

דעת זקנים על פרשת וירא

{א}וירא באלוני ממרא. פירש”י הוא שנתן לו עצה על המילה. ותימה וכי אדם חשוב וצדיק כאברהם ונתנסה בעשר נסיונות ועמד בכולן ולא שאל עצה איך שאל

כלי יקר על התורה | פרשת יהדות

כלי יקר על פרשת וירא

{א}וירא אליו ה’ באלוני ממרא. לא נאמר וירא ה’ אל אברהם, לפי ששמו ועצמותו היו שני הפכים, כי שמו אברהם על שם אב המון גוים מורה

תרגום יונתן על התורה | פרשת יהדות

תרגום יונתן על פרשת וירא

{א} וירא וְאִתְגְלֵי עֲלוֹהִי יְקָרָא דַיְיָ בְּחֵיזְוֵי מַמְרֵא וְהוּא מְרַע מִכֵּיבָא דִמְהוּלְתָּא יָתִיב תְּרַע מַשְׁכְּנָא לְתוּקְפָא דְיוֹמָא: {ב} וּזְקַף עֵינוֹי וְחָמָא וְהָא תְלָתָא מַלְאָכִין בִּדְמוּת גוּבְרִין קַיְימִין קוֹמוֹי

בעל הטורים על התורה | פרשת יהדות

בעל הטורים על פרשת וירא

{א}וירא אליו. סמוך נמלו אצל וירא מלמד שנראה לו בשביל המילה ד”א נמולו אתו וסמיך ליה והוא יושב פתח האוהל כחום היום. זהו שאחז”ל שאברהם

אבן עזרא על התורה | פרשת יהדות

אבן עזרא על פרשת וירא

{א}וירא הנה קצת אמרו כי השם ג’ אנשים הוא אחד והוא ג’ ולא יתפרדו. והנה שכחו ויבאו שני המלאכים סדומה ומפרשים אמרו שהשם נראה אליו במראות

שפתי חכמים | פרשת יהדות

שפתי חכמים על פרשת וירא

{א}א ואם תאמר מנא ליה לרש”י, ויש לומר דרש”י דייק מדכתיב וירא אליו ה’, ולא כתיב וירא ה’ אל אברהם בהדיא, אלא ודאי לכך לא נאמר

רמב"ן על התורה | פרשת יהדות

רמב”ן על פרשת וירא

{א}וירא אליו. לשון רש”י לבקר את החולה אמר רבי חמא בר חנינא יום שלישי למילתו היה ובא הקב”ה ושאל בו והנה שלשה אנשים המלאכים שבאו

אור החיים על הפרשה | פרשת יהדות

אור החיים על פרשת וירא

{א}וירא אליו ה’. יש לדעת למה שינה הכתוב להקדים הרואה קודם הנראה שהתחיל לדבר בו שהיה לו לומר וירא ה’ אליו וכמו כן מצינו שדבר

חידושי תורה על פרשת וירא

למות אך גם לחיות על קידוש ה'… | פרשת יהדות

למות אך גם לחיות על קידוש ה’…

וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי: וַיֹּאמֶר קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק וְלֶךְ

השקפת סדום | פרשת יהדות

השקפת סדום

וַיֹּאמֶר יְהוָה זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי רָבָּה וְחַטָּאתָם כִּי כָבְדָה מְאֹד: (פרשת וירא יח כ)עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו עליו השלום ועמד בכלם, להודיע כמה

כבוד הדדי בין איש לאשתו | פרשת יהדות

כבוד הדדי בין איש לאשתו

וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה וַאדֹנִי זָקֵן: (פרשת וירא יח. יב’)בתורה מצינו שצחקה שרה בקרבה לאמר: “אחרי בלתי היתה לי עדנה

לשם שמים על חשבונך! | פרשת יהדות

לשם שמים על חשבונך!

וַיֵּרָא אֵלָיו יְהוָה בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם: (פרשת וירא יח א’)פתח האהל. לראות אם יש עובר ושב ויכניסם בביתו: (רש”י) אברהם

והוא יושב פתח האהל | פרשת יהדות

והוא יושב פתח האהל

וַיֵּרָא אֵלָיו יְהוָה בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם: וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּשְׁתַּחוּ

תוכן עניינים
אהבתם? שתפו ברשת!
שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב telegram
מאמרים חדשים שעלו לאתר
פרשת וישלח | פרשת יהדות
פרשת וישלח

פרשת וישלח פרשת וישלח – עם ניקוד וטעמים – חידושי תורה ופרפראות על הפרשה פרק לב’ ראשון ד וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו, אֶל עֵשָׂו אָחִיו,

הלכות שבת הגדול | פרשת יהדות
הלכות שבת הגדול

הלכות שבת הגדול שבת הגדול היא שבת שלפני פסח שקוראים אותו שבת הגדול בפני הנס שנעשה בו. התוספות בשבת דף פז‘ מביא בשם ספר שמות

הלכות עונג שבת | פרשת יהדות
הלכות עונג שבת

הלכות עונג שבת הדין שנקרא עונג שבת הוא דין לכבד את השבת בכל דבר שעל ידי זה השבת תהיה מפוארת ומכובדת, כגון לענג את השבת

פרשת ויצא | פרשת יהדות
פרשת ויצא

פרשת ויצא פרשת ויצא – עם ניקוד וטעמים – חידושי תורה ופרפראות על הפרשה פרק כח’ ראשון י וַיֵּצֵא יַעֲקֹב, מִבְּאֵר שָׁבַע; וַיֵּלֶךְ, חָרָנָה. יא

פרשת תולדות | פרשת יהדות
פרשת תולדות

פרשת תולדות פרשת תולדות – עם ניקוד וטעמים – חידושי תורה ופרפראות על הפרשה פרק כה’ ראשון יט וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק, בֶּן אַבְרָהָם: אַבְרָהָם, הוֹלִיד

מעוניינים לפרסם כתבה? השאירו פרטים!
Translate »
שינוי גודל גופנים
ניגודיות