פרשת האזינו | פרשת יהדות

פרשת האזינו

פרשת האזינו המלא - עם ניקוד וטעמים - חידושי תורה ופרפראות על הפרשה

ראשון א הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם, וַאֲדַבֵּרָה; וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ, אִמְרֵי פִי. ב יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי, תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי, כִּשְׂעִירִם עֲלֵי דֶשֶׁא, וְכִרְבִיבִים עֲלֵי עֵשֶׂב. ג כִּי שֵׁם יְהוָה, אֶקְרָא: הָבוּ גֹדֶל, לֵאלֹהֵינוּ. ד הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ, כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט: אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל, צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא. ה שִׁחֵת לוֹ לֹא, בָּנָיו מוּמָם: דּוֹר עִקֵּשׁ, וּפְתַלְתֹּל. ו לְיְהוָה, תִּגְמְלוּ זֹאת עַם נָבָל, וְלֹא חָכָם: הֲלוֹא הוּא אָבִיךָ קָּנֶךָ, הוּא עָשְׂךָ וַיְכֹנְנֶךָ. שני ז זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם, בִּינוּ שְׁנוֹת דֹּר וָדֹר; שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ, זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ. ח בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם, בְּהַפְרִידוֹ בְּנֵי אָדָם; יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים, לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. ט כִּי חֵלֶק יְהוָה, עַמּוֹ: יַעֲקֹב, חֶבֶל נַחֲלָתוֹ. י יִמְצָאֵהוּ בְּאֶרֶץ מִדְבָּר, וּבְתֹהוּ יְלֵל יְשִׁמֹן; יְסֹבְבֶנְהוּ, יְבוֹנְנֵהוּ יִצְּרֶנְהוּ, כְּאִישׁוֹן עֵינוֹ. יא כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ, עַל גּוֹזָלָיו יְרַחֵף; יִפְרֹשׂ כְּנָפָיו יִקָּחֵהוּ, יִשָּׂאֵהוּ עַל אֶבְרָתוֹ. יב יְהוָה, בָּדָד יַנְחֶנּוּ; וְאֵין עִמּוֹ, אֵל נֵכָר. שלישי יג יַרְכִּבֵהוּ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ, וַיֹּאכַל תְּנוּבֹת שָׂדָי; וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע, וְשֶׁמֶן מֵחַלְמִישׁ צוּר. יד חֶמְאַת בָּקָר וַחֲלֵב צֹאן, עִם חֵלֶב כָּרִים וְאֵילִים, בְּנֵיבָשָׁן וְעַתּוּדִים, עִםחֵלֶב, כִּלְיוֹת חִטָּה; וְדַם עֵנָב, תִּשְׁתֶּה חָמֶר. טו וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט, שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ; וַיִּטֹּשׁ אֱלוֹהַּ עָשָׂהוּ, וַיְנַבֵּל צוּר יְשֻׁעָתוֹ. טז יַקְנִאֻהוּ, בְּזָרִים; בְּתוֹעֵבֹת, יַכְעִיסֻהוּ. יז יִזְבְּחוּ, לַשֵּׁדִים לֹא אֱלֹהַּ, אֱלֹהִים, לֹא יְדָעוּם; חֲדָשִׁים מִקָּרֹב בָּאוּ, לֹא שְׂעָרוּם אֲבֹתֵיכֶם. יח צוּר יְלָדְךָ, תֶּשִׁי; וַתִּשְׁכַּח, אֵל מְחֹלְלֶךָ. רביעי יט וַיַּרְא יְהוָה, וַיִּנְאָץ, מִכַּעַס בָּנָיו, וּבְנֹתָיו. כ וַיֹּאמֶר, אַסְתִּירָה פָנַי מֵהֶם, אֶרְאֶה, מָה אַחֲרִיתָם: כִּי דוֹר תַּהְפֻּכֹת