פרשת מקץ | פרשת יהדות

פרשת מקץ

פרשת מקץ - עם ניקוד וטעמים - חידושי תורה ופרפראות על הפרשה

ראשון א וַיְהִי, מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים; וּפַרְעֹה חֹלֵם, וְהִנֵּה עֹמֵד עַל הַיְאֹר. ב וְהִנֵּה מִן הַיְאֹר, עֹלֹת שֶׁבַע פָּרוֹת, יְפוֹת מַרְאֶה, וּבְרִיאֹת בָּשָׂר; וַתִּרְעֶינָה, בָּאָחוּ. ג וְהִנֵּה שֶׁבַע פָּרוֹת אֲחֵרוֹת, עֹלוֹת אַחֲרֵיהֶן מִן הַיְאֹר, רָעוֹת מַרְאֶה, וְדַקּוֹת בָּשָׂר; וַתַּעֲמֹדְנָה אֵצֶל הַפָּרוֹת, עַל שְׂפַת הַיְאֹר. ד וַתֹּאכַלְנָה הַפָּרוֹת, רָעוֹת הַמַּרְאֶה וְדַקֹּת הַבָּשָׂר, אֵת שֶׁבַע הַפָּרוֹת, יְפֹת הַמַּרְאֶה וְהַבְּרִיאֹת; וַיִּיקַץ, פַּרְעֹה. ה וַיִּישָׁן, וַיַּחֲלֹם שֵׁנִית; וְהִנֵּה שֶׁבַע שִׁבֳּלִים, עֹלוֹת בְּקָנֶה אֶחָד בְּרִיאוֹת וְטֹבוֹת. ו וְהִנֵּה שֶׁבַע שִׁבֳּלִים, דַּקּוֹת וּשְׁדוּפֹת קָדִים צֹמְחוֹת, אַחֲרֵיהֶן. ז וַתִּבְלַעְנָה, הַשִּׁבֳּלִים הַדַּקּוֹת, אֵת שֶׁבַע הַשִּׁבֳּלִים, הַבְּרִיאוֹת וְהַמְּלֵאוֹת; וַיִּיקַץ פַּרְעֹה, וְהִנֵּה חֲלוֹם. ח וַיְהִי בַבֹּקֶר, וַתִּפָּעֶם רוּחוֹ, וַיִּשְׁלַח וַיִּקְרָא אֶת כָּל חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם, וְאֶת כָּל חֲכָמֶיהָ; וַיְסַפֵּר פַּרְעֹה לָהֶם אֶת חֲלֹמוֹ, וְאֵין פּוֹתֵר אוֹתָם לְפַרְעֹה. ט וַיְדַבֵּר שַׂר הַמַּשְׁקִים, אֶת פַּרְעֹה לֵאמֹר: אֶת חֲטָאַי, אֲנִי מַזְכִּיר הַיּוֹם. י פַּרְעֹה, קָצַף עַל עֲבָדָיו; וַיִּתֵּן אֹתִי בְּמִשְׁמַר, בֵּית שַׂר הַטַּבָּחִים אֹתִי, וְאֵת שַׂר הָאֹפִים. יא וַנַּחַלְמָה חֲלוֹם בְּלַיְלָה אֶחָד, אֲנִי וָהוּא: אִישׁ כְּפִתְרוֹן חֲלֹמוֹ, חָלָמְנוּ. יב וְשָׁם אִתָּנוּ נַעַר עִבְרִי, עֶבֶד לְשַׂר הַטַּבָּחִים, וַנְּסַפֶּר לוֹ, וַיִּפְתָּר לָנוּ אֶת חֲלֹמֹתֵינוּ: אִישׁ כַּחֲלֹמוֹ, פָּתָר. יג וַיְהִי כַּאֲשֶׁר פָּתַר לָנוּ, כֵּן הָיָה: אֹתִי הֵשִׁיב עַל כַּנִּי, וְאֹתוֹ תָלָה. יד וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וַיִּקְרָא אֶת יוֹסֵף, וַיְרִיצֻהוּ מִן הַבּוֹר; וַיְגַלַּח וַיְחַלֵּף שִׂמְלֹתָיו, וַיָּבֹא אֶל פַּרְעֹה. שני טו וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה, אֶל יוֹסֵף, חֲלוֹם חָלַמְתִּי, וּפֹתֵר אֵין אֹתוֹ; וַאֲנִי, שָׁמַעְתִּי עָלֶיךָ לֵאמֹר, תִּשְׁמַע חֲלוֹם, לִפְתֹּר אֹתוֹ. טז וַיַּעַן יוֹסֵף אֶת פַּרְעֹה לֵאמֹר, בִּלְעָדָי: אֱלֹהִים, יַעֲנֶה אֶת שְׁלוֹם פַּרְעֹה. יז וַיְדַבֵּר פַּרְעֹה, אֶל יוֹסֵף: בַּחֲלֹמִי, הִנְנִי עֹמֵד עַל שְׂפַת הַיְאֹר. יח וְהִנֵּה מִן הַיְאֹר, עֹלֹת שֶׁבַע פָּרוֹת, בְּרִיאוֹת בָּשָׂר, וִיפֹת תֹּאַר; וַתִּרְעֶינָה, בָּאָחוּ. יט וְהִנֵּה שֶׁבַע פָּרוֹת אֲחֵרוֹת, עֹלוֹת אַחֲרֵיהֶן, דַּלּוֹת וְרָעוֹת תֹּאַר מְאֹד, וְרַקּוֹת בָּשָׂר: לֹא רָאִיתִי כָהֵנָּה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם, לָרֹעַ. כ וַתֹּאכַלְנָה, הַפָּרוֹת, הָרַקּוֹת, וְהָרָעוֹת אֵת שֶׁבַע הַפָּרוֹת הָרִאשֹׁנוֹת, הַבְּרִיאֹת. כא וַתָּבֹאנָה אֶל קִרְבֶּנָה, וְלֹא נוֹדַע כִּי בָאוּ אֶל קִרְבֶּנָה, וּמַרְאֵיהֶן רַע, כַּאֲשֶׁר בַּתְּחִלָּה; וָאִיקָץ. כב וָאֵרֶא, בַּחֲלֹמִי; וְהִנֵּה שֶׁבַע שִׁבֳּלִים, עֹלֹת בְּקָנֶה אֶחָד מְלֵאֹת וְטֹבוֹת. כג וְהִנֵּה שֶׁבַע שִׁבֳּלִים, צְנֻמוֹת דַּקּוֹת שְׁדֻפוֹת קָדִים צֹמְחוֹת, אַחֲרֵיהֶם. כד וַתִּבְלַעְןָ הַשִּׁבֳּלִים הַדַּקֹּת, אֵת שֶׁבַע הַשִּׁבֳּלִים הַטֹּבוֹת; וָאֹמַר, אֶל הַחַרְטֻמִּים, וְאֵין מַגִּיד, לִי. כה וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל פַּרְעֹה, חֲלוֹם פַּרְעֹה אֶחָד הוּא: אֵת אֲשֶׁר הָאֱלֹהִים עֹשֶׂה, הִגִּיד לְפַרְעֹה. כו שֶׁבַע פָּרֹת הַטֹּבֹת, שֶׁבַע שָׁנִים הֵנָּה, וְשֶׁבַע הַשִּׁבֳּלִים הַטֹּבֹת, שֶׁבַע שָׁנִים הֵנָּה: חֲלוֹם, אֶחָד הוּא. כז וְשֶׁבַע הַפָּרוֹת הָרַקּוֹת וְהָרָעֹת הָעֹלֹת אַחֲרֵיהֶן, שֶׁבַע שָׁנִים הֵנָּה, וְשֶׁבַע הַשִּׁבֳּלִים הָרֵקוֹת, שְׁדֻפוֹת הַקָּדִים יִהְיוּ, שֶׁבַע שְׁנֵי רָעָב. כח הוּא הַדָּבָר, אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֶל פַּרְעֹה: אֲשֶׁר הָאֱלֹהִים עֹשֶׂה, הֶרְאָה אֶת פַּרְעֹה. כט הִנֵּה שֶׁבַע שָׁנִים, בָּאוֹת שָׂבָע גָּדוֹל, בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם. ל וְקָמוּ שֶׁבַע שְׁנֵי רָעָב, אַחֲרֵיהֶן, וְנִשְׁכַּח כָּל הַשָּׂבָע, בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם; וְכִלָּה הָרָעָב, אֶת הָאָרֶץ. לא וְלֹא יִוָּדַע הַשָּׂבָע בָּאָרֶץ, מִפְּנֵי הָרָעָב הַהוּא אַחֲרֵי כֵן: כִּי כָבֵד הוּא, מְאֹד. לב וְעַל הִשָּׁנוֹת הַחֲלוֹם אֶל פַּרְעֹה, פַּעֲמָיִם כִּי נָכוֹן הַדָּבָר מֵעִם הָאֱלֹהִים, וּמְמַהֵר הָאֱלֹהִים לַעֲשֹׂתוֹ. לג וְעַתָּה יֵרֶא פַרְעֹה, אִישׁ נָבוֹן וְחָכָם; וִישִׁיתֵהוּ, עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם. לד יַעֲשֶׂה פַרְעֹה, וְיַפְקֵד פְּקִדִים עַל הָאָרֶץ; וְחִמֵּשׁ אֶת אֶרֶץ מִצְרַיִם, בְּשֶׁבַע שְׁנֵי הַשָּׂבָע. לה וְיִקְבְּצוּ, אֶת כָּל אֹכֶל הַשָּׁנִים הַטֹּבוֹת, הַבָּאֹת, הָאֵלֶּה; וְיִצְבְּרוּ בָר תַּחַת יַד פַּרְעֹה, אֹכֶל בֶּעָרִים וְשָׁמָרוּ. לו וְהָיָה הָאֹכֶל לְפִקָּדוֹן, לָאָרֶץ, לְשֶׁבַע שְׁנֵי הָרָעָב, אֲשֶׁר תִּהְיֶיןָ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם; וְלֹא תִכָּרֵת הָאָרֶץ, בָּרָעָב. לז וַיִּיטַב הַדָּבָר, בְּעֵינֵי פַרְעֹה, וּבְעֵינֵי, כָּל עֲבָדָיו. לח וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה, אֶל עֲבָדָיו: הֲנִמְצָא כָזֶה אישׁ, אֲשֶׁר רוּחַ אֱלֹהִים בּוֹ. שלישי לט וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף, אַחֲרֵי הוֹדִיעַ אֱלֹהִים אוֹתְךָ אֶת כָּל זֹאת, אֵין נָבוֹן וְחָכָם, כָּמוֹךָ. מ אַתָּה תִּהְיֶה עַל בֵּיתִי, וְעַל פִּיךָ יִשַּׁק כָּל עַמִּי; רַק הַכִּסֵּא, אֶגְדַּל מִמֶּךָּ. מא וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה, אֶל יוֹסֵף: רְאֵה נָתַתִּי אֹתְךָ, עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרָיִם. מב וַיָּסַר פַּרְעֹה אֶת טַבַּעְתּוֹ מֵעַל יָדוֹ, וַיִּתֵּן אֹתָהּ עַל יַד יוֹסֵף; וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ בִּגְדֵי שֵׁשׁ, וַיָּשֶׂם רְבִד הַזָּהָב עַל צַוָּארוֹ. מג וַיַּרְכֵּב אֹתוֹ, בְּמִרְכֶּבֶת הַמִּשְׁנֶה אֲשֶׁר לוֹ, וַיִּקְרְאוּ לְפָנָיו, אַבְרֵךְ; וְנָתוֹן אֹתוֹ, עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרָיִם. מד וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף, אֲנִי פַרְעֹה; וּבִלְעָדֶיךָ, לֹא יָרִים אִישׁ אֶת יָדוֹ וְאֶת רַגְלוֹ בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם. מה וַיִּקְרָא פַרְעֹה שֵׁם יוֹסֵף, צָפְנַת פַּעְנֵחַ, וַיִּתֶּן לוֹ אֶת אָסְנַת בַּת פּוֹטִי פֶרַע כֹּהֵן אֹן, לְאִשָּׁה; וַיֵּצֵא יוֹסֵף, עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם. מו וְיוֹסֵף, בֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה, בְּעָמְדוֹ, לִפְנֵי פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם; וַיֵּצֵא יוֹסֵף מִלִּפְנֵי פַרְעֹה, וַיַּעֲבֹר בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם. מז וַתַּעַשׂ הָאָרֶץ, בְּשֶׁבַע שְׁנֵי הַשָּׂבָע לִקְמָצִים. מח וַיִּקְבֹּץ אֶת כָּל אֹכֶל שֶׁבַע שָׁנִים, אֲשֶׁר הָיוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, וַיִּתֶּן אֹכֶל, בֶּעָרִים: אֹכֶל שְׂדֵה הָעִיר אֲשֶׁר סְבִיבֹתֶיהָ, נָתַן בְּתוֹכָהּ. מט וַיִּצְבֹּר יוֹסֵף בָּר כְּחוֹל הַיָּם, הַרְבֵּה מְאֹד עַד כִּי חָדַל לִסְפֹּר, כִּי אֵין מִסְפָּר. נ וּלְיוֹסֵף יֻלַּד שְׁנֵי בָנִים, בְּטֶרֶם תָּבוֹא שְׁנַת הָרָעָב, אֲשֶׁר יָלְדָה לּוֹ אָסְנַת, בַּת פּוֹטִי פֶרַע כֹּהֵן אוֹן. נא וַיִּקְרָא יוֹסֵף אֶת שֵׁם הַבְּכוֹר, מְנַשֶּׁה: כִּי נַשַּׁנִי אֱלֹהִים אֶת כָּל עֲמָלִי, וְאֵת כָּל בֵּית אָבִי. נב וְאֵת שֵׁם הַשֵּׁנִי, קָרָא אֶפְרָיִם: כִּי הִפְרַנִי אֱלֹהִים, בְּאֶרֶץ עָנְיִי. רביעי נג וַתִּכְלֶינָה, שֶׁבַע שְׁנֵי הַשָּׂבָע, אֲשֶׁר הָיָה, בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם. נד וַתְּחִלֶּינָה שֶׁבַע שְׁנֵי הָרָעָב, לָבוֹא, כַּאֲשֶׁר, אָמַר יוֹסֵף; וַיְהִי רָעָב בְּכָל הָאֲרָצוֹת, וּבְכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם הָיָה לָחֶם. נה וַתִּרְעַב כָּל אֶרֶץ מִצְרַיִם, וַיִּצְעַק הָעָם אֶל פַּרְעֹה לַלָּחֶם; וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה לְכָל מִצְרַיִם לְכוּ אֶל יוֹסֵף, אֲשֶׁר יֹאמַר לָכֶם תַּעֲשׂוּ. נו וְהָרָעָב הָיָה, עַל כָּל פְּנֵי הָאָרֶץ; וַיִּפְתַּח יוֹסֵף אֶת כָּל אֲשֶׁר בָּהֶם, וַיִּשְׁבֹּר לְמִצְרַיִם, וַיֶּחֱזַק הָרָעָב, בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם. נז וְכָל הָאָרֶץ בָּאוּ מִצְרַיְמָה, לִשְׁבֹּר אֶל יוֹסֵף: כִּי חָזַק הָרָעָב, בְּכָל הָאָרֶץ.

