כלי יקר על התורה | פרשת יהדות

כלי יקר על פרשת מקץ

{א}ויהי מקץ שנתים ימים. לפי שלא פורש במקרא מתי התחילו שתי שנים אלו על כן ארז"ל (בר"ר פט.ב) ששתי שנים אלו הוזקק להיות אסור בבית הסהר יותר מן הנגזר עליו מפני שתלה בטחונו בשר המשקים שנאמר (תהלים מ.ה) אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו ולא פנה אל רהבים אלו המצרים שנקראו רהב. ויש להקשות מה זה שאמר אשר שם ה' מבטחו הוה ליה למימר אשר שם בה' מבטחו, כמ"ש (ירמיה יז.ז) ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו, ומלבד הכפל שבפסוק זה צריך הלשון גם כן תיקון במ"ש והיה ה' מבטחו, ועוד קשה למה קרא למצרים רהבים ולא קראם בשם המפורסם.
והקרוב אלי לומר בזה, שבנוהג שבעולם שאדם שיש לו איזו מעלה ביתר שאת על חבירו אינו זוכר את חבירו הקטן מערכו ובל ישא את שמו על שפתיו מצד רום לבבו, וזו היא טענת הפילוסופים על השי"ת לאמר שלגודל רוממותו ית' אינו משגיח בשפלים בכל מה שתחת גלגל הירח, ולבטל דיעה נפסדה זו נאמר (ש"א ב.ג) אל תרבו תדברו גבוה גבוה יצא עתק מפיכם כי אל דיעות ה' ולו נתכנו עלילות, ר"ל אל תדברו שמצד שהקב"ה גבוה מעל כל גבוהים אין לו ידיעה בפרטי מעשינו, כי אל דעות ה' שיש לו ידיעה בכולם ולו נתכנו כל עלילות מעשה איש. וכדי לאמת דבר זה שהקב"ה שוכן את דכא ושפל רוח, צירף הקב"ה בשמו הגדול ית' ארבע אותיות של מספר מועט יותר מכל האותיות שבאלפ"א ביתא, כשתכתוב יו"ד ה"א וי"ו ה"א הסתכל בכל האותיות כשתכתבם במלואם לא תמצא שום אות שיעלה למספר מועט כמו אלו. וכן אמרו רז"ל (מגילה יא.) א"ר יוחנן כל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה שם אתה מוצא ענותנותו כו' מן הכתובים שנאמר (תהלים סח.ה) סולו לרוכב בערבות ביה שמו, ר"ל שבחוהו ביה שמו כי עם היותו רוכב בערבות גבוה מכל אע"פ כן יה שמו, שהם האותיות הקטנים במספר והתיבה רק בעלת שני אותיות דהיינו המועט בצירוף האותיות וכל זה מופת על ענותנותו ית'.
ולפי זה מהות השם הגדול, הוא מופת ובטחון לתחתונים שהקב"ה זוכרם ומשגיח בהם, שלא יהיה פתחון פה אל המערער לומר שלגודל רוממותו יתברך עזב ה' את הארץ, ולא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם שאינו משגיח וזוכר את מי שהוא למטה ממנו במדריגה. על שני הנחות אלו נאמר פסוק זה, על הנחה ראשונה שיבטח בה' אמר אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו, כי מהות השם הגדול וקטנותו הוא מבטחו שהשם יתברך מתחבר לשפלים, לכך לא נאמר בה' כי ה' דהיינו מהות השם הוא מבטחו, ועל זה אמר ברוך הגבר אשר יבטח בה' ובמה יהיה בטוח, על זה אמר והיה ה' מבטחו מהות השם הוא מבטחו. ועל הנחה שניה שלא לבטוח באדם כי רום לבבו מביאו לידי שכחה ע"ד ורם לבבך ושכחת את ה', אמר ולא פנה אל רהבים כי רהב הוא לשון רום לב וגסות רוח, כי אין לפנות פני מבטחו אל ב"ו כי מצד רהבו וגסות רוחו אינו פונה אל הבוטח אליו, כמ"ש ולא זכר שר המשקים את יוסף מצד שנעשה שר המשקים והושב על כנו ונעשה שר וחשוב ע"כ לא זכר את יוסף, כי היה בעינו נבזה ושפל אנשים ע"כ קרא למצרים רהבים. ומה שנגזר על יוסף להיות אסור ב' שנים לפי שחטא זה הוא כפול כמ"ש (ירמיה יז.ה) ארור הגבר אשר יבטח באדם ושם בשר זרועו ומן ה' יסור לבו. לפיכך נגזר שנה אחת כנגד הבטחון באדם כי זמן השכחה שנה כמת המשתכח מלב אחר שנה, ועוד שנה אחת כנגד ומן ה' יסור לבו.
ויתכן לפרש עוד בפסוק והיה ה' מבטחו, לפי שכמה מדריגות יש במדת הבטחון זכרם רבינו בחיי בפרשה זו, ומדריגה אחרונה הוא הבוטח בה' בלא סבה שלא יחשוב לומר הקב"ה יעשה לי דבר זה ע"י סבה זו, לפי שאין האדם יודע איזו סבה לטובתו כי אולי יחשוב אדם שדבר זה סבה למציאת מבוקשו, ויכול להיות שהוא הפך מן כאשר זמם, על כן נאמר (תהלים לז.ה) ובטח עליו והוא יעשה ר"ל הקב"ה יעשה הסבות אשר יראו טוב בעיני השם יתברך, ולא אתה תבחר בהם, ואילו נאמר בכל מקום בטח בה' הייתי אומר שיתלה הבטחון באיזו סבה, ע"כ נאמר והיה ה' מבטחו ר"ל השם עצמו מבטחו בזולת סבה. ומזה המין היה בטחונו של יוסף שבלי ספק בטח בה', זולת שתלה הסבה בשר המשקים. על כן הראו לו מן השמים שאין זה סיבת גאולתו מה שחשב הוא כי אם עצת ה' היא תקום.
והנה עמד על היאור. ופרעה אמר על שפת היאור, בחלומו ראה שבע פרות אחרות עולות אחריהן מן היאור, ופרעה לא הזכיר מן היאור, בחלומו נאמר ותעמודנה אצל הפרות, ופרעה לא הזכיר זה. וכפי הפשט לא הזכיר זה כדי שלא יבין יוסף שלא היו נראין רעות כ"א בשעה שעמדו אצל הטובות, אבל כשלא עמדו אצליהם לא היו נראין רעות כל כך, לפי שלא היו רעות כ"א בערך הטובות, ע"כ לא הזכיר פרעה זה כדי שיבין שהיו רעות מצד עצמם, וכדי לחזק הענין אמר במקום זה לא ראיתי כהנה בכל ארץ מצרים לרוע, כי זה מורה שנראו רעות גם מצד עצמם, וכן פתר יוסף את זה באמרו ונשכח כל השבע, שלא תאמר שלא יהיה רעב ממש אלא למי שזוכר שני השבע ורואה כנגדם ההעדר בשני הרעב, אבל למי שאינו זוכר שני השבע לא יהיה בעיניו הרעב גדול כ"כ, ע"כ אמר ונשכח כל השבע לפי שהיו שני רעב רעים מצד עצמם אפילו בעיני מי שאינו זוכר שני השבע. פרעה ראה יפות מראה ובריאות בשר וליוסף אמר כי ראה בריאות בשר ויפות תאר, ויש בזה שני שנויים דהיינו שנוי הלשון ממראה לתואר, והיפוך הלשון לזכור בריאות בשר בתחלה, וכן נמצאו הרבה שינויים בסיפור חלומו ממה שראה.