הֵמָּה, בָּנִים לֹא אֵמֻן בָּם. כא הֵם קִנְאוּנִי בְלֹא אֵל, כִּעֲסוּנִי בְּהַבְלֵיהֶם; וַאֲנִי אַקְנִיאֵם בְּלֹא עָם, בְּגוֹי נָבָל אַכְעִיסֵם. כב כִּי אֵשׁ קָדְחָה בְאַפִּי, וַתִּיקַד עַד שְׁאוֹל תַּחְתִּית; וַתֹּאכַל אֶרֶץ וִיבֻלָהּ, וַתְּלַהֵט מוֹסְדֵי הָרִים. כג אַסְפֶּה עָלֵימוֹ, רָעוֹת; חִצַּי, אֲכַלֶּה בָּם. כד מְזֵי רָעָב וּלְחֻמֵי רֶשֶׁף, וְקֶטֶב מְרִירִי; וְשֶׁן בְּהֵמֹת, אֲשַׁלַּח בָּם, עִם חֲמַת, זֹחֲלֵי עָפָר. כה מִחוּץ, תְּשַׁכֶּל חֶרֶב, וּמֵחֲדָרִים, אֵימָה; גַּם בָּחוּר, גַּם בְּתוּלָה יוֹנֵק, עִם אִישׁ שֵׂיבָה. כו אָמַרְתִּי, אַפְאֵיהֶם; אַשְׁבִּיתָה מֵאֱנוֹשׁ, זִכְרָם. כז לוּלֵי, כַּעַס אוֹיֵב אָגוּר, פֶּן יְנַכְּרוּ, צָרֵימוֹ: פֶּן יֹאמְרוּ יָדֵנוּ רָמָה, וְלֹא יְהוָה פָּעַל כָּל זֹאת. כח כִּי גוֹי אֹבַד עֵצוֹת, הֵמָּה; וְאֵין בָּהֶם, תְּבוּנָה. חמישי כט לוּ חָכְמוּ, יַשְׂכִּילוּ זֹאת; יָבִינוּ, לְאַחֲרִיתָם. ל אֵיכָה יִרְדֹּף אֶחָד, אֶלֶף, וּשְׁנַיִם, יָנִיסוּ רְבָבָה: אִם לֹא כִּי צוּרָם מְכָרָם, וַיהוָה הִסְגִּירָם. לא כִּי לֹא כְצוּרֵנוּ, צוּרָם; וְאֹיְבֵינוּ, פְּלִילִים. לב כִּי מִגֶּפֶן סְדֹם גַּפְנָם, וּמִשַּׁדְמֹת עֲמֹרָה: עֲנָבֵמוֹ, עִנְּבֵי רוֹשׁ, אַשְׁכְּלֹת מְרֹרֹת לָמוֹ. לג חֲמַת תַּנִּינִם, יֵינָם; וְרֹאשׁ פְּתָנִים, אַכְזָר. לד הֲלֹא הוּא, כָּמֻס עִמָּדִי; חָתוּם, בְּאוֹצְרֹתָי. לה לִי נָקָם וְשִׁלֵּם, לְעֵת תָּמוּט רַגְלָם: כִּי קָרוֹב יוֹם אֵידָם, וְחָשׁ עֲתִדֹת לָמוֹ. לו כִּי יָדִין יְהוָה עַמּוֹ, וְעַל עֲבָדָיו יִתְנֶחָם: כִּי יִרְאֶה כִּי אָזְלַת יָד, וְאֶפֶס עָצוּר וְעָזוּב. לז וְאָמַר, אֵי אֱלֹהֵימוֹ, צוּר חָסָיוּ בוֹ. לח אֲשֶׁר חֵלֶב זְבָחֵימוֹ יֹאכֵלוּ, יִשְׁתּוּ יֵין נְסִיכָם; יָקוּמוּ, וְיַעְזְרֻכֶם, יְהִי עֲלֵיכֶם, סִתְרָה. לט רְאוּ עַתָּה, כִּי אֲנִי אֲנִי הוּא, וְאֵין אֱלֹהִים, עִמָּדִי: אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה, מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא, וְאֵין מִיָּדִי, מַצִּיל. שישי מ כִּי אֶשָּׂא אֶל שָׁמַיִם, יָדִי; וְאָמַרְתִּי, חַי אָנֹכִי לְעֹלָם. מא אִם שַׁנּוֹתִי בְּרַק חַרְבִּי, וְתֹאחֵז בְּמִשְׁפָּט יָדִי; אָשִׁיב נָקָם לְצָרָי, וְלִמְשַׂנְאַי אֲשַׁלֵּם. מב אַשְׁכִּיר חִצַּי מִדָּם, וְחַרְבִּי תֹּאכַל בָּשָׂר; מִדַּם חָלָל וְשִׁבְיָה, מֵרֹאשׁ פַּרְעוֹת אוֹיֵב. מג הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ, כִּי דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם; וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו, וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ. שביעי מד וַיָּבֹא מֹשֶׁה, וַיְדַבֵּר אֶת כָּל דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת בְּאָזְנֵי הָעָם: הוּא, וְהוֹשֵׁעַ בִּן נוּן. מה וַיְכַל מֹשֶׁה, לְדַבֵּר אֶת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל. מו וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, שִׂימוּ לְבַבְכֶם, לְכָל הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר אָנֹכִי מֵעִיד בָּכֶם הַיּוֹם: אֲשֶׁר תְּצַוֻּם, אֶת בְּנֵיכֶם, לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת, אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת. מז כִּי לֹא דָבָר רֵק הוּא, מִכֶּם כִּי הוּא, חַיֵּיכֶם; וּבַדָּבָר הַזֶּה, תַּאֲרִיכוּ יָמִים עַל הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ. מפטיר מח וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה, בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה לֵאמֹר. מט עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה הַר נְבוֹ, אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ מוֹאָב, אֲשֶׁר, עַל פְּנֵי יְרֵחוֹ; וּרְאֵה אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן, אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לַאֲחֻזָּה. נ וּמֻת, בָּהָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹלֶה שָׁמָּה, וְהֵאָסֵף, אֶל עַמֶּיךָ: כַּאֲשֶׁר מֵת אַהֲרֹן אָחִיךָ, בְּהֹר הָהָר, וַיֵּאָסֶף, אֶל עַמָּיו. נא עַל אֲשֶׁר מְעַלְתֶּם בִּי, בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּמֵי מְרִיבַת קָדֵשׁ, מִדְבַּר צִן עַל אֲשֶׁר לֹא קִדַּשְׁתֶּם אוֹתִי, בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. נב כִּי מִנֶּגֶד, תִּרְאֶה אֶת הָאָרֶץ; וְשָׁמָּה, לֹא תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל.

הפטרת פרשת האזינו בספר שמואל ב’ פרק כב’:

א וַיְדַבֵּר דָּוִד לַיהוָה, אֶת דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת, בְּיוֹם הִצִּיל יְהוָה אֹתוֹ מִכַּף כָּל אֹיְבָיו, וּמִכַּף שָׁאוּל. ב וַיֹּאמַר: יְהוָה סַלְעִי וּמְצֻדָתִי, וּמְפַלְטִי לִי. ג אֱלֹהֵי צוּרִי, אֶחֱסֶה בּוֹ; מָגִנִּי וְקֶרֶן יִשְׁעִי, מִשְׂגַּבִּי וּמְנוּסִי, מֹשִׁעִי, מֵחָמָס תֹּשִׁעֵנִי. ד מְהֻלָּל, אֶקְרָא יְהוָה; וּמֵאֹיְבַי, אִוָּשֵׁעַ. ה כִּי אֲפָפֻנִי, מִשְׁבְּרֵי מָוֶת; נַחֲלֵי בְלִיַּעַל, יְבַעֲתֻנִי. ו חֶבְלֵי שְׁאוֹל, סַבֻּנִי; קִדְּמֻנִי, מֹקְשֵׁי מָוֶת. ז בַּצַּר לִי אֶקְרָא יְהוָה, וְאֶל אֱלֹהַי אֶקְרָא; וַיִּשְׁמַע מֵהֵיכָלוֹ קוֹלִי, וְשַׁוְעָתִי בְּאָזְנָיו. ח וַיִּתְגָּעַשׁ וַתִּרְעַשׁ הָאָרֶץ, מוֹסְדוֹת הַשָּׁמַיִם יִרְגָּזוּ; וַיִּתְגָּעֲשׁוּ, כִּי חָרָה לוֹ. ט עָלָה עָשָׁן בְּאַפּוֹ, וְאֵשׁ מִפִּיו תֹּאכֵל; גֶּחָלִים, בָּעֲרוּ מִמֶּנּוּ. י וַיֵּט שָׁמַיִם, וַיֵּרַד; וַעֲרָפֶל, תַּחַת רַגְלָיו. יא וַיִּרְכַּב עַל כְּרוּב, וַיָּעֹף; וַיֵּרָא, עַל כַּנְפֵי רוּחַ. יב וַיָּשֶׁת חֹשֶׁךְ סְבִיבֹתָיו, סֻכּוֹת; חַשְׁרַת מַיִם, עָבֵי שְׁחָקִים. יג מִנֹּגַהּ, נֶגְדּוֹ; בָּעֲרוּ, גַּחֲלֵי אֵשׁ. יד יַרְעֵם מִן