א וַיַּרְא יַעֲקֹב, כִּי יֶשׁ שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם; וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְבָנָיו, לָמָּה תִּתְרָאוּ. ב וַיֹּאמֶר הִנֵּה שָׁמַעְתִּי, כִּי יֶשׁ שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם; רְדוּ שָׁמָּה וְשִׁבְרוּ לָנוּ מִשָּׁם, וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת. ג וַיֵּרְדוּ אֲחֵי יוֹסֵף, עֲשָׂרָה, לִשְׁבֹּר בָּר, מִמִּצְרָיִם. ד וְאֶת בִּנְיָמִין אֲחִי יוֹסֵף, לֹא שָׁלַח יַעֲקֹב אֶת אֶחָיו: כִּי אָמַר, פֶּן יִקְרָאֶנּוּ אָסוֹן. ה וַיָּבֹאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לִשְׁבֹּר בְּתוֹךְ הַבָּאִים: כִּי הָיָה הָרָעָב, בְּאֶרֶץ כְּנָעַן. ו וְיוֹסֵף, הוּא הַשַּׁלִּיט עַל הָאָרֶץ הוּא הַמַּשְׁבִּיר, לְכָל עַם הָאָרֶץ; וַיָּבֹאוּ אֲחֵי יוֹסֵף, וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ אַפַּיִם אָרְצָה. ז וַיַּרְא יוֹסֵף אֶת אֶחָיו, וַיַּכִּרֵם; וַיִּתְנַכֵּר אֲלֵיהֶם וַיְדַבֵּר אִתָּם קָשׁוֹת, וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מֵאַיִן בָּאתֶם, וַיֹּאמְרוּ, מֵאֶרֶץ כְּנַעַן לִשְׁבָּר אֹכֶל. ח וַיַּכֵּר יוֹסֵף, אֶת אֶחָיו; וְהֵם לֹא הִכִּרֻהוּ. ט וַיִּזְכֹּר יוֹסֵף אֵת הַחֲלֹמוֹת, אֲשֶׁר חָלַם לָהֶם; וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מְרַגְּלִים אַתֶּם, לִרְאוֹת אֶת עֶרְוַת הָאָרֶץ בָּאתֶם. י וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו, לֹא אֲדֹנִי; וַעֲבָדֶיךָ בָּאוּ, לִשְׁבָּר אֹכֶל. יא כֻּלָּנוּ, בְּנֵי אִישׁ אֶחָד נָחְנוּ; כֵּנִים אֲנַחְנוּ, לֹא הָיוּ עֲבָדֶיךָ מְרַגְּלִים. יב וַיֹּאמֶר, אֲלֵהֶם: לֹא, כִּי עֶרְוַת הָאָרֶץ בָּאתֶם לִרְאוֹת. יג וַיֹּאמְרוּ, שְׁנֵים עָשָׂר עֲבָדֶיךָ אַחִים אֲנַחְנוּ בְּנֵי אִישׁ אֶחָד בְּאֶרֶץ כְּנָעַן; וְהִנֵּה הַקָּטֹן אֶת אָבִינוּ הַיּוֹם, וְהָאֶחָד אֵינֶנּוּ. יד וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, יוֹסֵף: הוּא, אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֲלֵכֶם לֵאמֹר מְרַגְּלִים אַתֶּם. טו בְּזֹאת, תִּבָּחֵנוּ: חֵי פַרְעֹה אִם תֵּצְאוּ מִזֶּה, כִּי אִם בְּבוֹא אֲחִיכֶם הַקָּטֹן הֵנָּה. טז שִׁלְחוּ מִכֶּם אֶחָד, וְיִקַּח אֶת אֲחִיכֶם, וְאַתֶּם הֵאָסְרוּ, וְיִבָּחֲנוּ דִּבְרֵיכֶם הַאֱמֶת אִתְּכֶם; וְאִם לֹא חֵי פַרְעֹה, כִּי מְרַגְּלִים אַתֶּם. יז וַיֶּאֱסֹף אֹתָם אֶל מִשְׁמָר, שְׁלֹשֶׁת יָמִים. יח וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי, זֹאת עֲשׂוּ וִחְיוּ; אֶת הָאֱלֹהִים, אֲנִי יָרֵא. חמישי יט אִם כֵּנִים אַתֶּם אֲחִיכֶם אֶחָד, יֵאָסֵר בְּבֵית מִשְׁמַרְכֶם; וְאַתֶּם לְכוּ הָבִיאוּ, שֶׁבֶר רַעֲבוֹן בָּתֵּיכֶם. כ וְאֶת אֲחִיכֶם הַקָּטֹן תָּבִיאוּ אֵלַי, וְיֵאָמְנוּ דִבְרֵיכֶם וְלֹא תָמוּתוּ; וַיַּעֲשׂוּ כֵן. כא וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו, אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ, אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ, וְלֹא שָׁמָעְנוּ; עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ, הַצָּרָה הַזֹּאת. כב וַיַּעַן רְאוּבֵן אֹתָם לֵאמֹר, הֲלוֹא אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם לֵאמֹר אַל תֶּחֶטְאוּ בַיֶּלֶד וְלֹא שְׁמַעְתֶּם; וְגַם דָּמוֹ, הִנֵּה נִדְרָשׁ. כג וְהֵם לֹא יָדְעוּ, כִּי שֹׁמֵעַ יוֹסֵף: כִּי הַמֵּלִיץ, בֵּינֹתָם. כד וַיִּסֹּב מֵעֲלֵיהֶם, וַיֵּבְךְּ; וַיָּשָׁב אֲלֵהֶם, וַיְדַבֵּר אֲלֵהֶם, וַיִּקַּח מֵאִתָּם אֶת שִׁמְעוֹן, וַיֶּאֱסֹר אֹתוֹ לְעֵינֵיהֶם. כה וַיְצַו יוֹסֵף, וַיְמַלְאוּ אֶת כְּלֵיהֶם בָּר, וּלְהָשִׁיב כַּסְפֵּיהֶם אִישׁ אֶל שַׂקּוֹ, וְלָתֵת לָהֶם צֵדָה לַדָּרֶךְ; וַיַּעַשׂ לָהֶם, כֵּן. כו וַיִּשְׂאוּ אֶת שִׁבְרָם, עַל חֲמֹרֵיהֶם; וַיֵּלְכוּ, מִשָּׁם. כז וַיִּפְתַּח הָאֶחָד אֶת שַׂקּוֹ, לָתֵת מִסְפּוֹא לַחֲמֹרוֹ בַּמָּלוֹן; וַיַּרְא, אֶת כַּסְפּוֹ, וְהִנֵּה הוּא, בְּפִי אַמְתַּחְתּוֹ. כח וַיֹּאמֶר אֶל אֶחָיו הוּשַׁב כַּסְפִּי, וְגַם הִנֵּה בְאַמְתַּחְתִּי; וַיֵּצֵא לִבָּם, וַיֶּחֶרְדוּ אִישׁ אֶל אָחִיו לֵאמֹר, מַה זֹּאת עָשָׂה אֱלֹהִים לָנוּ. כט וַיָּבֹאוּ אֶל יַעֲקֹב אֲבִיהֶם, אַרְצָה כְּנָעַן; וַיַּגִּידוּ לוֹ, אֵת כָּל הַקֹּרֹת אֹתָם לֵאמֹר. ל דִּבֶּר הָאִישׁ אֲדֹנֵי הָאָרֶץ, אִתָּנוּ קָשׁוֹת; וַיִּתֵּן אֹתָנוּ, כִּמְרַגְּלִים אֶת הָאָרֶץ. לא וַנֹּאמֶר אֵלָיו, כֵּנִים אֲנָחְנוּ: לֹא הָיִינוּ, מְרַגְּלִים. לב שְׁנֵים עָשָׂר אֲנַחְנוּ אַחִים, בְּנֵי אָבִינוּ; הָאֶחָד אֵינֶנּוּ, וְהַקָּטֹן הַיּוֹם אֶת אָבִינוּ בְּאֶרֶץ כְּנָעַן. לג וַיֹּאמֶר אֵלֵינוּ, הָאִישׁ אֲדֹנֵי הָאָרֶץ, בְּזֹאת אֵדַע, כִּי כֵנִים אַתֶּם: אֲחִיכֶם הָאֶחָד הַנִּיחוּ אִתִּי, וְאֶת רַעֲבוֹן בָּתֵּיכֶם קְחוּ וָלֵכוּ. לד וְהָבִיאוּ אֶת אֲחִיכֶם הַקָּטֹן, אֵלַי, וְאֵדְעָה כִּי לֹא מְרַגְּלִים אַתֶּם, כִּי כֵנִים אַתֶּם; אֶת אֲחִיכֶם אֶתֵּן לָכֶם, וְאֶת הָאָרֶץ תִּסְחָרוּ. לה וַיְהִי, הֵם מְרִיקִים שַׂקֵּיהֶם, וְהִנֵּה אִישׁ צְרוֹר כַּסְפּוֹ, בְּשַׂקּוֹ; וַיִּרְאוּ אֶת צְרֹרוֹת כַּסְפֵּיהֶם, הֵמָּה וַאֲבִיהֶם וַיִּירָאוּ. לו וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יַעֲקֹב אֲבִיהֶם, אֹתִי שִׁכַּלְתֶּם: יוֹסֵף אֵינֶנּוּ, וְשִׁמְעוֹן אֵינֶנּוּ, וְאֶת בִּנְיָמִן תִּקָּחוּ, עָלַי הָיוּ כֻלָּנָה. לז וַיֹּאמֶר רְאוּבֵן, אֶל אָבִיו לֵאמֹר, אֶת שְׁנֵי בָנַי תָּמִית, אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ; תְּנָה אֹתוֹ עַל יָדִי, וַאֲנִי אֲשִׁיבֶנּוּ אֵלֶיךָ. לח וַיֹּאמֶר, לֹא יֵרֵד בְּנִי עִמָּכֶם: כִּי אָחִיו מֵת וְהוּא לְבַדּוֹ נִשְׁאָר, וּקְרָאָהוּ אָסוֹן בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר תֵּלְכוּ בָהּ, וְהוֹרַדְתֶּם אֶת שֵׂיבָתִי בְּיָגוֹן שְׁאוֹלָה.