ואומר אני ליישב כולם, בהצעה אחת לקוחה מדברי המפרשים, שפרעה היה מחזיק את היאור לאלוה, וע"כ לא רצה לומר הנני עומד על היאור כי רצה לחלוק כבוד לאלוהו, ובזה יתורצו כל השנויים הנזכרים, כי מטעם זה לא רצה לומר שהפרות הרעות עלו מן היאור, כי לא רצה לייחס שום דבר רע לאלוהו בחשבו כי הוא מושל על הטובות לבד וממנו לא יצא דבר רע ואולי חשב שיש אלוה אחר מושל על הרעות כדעת המאנ"י שהביא בעקידה פרשת ואתחנן, ואולי שעל זה אמר פרעה (שמות י.י) ראו כי רעה נגד פניכם. שהמושל על הרעות נגד פניכם, וז"ש (ש"א ב.ג) אל תרבו תדברו גבוה גבוה לומר ששני גבוהים יש אחד מושל על הטובות ואחד על הרעות, לכך אמר מיד ה' ממית ומחיה מוריש ומעשיר ר"ל פועל כל ההפכים והכל יוצא מאתו יתברך, וכן נאמר (דברים לב.לט) ראו כי אני אני הוא וגו', אני אמית ואחיה מחצתי ואני ארפא וכפל אני אני דוגמת כפל גבוה גבוה.
והנה מטעם זה, לא אמר פרעה ותעמודנה אצל הפרות ותאכלנה, לפי שהיה משמע מזה כאילו עשו מלחמה ביניהם עד כי הגדיל המושל על הרעות ע"כ תאכלנה הפרות הרעות את הטובות, כי לשון ותעמודנה מורה שלא באו לכתחלה להכנס בתוך הרעות כדי להשביעם ולבטל רעבונם, שהרי עמדו אצלם אם כן היה דעתם לעמוד, זולת שגברו עליהן הרעות ובלעו אותם בעל כרחם, וזה גנאי לאלוהו שלא היה בו כח להציל את הטובות המושפעות מאתו. ע"כ שינה פרעה ואמר ותבאנה אל קרבנה, ורצה בזה שמעצמם מרצונם הטוב נכנסו אל תוך הרעות להשביע רעבונם, וכל זה ממדת טובו של אלהות שלו שרצה להיטיב ולתקן הרעות, וא"כ לא באו לכתחילה כי אם כדי לבא אל קרבנה ולא כדי לעמוד שמה ע"כ לא אמר ותעמודנה אצל הפרות, והעיד שלא הועיל כלום כי לא נודע כי באו אל קרבנה ומראיהן רע כבתחילה, לפי שהיו בתכלית הרוע וע"כ הוצרך להעיד, לא ראיתי כהנה בכל ארץ מצרים לרוע. וי"א שהזכיר זה שלא יאמר שקודם הלילה ראה פרות רעות כאלו והיה מתפעל מראיית חידוש כזה ע"כ בא לו חלום זה, כי כך המנהג שמה שאדם רואה דבר חידוש ביום ומהרהר בו נראה אליו בחלום, ע"כ אמר לא ראיתי כהנה בכל ארץ מצרים לרוע, וזה מופת שחלום זה מן החלומות הצודקים.
והנה ענין יפות מראה ותואר, יש אומרים שלא יצדק זה בבהמות כ"א במין האנושי ע"כ שינה ממראה לתואר וע"כ פירש"י שהוא סימן לבריות. ולי נראה שאין הדבר כן שהרי הפסוק אמר כן שהראו לו יפות מראה א"כ ודאי שייך הוא גם בבהמות, ועוד וכי מראין לאדם דבר שאינו בנמצא כגון פילא דעייל בקופא דמחטא, אלא ודאי ששייך גם בבהמות והוא כשכל אבריה מליאות בשר ואינה כחושה זהו יפוי מראה שלה, ובריאות בשר הוא פירוש על יפות מראה כי זולת זה במה יוודע איפה אם הבשר בפנים בריא או חולה, אם לא על יפוי מראה שלה המעיד על בריאות הבשר שבפנים, והתואר הוא ענין אחר שאינו תלוי בבריאת הבשר כמו שפירש"י על פסוק ורחל היתה יפת תואר ויפת מראה. (ויצא כט.יז) כי ענינו צורת הפרצוף, דרך משל אם אין החוטם עקום או ארוך מן הראוי להיות, וכן העינים ושפתים וכיוצא בהם, והנה פסוק זה אומר שראה מן היאור עולות שבע פרות יפות מראה ובריאות בשר וזה דבר טבעי, אע"פ שאין ביאור כח אלהי מכל מקום פעולתו הטבעית היא שהמים משקים הארץ וגורמים להצמיח חציר לבהמה עד שיהיו דשנים ורעננים, אבל אין ביאור כח לעשותם יפות תואר בחוטם ועינים ופה שיהיו ישרים ולא עקומים ולא גדולים או קטנים מן הראוי להיות, כי זהו פועל אלהי אשר עשה את כל ברואיו ישרים בתוארם. ופרעה לכבוד אלוהו לסברתו הנבערה שחשב שיש ביאור כח אלוה ע"כ יחס כוח זה לאלוהו לומר שעלו מן היאור בריאות בשר ויפות תואר, לומר לך לא זו שהעלה בריאות בשר שזה אינו חידוש כל כך כי כל הימים יכולין לעשות זה בטבעם, אלא אפילו יפות תואר גרם ג"כ היאור כי הוא בראם על תכונה זו לפי דעתו, ע"כ הקדים בסיפור זה בריאות בשר ליפות תואר, דרך לא זו אף זו ואצל הרעות הפך הדברים ואמר דלות ורעות תואר ודקות בשר לומר לא זו שהיו רעות תואר ומראיהן משונה, כי זה אין בו כל כך נפקותא והעדר הפעולה אינו חידוש כל כך, אלא היו אפילו רקות בשר כנגד הטבע ויש בו נפקותא.
וראיה ברורה לדברינו, מ"ש פרעה ותאכלנה הפרות הדקות והרעות את שבע פרות הראשונות הבריאות, למה לא הזכיר ענין התואר בשום אחד מהם, לא בטובות ולא ברעות, אלא ודאי לפי שאינו מעלה ומוריד לענין הבריאות והאכילה, כי לא היו רעבים ביותר מצד היותם רעות תואר, כי אם מצד היותם רעות מראה דהיינו כחושים, גם לא אכלו את הטובות מצד היותם יפות תואר כי אם מצד היותם בריאות בשר דהיינו יפות מראה, ומ"ש ותאכלנה הפרות ולא אמר שבע הפרות, לפי ששבע שני הרעב לא היו רצופים שהרי משבא יעקב אחר שנתים פסק הרעב וחזר במותו, כמו שיתבאר לקמן פרשת ויחי בגורן האטד בע"ה (מט.י).
ומה שהוסיף לשון צנומות בשבלים, לפי שאינו דומה שמיעה לראיה כי פרעה ראה שבלים דקות, ויש לפעמים שבלים דקות שיש בהם גרגרים דקים, ופרעה ראה אותם בעיניו שהיו רקים ולא היה בהם גרגרים כלל, והיה מתירא שמא יוסף יטעה בלשון דקות כי לא ראה אותם, זולת מה ששמע מן פרעה, ע"כ פירש לו צנומות אני ראיתי שלא היה בהם כ"א המוץ, ובזה יתורצו כל הספיקות שנתחבטו בהם רוב המפרשים והוא דבר יקר. ויתר עניני החלום יתבארו בסמוך בעזרת השם.
{ב}והנה מן היאור עולות שבע פרות וגו'. לפי שבריאות הפרות תלוי בבריאות הבריות, כי מרעה אחד לבריות ולפרות, ובזמן שכלה לבהמה מן השדה כלה גם לאדם, כי מתחילה ונתתי לבהמתך ואח"כ ואכלת ושבעת, ועוד שאם אין הבהמה בריאה וטובה מי יחרוש בבקרים. ויפות מראה יכול להיות שקאי על עיני הפרות שהיו להם עינים יפות, וזה סימן לבריות שיהיו עיניהם יפים זה לזה, כי בזמן שעין בריה צרה בחברתה נראה הדבר בעינים, אם הוא רואה את חבירו בעינים שוחקות או בעינים זעומות דהיינו רעות מראה.