שָׁמַיִם, יְהוָה; וְעֶלְיוֹן, יִתֵּן קוֹלוֹ. טו וַיִּשְׁלַח חִצִּים, וַיְפִיצֵם; בָּרָק וַיָּהֹם. טז וַיֵּרָאוּ אֲפִקֵי יָם, יִגָּלוּ מֹסְדוֹת תֵּבֵל; בְּגַעֲרַת יְהוָה, מִנִּשְׁמַת רוּחַ אַפּוֹ. יז יִשְׁלַח מִמָּרוֹם, יִקָּחֵנִי; יַמְשֵׁנִי, מִמַּיִם רַבִּים. יח יַצִּילֵנִי, מֵאֹיְבִי עָז; מִשֹּׂנְאַי, כִּי אָמְצוּ מִמֶּנִּי. יט יְקַדְּמֻנִי, בְּיוֹם אֵידִי; וַיְהִי יְהוָה מִשְׁעָן, לִי. כ וַיֹּצֵא לַמֶּרְחָב, אֹתִי; יְחַלְּצֵנִי, כִּי חָפֵץ בִּי. כא יִגְמְלֵנִי יְהוָה, כְּצִדְקָתִי; כְּבֹר יָדַי, יָשִׁיב לִי. כב כִּי שָׁמַרְתִּי, דַּרְכֵי יְהוָה; וְלֹא רָשַׁעְתִּי, מֵאֱלֹהָי. כג כִּי כָל מִשְׁפָּטָו, לְנֶגְדִּי; וְחֻקֹּתָיו, לֹא אָסוּר מִמֶּנָּה. כד וָאֶהְיֶה תָמִים לוֹ; וָאֶשְׁתַּמְּרָה, מֵעֲוֺנִי. כה וַיָּשֶׁב יְהוָה לִי, כְּצִדְקָתִי; כְּבֹרִי, לְנֶגֶד עֵינָיו. כו עִם חָסִיד, תִּתְחַסָּד; עִם גִּבּוֹר תָּמִים, תִּתַּמָּם. כז עִם נָבָר, תִּתָּבָר; וְעִם עִקֵּשׁ, תִּתַּפָּל. כח וְאֶת עַם עָנִי, תּוֹשִׁיעַ; וְעֵינֶיךָ עַל רָמִים, תַּשְׁפִּיל. כט כִּי אַתָּה נֵירִי, יְהוָה; וַיהוָה, יַגִּיהַּ חָשְׁכִּי. ל כִּי בְכָה, אָרוּץ גְּדוּד; בֵּאלֹהַי, אֲדַלֶּג שׁוּר. לא הָאֵל, תָּמִים דַּרְכּוֹ; אִמְרַת יְהוָה, צְרוּפָה מָגֵן הוּא, לְכֹל הַחֹסִים בּוֹ. לב כִּי מִי אֵל, מִבַּלְעֲדֵי יְהוָה; וּמִי צוּר, מִבַּלְעֲדֵי אֱלֹהֵינוּ. לג הָאֵל מָעוּזִּי, חָיִל;  וַיַּתֵּר תָּמִים, דַּרְכִּי. לד מְשַׁוֶּה רַגְלַי, כָּאַיָּלוֹת;  וְעַל בָּמֹתַי, יַעֲמִדֵנִי. לה מְלַמֵּד יָדַי, לַמִּלְחָמָה; וְנִחַת קֶשֶׁת נְחוּשָׁה, זְרֹעֹתָי. לו וַתִּתֶּן לִי, מָגֵן יִשְׁעֶךָ; וַעֲנֹתְךָ, תַּרְבֵּנִי. לז תַּרְחִיב צַעֲדִי, תַּחְתֵּנִי; וְלֹא מָעֲדוּ, קַרְסֻלָּי. לח אֶרְדְּפָה אֹיְבַי, וָאַשְׁמִידֵם; וְלֹא אָשׁוּב, עַד כַּלּוֹתָם. לט וָאֲכַלֵּם וָאֶמְחָצֵם, וְלֹא יְקוּמוּן; וַיִּפְּלוּ, תַּחַת רַגְלָי. מ וַתַּזְרֵנִי חַיִל, לַמִּלְחָמָה; תַּכְרִיעַ קָמַי, תַּחְתֵּנִי. מא וְאֹיְבַי, תַּתָּה לִּי עֹרֶף; מְשַׂנְאַי, וָאַצְמִיתֵם. מב יִשְׁעוּ, וְאֵין מֹשִׁיעַ; אֶל יְהוָה, וְלֹא עָנָם. מג וְאֶשְׁחָקֵם, כַּעֲפַר אָרֶץ; כְּטִיט חוּצוֹת אֲדִקֵּם, אֶרְקָעֵם. מד וַתְּפַלְּטֵנִי, מֵרִיבֵי עַמִּי; תִּשְׁמְרֵנִי לְרֹאשׁ גּוֹיִם, עַם לֹא יָדַעְתִּי יַעַבְדֻנִי. מה בְּנֵי נֵכָר, יִתְכַּחֲשׁוּ לִי; לִשְׁמוֹעַ אֹזֶן, יִשָּׁמְעוּ לִי. מו בְּנֵי נֵכָר, יִבֹּלוּ; וְיַחְגְּרוּ, מִמִּסְגְּרוֹתָם. מז חַי יְהוָה, וּבָרוּךְ צוּרִי; וְיָרֻם, אֱלֹהֵי צוּר יִשְׁעִי. מח הָאֵל, הַנֹּתֵן נְקָמֹת לִי; וּמֹרִיד עַמִּים, תַּחְתֵּנִי. מט וּמוֹצִיאִי, מֵאֹיְבָי; וּמִקָּמַי, תְּרוֹמְמֵנִי, מֵאִישׁ חֲמָסִים, תַּצִּילֵנִי. נ עַל כֵּן אוֹדְךָ יְהוָה, בַּגּוֹיִם; וּלְשִׁמְךָ, אֲזַמֵּר. נא מִגְדּוֹל, יְשׁוּעוֹת מַלְכּוֹ; וְעֹשֶׂה חֶסֶד לִמְשִׁיחוֹ לְדָוִד וּלְזַרְעוֹ, עַד עוֹלָם.