א וְהָרָעָב, כָּבֵד בָּאָרֶץ. ב וַיְהִי, כַּאֲשֶׁר כִּלּוּ לֶאֱכֹל אֶת הַשֶּׁבֶר, אֲשֶׁר הֵבִיאוּ, מִמִּצְרָיִם; וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם אֲבִיהֶם, שֻׁבוּ שִׁבְרוּ לָנוּ מְעַט אֹכֶל. ג וַיֹּאמֶר אֵלָיו יְהוּדָה, לֵאמֹר: הָעֵד הֵעִד בָּנוּ הָאִישׁ לֵאמֹר לֹא תִרְאוּ פָנַי, בִּלְתִּי אֲחִיכֶם אִתְּכֶם. ד אִם יֶשְׁךָ מְשַׁלֵּחַ אֶת אָחִינוּ, אִתָּנ נֵרְדָה, וְנִשְׁבְּרָה לְךָ אֹכֶל. ה וְאִם אֵינְךָ מְשַׁלֵּחַ, לֹא נֵרֵד: כִּי הָאִישׁ אָמַר אֵלֵינוּ, לֹא תִרְאוּ פָנַי, בִּלְתִּי, אֲחִיכֶם אִתְּכֶם. ו וַיֹּאמֶר, יִשְׂרָאֵל, לָמָה הֲרֵעֹתֶם, לִי לְהַגִּיד לָאִישׁ, הַעוֹד לָכֶם אָח. ז וַיֹּאמְרוּ שָׁאוֹל שָׁאַל הָאִישׁ לָנוּ וּלְמוֹלַדְתֵּנוּ לֵאמֹר, הַעוֹד אֲבִיכֶם חַי הֲיֵשׁ לָכֶם אָח, וַנַּגֶּד לוֹ, עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה; הֲיָדוֹעַ נֵדַע כִּי יֹאמַר, הוֹרִידוּ אֶת אֲחִיכֶם. ח וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל יִשְׂרָאֵל אָבִיו, שִׁלְחָה הַנַּעַר אִתִּי וְנָקוּמָה וְנֵלֵכָה; וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת, גַּם אֲנַחְנוּ גַם אַתָּה גַּם טַפֵּנוּ. ט אָנֹכִי, אֶעֶרְבֶנּוּ מִיָּדִי, תְּבַקְשֶׁנּוּ: אִם לֹא הֲבִיאֹתִיו אֵלֶיךָ וְהִצַּגְתִּיו לְפָנֶיךָ, וְחָטָאתִי לְךָ כָּל הַיָּמִים. י כִּי, לוּלֵא הִתְמַהְמָהְנוּ כִּי עַתָּה שַׁבְנוּ, זֶה פַעֲמָיִם. יא וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יִשְׂרָאֵל אֲבִיהֶם, אִם כֵּן אֵפוֹא זֹאת עֲשׂוּ קְחוּ מִזִּמְרַת הָאָרֶץ בִּכְלֵיכֶם, וְהוֹרִידוּ לָאִישׁ מִנְחָה: מְעַט צֳרִי, וּמְעַט דְּבַשׁ, נְכֹאת וָלֹט, בָּטְנִים וּשְׁקֵדִים. יב וְכֶסֶף מִשְׁנֶה, קְחוּ בְיֶדְכֶם; וְאֶת הַכֶּסֶף הַמּוּשָׁב בְּפִי אַמְתְּחֹתֵיכֶם, תָּשִׁיבוּ בְיֶדְכֶם אוּלַי מִשְׁגֶּה, הוּא. יג וְאֶת אֲחִיכֶם, קָחוּ; וְקוּמוּ, שׁוּבוּ אֶל הָאִישׁ. יד וְאֵל שַׁדַּי, יִתֵּן לָכֶם רַחֲמִים לִפְנֵי הָאִישׁ, וְשִׁלַּח לָכֶם אֶת אֲחִיכֶם אַחֵר, וְאֶת בִּנְיָמִין; וַאֲנִי, כַּאֲשֶׁר שָׁכֹלְתִּי שָׁכָלְתִּי. טו וַיִּקְחוּ הָאֲנָשִׁים אֶת הַמִּנְחָה הַזֹּאת, וּמִשְׁנֶה כֶּסֶף לָקְחוּ בְיָדָם וְאֶת בִּנְיָמִן; וַיָּקֻמוּ וַיֵּרְדוּ מִצְרַיִם, וַיַּעַמְדוּ לִפְנֵי יוֹסֵף. שישי טז וַיַּרְא יוֹסֵף אִתָּם, אֶת בִּנְיָמִין, וַיֹּאמֶר לַאֲשֶׁר עַל בֵּיתוֹ, הָבֵא אֶת הָאֲנָשִׁים הַבָּיְתָה; וּטְבֹחַ טֶבַח וְהָכֵן, כִּי אִתִּי יֹאכְלוּ הָאֲנָשִׁים בַּצָּהֳרָיִם. יז וַיַּעַשׂ הָאִישׁ, כַּאֲשֶׁר אָמַר יוֹסֵף; וַיָּבֵא הָאִישׁ אֶת הָאֲנָשִׁים, בֵּיתָה יוֹסֵף. יח וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים, כִּי הוּבְאוּ בֵּית יוֹסֵף, וַיֹּאמְרוּ עַל דְּבַר הַכֶּסֶף הַשָּׁב בְּאַמְתְּחֹתֵינוּ בַּתְּחִלָּה, אֲנַחְנוּ מוּבָאִים לְהִתְגֹּלֵל עָלֵינוּ וּלְהִתְנַפֵּל עָלֵינוּ, וְלָקַחַת אֹתָנוּ לַעֲבָדִים וְאֶת חֲמֹרֵינוּ. יט וַיִּגְּשׁוּ, אֶל הָאִישׁ, אֲשֶׁר, עַל בֵּית יוֹסֵף; וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו, פֶּתַח הַבָּיִת. כ וַיֹּאמְרוּ, בִּי אֲדֹנִי; יָרֹד יָרַדְנוּ בַּתְּחִלָּה, לִשְׁבָּר אֹכֶל. כא וַיְהִי כִּי בָאנוּ אֶל הַמָּלוֹן, וַנִּפְתְּחָה אֶת אַמְתְּחֹתֵינוּ, וְהִנֵּה כֶסֶף אִישׁ בְּפִי אַמְתַּחְתּוֹ, כַּסְפֵּנוּ בְּמִשְׁקָלוֹ; וַנָּשֶׁב אֹתוֹ, בְּיָדֵנוּ. כב וְכֶסֶף אַחֵר הוֹרַדְנוּ בְיָדֵנוּ, לִשְׁבָּר אֹכֶל; לֹא יָדַעְנוּ, מִי שָׂם כַּסְפֵּנוּ בְּאַמְתְּחֹתֵינוּ. כג וַיֹּאמֶר שָׁלוֹם לָכֶם אַל תִּירָאוּ, אֱלֹהֵיכֶם וֵאלֹהֵי אֲבִיכֶם נָתַן לָכֶם מַטְמוֹן בְּאַמְתְּחֹתֵיכֶם כַּסְפְּכֶם, בָּא אֵלָי; וַיּוֹצֵא אֲלֵהֶם, אֶת שִׁמְעוֹן. כד וַיָּבֵא הָאִישׁ אֶת הָאֲנָשִׁים, בֵּיתָה יוֹסֵף; וַיִּתֶּן מַיִם וַיִּרְחֲצוּ רַגְלֵיהֶם, וַיִּתֵּן מִסְפּוֹא לַחֲמֹרֵיהֶם. כה וַיָּכִינוּ, אֶת הַמִּנְחָה, עַד בּוֹא יוֹסֵף, בַּצָּהֳרָיִם: כִּי שָׁמְעוּ, כִּי שָׁם יֹאכְלוּ לָחֶם. כו וַיָּבֹא יוֹסֵף הַבַּיְתָה, וַיָּבִיאּוּ לוֹ אֶת הַמִּנְחָה אֲשֶׁר בְּיָדָם הַבָּיְתָה; וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ, אָרְצָה. כז וַיִּשְׁאַל לָהֶם, לְשָׁלוֹם, וַיֹּאמֶר הֲשָׁלוֹם אֲבִיכֶם הַזָּקֵן, אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם הַעוֹדֶנּוּ, חָי. כח וַיֹּאמְרוּ, שָׁלוֹם לְעַבְדְּךָ לְאָבִינוּ עוֹדֶנּוּ חָי; וַיִּקְּדוּ, וַיִּשְׁתַּחֲווּ. כט וַיִּשָּׂא עֵינָיו, וַיַּרְא אֶת בִּנְיָמִין אָחִיו בֶּן אִמּוֹ, וַיֹּאמֶר הֲזֶה אֲחִיכֶם הַקָּטֹן, אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם אֵלָי; וַיֹּאמַר, אֱלֹהִים יָחְנְךָ בְּנִי. שביעי ל וַיְמַהֵר יוֹסֵף, כִּי נִכְמְרוּ רַחֲמָיו אֶל אָחִיו, וַיְבַקֵּשׁ, לִבְכּוֹת; וַיָּבֹא הַחַדְרָה, וַיֵּבְךְּ שָׁמָּה. לא וַיִּרְחַץ פָּנָיו, וַיֵּצֵא; וַיִּתְאַפַּק וַיֹּאמֶר, שִׂימוּ לָחֶם. לב וַיָּשִׂימוּ לוֹ לְבַדּוֹ, וְלָהֶם לְבַדָּם; וְלַמִּצְרִים הָאֹכְלִים אִתּוֹ, לְבַדָּם כִּי לֹא יוּכְלוּן הַמִּצְרִים לֶאֱכֹל אֶת הָעִבְרִים לֶחֶם, כִּי תוֹעֵבָה הִוא לְמִצְרָיִם. לג וַיֵּשְׁבוּ לְפָנָיו הַבְּכֹר כִּבְכֹרָתוֹ, וְהַצָּעִיר כִּצְעִרָתוֹ; וַיִּתְמְהוּ הָאֲנָשִׁים, אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ. לד וַיִּשָּׂא מַשְׂאֹת מֵאֵת פָּנָיו, אֲלֵהֶם, וַתֵּרֶב מַשְׂאַת בִּנְיָמִן מִמַּשְׂאֹת כֻּלָּם, חָמֵשׁ יָדוֹת; וַיִּשְׁתּוּ וַיִּשְׁכְּרוּ, עִמּוֹ.