{ג}והנה שבע פרות אחרות, קראם אחרות לפי שנאמר (תהלים קמז.יד) השם גבולך שלום חלב חטים ישביעך, וכך משלם שערי מכדא נקיש ואתי תיגרא, (בבא מציעא נט.) וכל אחד נעשה אחר לחבירו חלק לבם ואינן לאחדים, ומטעם זה נאמר בשבלים הטובות עולות בקנה אחד, המורה על האחדות וממילא נשמע שברעות אינן אחדות, וכן בפרות הזכיר אחרות ברעות וממילא נשמע שבטובות אין אחרות אלא אחדות. ד"א לכך קראן אחרות לפי שכל שנה ושנה היתה קללתה מרובה משל חברתה כי הרעב הולך וגובר, ע"כ היתה כל שנה כשנה אחרת, אבל שני הטובה כולם שוים לטובה. ד"א לפי שהם ימי צער על כן נראו ימים רבים, אבל השנים הטובות היו כימים אחדים באהבה בתענוגים.
ותעמודנה אצל הפרות. הורה שהפרות היו כל כך רעות וכחושות עד שכמעט לא היה להם כח לעמוד על רגליהם, ומה שעמדו היינו לפי שהיו אצל הפרות הטובות שהחזיקו בידם, וזה סימן שלא היה לבריות תקומה ועמידה בשני הרעב אם לא מצד היותם אצל השנים הטובות סמוכות להם, ע"כ היה סעד וסמך לשני הרעב מן שני השובע, וכמ"ש ותאכלנה הפרות הרעות לרמז שבשני הרעב יאכלו מן תבואת שני השבע.
{ה}ויישן ויחלום שנית. לא נאמר ויחלום עוד אלא שנית, להורות שחלום אחד הוא ונשנה פעמים. והנה שבע שבלים עולות בקנה אחד. ואצל הרעות לא נאמר בקנה אחד, לפי ששבע שני השובע היו רצופים בזה אחר זה ע"כ עלו בקנה אחד המצרפם, אבל שבע שני הרעב לא היו רצופים כי אחר שנתים ימים כשבא יעקב פסק הרעב וחזר במותו ע"כ לא נאמר בקנה אחד, ועוד שזה מורה על רבוי התבואה שאפילו קנה אחד יצמיח שבעה שבלים וטובות ותרתי לטיבותא, והרעות היה בהם תרתי לריעותא שצמחו אחד אחד, ועוד שהיו שדופות קדים, ויקץ פרעה והנה חלום, כי גם הוא הבין שחלום אחד הוא.
{ח}ויהי בבוקר וגו'. מהרי"א כתב שחלומות של בוקר צודקים ביותר על כן ותפעם רוחו, כי הרגיש שיש בהם ממש.
ויספר פרעה להם את חלומו ואין פותר אותם לפרעה. חלומו משמע חלום אחד, מדלא קאמר חלומותיו, ואין פותר אותם שנים במשמע מדלא קאמר אותו. ונ"ל לפירש"י שאמרו לו שבע בנות אתה קובר, וקשה לי למה לא הזכיר רש"י גם מה שנזכר (בב"ר פט.ו) שאמרו לו שבע אפרכיות אתה כובש, שבע ימרדו בך, ע"כ קרוב בעיני לפרש כי רצה לתקן שינוי לשון זה, כי פרעה ספר להם חלומו כי לדעתו היה נראה שהכל חלום אחד, והיה נעלם מעיניו ענין השנות החלום, ע"כ אמר ואין פותר אותם לפרעה שלא יוכלו לפתור אותם, ר"ל מדוע נראה אליו הדבר פעמים ובפנים שונות, זהו הדבר שלא יוכלו לפתור לו.
דבר אחר, החרטומים נתנו לו טעם על השנות החלום לפי שהבנות יש מהם שני תועליות. א' הוא, שתכליתם לשם פריה ורביה לבעליהן, התועלת השני הוא, שהם מצילין את בעליהם מן החטא כי מטעם זה נמשלה האשה אל הלחם, כמו שבארנו למעלה בפר' וישב בפסוק כי אם הלחם אשר הוא אוכל (לט.ו) לפי שאבר קטן יש באדם משביעו רעב, ודווקא בביאה של עבירה כי עיקר טעם ביאה לעוברי עבירה ע"כ יצרו מרעיבו, אבל אשתו משביעו כלחם זה המשביע, וע"ש ענין זה חשבו החרטומים ודאי שני חלומות אלו ענינם אחד, ולמה בא החלום ברוב ענין, אלא ודאי שיוליד שבע בנות וישיאם לאנשים ויהיו פרים ורבים וזהו הוראת לשון שבע פרות על שם שפרות ורבות, ויהיו לבעליהן כלחם זה העשוי מן השבלים, וזהו ענין שבע שבלים, ולפי זה היטיבו לראות אך שאין פותר אותם אותן שני תועליות לפרעה, כי היה קשה לו למה הראה ה' כזאת דוקא לפרעה, הלא הרבה בני אדם מולידין בנות ולמה לא הראה להם ה' כזה, זה"ש שלא היה קולן נכנסים באזניו ר"ל למה השמיע ה' לאזניו דווקא כזה ולא לזולתו, בשלמא לפתרונו של יוסף אתי שפיר כי המלך בידו סיפק לעשותו ולתקן פרצת הרעב, זה"ש ואין פותר אותם לפרעה שלא יכלו לפתור למה הראה ה' שני תועליות אלו לפרעה דווקא ולא הראה כן לזולתו, כי בכל משיא בתו נמצאו שני תועליות אלו ומה נשתנה פרעה מזולתו.
אך לפי מדרש הרבתי, שאמרו לו שני פתרונים הבנות והאפרכיות נראה לפרש שהבינו שהשבלים מרמזים על הבנות ע"ד קראן לו ויאכל לחם (שמות ב.כ) כ"א הלחם אשר הוא אוכל. והפרות רמז לכבישת האפרכיות, כמ"ש (דברים לג.יז) בכור שורו הדר לו וקרני ראם קרניו בהם עמים ינגח. כי הפרות בזמן שהם בריאות וטובות יש בקרניהם כח הנגיחה, ואע"פ שהפרים כחם גדול מן הפרות מ"מ נקט פרות לרבותא, כי בזמן הצלחתו אפילו החלש כנקיבה יאמר גבור אני וינצח, ובשעת המרידה יהיה תש כחו של פרעה כנקיבה לשלא יהיה בידו כח כנגד שבע אפרכיות שימרדו בו. ומ"ש ואין פותר אותם לפי שפרעה היה סבור שחלום אחד הוא על כן נאמר ויספר להם חלומו והחרטומים חשבו ששני חלומות הם ופתרון על הבנות שיהיה קובר ושימרדו בו שבע אפרכיות, ולא רצו להגיד לפרעה בשורה רעה זו, לכך נאמר ואין פותר אותם לפרעה דווקא אל פרעה עצמו לא רצו לפתור, אבל בפני שאר עבדיו פתרוהו, וגם עבדיו לא הגידו לו כלום מאותו פתרון, ע"כ אמר פרעה ליוסף ואין מגיד לי, ולא אמר ואין פותר לי אלא ודאי שראה עבדיו מתלחשים ויבן כי פתרו לרעה, וע"כ היה קובל על כל בני ביתו לפני יוסף לאמר שמכולם אין מגיד לי מה שפתרו בפניהם החרטומים.
דבר אחר, לכך אמר ואין מגיד לי, לפי שנבוכדנאצר לא שכח החלום ואמר בפני חכמיו ששכחו כדי לברר האמת כי מי שיאמר לו החלום ודאי נביא הוא ופתרונו אמת, אבל פרעה סיפר חלומו וא"כ במה יודע לו אם הפתרון אמת, ע"כ היה משנה בסיפור חלומו בכמה דברים ממה שראה וחשב מי שיגיד לו השינויים רוח ה' דבר בו, וכמו שספרו לפני יוסף כך ספרו גם לפני החרטומים ואין מגיד לו השינויים, ע"כ לא קיבל פרעה פתרונם אבל יוסף הגיד לו כל השינויים ואמר לו, לא ראית צנומות אלא דקות כו' כדאיתא במדרש תנחומא ג.