{א} האזינו השמים. שאני מתרה בהם בישראל,  (א) ותהיו אתם עדים בדבר שכך אמרתי להם  (ב) שאתם תהיו עדים, וכן ותשמע הארץ. ולמה העיד בהם שמים וארץ,  (ג) אמר משה, אני בשר ודם למחר אני מת,  (ד) אם יאמרו ישראל לא קבלנו עלינו הברית מי בא ומכחישם, לפיכך העיד בהם שמים וארץ, עדים שהם קיימים לעולם, ועוד שאם יזכו יבואו העדים ויתנו שכרם, הגפן תתן פריה והארץ תתן יבולה והשמים יתנו טלם, ואם יתחייבו, תהיה בהם יד העדים תחלה, ועצר את השמים ולא יהיה מטר והאדמה לא תתן את יבולה (דברים יא, ז.), ואח”כ ואבדתם מהרה (שם) על ידי האומות: {ב} יערוף כמטר לקחי. זו היא העדות, שתעידו  (ה) שאני אומר בפניכם תורה שנתתי לישראל שהיא חיים לעולם, כמטר הזה שהוא חיים לעולם (ספרי שו.) כאשר יערפו  (ו) השמים טל ומטר: יערוף. לשון יטיף, וכן ירעפון דשן (תהלים סה, יב.), יערפו טל (לקמן לג, כח.)תזל כטל. שהכל שמחים  (ז) בו, לפי שהמטר יש בו עצבים לבריות (ס”א יש עצבים בו), כגון הולכי דרכים ומי שהיה בורו מלא יין (ספרי שו.)כשעירם. לשון רוח סערה,  (ח) כתרגומו כרוחי מטרא, מה הרוחות הללו מחזיקין את העשבים ומגדלין אותם, אף דברי תורה מגדלין את לומדיהן: וכרביבים. טיפי מטר, ונראה לי על שם שיורה כחץ נקרא רביב, כמה דאת אמר רובה קשת (בראשית כא, כ.)דשא. ארברי”ץ (גראזיכט) עטיפת הארץ  (ט) מכוסה בירק: עשב. קלח אחד קרוי עשב, וכל מין ומין לעצמו קרוי עשב: {ג} כי שם ה’ אקרא. הרי כי משמש בלשון כאשר,  (י) כמו כי תבואו אל הארץ (ויקרא כג, י.), כשאקרא ואזכיר שם ה’, אתם הבו גודל לאלהינו וברכו שמו, מכאן אמרו, שעונין ברוך שם כבוד מלכותו  (כ) אחר ברכה שבמקדש (תענית טז:){ד} הצור תמים פעלו. אע”פ שהוא חזק,  (ל) כשמביא פורענות על עוברי רצונו, לא בשטף הוא מביא, כי אם בדין, כי תמים פעלו: אל אמונה. לשלם לצדיקים צדקתם לעולם הבא,  (מ) ואע”פ שמאחר את תגמולם, סופו לאמן את דבריו: ואין עול. אף לרשעים משלם שכר צדקתם  (נ) בעולם הזה: צדיק וישר הוא. הכל מצדיקים עליהם את דינו,  (ס) וכך ראוי וישר להם, צדיק מפי הבריות, וישר הוא  (ע) וראוי להצדיקו: {ה} שחת לו וגו’. כתרגומו חבילו להון  (פ) ולא ליה: בניו מומם. בניו היו,  (צ) והשחתה שהשחיתו היא מומם: בניו מומם. מומם של בניו היה,  (ק) ולא מומו: דור עקש. עקום ומעוקל, כמו ואת כל הישרה יעקשו (מיכה ג, ט.), ובלשון משנה, חולדה ששיניה עקומות ועקושות: ופתלתל. אנטורטי”לייש (פערדרעהט) כפתיל הזה שגודלין אותו ומקיפין אותו סביבות  (ר) הגדיל. פתלתל, מן התיבות הכפולות, כמו ירקרק, אדמדם, סחרחר, סגלגל: {ו} הלה’ תגמלו זאת. לשון תימה, וכי לפניו אתם  (ש) מעציבין, שיש בידו להפרע מכם ושהיטיב לכם בכל הטובות: עם נבל. ששכחו את העשוי להם: ולא חכם. להבין את הנולדות שיש בידו להיטיב ולהרע: הלא הוא אביך קנך. שקנאך,  (ת) שקננך  (א) בקן הסלעים ובארץ חזקה, שתקנך בכל מיני תקנה: הוא עשך. אומה  (ב) באומות: ויכננך. אחרי כן בכל מיני בסיס  (ג) וכן. מכם כהנים, מכם נביאים, ומכם מלכים,  (ד) כרך שהכל תלוי בו: {ז} זכור ימות עולם. מה עשה בראשונים שהכעיסו לפניו: בינו שנות דור ודור. דור אנוש שהציף עליהם מי אוקינוס, ודור המבול ששטפם. דבר אחר, לא נתתם לבבכם על  (ה) שעבר, בינו שנות דור ודור, להכיר להבא, שיש בידו להיטיב לכם ולהנחיל לכם ימות המשיח והעולם הבא: שאל אביך. אלו הנביאים שנקראים אבות, כמו שנאמר באליהו אבי אבי רכב ישראל (מלכים-ב ב, יב.)זקניך. אלו  (ו) החכמים (קידושין לב:)ויאמרו לך. הראשונות: {ח} בהנחל עליון גוים. כשהנחיל הקב”ה למכעיסיו את חלק נחלתם,  (ז) הציפם ושטפם: בהפרידו בני אדם. כשהפיץ דור הפלגה היה בידו להעבירם מן העולם, ולא עשה כן, אלא יצב גבולות עמים, קיימם ולא אבדם: למספר בני ישראל. בשביל מספר בני ישראל שעתידין לצאת מבני שם,  (ח) ולמספר שבעים נפש של בני ישראל שירדו למצרים,  (ט) הציב גבולות עמים. שבעים לשון: {ט} כי חלק ה’ עמו. למה כל זאת, לפי שהיה חלקו  (י) כבוש ביניהם, ועתיד לצאת, ומי הוא חלקו, עמו, ומי הוא עמו. יעקב חבל נחלתו. והוא השלישי באבות,  (כ) המשולש בשלש זכיות, זכות אבי אביו וזכות אביו וזכותו, הרי ג’, כחבל הזה שהוא עשוי בג’ גדילים, והוא ובניו היו לו לנחלה,  (ל) ולא ישמעאל בן אברהם ולא עשו בנו של יצחק: {י} ימצאהו בארץ מדבר. אותם מצא לו  (מ) נאמנים בארץ המדבר, שקבלו עליהם תורתו ומלכותו ועולו, מה שלא עשו ישמעאל ועשו, שנאמר וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן (לקמן לג, ב.)ובתהו ילל ישמן. ארץ ציה ושממה, מקום יללת תנינים ובנות יענה, אף שם נמשכו אחר האמונה, ולא אמרו למשה היאך נצא למדברות מקום ציה ושממון, כענין שנאמר לכתך אחרי במדבר (ירמיה ב, ב.)יסבבנהו. שם סבבם והקיפם בעננים, וסבבם בדגלים לארבע רוחות, וסבבם בתחתית ההר שכפהו  (נ) עליהם כגיגית: יבוננהו. שם בתורה ובינה: יצרנהו. מנחש שרף ועקרב ומן האומות: כאישון עינו. הוא השחור שבעין  (ס) שהמאור יוצא הימנו, ואונקלוס תרגם ימצאהו, יספיקהו כל צרכו במדבר, כמו ומצא להם (במדבר יא, כב.), לא ימצא לנו ההר (יהושע יז, טז.). יסבבנהו, אשרינון סחור סחור לשכינתיה,  (ע) אוהל מועד באמצע וארבעה דגלים לארבע רוחות: {יא} כנשר יעיר קנו. נהגם ברחמים ובחמלה,  (פ) כנשר הזה, רחמני על בניו ואינו נכנס לקנו פתאום, עד שהוא מקשקש ומטרף על בניו בכנפיו בין אילן לאילן, בין שוכה  (צ) לחברתה, כדי שיעורו בניו ויהא בהם כח לקבלו: יעיר קנו. יעורר בניו: על גוזליו ירחף. אינו מכביד עצמו עליהם, אלא מחופף, נוגע ואינו נוגע, אף הקב”ה שדי לא מצאנוהו שגיא כח (איוב לז, כג.) (ק) כשבא ליתן תורה לא נגלה עליהם מרוח אחת