א וַיְצַו אֶת אֲשֶׁר עַל בֵּיתוֹ, לֵאמֹר, מַלֵּא אֶת אַמְתְּחֹת הָאֲנָשִׁים אֹכֶל, כַּאֲשֶׁר יוּכְלוּן שְׂאֵת; וְשִׂים כֶּסֶף אִישׁ, בְּפִי אַמְתַּחְתּוֹ. ב וְאֶת גְּבִיעִי גְּבִיעַ הַכֶּסֶף, תָּשִׂים בְּפִי אַמְתַּחַת הַקָּטֹן, וְאֵת, כֶּסֶף שִׁבְרוֹ; וַיַּעַשׂ, כִּדְבַר יוֹסֵף אֲשֶׁר דִּבֵּר. ג הַבֹּקֶר, אוֹר; וְהָאֲנָשִׁים שֻׁלְּחוּ, הֵמָּה וַחֲמֹרֵיהֶם. ד הֵם יָצְאוּ אֶת הָעִיר, לֹא הִרְחִיקוּ, וְיוֹסֵף אָמַר לַאֲשֶׁר עַל בֵּיתוֹ, קוּם רְדֹף אַחֲרֵי הָאֲנָשִׁים; וְהִשַּׂגְתָּם וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, לָמָּה שִׁלַּמְתֶּם רָעָה תַּחַת טוֹבָה. ה הֲלוֹא זֶה, אֲשֶׁר יִשְׁתֶּה אֲדֹנִי בּוֹ, וְהוּא, נַחֵשׁ יְנַחֵשׁ בּוֹ; הֲרֵעֹתֶם, אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם. ו וַיַּשִּׂגֵם; וַיְדַבֵּר אֲלֵהֶם, אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה. ז וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו לָמָּה יְדַבֵּר אֲדֹנִי, כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה; חָלִילָה, לַעֲבָדֶיךָ, מֵעֲשׂוֹת, כַּדָּבָר הַזֶּה. ח הֵן כֶּסֶף, אֲשֶׁר מָצָאנוּ בְּפִי אַמְתְּחֹתֵינוּ הֱשִׁיבֹנוּ אֵלֶיךָ, מֵאֶרֶץ כְּנָעַן; וְאֵיךְ, נִגְנֹב מִבֵּית אֲדֹנֶיךָ, כֶּסֶף, אוֹ זָהָב. ט אֲשֶׁר יִמָּצֵא אִתּוֹ מֵעֲבָדֶיךָ, וָמֵת; וְגַם אֲנַחְנוּ, נִהְיֶה לַאדֹנִי לַעֲבָדִים. י וַיֹּאמֶר, גַּם עַתָּה כְדִבְרֵיכֶם כֶּן הוּא: אֲשֶׁר יִמָּצֵא אִתּוֹ יִהְיֶה לִּי עָבֶד, וְאַתֶּם תִּהְיוּ נְקִיִּם. יא וַיְמַהֲרוּ, וַיּוֹרִדוּ אִישׁ אֶת אַמְתַּחְתּוֹ אָרְצָה; וַיִּפְתְּחוּ, אִישׁ אַמְתַּחְתּוֹ. יב וַיְחַפֵּשׂ בַּגָּדוֹל הֵחֵל, וּבַקָּטֹן כִּלָּה; וַיִּמָּצֵא, הַגָּבִיעַ, בְּאַמְתַּחַת, בִּנְיָמִן. יג וַיִּקְרְעוּ, שִׂמְלֹתָם; וַיַּעֲמֹס אִישׁ עַל חֲמֹרוֹ, וַיָּשֻׁבוּ הָעִירָה. מפטיר יד וַיָּבֹא יְהוּדָה וְאֶחָיו בֵּיתָה יוֹסֵף, וְהוּא עוֹדֶנּוּ שָׁם; וַיִּפְּלוּ לְפָנָיו, אָרְצָה. טו וַיֹּאמֶר לָהֶם יוֹסֵף, מָה הַמַּעֲשֶׂה הַזֶּה אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם; הֲלוֹא יְדַעְתֶּם, כִּי נַחֵשׁ יְנַחֵשׁ אִישׁ אֲשֶׁר כָּמֹנִי. טז וַיֹּאמֶר יְהוּדָה, מַה נֹּאמַר לַאדֹנִי, מַה נְּדַבֵּר, וּמַה נִּצְטַדָּק; הָאֱלֹהִים, מָצָא אֶת עֲוֺן עֲבָדֶיךָ הִנֶּנּוּ עֲבָדִים לַאדֹנִי, גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אֲשֶׁר נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ. יז וַיֹּאמֶר חָלִילָה לִּי, מֵעֲשׂוֹת זֹאת; הָאִישׁ אֲשֶׁר נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ, הוּא יִהְיֶה לִּי עָבֶד, וְאַתֶּם, עֲלוּ לְשָׁלוֹם אֶל אֲבִיכֶם.

הפטרת פרשת מקץ בספר מלכים א’ פרקים ג’-ד’:

טו וַיִּקַץ שְׁלֹמֹה, וְהִנֵּה חֲלוֹם; וַיָּבוֹא יְרוּשָׁלִַם וַיַּעֲמֹד לִפְנֵי אֲרוֹן בְּרִית אֲדֹנָי, וַיַּעַל עֹלוֹת וַיַּעַשׂ שְׁלָמִים, וַיַּעַשׂ מִשְׁתֶּה, לְכָ עֲבָדָיו. טז אָז תָּבֹאנָה, שְׁתַּיִם נָשִׁים זֹנוֹת אֶל הַמֶּלֶךְ; וַתַּעֲמֹדְנָה, לְפָנָיו. יז וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הָאַחַת, בִּי אֲדֹנִי, אֲנִי וְהָאִשָּׁה הַזֹּאת, יֹשְׁבֹת בְּבַיִת אֶחָד; וָאֵלֵד עִמָּהּ, בַּבָּיִת. יח וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי, לְלִדְתִּי, וַתֵּלֶד, גַּם הָאִשָּׁה הַזֹּאת; וַאֲנַחְנוּ יַחְדָּו, אֵין זָר אִתָּנוּ בַּבַּיִת, זוּלָתִי שְׁתַּיִם אֲנַחְנוּ, בַּבָּיִת. יט וַיָּמָת בֶּן הָאִשָּׁה הַזֹּאת, לָיְלָה, אֲשֶׁר שָׁכְבָה, עָלָיו. כ וַתָּקָם בְּתוֹךְ הַלַּיְלָה וַתִּקַּח אֶת בְּנִי מֵאֶצְלִי, וַאֲמָתְךָ יְשֵׁנָה, וַתַּשְׁכִּיבֵהוּ, בְּחֵיקָהּ; וְאֶת בְּנָהּ הַמֵּת, הִשְׁכִּיבָה בְחֵיקִי. כא וָאָקֻם בַּבֹּקֶר לְהֵינִיק אֶת בְּנִי, וְהִנֵּה מֵת; וָאֶתְבּוֹנֵן אֵלָיו בַּבֹּקֶר, וְהִנֵּה לֹא הָיָה בְנִי אֲשֶׁר יָלָדְתִּי. כב וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הָאַחֶרֶת לֹא כִי, בְּנִי הַחַי וּבְנֵךְ הַמֵּת, וְזֹאת אֹמֶרֶת לֹא כִי, בְּנֵךְ הַמֵּת וּבְנִי הֶחָי; וַתְּדַבֵּרְנָה, לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ. כג וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ זֹאת אֹמֶרֶת, זֶה בְּנִי הַחַי וּבְנֵךְ הַמֵּת; וְזֹאת אֹמֶרֶת לֹא כִי, בְּנֵךְ הַמֵּת וּבְנִי הֶחָי. כד וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ, קְחוּ לִי חָרֶב; וַיָּבִאוּ הַחֶרֶב, לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ. כה וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ, גִּזְרוּ אֶת הַיֶּלֶד הַחַי לִשְׁנָיִם; וּתְנוּ אֶת הַחֲצִי לְאַחַת, וְאֶת הַחֲצִי לְאֶחָת. כו וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֲשֶׁר בְּנָהּ הַחַי אֶל הַמֶּלֶךְ, כִּ נִכְמְרוּ רַחֲמֶיהָ עַל בְּנָהּ, וַתֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי תְּנוּ לָהּ אֶת הַיָּלוּד הַחַי, וְהָמֵת אַל תְּמִיתֻהוּ; וְזֹאת אֹמֶרֶת, גַּם לִי גַם לָךְ לֹא יִהְיֶה גְּזֹרוּ. כז וַיַּעַן הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר, תְּנוּ לָהּ אֶת הַיָּלוּד הַחַי, וְהָמֵת, לֹא תְמִיתֻהוּ: הִיא אִמּוֹ. כח וַיִּשְׁמְעוּ כָל יִשְׂרָאֵל, אֶת הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר שָׁפַט הַמֶּלֶךְ, וַיִּרְאוּ, מִפְּנֵי הַמֶּלֶךְ: כִּי רָאוּ, כִּי חָכְמַת אֱלֹהִים בְּקִרְבּוֹ לַעֲשׂוֹת מִשְׁפָּט.