{כז}יהיו שני רעב. הוא הדבר אשר דברתי וגו'. יש כאן ספק למה התחיל יוסף הפתרון בשני הרעב, היה לו להתחיל בפתרון שבע שני השבע הקודמים לשני הרעב, ועו"ק מה שאמר הוא הדבר אשר דברתי, כאילו הוכיח דבריו לקיים פתרונו ומה הוכחה יש כאן. ואומר אני שכך פירושו שיוסף שפט בשכלו שיהיו שני שבע ושני רעב, לפי שראה ענין אכילה בפרות ובליעה בשבלים שאכלו ובלעו הרעות את הטובות, ועיקר ההוכחה היתה מן השבלים דווקא כי מן אכילת הפרות לא יכול להוכיח כלום שמדבר בשני שובע ורעב, כי אולי יתקיים החלום ממש ששבע פרות כחושות יאכלו שבע פרות שמנות, או שמא פתרונו ששבע אנשים רשעים דלים ורקים יאכלו את שבע אנשים צדיקים וטובים, או את ממונם או את גופם, כי זה בנמצא שרשע מכתיר את הצדיק וכ"ש (חבקוק א.יג) כבלע רשע צדיק ממנו.
אמנם אחר שסיפר לו ענין בליעת השבלים, הנה בליעה זו אי אפשר לה להתקיים כי השבלים בעלי נפש הצומחת אין בהם רוח חיים שיוכלו לבלוע האחת את חברתה, ואף אם נאמר שהוא משל ודמיון מ"מ אין מראין לאדם דבר שאינו בנמצא כלל, כמו שאין מראין לאדם פילא דעייל בקופא דמחטא, ומזה שפט בשכלו שאין זה בליעה ממש אלא כליון של ז' שני הרעב שיכלו ויבלו ויבלעו את ז' שני השבע, ע"כ התחיל יוסף בפתרון שבע שבלים הרעים לומר כי המה יבלעו וישחיתו את שבע שני השבע כי א"א לפותרם בענין אחר, והמה בנין אב על כל פרטי החלום מאחר שנראין הדברים שהכל חלום אחד הוא, וכמו ששבע שבלים הרקות והרעות הם שבע שני רעב, כך המלאות הם שבע שני שבע, וכן הוא ענין הפרות.
ולפי שעיקר ההוכחה, שעשה יוסף על כל הפתרון היה מן שבע שבלים הרקות ומבליעתן שבלעו את הטובות, על כן אמר אחר שאמר יהיו שני רעב, הוא הדבר אשר דברתי את אשר האלהים עושה הראה לפרעה, כי בזה היתה דעתי חלוקה מן החרטומים כי המה פתרו החלום על הדברים שהקב"ה עושה ע"י שליח, כגון כבישת האפרכיות הקב"ה עושה ע"י שליח, וכן ענין הבנות על ידי מלאך הממונה על ההריון, וכל מה שנעשה על ידי שליח אינו נעשה כל כך במהירות כמו הדברים הנעשים על ידי הקב"ה בעצמו, וענין הפרנסה הקב"ה עושה בעצמו לא על ידי שליח, כי ד' מפתחות בידי הקב"ה וסימנם מפת"ח, מטר פרנסה תחיה חיה, ע"כ אמר יוסף בפתח דבריו על מה שאמר פרעה ואין מגיד לי, אמר יוסף חלום פרעה אחד הוא, והוצרך לתת טעם מיד על השנות החלום, ואמר את אשר האלהים עושה הגיד לפרעה, כי פתרונה מענין הדברים שהקב"ה עושה בעצמו לא על ידי שליח, ע"כ נשנה החלום כי כל מה שנעשה ע"י הקב"ה נעשה במהירות. ואח"כ אמר יוסף דבר זה מפורש ביותר, ואמר על השנות החלום וגו' כי נכון הדבר מעם האלהים וממהר האלהים לעשותו. ועל כן אמר יוסף הוא הדבר אשר דברתי אשר האלהים עושה וגו', כבר הקדמתי לך לומר שחלום זה הוא מן הדברים שהקב"ה עושה בעצמו, אבל עדיין לא הוכחתי שיהיה כדברי, שיהא כל הפתרון מענין שובע ופרנסה ומזון, אבל עכשיו שאני רואה ענין בליעת השבלים הרקות שאי אפשר לפתרו כ"א על ענין שבע שני רעב, א"כ מכאן הוכחה לדברי, והוא הדבר אשר דברתי שאת אשר האלהים עושה, דהיינו עניני פרנסה הראה לפרעה, כדי שיתקן ענין הרעב כי ספק בידו לעשות ופירוש זה יקר וברור.
ומ"ש ועתה ירא פרעה. הזכיר לשון ועתה לפי שממהר האלהים לעשותו ע"כ אמר ועתה היינו תכף ומיד ירא פרעה. ומה שהקשה הרמב"ן הליועץ נתנו למלך כו' נראה לי שזה מעין הפתרון, שהרי הרחיק פתרון החרטומים בעבור שקשה לו למה הראה ה' דווקא לפרעה כזאת כמבואר למעלה, ע"כ אמר בפתרונו שלכך הראה ה' לפרעה דווקא, כי שירא איש חכם ונבון לתקן פרצה זו.
{נ}בטרם תבוא שנת הרעב. מכאן שאסור לעשות צרכיו בשני רעבון, ולפ"ז היה לו לומר וליוסף יולד שני בנים בשנת השובע, ויש כדמות סמך לדברי בית שמאי שאומרים (יבמות סא:) שאם יש לאדם שני בנים קיים מצות פ"ו, ואם לא הגיד לנו הכתוב שיולד לו שני בנים בטרם יבא שנת הרעב הייתי אומר שלכך קרא שם שני אפרים כי הפרני אלהים, לפי שנולד בשנת הרעב שכל העולם היו רעבים וליוסף היה בר ופירות לרוב, אבל עכשיו שקראו אפרים קודם שנת הרעב, ודאי קראו כך לפי שאז יצא ידי מצות פריה ורביה, זה"ש כי הפרני אלהים אחר היות לו שני בנים כדברי ב"ש, אמנם לדברי בית הלל שסוברים בן ובת דווקא אין לפרש כך, ויכול להיות רמז מכאן למ"ש שלא יבעול אדם כשהוא רעב ולא כשהוא שבע (רמב"ם הל. דעות ד.יט) על כן לא נאמר בשנת השבע כי מדבר בזמן הממוצע בין שובע לרעב.
{נה}לכו אל יוסף אשר יאמר לכם תעשו. פירש"י בקש מהם שימולו, טעמו של דבר הוא לפי שמצינו שהערלה נקראת חרפה, כמ"ש (בראשית לד.יד) כי חרפה היא לנו לתת אחותנו לאיש אשר לו ערלה, והרעב נקרא ג"כ חרפה שנאמר (יחזקאל לו.ל) ולא תקחו עוד חרפת רעב בגוים, ע"כ חשב שבהסרת חרפת הערלה יוסר מהם חרפת הרעב, כי הסרת הערלה היא הסרת מותרות הדמים המסבבים העיפוש, ורקיבת התבואה באה ג"כ מצד המותרות והפסולת שבתבואה הגורם הריקוב והעיפוש, וזכות ברית המילה הועיל גם לנח שנאמר (בראשית ו.יח) והקימותי את בריתי אתך פירש רש"י על התבואה והפירות של ירקבו, וכן השיב להם יוסף שימולו, על מה שאמרו אספנו תבואה והרקיבה, וזה מדה כנגד מדה שאם האדם מסיר מתוכו הפסולת שבו, גם ה' יתן הטוב ויסיר הפסולת שבתוך התבואה ממש, שא"א לאדם להסירו, ורז"ל אמרו (סוטה ד:) כל הבא על אשה זונה לסוף מבקש ככר לחם ואינו מוצא שנאמר (משלי ו.כו) כי בעד אשה זונה עד ככר לחם כי הבועל ארמית משכה ערלתיה ועוד שהמילה תיקון האבר שלא ירבה במשגל, והמצרים היו שטופי זימה ע"כ היו צריכין תיקון זה בשנת הרעב, ומטעם זה נאמר ביוסף (בראשית מט.כד) ותשב באיתן קשתו, שכבש יצרו באשת פוטיפר ע"כ משם רועה אבן ישראל, כי זכה משם שתבואתו לא הרקיבה והיה רועה וזן אבן ישראל בזכות שלא היה רועה זונות.


מקץ פרק-מב

{ז}ויכירם ויתנכר אליהם וגו'. מה שחזר ואמר שנית ויכר יוסף את אחיו לפי שההכרה ראשונה קאי על צורת פניהם שהיה מכיר מי המה, והכרה שניה קאי על עניני האחוה והרחמנות כפירש"י, ובעקידה פירש מתחלה ויכירם ויתנכר מכיר ואינו מכיר, ואחר שאמרו מארץ כנען באו אז הכירם הכרה גמורה כי אחיו המה, והראב"ע פירש שמתחלה היה מסופק מי ראובן מי שמעון ואח"כ כאשר נתיישב בהם הכירם הכרה גמורה מי ומי ההולכים.
והנה בענין דבור קשות, ישתומם כל משכיל מה ראה יוסף על ככה לצער את אביו ואת אחיו חנם, ומה שפירש הרמב"ן שעשה כל זה כדי שיתקיימו החלומות כו', אם ירצה ה' בקיומם המה יתקיימו מעצמם ויוסף מה פעל. והנראה לי בזה שמה שלא גלה לאביו עדיין כי הוא חי לפי שחשב אם הקדוש ב"ה לא גלה לו א"כ רצה הקב"ה בצערו כ"ב שנה מדה כנגד מדה ואיך יגלה הוא מה שכסה הקב"ה, כי מצא בשכלו שנגזר על אביו צער כ"ב שנים שלמים מיום ליום כנגד אותן כ"ב שנים שלא קיים מצות כבוד אביו, ואחר שנשלמו אז נתודע יוסף אל אחיו, ומה שציער את אחיו עשה כל זה למרק עונם במה שמכרו אחיהם וגדול עונם מנשא וצריכין מירוק יסורין מדה כנגד מדה.
וקרוב לזה פירש מהרי"א, והנני מוסיף על דבריו לפרש כל הפרטים והקורות, כי עלילה ראשונה של מרגלים אתם למרק העון שחשבו את יוסף למרגל ורכיל לראות ערות אחיהם, כי בבואו אליהם דותינה כתיב ובטרם יקרב אליהם וגו'. כי המה חשבו שרצונו להתקרב אליהם ולרגל מה יעשו אחיו כדי לחזור ולהביא איזו דבה לאביו עליהם, וכל רכיל גורם לשפיכת דמים כמ"ש (יחזקאל כב.ט) אנשי רכיל היו בך למען שפוך דם, לפיכך בטרם יקרב אליהם להרוג אותם יתנכלו המה להמיתו, כי חשבו שהבא להרגך השכם להרגו בטרם יקרב הוא אליך. ולכך נאמר ויזכור את החלומות קודם שאמר אליהם מרגלים אתם. לפי שנזכר שחלם לו והנה תסובנה אלומותיכם ולא פירש מהו הסיבוב, אלא ודאי שסופם להיות בעלילות מרגלים כי כל מרגל הולך ומסבב את כל העיר לראות מהיכן היא נוחה ליכבש, וראיה ממה שנכנסו בעשרה שערי העיר סחור סחור וע"י סבוב זה ישתחוו לאלומתו של יוסף, כי יבואו בעלילת מרגלים אתם לראות ערות הארץ באתם. ובזה נתמרק העון שחשבו את יוסף למרגל הבא לראות ערות מעשיהם וכנגד מה שהשליכו את יוסף לבור ויאסוף אותם אל משמר, פירש רש"י בית האסורים דהיינו בור כמ"ש ביוסף ויתנהו אל בית הסוהר, ויוסף אמר כי שמו אותי בבור, והוכרח רש"י לפרש כן שאם היה בית המשמר באיזו חדר לא היה מדה כנגד מדה, לפיכך ויקח מאתם את שמעון כי הוא השליכו לבור.
ואמרו דרך וידוי אבל אשמים אנחנו וגו', לפי ששמעו שאמר יוסף את האלהים אני ירא וגו' וראו האמת שכך הוא שהרי גמל חסד עמהם ושלח רעבון ביתם ולא עכב כ"א את שמעון, אם כן אין לתלות כל הקורות במושל עז ומעליל, שהרי הוא ירא אלקים, אלא ודאי שעונותם הטו אלה, ע"כ היו מתודים אחר שאמר את האלהים אני ירא ולא קודם לכך שנתן את כולם במאסר, לפי שאח"כ ראו עין בעין שבמדה שמדדו נמדד להם.
ועלילת הגביע היתה, כדי שעל ידו יהיו בחשש עבדות כמו שפסקו על עצמם הננו עבדים לאדוני, כי בזה יתמרק העון שמכרו את יוסף לעבד, וכשספרו כל הקורות ליעקב אמר א"כ איפוא זאת עשו, מהו לשון איפוא, אלא שאמר אם זאת האיפה היוצאת למדוד לכם, באיפה ומידה, בסאסאה בשלחה תריבנה (ישעיה כז.ח) ואינו במקרה כי אם בהשגחה זאת עשו קחו מזמרת הארץ בכליכם וגו'. כדי לכפר על מה שמכרוהו לישמעאלים נושאים נכאת וצרי ולוט, כך יביאו מנחה מן המינים אלו כדי שע"י מושל זה יתמרק כל העון, ואע"פ שיעקב לא ידע מן המכירה מ"מ רוח ה' דבר בו להביא מנחה מן מינים אלו, ואל שדי יתן לכם רחמים, כי בזה יתמרק העון שלא נתנו רחמים לאחיהם בהתחננו אליהם.
{ט}ויאמר אליהם מרגלים אתם לראות את ערות הארץ באתם. נתקשו המפרשים בויכוח זה ובשנוי הלשון במה שהזכיר מרגלים וערות הארץ שניהם יחד, ולפעמים מרגלים לבד ולפעמים יזכור ערות הארץ לבד, הלא דבר הוא. ובעקידה ומהרי"א תמצא דרך אחד לכל הספיקות כמנהגם כי דרך אחד לשניהם על הרוב, והקרוב אלי לומר בזה שהיו כאן עלילות שני דברים כדרך שפירש בספר תולדות יצחק שיש שני מיני מרגלים, אחד הוא המרגל באנשי המלחמה מה הם עושים ומה הם מדברים ואנה ילכו, השני הוא המרגל באיזו מקום ומהיכן העיר נוחה ליכבש, וכנגד הראשונה אמר מרגלים אתם, וכנגד השניה אמר ערות הארץ באתם לראות.
ועל פי דרך זה, נראה ליישב כל השנויים שבפסוקים אלו לפי ששני אלו כל אחת קשה משל חברתה, כי יוסף הוצרך ליתן סבה וטעם לכל עלילה, כי מצד שראה אותם מטמינים את עצמם בתוך הבאים אמר מרגלים אתם, כי זה מופת חותך שאתם נחבאים בין האנשים לשמוע מה יספרו האנשים זה לזה על כן אתם מתפזרים בין אנשים הרבה, כי זה ישמע כאן וזה במקום אחר וזה מופת גדול אשר אין פה להשיב עליו, ומצד שראה אותן נכנסין בעשרה שערי העיר חשדם בערות הארץ באתם לראות, אבל מכל מקום אינו מופת גדול כל כך כמו הראשון, כי יכולין אתם לתרץ ולומר שאין לכם שייכות זה עם זה וכל אחד בא מדרך אחר וקרה מקרה שבתוך העיר נתוועדתם יחד, כי אין זה רחוק שעשרה שלוחים יתוועדו יחד לשבר בר, אבל ענין המרגלים אינו תלוי בזה, כי את"ל שכן הוא מכל מקום מה שכל אחד מכם מטמין עצמו כגנב זה מופת שכל אחד מכם מרגל, ע"כ אני אומר שתרווייהו איתנהו בכם והאחד ראיה על חבירו, ולא זו שמרגלים אתם אלא אפילו לראות בערות הארץ אתם חשודים, אע"פ שעל זה יש לכם התנצלות מ"מ מאחר שודאי מרגלים אתם א"כ גם לראות ערות הארץ קרוב לודאי.