א וַיְהִי הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה, מֶלֶךְ עַל כָּל יִשְׂרָאֵל.

הפטרת פרשת מקץ – חנוכה בספר זכריה פרקים ב’-ג’-ד’:

 יד רָנִּי וְשִׂמְחִי, בַּת צִיּוֹן כִּי הִנְנִי בָא וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכֵךְ, נְאֻם יְהוָה. טו וְנִלְווּ גוֹיִם רַבִּים אֶל יְהוָה בַּיּוֹם הַהוּא, וְהָיוּ לִי לְעָם; וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכֵךְ וְיָדַעַתְּ, כִּי יְהוָה צְבָאוֹת שְׁלָחַנִי אֵלָיִךְ. טז וְנָחַל יְהוָה אֶת יְהוּדָה חֶלְקוֹ, עַל אַדְמַת הַקֹּדֶשׁ; וּבָחַר עוֹד, בִּירוּשָׁלִָם. יז הַס כָּל בָּשָׂר, מִפְּנֵי יְהוָה כִּי נֵעוֹר, מִמְּעוֹן קָדְשׁוֹ.

א וַיַּרְאֵנִי, אֶת יְהוֹשֻׁעַ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל, עֹמֵד, לִפְנֵי מַלְאַךְ יְהוָה; וְהַשָּׂטָן עֹמֵד עַל יְמִינוֹ, לְשִׂטְנוֹ. ב וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל הַשָּׂטָן, יִגְעַר יְהוָה בְּךָ הַשָּׂטָן, וְיִגְעַר יְהוָה בְּךָ, הַבֹּחֵר בִּירוּשָׁלִָם; הֲלוֹא זֶה אוּד, מֻצָּל מֵאֵשׁ. ג וִיהוֹשֻׁעַ, הָיָה לָבֻשׁ בְּגָדִים צוֹאִים; וְעֹמֵד, לִפְנֵי הַמַּלְאָךְ. ד וַיַּעַן וַיֹּאמֶר, אֶל הָעֹמְדִים לְפָנָיו לֵאמֹר, הָסִירוּ הַבְּגָדִים הַצֹּאִים, מֵעָלָיו; וַיֹּאמֶר אֵלָיו, רְאֵה הֶעֱבַרְתִּי מֵעָלֶיךָ עֲוֺנֶךָ, וְהַלְבֵּשׁ אֹתְךָ, מַחֲלָצוֹת. ה וָאֹמַר, יָשִׂימוּ צָנִיף טָהוֹר עַל רֹאשׁוֹ; וַיָּשִׂימוּ הַצָּנִיף הַטָּהוֹר עַל רֹאשׁוֹ, וַיַּלְבִּשֻׁהוּ בְּגָדִים, וּמַלְאַךְ יְהוָה, עֹמֵד. ו וַיָּעַד מַלְאַךְ יְהוָה, בִּיהוֹשֻׁעַ לֵאמֹר. ז כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת, אִם בִּדְרָכַי תֵּלֵךְ וְאִם אֶת מִשְׁמַרְתִּי תִשְׁמֹר, וְגַם אַתָּה תָּדִין אֶת בֵּיתִי, וְגַם תִּשְׁמֹר אֶת חֲצֵרָי וְנָתַתִּי לְךָ מַהְלְכִים, בֵּין הָעֹמְדִים הָאֵלֶּה. ח שְׁמַע נָא יְהוֹשֻׁעַ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל, אַתָּה וְרֵעֶיךָ הַיֹּשְׁבִים לְפָנֶיךָ כִּי אַנְשֵׁי מוֹפֵת, הֵמָּה: כִּי הִנְנִי מֵבִיא אֶת עַבְדִּי, צֶמַח. ט כִּי הִנֵּה הָאֶבֶן, אֲשֶׁר נָתַתִּי לִפְנֵי יְהוֹשֻׁעַ עַל אֶבֶן אַחַת, שִׁבְעָה עֵינָיִם; הִנְנִי מְפַתֵּחַ פִּתֻּחָהּ, נְאֻם יְהוָה צְבָאוֹת, וּמַשְׁתִּי אֶת עֲוֺן הָאָרֶץ הַהִיא, בְּיוֹם אֶחָד. י בַּיּוֹם הַהוּא, נְאֻם יְהוָה צְבָאוֹת, תִּקְרְאוּ, אִישׁ לְרֵעֵהוּ אֶל תַּחַת גֶּפֶן, וְאֶל תַּחַת תְּאֵנָה.

א וַיָּשָׁב הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי; וַיְעִירֵנִי, כְּאִישׁ אֲשֶׁר יֵעוֹר מִשְּׁנָתוֹ. ב וַיֹּאמֶר אֵלַי, מָה אַתָּה רֹאֶה; וָאֹמַר רָאִיתִי וְהִנֵּה מְנוֹרַת זָהָב כֻּלָּהּ וְגֻלָּהּ עַל רֹאשָׁהּ, וְשִׁבְעָה נֵרֹתֶיהָ עָלֶיהָ שִׁבְעָה וְשִׁבְעָה מוּצָקוֹת, לַנֵּרוֹת אֲשֶׁר עַל רֹאשָׁהּ. ג וּשְׁנַיִם זֵיתִים, עָלֶיהָ: אֶחָד מִימִין הַגֻּלָּה, וְאֶחָד עַל שְׂמֹאלָהּ. ד וָאַעַן, וָאֹמַר, אֶל הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי, לֵאמֹר: מָה אֵלֶּה, אֲדֹנִי. ה וַיַּעַן הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי, וַיֹּאמֶר אֵלַי, הֲלוֹא יָדַעְתָּ, מָה הֵמָּה אֵלֶּה; וָאֹמַר, לֹא אֲדֹנִי. ו וַיַּעַן וַיֹּאמֶר אֵלַי, לֵאמֹר, זֶה דְּבַר יְהוָה, אֶל זְרֻבָּבֶל לֵאמֹר: לֹא בְחַיִל, וְלֹא בְכֹחַ כִּי אִם בְּרוּחִי, אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת. ז מִי אַתָּה הַר הַגָּדוֹל לִפְנֵי זְרֻבָּבֶל, לְמִישֹׁר; וְהוֹצִיא, אֶת הָאֶבֶן הָרֹאשָׁה תְּשֻׁאוֹת, חֵן חֵן לָהּ.