{י}(י-יא)ויאמרו אליו לא אדוני וגו', כלנו בני איש אחד נחנו, על כן היינו מתייראים בעין הרעה השולט ביותר כשרואין מספר אחים יפה תואר במקום אחד, מאילו היה כל אחד בן איש אחר, וכן צוה לנו אבינו למה תתראו, ומזה למדנו להטמין עצמינו בתוך הבאים, וא"כ לא היו עבדיך מרגלים כי כל איש בחזקת כשרות הוא, ומי שרוצה להוציאו מחזקתו עליו להביא ראיה, ומאחר שאין לך ראיה אחרת כי אם ההטמנה בתוך הבאים, והרי אנו מתרצים זה ואין לך ראיה וממילא נדחו גם דבריו של ערות הארץ באתם לראות, ולא הוצרכו האחים לזכור זה כי גם יוסף הודה שטענת ערות הארץ באתם לראות תלוי בטענת מרגלים אתם, וכשנדחית טענת מרגלים אתם א"כ ממילא נדחית גם טענת ערות הארץ.
{יב}ויאמר אליהם לא כי ערות הארץ באתם לראות. עתה אני אומר שערות הארץ באתם לראות הוא טענה בפני עצמה ואינה תלויה בטענת מרגלים אתם, כי מתחילה עשיתי טענה זו סניף אל טענת מרגלים אתם, כי זולתה הייתי אומר שמא אין לכם שייכות זה עם זה ובמקרה נתוועדתם יחד תוך העיר, אבל עכשיו שבאתם לתרץ ההטמנה ולומר שכולכם אחים ואתם מתייראים מן עין הרע אם כן אני רואה שוויעוד שלכם אינו במקרה, ואם כן למה נכנסתם בעשרה שערי העיר ודאי לפי שערות הארץ באתם לראות.
{יג}ויאמרו שנים עשר עבדיך אחים אנחנו וגו'. בזה נתנו התנצלות על שני הטענות כאחד, על מה שחשדם במרגלים אתם מאחר שהטמינו עצמם בתוך הבאים, אמרו שנית אחים אנחנו והיינו מתייראים מן עין הרע, ועל מה שחשדם בערות הארץ באתם לראות אחר שנכנסו בעשרה שערי העיר, אמרו והנה הקטן את אבינו היום והאחד איננו ובעבור האחד שאיננו נתפזרנו בכל עשרה שערים לבקשו.
{יד}ויאמר יוסף הוא אשר דברתי אליכם לאמר מרגלים אתם, ונתחדש לי עכשיו מופת שני על זה כי קשה לי למה אין זה האח הקטן אתכם, אלא ודאי שהיה פה עמכם והלך לו כי כבר שמע איזו חידוש במקום זה, ושלחתם אותו אל משלחכם להגיד את אשר שמע כבר, ואתם נשארתם פה לרגל עוד ובזאת תבחנו שתביאו אחיכם הקטן הנה ואני אחקור עליו אם ראוהו כבר במקום זה או לא, כי אם לא ראוהו כאן אז כנים דבריכם, ואם לא תביאוהו חי פרעה כי מרגלים אתם, כי אתם יראים פן יעידו עליו שראוהו כבר בעיר הזאת והלך לו לבדו. ולפי זה הדרך יתכן לפרש שהכל עלילה אחת ונתן עליה שני מופתים, כי מתחלה אמר מרגלים אתם מאחר שהטמנתם אתכם בתוך הבאים, ועוד נתן מופת שני שהרי ערות הארץ באתם לראות, כי נכנסתם בעשרה שערי העיר, ויאמרו לא אדוני וגו' כלנו בני איש אחד נחנו וגו'. ובזה תרצו ההטמנה לומר כי אנו מתייראים מן עין הרע, ויאמר אליהם לא כי ערות הארץ באתם לראות, ומלת כי משמשת לשון דהא, ואמר להם את"ל שתרצתם ההטמנה, מ"מ איך תאמרו שאינכם מרגלים דהא ערות הארץ באתם לראות מהיכן העיר נוחה ליכבש, ע"כ חזרו לתרץ שניהם, כולנו בני איש נחנו לתרץ ההטמנה, והאחד איננו לתרץ הכניסה תוך עשרה שערי העיר, הוא הדבר אשר דברתי כמבואר בדרך ראשון,ופירוש זה מספיק יותר מן פירוש העקידה ומהרי"א בהיתר כל הספיקות ובענין הבחינה באח הקטן. וי"א שלכך העליל עליהם מרגלים כי היה ירא פן יחקרו אחר המושל מי הוא ויתברר להם כי הוא יוסף.
{טז}שלחו מכם אחד. ואח"כ חזר ושלח את כולם חוץ מאחד, כי רצה יוסף שירגישו בחטאם שחטאו באחיהם ויתודו עונם, וכאשר ישלחו מהם אחד חשב שודאי ילך ראובן גדול שבאחים כי אליו משפט הבכורה לצאת לחירות ממקום המשמר, ואולי יתלו האחים שלפי שלא היה לראובן חלק במכירה ע"כ ניצול, כי אפילו יהודה היה לו חלק בזה שהרי בעבור זה הורידוהו האחים מגדולתו, כמו שפירש רש"י על פסוק וירד יהודה (בראשית לח.א) ואחר שהיו במאסר ג' ימים חשב יוסף שכבר נתמרק עון זה, על כן שלח את כולם חוץ מן שמעון, כי הוא היה לו חלק גדול במכירתו יותר מן כולם, כי מה שנאמר ויאמרו איש אל אחיו לכו ונהרגהו, שמעון אמר כן ללוי, כמו שפירש רש"י על פסוק שמעון ולוי אחים, (שם מט.ה) ובודאי ששמעון התחיל לדבר כן כי לוי לא היה מדבר בפני הגדול ממנו, וכן פירש"י כאן וכל זה עשה כדי שיכירו בחטאם ויתודו.
{כב}וגם דמו הנה נדרש. לשון גם נראה לפרש לפי שהאחים חשבו שיוסף היה חייב מיתה בדין, כי לשון הרע תלתא קטיל ויוסף הביא דבתם רעה דומה כאילו הרגם, ועוד בא לרגל אותם בבואו דותינה, על כן בקשו נכלי דתות ע"פ התורה להמיתו בטרם יקרב הוא אליהם וימיתם, כי הבא להרגך השכם להרגו, וא"כ מצד שבקשו להרגו אין להם אשמה לפי סברתם, אך עיקר האשמה היא מדת האכזריות שהיתה בהם שלא שמעו בהתחננו אליהם, כמו שאמרו אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו ע"כ באה אלינו הצרה הזאת, ולא הזכירו שבקשו להרגו, לפי שחשבו שמצד בקשת ההריגה או המכירה והשלכה לבור אין עליהם אשמה. ויען אותם ראובן הלא אמרתי אל תחטאו בילד, מאחר שהוא כילד ואינו בר עונשין עדיין בבית דין של מעלה, א"כ אין לו משפט מות וא"כ יש בידכם שני עבירות, כי הקדוש ב"ה דורש ממכם מדת האכזריות, כי ע"כ אדון ומושל זה אינו שומע תחינתינו כי כולנו מדברים תחנונים והוא יענה עזות, ונוסף על זה גם דמו הנה נדרש, שהרי המושל אמר ויאמנו דבריכם ולא תמותו ש"מ שאם לא יבא אחינו הרי אנחנו בני מות, ומי יודע אם לעת כזאת יגיע אחינו הקטן אליו, כי אולי יקרה מקרה שלא יוכל לבא אליו והרי אנו נדונין למות, ובאמת אנחנו נקיים מעלילתו אין זה כ"א לפי שגם דמו הנה נדרש, נוסף על דרישת מדת האכזריות מידינו.


מקץ פרק-מג

{ח}ונחיה ולא נמות. בכל מקום שנאמר כפל כזה נדרש על העולם הבא, כמו שפירש"י פר' וזאת הברכה (לג.ו) יחי ראובן בעולם הזה ואל ימות לעולם הבא, וכמבואר למעלה פרשת נח (ו.טו) על פסוק לא אמות כי אחיה, על כן צריך כפל זה ביאור גם כאן. והקרוב אלי לומר בזה כי אמר זה כלפי יעקב אביו וכלפי עצמו, לפי שיעקב נתבשר שאם לא ימות אחד מבניו בחייו לא יראה פני גיהנם (עיין תנחומא ויגש ט.) וע"י שליחות בנימין נתגלה שיוסף חי ואז יחיה יעקב בעה"ז, כמ"ש (מה.כז) ותחי רוח יעקב אביהם, ולא ימות גם לעה"ב כמ"ש (מו.ל) אמותה הפעם, פעם אחת ולא שתים, ורוח ה' דבר ביהודה מה שאמר ונחיה בעה"ז ולא נמות לעה"ב גם אתה, מן הטעם שנתבאר, אמנם גם אנחנו היתה הכוונה על עצמו כי הוא קיבל עליו אם לא הביאותיו אליך וחטאתי לאבי כל הימים דהיינו לעה"ב, על כן אמר שיהיה בטוח שיביאנו, וזה שאמר שלחה הנער אתי ונקומה ונלכה ונחיה בעה"ז בזלעפות רעב כי לא יזיק לנו שנת הרעב, ולא נמות לעה"ב מצד הנדוי שקבל עליו כי אמר בטוח אני שאביאנו אליך, ומ"ש אנחנו וכלל כל האחים עמו לפי שאם היה יוסף מת והיה יעקב רואה פני גהינם אז כל האחים שהביאו את יעקב לידי מידה זו לא היו בטוחים להנצל מראיית פני הגיהנם, כי הגורם המכשול דין הוא שיכשל בו גם הוא.
ומ"ש גם טפינו, לפי שנאמר (משלי יא.כו) מונע בר יקבוהו לאום. ודרשו רז"ל (סנהדרין צא:) אפילו עוברין שבמעי אמם מקללין אותו כי אין לאום אלא עוברים שנאמר (בראשית כה.כג) ולאום מלאום יאמץ, אע"פ שדרשו (שם צא:) מונע בר על המונע הלכה מפי תלמיד מ"מ אין המקרא יוצא מידי פשוטו ומדבר בבר ממש כי המונע התבואה אז הנשים רעבות וזה מזיק גם לעוברים שבמעיהם, וכל שכן לטפם כי יאמרו לאמותם איה דגן ותירוש. על כן אמר יהודה גם טפינו יחיו בעה"ז, ולא ימותו לעה"ב, כ"א על ידך ימנע מהם בר אזי יקללוך ויהיו בני מות לעה"ב כדין המקלל אביו, כי בני בנים הרי כבנים (יבמות סב:) ואע"פ שקטנעם המה ואינן בני עונשים מ"מ צריך העון מירוק קצת להסיר פגם הנפש וחלודה. ובדרך פשוטו אמר גם אנחנו כי חיי האדם קודמים לחיי אביו וחיי אביו קודמים לחיי הטף, על כן סדר על זה האופן גם אנחנו גם אתה גם טפינו.
{לד}וישא משאת מאת פניו וגו'. האחים סברו שלכך הוא נותן להם מתנות ומכבדם כדי לפייסם מה שחשדם במרגלים ואין בהם, ותרב משאת בנימין. לפי שע"י חשד זה הביאו בסכנת הדרך חנם. אבל האמת הוא שיש כאן רמז עלהעתיד כי כן פירש"י לקמן (מה.יד) ויפול על צוארי בנימין שבכה על בית המקדש שיבנה בחלקו ועתיד ליחרב. ולפי מדרש זה נוכל לומר שלכך תרב משאת בנימין חמש ידות רמז לדורות שיבנה בית המקדש בחלקו, ויהיו בו חמשה דברים ביתר שאת והם. שכינה, וארון, ואורים ותומים, ונבואה, ואש מן השמים, והם חסרו בבית שני. רמז לדבר חמש פעמים יד עולה למספר ע רמז למקדש עין הארץ, ושם ישיבת ע' סנהדרין, ושם מקריבים ע' פרים, כנגד ע' אומות, ועל זה אמר אלהים יחנך בני, כי המקדש יש בו לוית חן כמ"ש (זכריה ד.ז) והוציא את האבן הראשה תשואות חן חן לה.