{א} ויהי מקץ. כתרגומו מסוף, וכל לשון קץ,  (א) סוף הוא: על היאור. כל שאר נהרות אינם קרוים יאורים,  (ב) חוץ מנילוס, מפני שכל הארץ עשויין יאורים יאורים בידי אדם,  (ג) ונילוס עולה בתוכם ומשקה אותם, לפי שאין גשמים יורדין במצרים תדיר כשאר ארצות: {ב} יפות מראה. סימן הוא לימי השובע,  (ד) שהבריות נראות יפות זו לזו, שאין עין בריה צרה בחברתה: באחו. באגם, מריש”ק בלע”ז (זומפף), כמו ישגא אחו: {ג} ודקות בשר. טינבי”ש בלע”ז (צארט דין), לשון  (ה) דק: {ד} ותאכלנה. סימן שתהא כל שמחת השובע נשכחת  (ו) בימי הרעב: {ה} בקנה אחד.  (ז) טואיד”ל בלע”ז: בריאות. שיי”ש  (ח) בלע”ז: {ו} ושדופות. השליי”דש בלע”ז (אויסגעשלאגען). ושקיפן  (ט) קדום, חבוטות, לשון משקוף, החבוט תמיד על ידי הדלת המכה עליו: קדים. רוח מזרחית, שקורין  (י) ביש”א (רויהער ווינד){ז} הבריאות. שיינ”ש בלע”ז: והנה חלום. והנה נשלם חלום שלם לפניו  (כ) והוצרך לפותרים: {ח} ותפעם רוחו. ומטרפא רוחיה, מקשקשת בתוכו כפעמון,  (ל) ובנבוכדנצר הוא אומר ותתפעם רוחו (דניאל ב, א.), לפי שהיו שם שתי פעימות, שכחת החלום והעלמת פתרונו (ב”ר פט, ה.)חרטמי. הנחרים בטימי מתים, ששואלים בעצמות. (טימי הן עצמות בלשון ארמי,  (מ) ובמשנה בית שהוא מלא טמיא, מלא עצמות)ואין פותר אותם לפרעה. פותרים היו אותם, אבל לא לפרעה, שלא היה קולן נכנס באזניו, ולא היה לו קורת רוח בפתרונם,  (נ) שהיו אומרים שבע בנות אתה מוליד, שבע בנות אתה קובר (ב”ר פט, ו.){יא} איש כפתרון חלומו. חלום הראוי לפתרון שנפתר לנו, ודומה לו: {יב} נער עברי עבד. ארורים הרשעים, שאין טובתם שלמה, מזכירו בלשון בזיון: נער. שוטה,  (ס) ואין ראוי לגדולה: עברי. אפילו לשוננו  (ע) אינו מכיר: עבד. וכתוב בנימוסי מצרים,  (פ) שאין עבד מולך ולא לובש בגדי שרים. (ס”א שירים וכן גרס רא”ם)איש כחלומו. לפי החלום וקרוב לענינו: {יג} השיב על כני. פרעה הנזכר למעלה, כמו שאמר פרעה קצף על עבדיו, הרי מקרא קצר לשון, ולא פירש מי השיב, לפי שאין צריך לפרש מי השיב, מי שבידו להשיב, והוא פרעה, וכן דרך כל מקראות קצרים, על מי שעליו לעשות הם סותמים את הדבר: {יד} מן הבור. מן בית הסוהר,  (צ) שהוא עשוי כמין גומא,  (ק) וכן כל בור שבמקרא לשון גומא הוא, ואף אם אין בו מים  (ר) קרוי בור, פוש”י בלע”ז (איינע גרובע)ויגלח. מפני  (ש) כבוד המלכות (ב”ר פט, ט.){טו} תשמע חלום לפתור אתו. תאזין ותבין חלום לפתור אותו: תשמע. לשון הבנה והאזנה, כמו שומע יוסף, אשר לא תשמע לשונו, אנטינדר”א בלע”ז (פערשטעהען){טז} בלעדי. אין החכמה משלי,  (ת) אלא אלהים יענה, יתן ענייה בפי לשלום פרעה: {יט} דלות.  (א) כחושות, כמו מדוע אתה ככה דל (שמואל ב יג, ד.) דאמנון: ורקות בשר. כל לשון רקות שבמקרא, חסרי  (ב) בשר, ובלע”ז בלוא”ש (צארט שוואך){כג} צנמות. צונמא בלשון ארמי סלע, הרי הן כעץ בלי לחלוח, וקשות כסלע. ותרגומו נצן לקין,  (ג) נצן, אין בהן אלא הנץ, לפי שנתרוקנו מן הזרע: {כו} שבע שנים. ושבע שנים. כלן אינן אלא שבע, ואשר נשנה החלום פעמים, לפי שהדבר מזומן, כמו שפירש לו בסוף, ועל השנות  (ד) החלום וגו’. בשבע שנים הטובות נאמר הגיד לפרעה, לפי שהיה סמוך, ובשבע שני רעב נאמר הראה את פרעה, לפי שהיה הדבר מופלג ורחוק נופל בו לשון מראה: {ל} ונשכח כל השבע. הוא פתרון הבליעה: {לא} ולא יודע השבע. הוא פתרון ולא נודע  (ה) כי באו אל קרבנה: {לב} נכון.  (ו) מזומן: {לד} וחמש. כתרגומו ויזרז,  (ז) וכן וחמושים: {לה} את כל אכל. שם דבר הוא, לפיכך טעמו באל”ף ונקוד בפתח קטן,  (ח), ואוכל שהוא פועל, כגון כי כל אוכל חלב, טעמו למטה בכ’ ונקוד קמץ קטן: תחת יד פרעה. ברשותו ובאוצרותיו: {לו} והיה האכל. הצבור, כשאר פקדון הגנוז  (ט) לקיום  (י) הארץ: {לח} הנמצא כזה. כתרגומו הנשכח  (כ) כדין, אם נלך ונבקשנו  (ל) הנמצא כמוהו. הנמצא לשון תמיהה, וכן כל ה”א המשמשת בראש תיבה ונקודה בחטף פתח: {לט} אין נבון וחכם כמוך. לבקש איש נבון וחכם שאמרת,  (מ) לא נמצא כמוך: {מ} ישק. יתזן, יתפרנס, כל צרכי עמי  (נ) יהיו נעשים על ידך, כמו ובן משק ביתי (בראשית טו, ב.), וכמו נשקו בר (תהלים ב, יב.), גרנישו”ן בלע”ז (פערזארגען. פערזעהן)רק הכסא. שיהיו קורין לי מלך: כסא. לשון של המלוכה, כמו ויגדל את כסאו מכסא אדוני המלך: {מא} נתתי אתך. מניתי יתך,  (ס) ואף על פי כן לשון נתינה הוא, כמו ולתתך עליון. בין לגדולה בין לשפלות נופל לשון נתינה עליו, כמו נתתי אתכם נבזים ושפלים (מלאכי ב, ט.){מב} ויסר פרעה את טבעתו. נתינת טבעת המלך, היא אות למי שנותנה לו, להיות שני לו לגדולה: בגדי שש. דבר חשיבות הוא  (ע) במצרים: רביד. ענק, ועל שהוא רצוף בטבעות קרוי רביד, וכן רבדתי ערשי (משלי ז, טז.), רצפתי ערשי מרצפות. בלשון משנה מוקף רובדין של אבן. על הרובד שבעזרה  (פ) והיא רצפה: {מג} במרכבת המשנה. השניה למרכבתו, המהלכת אצל שלו: אברך. כתרגומו דין אבא למלכא  (צ) רך בלשון ארמי מלך, בהשותפין (בבא בתרא ד.) לא ריכא ולא בר ריכא. ובדברי אגדה (ספרי דברים סוף פ”א) דרש ר’ יהודה, אברך זה יוסף, שהוא אב בחכמה ורך בשנים, אמר לו בן דורמסקית, עד מתי אתה מעוות עלינו את הכתובים  (ק) אין אברך אלא לשון ברכים, שהכל היו נכנסין לפניו ויוצאין תחת ידו,  (ר) כענין שנאמר ונתון אותו וגו’: {מד} אני פרעה. שיש יכולת בידי לגזור גזרה על מלכותי, ואני גוזר שלא ירים איש את ידו: ובלעדיך. שלא ברשותך. דבר אחר אני פרעה, אני אהיה מלך, ובלעדיך וגו’, וזהו דוגמת רק הכסא: את ידו ואת רגלו. כתרגומו: {מה} צפנת פענח. מפרש הצפונות, ואין לפענח דמיון במקרא: פוטי פרע. הוא פוטיפר, ונקרא פוטי פרע  (ש) על שנסתרס מאליו,  (ת) לפי שחמד את יוסף  (א) למשכב זכר (סוטה יג:){מז} ותעש הארץ. כתרגומו, ואין הלשון נעקר  (ב) מלשון עשייה: לקמצים. קומץ על קומץ, יד על יד היו אוצרים: {מח} אכל שדה העיר אשר סביבותיה נתן בתוכה. שכל ארץ וארץ מעמדת פירותיה  (ג) ונותנין בתבואה מעפר המקום,  (ד) ומעמיד את התבואה מלירקב (נ”ל שהוא דעת רבי נחמיה ואין צריך כלל להגיה ברש”י כאשר עלה בדעת קצתם){מט} עד כי חדל לספור. עד כי חדל לו הסופר  (ה) לספור, והרי זה מקרא קצר: כי אין מספר. לפי שאין מספר והרי כי משמש  (ו) בלשון דהא: {נ} בטרם תבוא שנת הרעב. מכאן שאסור לאדם לשמש מטתו  (ז) בשני רעבון (תענית יא.){נה} ותרעב כל ארץ מצרים. שהרקיבה תבואתם שאצרו, חוץ משל יוסף (ב”ר צא, ה.)אשר יאמר לכם תעשו. לפי שהיה יוסף אומר להם שימולו,  (ח) וכשבאו אצל פרעה ואומרים כך הוא אומר לנו, אמר להם ולמה לא צברתם בר, והלא הכריז לכם ששני הרעב באים, אמרו לו אספנו הרבה והרקיבה, אמר להם אם כן כל אשר יאמר לכם תעשו, הרי גזר על התבואה והרקיבה, מה אם יגזור עלינו ונמות: {נו} על כל פני הארץ. מי הם פני הארץ, אלו  (ט) העשירים (ב”ר שם)את כל אשר בהם. כתרגומו די בהון עיבורא: וישבר למצרים. שבר לשון מכר ולשון קנין הוא,  (י) כאן משמש לשון מכר, שברו לנו מעט אוכל, לשון קנין. ואל תאמר אינו כי אם בתבואה, שאף ביין וחלב מצינו, ולכו שברו בלא כסף ובלא מחיר יין וחלב (ישעיה נה, א.){נז} וכל הארץ באו מצרימה. אל יוסף לשבור, ואם תדרשהו כסדרו, היה צריך לכתוב לשבור מן יוסף:

מקץ פרק-מב

{א} וירא יעקב כי יש שבר במצרים. ומהיכן ראה, והלא לא ראה אלא שמע, שנאמר הנה שמעתי וגו’, ומהו וירא, ראה באספקלריא של קדש שעדיין יש לו שבר במצרים, ולא היתה נבואה ממש להודיעו בפירוש שזה יוסף: למה תתראו. למה תראו עצמכם בפני בני ישמעאל ובני עשו  (כ) כאילו אתם שבעים, כי באותה שעה עדיין היה להם תבואה (תענית י:)(ולי נראה כפשוטו למה תתראו, למה יהו הכל מסתכלין בכם, ומתמיהים בכם שאין אתם מבקשים לכם אוכל בטרם שיכלה מה שבידכם). ומפי אחרים שמעתי שהוא לשון כחישה, למה תהיו כחושים ברעב, ודומה לו ומרוה  (ל) גם הוא יורה (משלי יא, כה.){ב} רדו שמה. ולא אמר לכו,  (מ) רמז למאתים ועשר שנים שנשתעבדו למצרים כמנין רד”ו: {ג} וירדו אחי יוסף. ולא כתב בני יעקב, מלמד שהיו מתחרטים במכירתו, ונתנו לבם להתנהג עמו באחוה, ולפדותו בכל ממון שיפסקו עליהם: עשרה. מה תלמוד לומר, והלא כתיב ואת בנימין אחי יוסף לא שלח, אלא לענין האחוה היו חלוקין לעשרה, שלא היתה אהבת כולם ושנאת כולם שוה לו, אבל לענין לשבור בר, כלם לב אחד להם (בב”ר צא, ב.){ד} פן יקראנו אסון. ובבית לא יקראנו אסון, אמר רבי אליעזר בן יעקב, מכאן שהשטן מקטרג בשעת הסכנה (ב”ר שם ט.){ה} בתוך הבאים. מטמינין עצמן שלא יכירום, לפי שצוה להם אביהם שלא יתראו כולם בפתח אחד, אלא שיכנס כל אחד בפתחו, כדי שלא תשלוט בהם עין הרע שכולם נאים וכולם גבורים: {ו} וישתחוו לו אפים. נשתטחו לו על פניהם, וכן כל השתחואה פשוט ידים ורגלים הוא (שבועות טז:){ז} ויתנכר אליהם. נעשה להם כנכרי  (נ) בדברים לדבר קשות (ב”ר צא, ז.){ח} ויכר יוסף וגו’. לפי שהניחם חתומי זקן (ב”מ לט: כתובות כז:)והם לא הכירוהו. שיצא מאצלם בלא חתימת זקן. ועכשיו מצאוהו בחתימת זקן. ומדרש אגדה ויכר יוסף את אחיו, כשנמסרו בידו הכיר שהם אחיו וריחם עליהם, והם לא הכירוהו כשנפל בידם לנהוג בו אחוה: {ט} אשר חלם להם. עליהם, וידע שנתקיימו, שהרי השתחוו לו: ערות הארץ. גלוי הארץ, מהיכן היא נוחה ליכבש, כמו את מקורה הערה (ויקרא כ, יח.), וכמו ערום ועריה (יחזקאל טז, ז.), וכן כל ערוה שבמקרא לשון גילוי. ותרגם אונקלוס בדקא דארעא, כמו בדק הבית,  (ס) רעוע הבית, אבל לא דקדק לפרשו אחר לשון המקרא: {י} לא אדני. לא תאמר כן,  (ע) שהרי עבדיך באו  (פ) לשבר אוכל: {יא} כלנו בני איש אחד נחנו. נצנצה בהם רוח הקדש וכללוהו עמהם, שאף הוא בן אביהם: כנים. אמתיים כמו כן דברת (שמות י, כט.), כן בנות צלפחד דוברות (במדבר כז, ז.), ועברתו לא כן בדיו (ישעיה טז, ו.){יב} כי ערות הארץ באתם לראות. שהרי נכנסתם בעשרה שערי העיר,  (צ) למה לא נכנסתם בשער אחד (ב”ר צא, ו.){יג} ויאמרו שנים עשר עבדיך וגו’. ובשביל אותו אחד שאיננו, נתפזרנו בעיר לבקשו: {יד} הוא אשר דברתי. הדבר אשר דברתי שאתם מרגלים,  (ק) הוא האמת והנכון, זהו לפי פשוטו. ומדרשו, אמר להם, ואילו מצאתם אותו ויפסקו עליכם ממון הרבה, תפדוהו, אמרו לו הן, אמר להם, ואם יאמרו לכם שלא יחזירוהו בשום ממון מה תעשו, אמרו לכך באנו, להרוג או ליהרג, אמר להם הוא אשר דברתי אליכם, להרוג בני העיר באתם, מנחש אני בגביע שלי, ששנים מכם החריבו כרך גדול של שכם: {טו} חי פרעה. אם יחיה  (ר) פרעה: אם תצאו מזה. מן המקום הזה: {טז} האמת אתכם. אם אמת  (ש) אתכם. לפיכך ה”א נקוד פתח, שהוא כמו בלשון תימה, ואם לא תביאוהו חי פרעה  (ת) כי מרגלים אתם: {יז} משמר. בית  (א) האסורים: {יט} בבית משמרכם. שאתם אסורים בו  (ב) עכשיו: ואתם לכו הביאו. אל בית אביכם: שבר רעבון בתיכם. מה שקניתם לרעבון  (ג) אנשי בתיכם: {כ} ויאמנו דבריכם. יתאמנו ויתקיימו, כמו אמן אמן (במדבר ה, כב.) (ד) וכמו יאמן נא דבריך (מלכים-א ח, כז.){כא} אבל. כתרגומו בקושטא. וראיתי בבראשית רבה (צא, ח.) לישנא דרומאה (לשון בני הנגב) הוא, אבל ברם: באה אלינו. טעמו בבי”ת, לפי שהוא בלשון עבר, שכבר באה. ותרגומו אתת לנא: {כב} וגם דמו. אתין וגמין רבויין, דמו וגם דם הזקן: {כג} והם לא ידעו כי שומע יוסף. מבין לשונם, ובפניו היו מדברים כן: כי המליץ בינותם. כי כשהיו מדברים עמו היה המליץ ביניהם,  (ה) היודע לשון עברי ולשון מצרי, והיה מליץ דבריהם ליוסף, ודברי יוסף להם, לכך היו סבורים שאין יוסף מכיר בלשון עברי: המליץ. זה מנשה בנו: {כד} ויסב מעליהם. נתרחק מעליהם, שלא יראוהו בוכה: ויבך. לפי ששמע שהיו  (ו) מתחרטין: את שמעון. הוא השליכו לבור, הוא שאמר ללוי  (ז) הנה בעל החלומות הלזה בא. דבר אחר, נתכוון יוסף להפרידו מלוי, שמא יתיעצו שניהם להרוג אותו: ויאסר אתו לעיניהם. לא אסרו אלא לעיניהם,  (ח) וכיון שיצאו, הוציאו והאכילו והשקהו (ב”ר צא, ח.){כז} ויפתח האחד. הוא לוי שנשאר יחיד  (ט) משמעון בן זוגו: במלון. במקום שלנו  (י) בלילה: אמתחתו. הוא  (כ) שק: {כח} וגם הנה באמתחתי. הכסף בו עם התבואה: מה זאת עשה אלהים לנו. להביאנו לידי עלילה זו,  (ל) שלא הושב אלא להתעולל עלינו: {לד} ואת הארץ תסחרו.  (מ) תסובבו. וכל לשון סוחרים וסחורה על שם שמחזרים וסובבים אחר פרקמטיא: {לה} צרור כספו. קשר כספו: {לו} אתי שכלתם. מלמד שחשדן שמא הרגוהו או מכרוהו  (נ) כיוסף: שכלתם. כל מי שבניו אבודים קרוי שכול: {לח} לא ירד בני עמכם. לא קבל דבריו  (ס) של ראובן, אמר, בכור שוטה הוא זה, הוא אומר להמית בניו, וכי בניו הם ולא בני (ב”ר צא, ט.):

מקץ פרק-מג

{ב} כאשר כלו לאכול. יהודה אמר להם  (ע) המתינו לזקן עד שתכלה פת מן הבית: כאשר כלו. כד שציאו (והמתרגם כד ספיקו, טועה, כאשר כלו הגמלים לשתות, מתורגם כד ספיקו, כששתו די ספוקם הוא גמר שתייתם. אבל זה כאשר כלו לאכול, כאשר תם האוכל הוא, ומתרגמינן כד שיציאו){ג} העד העיד. לשון התראה, שסתם התראה מתרה בו בפני עדים, וכן העידותי בכם (דברים ל, יט.), רד העד בעם (שמות יט, כא.)לא תראו פני בלתי אחיכם אתכם. לא תראוני בלא אחיכם  (פ) אתכם. ואונקלוס תרגם אלהין כד אחוכון עמכון, יישב הדבר על אופנו, ולא דקדק לתרגם  (צ) אחר לשון המקרא: {ז} לנו ולמולדתנו. למשפחותינו. ומדרשו, אפילו עניני (נ”א עצי) (יש מפרשים לשון עצה, שמדברים ביחידות וזהו עצי) עריסותינו  (ק) גלה לנו: ונגד לו. שיש לנו  (ר) אב ואח: על פי הדברים האלה. על פי שאלותיו אשר שאל, הוזקקנו להגיד: כי יאמר. אשר יאמר, כי משמש בלשון אם, ואם משמש בלשון אשר, הרי זה שמוש אחד מארבע לשונות שמשמש כי, והוא אי, שהרי כי זה כמו אם, כמו עד אם דברתי דברי: {ח} ונחיה. נצנצה בו רוח הקדש,  (ש) על ידי הליכה זו תחי רוחך, שנאמר ותחי רוח יעקב אביהם: ולא נמות. ברעב, בנימין ספק יתפש ספק לא יתפש, ואנו כלנו מתים  (ת) ברעב אם לא נלך, מוטב שתניח את הספק ותתפוש את הודאי: {ט} והצגתיו לפניך. שלא אביאנו אליך מת כי אם חי: וחטאתי לך כל הימים. לעולם הבא: {י} לולא התמהמהנו. על ידך, כבר היינו שבים עם שמעון, ולא נצטערת  (א) כל הימים הללו: {יא} אפוא. כל לשון אפוא לשון יתר הוא, לתקן המלה בלשון עברי, אם כן אזדקק לעשות שאשלחנו עמכם, צריך אני לחזור ולבקש איה פה תקנה ועצה להשיאכם, ואומר אני זאת עשו: מזמרת הארץ. מתורגם מדמשבח בארעא, שהכל מזמרים עליו כשהוא בא לעולם: נכאת. שעוה. בראשית רבה (צא, יא.)בטנים. לא ידעתי מה הם, ובפירוש א”ב של רבי מכיר ראיתי, פושטציא”ס, ודומה לי שהם אפרסקין (שפירזיכע){יב} וכסף משנה. פי שנים כראשון: קחו בידכם. לשבור אוכל שמא  (ב) הוקר השער: אולי משגה הוא. שמא הממונה על הבית שכחו שוגג: {יד} ואל שדי. מעתה אינכם חסרים כלום אלא תפלה,  (ג) הריני מתפלל עליכם: ואל שדי. שדי בנתינת רחמיו, וכדי היכולת בידו ליתן, יתן לכם רחמים, זהו פשוטו. ומדרשו, מי שאמר לעולם די, יאמר די לצרותי, שלא שקטתי מנעורי, צרת לבן, צרת עשו, צרת רחל, צרת דינה, צרת יוסף, צרת שמעון, צרת בנימין: ושלח לכם. ויפטר לכון כתרגומו, יפטרנו מאסוריו, לשון לחפשי ישלחנו, ואינו נופל בתרגום לשון וישלח, שהרי לשם הם הולכים אצלו: את אחיכם. זה שמעון: אחר. רוח הקודש נזרקה בו (ב”ר צא, ז.), לרבות יוסף: ואני. עד שובכם אהיה  (ד) שכול מספק: כאשר שכלתי. מיוסף ומשמעון: שכלתי. מבנימין: {טו} ואת בנימין. מתרגמינן ודברו ית בנימין, לפי שאין לקיחת הכסף ולקיחת האדם שוה בלשון ארמי, בדבר הנקח ביד מתרגמינן ונסיב, ודבר הנקח בהנהגת דברים מתרגמינן ודבר: {טז} וטבח טבח והכן. כמו ולטבוח טבח ולהכן, ואין טבוח לשון צווי, שהיה לו לומר  (ה) וטבח: בצהרים.  (ו) זה מתורגם בשירותא, שהוא לשון סעודה ראשונה בלשון ארמי ובלע”ז דיזנ”ר, ויש הרבה בגמרא, שדא לכלבא שירותיה, בצע אכולא שירותא (ברכות לט:), אבל כל תרגום של צהרים טיהרא: {יח} וייראו האנשים. כתוב הוא בשני יודי”ן, ותרגומו ודחילו: כי הובאו בית יוסף. ואין דרך שאר הבאים לשבור בר ללון בבית יוסף כי אם בפונדקאות שבעיר. וייראו שאין זה אלא לאספם אל משמר: אנחנו מובאים. אל תוך הבית הזה: להתגולל. להיות מתגלגלת עלינו עלילת הכסף, ולהיותה נופלת עלינו. ואונקלוס שתרגם ולאסתקפא  (ז) עלנה, הוא לשון להתעולל, כדמתרגמינן עלילות דברים, תסקופי מלין, ולא תרגמו אחר לשון המקרא, ולהתגולל שתרגם לאתרברבא,  (ח) הוא לשון גלת הזהב (קהלת יב, ו.), והצב גלתה העלתה (נחום ב, ח.), שהוא לשון מלכות: {כ} בי אדוני. לשון בעיא ותחנונים, הוא בלשון ארמי בייא בייא (סנהדרין סד.)ירד ירדנו. ירידה  (ט) הוא לנו, רגילים היינו לפרנס אחרים, עכשיו אנו צריכים לך (ב”ר צב, ד.){כג} אלהיכם. בזכותכם, ואם אין זכותכם כדאי, אלהי אביכם, בזכות אביכם נתן לכם מטמון: {כד} ויבא האיש. הבאה אחר הבאה, לפי שהיו דוחפים אותו חוץ, עד שדברו אליו פתח הבית, ומשאמר להם שלום לכם, נמשכו ובאו אחריו: {כה} ויכינו. הזמינו, עטרוהו בכלים נאים: {כו} הביתה. מפרוזדור לטרקלין. (נראה דיוקו דרש”י מהביתה בתראה, ויביאו לו את המנחה אשר בידם הביתה, דקשה לו הלא כבר הובאו ביתו של יוסף, אלא על כרחך צריך לומר מפרוזדור לטרקלין, ודו”ק){כח} ויקדו וישתחוו. על שאלת שלום. קידה כפיפת קדקד,  (י) השתחואה משתטח לארץ: {כט} אלהים יחנך בני. בשאר שבטים שמענו חנינה, אשר חנן אלהים את עבדך, ובנימין עדיין לא נולד, לכך ברכו יוסף בחנינה: {ל} כי נכמרו רחמיו. שאלו יש לך אח מאם, אמר לו אח היה לי ואיני יודע היכן הוא, יש לך בנים, אמר לו יש לי עשרה, אמר לו ומה שמם, אמר לו, בלע ובכר וכו’, אמר לו מה טיבן של שמות הללו, אמר לו כלם על שם אחי והצרות אשר מצאוהו, בלע, שנבלע בין האומות. בכר, שהיה בכור לאמו. אשבל, ששבאו אל. גרא, שנתגייר באכסניא. ונעמן, שהיה נעים ביותר. אחי וראש, אחי היה וראשי היה. מפים, מפי אבי למד. וחפים, שלא ראה חופתי ולא ראיתי אני חופתו. וארד, שירד לבין האומות, כדאיתא במס’ סוטה (לו:), מיד נכמרו רחמיו: נכמרו. נתחממו, ובלשון משנה על הכומר של זיתים (בבא מציעא עד.), ובלשון ארמי במכמר בשרא (פסחים נח.), ובמקרא עורנו כתנור נכמרו, נתחממו ונקמטו קמטים קמטים, מפני זלעפות רעב. כן דרך כל עור כשמחממין אותו נקמט ונתכווץ: {לא} ויתאפק. נתאמץ, והוא לשון ומזיח אפיקים רפה (איוב יב, כא.), וכן אפיקי מגנים (שם מא, ז.), חוזק: {לב} כי תועבה היא. דבר שנאוי הוא למצרים לאכול את העברים, ואונקלוס נתן טעם לדבר: {לג} הבכר כבכרתו. מכה בגביע וקורא, ראובן שמעון לוי יהודה יששכר וזבולון בני אם אחת, הסבו כסדר הזה שהוא סדר תולדותיכם, וכן כולם, כיון שהגיע לבנימין, אמר, זה אין לו אם ואני אין לי אם, ישב אצלי: {לד} משאות. מנות: חמש ידות. חלקו עם אחיו, ומשאת יוסף ואסנת, ומנשה ואפרים: וישכרו אמו. ומיום שמכרוהו לא שתו יין ולא הוא שתה יין, ואותו היום שתו (ב”ר צב, ה.):