מקץ פרק-מד

{י}ויאמר גם עתה כדבריכם כן הוא. איך אמר כדבריכם כן הוא הלא המה אמרו שהגנב בן מות והמה יהיו לעבדים והוא לא כן אמר, אלא אשר ימצא אתו יהיה לי עבד ואתם תהיו נקיים. ופירושו של רש"י אינו כפי דקדוק הלשון, ועוד איך אמר השליח יהיה לי עבד, היה לו לומר יהיה עבד לאדוני, כי הוא עצמו עבד וא"כ עשה אותם עבד לעבדים, ועוד הוא אמר ואתם תהיו נקיים ויוסף אמר ואתם עלו לשלום אל אביכם, ומהו לשון תהיו נקיים הל"ל ואתם נקיים, גם לשון גם אנחנו גם אשר נמצא הגביע בידו צריך ביאור, ובעקידה פירש שאמרו יודעים אנחנו שעון זה אין בנו זולת שהאלהים מצא עון עבדיך ועון אחר גרם לנו מכשול זה, והיינו עון מכירת יוסף שלא היה לבנימין חלק בזה, על כן אמרו לא זו אנחנו פשיטא שדין עלינו להיות עבדים בעון שמכרנו אחינו לעבד, אלא אפילו גם זה אשר נמצא הגביע בידו שאין לו חלק באותו עון מ"מ גם הוא יהיה עבד, ולפירושו קשה אם כן המושל לא ידע ולא יבין דבריהם, ומהו לא זו אף זו יש כאן, כי בלי ספק לא גלו לו מכירת אחיהם.
על כן צריך אני לפרש, לא זו אף זו בענין שהבינו גם המושל. וזה כי ארבע חלוקות ודתות היה כאן, כי מתחלה הפריזו האחים על המדה לומר שהגנב עצמו בן מות והמתחברים אליו ראוי להקל בעונשם על כן יהיו עבדים, כי היה להם להיות עומד על המשמר כי ודאי גנב עתיקא הוא מאחר שלא יכול להתאפק מלגנוב אפילו משלחן המושל, ושלוחו של יוסף אמר כי בדיננו אין הגנב בן מות ואין דנין מיתה על גניבת ממון כ"א עבדות, ולפ"ז דין הוא שתהיו כולכם עבדים אך לפי שחרפה לכם להשות אתכם בדין אחד עם הגנב עצמו כדי שלא יאמרו שגם אתם גנבים כמותו, ע"כ אעשה חלוקה זו שניה, וגם לפי חלוקה זו יהיה כדבריכם שלא תהיו שוים אל הגנב עצמו, כי הוא יהיה לי עבד דהיינו עבד לעבדים, ואתם תהיו גם כן עבדים אבל לא לי כ"א אל המושל עצמו דהיינו עבדות בדרך נקיה, לכך אמר תהיו נקיים שיהיה הויה גם לעבדותכם, אמנם בדרך נקיה קצת, ורמז להם שיהיו נקיים מנכסיהם כי מה שקנה עבד קנה רבו, כמו שפירש"י על פסוק (שמות כא.כח) ובעל השור נקי. יצא פלוני נקי מנכסיו, כך רמז להם שיהיה להם גם כן עבדות אבל לא יהיה להם מיני הגלות התלוין בעבדות, רק זה לבד שיהיו נקיים מנכסיהם ולא יהיו בני חורין, אבל הגנב עצמו זולת זה, יש לו עוד הרבה מיני גנאי התלויין במה שיהיה עבד לעבדים, ועל שלא השוה גם לפי סברתו האחים אל הגנב עצמו, אמר גם עתה לפי סברתי כדבריכם כן הוא. והאחים בבואם לפני יוסף אמרו הננו עבדים לאדוני כאשר פסק עבדך עלינו אך מה שפסק שהגנב יהיה עבד לעבדים זהו גנות גדול, ועל זה בקשו מן המושל להקל מעליהם ודרך פשרה החמירו על עצמם להשוות את עצמם אליו ויהיו כולם עבדים אל המושל, כי אין לחוש שיחזור ויגנוב כי אנחנו נעמוד על המשמר, ואמרו דרך לא זו אף זו, גם אנחנו לא זו אנחנו פשיטא שדין הוא שלא נהיה עבד לעבדים, כי אין אנו חשודים בעיניך שהרי כסף אשר מצאנו בפי אמתחותינו השיבונו אליך ואיך נגנוב מבית אדוני, אלא אפילו גם אשר נמצא הגביע בידו מבקשים אנו לעשות לו חסד שיהיה עבד לאדוני ולא עבד לעבדים, ויוסף אמר חלילה לי מלהשוות אתכם אל הגנב, אלא הוא יהיה לי לעצמי עבד כאשר בקשתם ואם כן בהכרח הוא שאתם תעלו בשלום אל אביכם.

קרדיט: סדר כלי יקר על פרשת מקץ שייך ל"תורת אמת".

פוסטים נוספים באתר

שניים מקרא ואחד תרגום על התורה | פרשת יהדות
שניים מקרא ואחד תרגום – מקץ

{א} וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים וּפַרְעֹה חֹלֵם וְהִנֵּה עֹמֵד עַל הַיְאֹֽר:  מ  וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים וּפַרְעֹה חֹלֵם וְהִנֵּה עֹמֵד עַל הַיְאֹֽר:  ת  וַהֲוָה מִסּוֹף תַּרְתֵּין שְׁנִין וּפַרְעֹה חָלֵם וְהָא

קרא עוד »
תרגום יונתן על התורה | פרשת יהדות
תרגום יונתן על פרשת מקץ

{א} ויהי וַהֲוָה מִסוֹף תַּרְתֵּין שְׁנִין עָאל דוּכְרָנָא דְיוֹסֵף קֳדָם מֵימְרָא דַיְיָ וּפַרְעה הֲוָה חָלִים וְהָא קָאִי עַל נַהֲרָא: {ב} וְהָא מִן נַהֲרָא סַלְקַן שְׁבַע תּוֹרָתֵי שַׁפִּירָן לְמֵיחֲמֵי

קרא עוד »
דעת זקנים על התורה | פרשת יהדות
דעת זקנים על פרשת מקץ

{א}ויהי מקץ. פרש"י לשון סוף כתרגומו. ולכך הוצרך לפרש כן לפי שמצינו מקץ שהוא תחלה דכתיב בירמיה מקץ שבע שנים תשלחהו חפשי גבי עבד עברי. והתם

קרא עוד »
מבצע מטורף! ניקוי ספות עד הבית

החל מ- 250 ₪ בלבד

עסקים מומלצים באינדקס אנ"ש
דבר תורה על פרשת השבוע
תכנים חדשים שעלו לאתר
הלכות ביקור חולים

להלכה: מצווה לבקר את החולים, ומצווה זו נאמר על כל אחד מישראל. ונאמרו ג' טעמים בכך, ולכן המבקר את החולה צריך לשאול את החולה האם

מה מברכים על חמאת בוטנים?

להלכה: חמאת בוטנים ברכתה 'שהכל נהיה בדברו'. בביאור הדברים: חמאת בוטנים, יש לברך עליו ברכת 'שהכל נהיה בדברו', כמבואר בספר הליכות ברכות (סימן ר"ב אות

מה מברכים על תן צ'אפ?

להלכה: על תן צ'אפ יש לברך 'שהכל נהיה בדברו'. בביאור הדברים: תן צ'אפ הוא מחטיפי התירס, שברכתו 'שהכל נהיה בדברו', וכתב בספר הליכות ברכות (סימן

הנחת אפר בראש החתן בחופה

להלכה: בני אשכנז וחלק מבני הספרדים נהגו להניח אפר בראש החתן במקום הנחת תפילין, כמבואר בגמרא, ואילו חלק מבני הספרדים נהגו שלא להניח אפר, אלא

Translate »