מקץ פרק-מד

{ב} גביע. כוס ארוך,  (כ) וקורין לו מדרינ”ש (רעמר){ז} חלילה לעבדיך. חולין הוא לנו, לשון גנאי. ותרגום חס לעבדיך, חס מאת הקב”ה יהי עלינו  (ל) מעשות זאת, והרבה יש בגמרא חס ושלום: {ח} הן כסף אשר מצאנו. זה אחד מעשרה קל וחומר האמורים בתורה, וכלן מנויין בבראשית רבה (צב, ז.){י} גם עתה כדבריכם. אף זו מן הדין אמת,  (מ) כדבריכם כן הוא, שכלכם חייבים בדבר, עשרה שנמצאת גניבה ביד אחד מהם כלם נתפשים, אבל אני אעשה לכם לפנים משורת הדין, אשר ימצא אתו יהיה לי עבד: {יב} בגדול החל. שלא ירגישו שהיה יודע היכן הוא: {יג} ויעמס איש על חמורו. בעלי זרוע היו, ולא הוצרכו לסייע זה את זה לטעון: וישובו העירה. מטרפולין היתה, והוא אומר העירה, העיר כל שהוא, אלא שלא היתה חשובה בעיניהם אלא כעיר בינונית של עשרה בני אדם לענין המלחמה: {יד} עודנו שם. שהיה ממתין להם: {טו} הלא ידעתם כי נחש ינחש וגו’. הלא ידעתם כי איש חשוב כמוני יודע לנחש, ולדעת מדעת ומסברא ובינה  (נ) כי אתם גנבתם הגביע: {טז} האלהים מצא. יודעים אנו שלא סרחנו, אבל מאת המקום נהיתה להביא לנו זאת, מצא בעל חוב מקום לגבות שטר חובו: ומה נצטדק. לשון צדק, וכן כל תיבה שתחלת יסודה צד”י והיא באה לדבר בלשון מתפעל או נתפעל, נותן טי”ת במקום תי”ו, ואינו נותנה לפני אות ראשונה של יסוד התיבה, אלא באמצע אותיות העיקר, כגון נצטדק מגזרת צדק, ויצטבע מגזרת צבע, ויצטירו מגזרת ציר אמונים, הצטיידנו מגזרת צדה לדרך. ותיבה שתחלתה סמ”ך או שי”ן כשהיא מתפעלת, התי”ו מפרדת את אותיות העיקר כגון, ויסתבל החגב (קהלת יב, ה.), מגזרת סבל. מסתכל הוית בקרניא (דניאל ז, ח.), מגזרת סכל. וישתמר חקות עמרי (מיכה ו, טז.), מגזרת שמר. וסר מרע משתולל (ישעיה נט, טו.), מגזרת מוליך יועצים שולל (איוב יב, יז.). מסתולל בעמי (שמות ט, יז.), מגזרת דרך לא סלולה (ירמיה יח, טו.)

קרדיט: סדר רש”י על פרשת מקץ שייך לתורת אמת.

מפרשים על פרשת מקץ

שניים מקרא ואחד תרגום על התורה | פרשת יהדות

שניים מקרא ואחד תרגום – מקץ

{א} וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים וּפַרְעֹה חֹלֵם וְהִנֵּה עֹמֵד עַל הַיְאֹֽר:  מ  וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים וּפַרְעֹה חֹלֵם וְהִנֵּה עֹמֵד עַל הַיְאֹֽר:  ת  וַהֲוָה מִסּוֹף תַּרְתֵּין שְׁנִין וּפַרְעֹה חָלֵם וְהָא

תרגום יונתן על התורה | פרשת יהדות

תרגום יונתן על פרשת מקץ

{א} ויהי וַהֲוָה מִסוֹף תַּרְתֵּין שְׁנִין עָאל דוּכְרָנָא דְיוֹסֵף קֳדָם מֵימְרָא דַיְיָ וּפַרְעה הֲוָה חָלִים וְהָא קָאִי עַל נַהֲרָא: {ב} וְהָא מִן נַהֲרָא סַלְקַן שְׁבַע תּוֹרָתֵי שַׁפִּירָן לְמֵיחֲמֵי

דעת זקנים על התורה | פרשת יהדות

דעת זקנים על פרשת מקץ

{א}ויהי מקץ. פרש”י לשון סוף כתרגומו. ולכך הוצרך לפרש כן לפי שמצינו מקץ שהוא תחלה דכתיב בירמיה מקץ שבע שנים תשלחהו חפשי גבי עבד עברי. והתם

כלי יקר על התורה | פרשת יהדות

כלי יקר על פרשת מקץ

{א}ויהי מקץ שנתים ימים. לפי שלא פורש במקרא מתי התחילו שתי שנים אלו על כן ארז”ל (בר”ר פט.ב) ששתי שנים אלו הוזקק להיות אסור בבית הסהר יותר מן

אבן עזרא על התורה | פרשת יהדות

אבן עזרא על פרשת מקץ

{א}ויהי מקץ. לא פי’ הכתוב תחלת זה החשבון. וכן ויהי מקץ ארבעים שנה. וכן ובעוד ששים וחמש שנה. ויהי בשלשים שנה. ויתכן להיות שזה החשבון

בעל הטורים על התורה | פרשת יהדות

בעל הטורים על פרשת מקץ

{א}ויהי מקץ. נאמר כאן מקץ ונאמר באברהם מקץ עשר שנים מה להלן עשר אף כאן לסוף עשר שנים ופירוש ויהי מקץ דהיינו לסוף עשר ועוד

שפתי חכמים | פרשת יהדות

שפתי חכמים על פרשת מקץ

{א}א דבר פשוט דלשון קץ כתרגומו מסוף הוא, אבל קשה ימים דכתיב בקרא למה לי, בשלמא אי לשון מקץ לאו לשון סוף הוא אלא לשון מקצת,

רמב"ן על התורה | פרשת יהדות

הרמב”ן על פרשת מקץ

{א}על היאור. כל שאר נהרות אינם קרוים יאורים חוץ מנילוס מפני שכל הארץ עשויה יאורים יאורים בידי אדם ונילוס עולה בתוכם לשון רש”י אבל אונקלוס

אור החיים על הפרשה | פרשת יהדות

אור החיים על פרשת מקץ

א}ויהי מקץ. טעם אומרו לשון צער. כי עתה יתחיל לסובב סיבת גלות מצרים. והגם שהגלות כבר נגזרה גזירתו משנים קדמוניות, הלא אמרו רבותינו כי לא

חידושי תורה על פרשת מקץ

סוד הפותר | פרשת יהדות

סוד הפותר

וְעַתָּה יֵרֶא פַרְעֹה אִישׁ נָבוֹן וְחָכָם וִישִׁיתֵהוּ עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם: (פרשת מקץ מא. לג’). עמדו המפרשים על הבנת פסוק זה, לכאורה מי ביקש מיוסף לתת

ניצול העוה"ז לעוה"ב | פרשת יהדות

ניצול העוה”ז לעוה”ב

וְעַתָּה יֵרֶא פַרְעֹה אִישׁ נָבוֹן וְחָכָם וִישִׁיתֵהוּ עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם: (פרשת מקץ מא. לג’). לאחר שפתר יוסף לפרעה את החלום, הוא מציע לו לקחת איש

תשועת ה' כהרף עין | פרשת יהדות

תשועת ה’ כהרף עין

וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וַיִּקְרָא אֶת יוֹסֵף וַיְרִיצֻהוּ מִן הַבּוֹר וַיְגַלַּח וַיְחַלֵּף שִׂמְלֹתָיו וַיָּבֹא אֶל פַּרְעֹה: (פרשת מקץ מא-יד). יוסף, נער צעיר, קרבן עלילת שווא, הוטל לבור

ויריצהו מן הבור | פרשת יהדות

ויריצהו מן הבור

וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וַיִּקְרָא אֶת יוֹסֵף וַיְרִיצֻהוּ מִן הַבּוֹר וַיְגַלַּח וַיְחַלֵּף שִׂמְלֹתָיו וַיָּבֹא אֶל פַּרְעֹה: (פרשת מקץ מא-יד). שתים עשרה שנה היה יוסף כלוא בבור השבי:

להמחיש את עניני העולם עם העולם הבא | פרשת יהדות

להמחיש את עניני העולם עם העולם הבא

וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים…: (פרשת מקץ מא-א) אמר רבא, בשעה שמכניסין אדם לדין אומרים לו: נשאת ונתת באמונה, קבעת עתים לתורה, עסקת בפו”ר, צפית לישועה,

תוכן עניינים
אהבתם? שתפו ברשת!
שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב telegram
תכנים חדשים שעלו לאתר
קידוש שישי | פרשת יהדות
קידוש שישי

קידוש שישי נוסח קידוש שישי המלא עם ניקוד ובאותיות גדולות שָׁלוֹם עֲלֵיכֶם מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת מַלְאֲכֵי עֶלְיוֹן מִמֶּלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בּוֹאֲכֶם לְשָׁלוֹם מַלְאֲכֵי

קדיש | פרשת יהדות
קדיש

קדיש קריאת קדיש (יתום) בנוסח עדות המזרח, אשכנז ותימן. קריאת קדיש בנוסח: קדיש נוסח עדות המזרח יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵיהּ רַבָּא.בְּעָלְמָא דִּי בְרָא, כִרְעוּתֵהּ. וְיַמְלִיךְ מַלְכוּתֵהּ,

שיר למעלות | פרשת יהדות
שיר למעלות

שיר למעלות קריאת פרק שיר למעלות (פרק קכא’ בתהילים) לכל צרה ובקשה. שִׁיר לַמַּעֲלוֹת אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים מֵאַיִן יָבֹא עֶזְרִי:עֶזְרִי מֵעִם ה’ עֹשֵׂה שָׁמַיִם

פרשת המן | פרשת יהדות
פרשת המן

פרשת המן נוסח פרשת המן המלא עם ניקוד ובאותיות ברורות לקריאה נעימה יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְהֹוָה אֱלהֵינוּ וֵאלהֵי אֲבוֹתֵינוּ שֶׁתַּזְמִין פַּרְנָסָה לְכָל עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל

סגולות | פרשת יהדות
סגולות

סגולות סגולות ביהדות לכל ישועה תפילת השל”ה פיטום הקטורת פרשת המן מזמור לתודה

מעוניינים לפרסם כתבה? השאירו פרטים!
Translate »
שינוי גודל גופנים
ניגודיות