אלא מארבע רוחות, שנאמר ה’ מסיני בא  (ר) וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן ואתה מרבבות קדש (לקמן לג, ב.), אלוה מתימן יבא (חבקוק ג, ג.) זו רוח רביעית: יפרוש כנפיו יקחהו. כשבא ליטלן ממקום למקום, אינו נוטלן ברגליו כשאר עופות, לפי ששאר עופות יראים מן הנשר, שהוא מגביה לעוף ופורח עליהם, לפיכך נושאן ברגליו מפני הנשר, אבל הנשר אינו ירא אלא מן החץ, לפיכך נושאן על כנפיו, אומר, מוטב שיכנס החץ בי ולא יכנס בבני, אף הקב”ה, ואשא אתכם על כנפי נשרים (שמות יט, ד.), כשנסעו מצרים אחריהם והשיגום (חונים) על הים, היו זורקים בהם חצים ואבני בליסטראות, מיד ויסע מלאך האלהים וגו’ ויבא בין מחנה מצרים וגו’ (שם יד, יט-כ.){יב} ה’ בדד. ה’ בדד ובטח  (ש) נהגם במדבר: ואין עמו אל נכר. לא היה כח באחד  (ת) מכל אלהי הגויים להראות כחו ולהלחם עמהם. ורבותינו דרשוהו על  (א) העתיד, וכן תרגם אונקלוס, ואני אומר דברי תוכחה הם,  (ב) להעיד השמים והארץ, ותהא השירה להם לעד, שסופן לבגוד ולא יזכרו הראשונות שעשה להם ולא הנולדות שהוא עתיד לעשות להם, לפיכך צריך ליישב הדבר  (ג) לכאן ולכאן, וכל הענין מוסב על זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור, כן עשה להם וכן עתיד לעשות, כל זה היה להם לזכור: {יג} ירכבהו על במותי ארץ. כל המקרא  (ד) כתרגומו: ירכבהו וגו’. על שם שארץ ישראל גבוה מכל הארצות: ויאכל תנובת שדי. אלו  (ה) פירות ארץ ישראל, שקלים לנוב ולהתבשל מכל פירות הארצות: וינקהו דבש מסלע. מעשה באחד  (ו) שאמר לבנו  (ז) בסיכני, הבא לי קציעות מן החבית, הלך ומצא הדבש צף על פיה,  (ח) אמר לו זו של דבש הוא, אמר לו השקע ידך לתוכה ואתה מעלה קציעות מתוכה (ספרי שטז.)ושמן מחלמיש צור. אלו זיתים של  (ט) גוש חלב (מנחות פה:)במותי ארץ. לשון גובה: שדי. לשון שדה: חלמיש צור. תקפו וחזקו של סלע. כשאינו דבוק לתיבה שלאחריו נקוד חלמיש,  (י) וכשהוא דבוק נקוד חלמיש: {יד} חמאת בקר וחלב צאן. זה היה בימי שלמה, שנאמר עשרה בקר בריאים ועשרים בקר רעי ומאה צאן (מלכים-א ה, ג.)עם חלב כרים. זה היה בימי עשרת השבטים, שנאמר ואוכלים כרים מצאן (עמוס ו, ד.)חלב כליות חטה. זה היה בימי שלמה, שנאמר ויהי לחם שלמה וגו’ (מלכים-א ה, ב.)ודם ענב תשתה חמר. בימי עשרת השבטים השותים במזרקי יין (עמוס ו, ו.)חמאת בקר. הוא שומן הנקלט מעל גבי החלב: וחלב צאן. חלב של צאן, וכשהוא דבוק  (כ) נקוד חלב, כמו בחלב אמו: כרים. כבשים: ואילים.  (ל) כמשמעו: בני בשן. שמנים היו: כליות חטה. חטים שמנים כחלב כליות וגסין  (מ) ככוליא: ודם ענב. תהי שותה טוב,  (נ) וטעם יין חשוב: חמר. יין בלשון ארמי: חמר. אין זה שם דבר, אלא לשון משובח בטעם, ווינ”ש בלע”ז (ווייניכט), ועוד יש לפרש שני מקראות הללו אחר תרגום של אונקלוס, אשרינון על תוקפי ארעא וגו’: {טו} עבית. לשון עובי: כשית. כמו כסית, לשון כי כסה פניו בחלבו (איוב טו, כז.), כאדם ששמן מבפנים וכסליו נכפלים מבחוץ, וכן הוא אומר ויעש פימה עלי כסל (שם)כשית. יש לשון קל  (ס) בלשון כסוי, כמו וכוסה קלון ערום (משלי יב, טז.), ואם כתב כשית דגוש, היה נשמע כסית את אחרים,  (ע) כמו כי כסה פניו (איוב טו, כז.)וינבל צור ישעתו. גנהו ובזהו, כמו שנאמר אחוריהם אל היכל ה’ וגו’ (יחזקאל ח, טז.), אין נבול גדול מזה: {טז} יקנאהו. הבעירו חמתו  (פ) וקנאתו: בתועבות. במעשים תעובים, כגון משכב זכור וכשפים שנאמר בהם תועבה: {יז} לא אלה. כתרגומו דלית בהון צרוך,  (צ) אילו היה בהם צרוך  (ק) לא היתה קנאה כפולה  (ר) כמו עכשיו: חדשים מקרוב באו. אפילו האומות לא היו רגילים בהם (ספרי שיח.), נכרי שהיה רואה אותם היה אומר, זה צלם יהודי: לא שערום אבתיכם. לא יראו מהם,  (ש) לא עמדה שערתם מפניהם, דרך שערות האדם לעמוד מחמת יראה, כך נדרש בספרי (שם). ויש לפרש עוד, שערום, לשון ושעירים ירקדו שם (ישעיה יג, כא.). שעירים הם  (ת) שדים, לא עשו אבותיכם שעירים הללו: {יח} תשי. תשכח. ורבותינו דרשו, כשבא להיטיב לכם, אתם מכעיסין לפניו ומתישים כחו  (א) מלהיטיב לכם: אל מחוללך. מוציאך מרחם, לשון יחולל אילות (תהלים כט, ט.), חיל כיולדה (שם מח, ז.){כ} מה אחריתם. מה תעלה בהם  (ב) בסופם: כי דור תהפוכות המה. מהפכין רצוני  (ג) לכעס: לא אמון בם. אין גדולי נכרים  (ד) בהם, כי הוריתים דרך טובה וסרו ממנה: אמון. לשון ויהי אומן (אסתר ב, ז.), נודריטור”ה בלע”ז (ערציהונג). דבר אחר אמון, לשון אמונה  (ה) כתרגומו, אמרו בסיני נעשה ונשמע, ולשעה קלה בטלו הבטחתם ועשו העגל: {כא} קנאוני. הבעירו חמתי: בלא אל. בדבר שאינו אלוה: בלא עם. באומה שאין לה שם, שנאמר הן ארץ כשדים זה העם לא היה (ישעיה כג, יג.), ובעשו הוא אומר בזוי אתה מאד (עובדיה א, ב.)בגוי נבל אכעיסם. אלו הכופרים, וכן הוא אומר אמר נבל בלבו אין אלהים (תהלים יד, א.){כב} קדחה. בערה: ותיקד. בכם עד  (ו) היסוד: ותאכל ארץ ויבולה. ארצכם ויבולה: ותלהט. ירושלים המיוסדת  (ז) על ההרים, שנאמר ירושלים הרים סביב לה (שם קכה, ב.){כג} אספה עלימו רעות. אחביר רעה על רעה, לשון ספו שנה על שנה (ישעיה כט, א.), ספות הרוה (דברים כט, יח.), עולותיכם ספו על זבחיכם (ירמיה ז, כא.). דבר אחר אספה, אכלה,  (ח) כמו פן תספה (בראשית יט, טו.)חצי אכלה בם. כל חצי אשלים בהם, וקללה זו לפי הפורענות לברכה היא, חצי כלים והם אינם כלים: {כד} מזי רעב. אונקלוס תרגם נפיחי כפן, ואין לי עד מוכיח עליו, ומשמו של רבי משה הדרשן מטולושא שמעתי, שעירי רעב, אדם כחוש מגדל שער על בשרו: מזי. לשון ארמי שער מזיא, דהוה  (ט) מהפך במזיא: ולחומי רשף. השדים נלחמו בהם, שנאמר ובני רשף יגביהו עוף (איוב ה, ז.), והם שדים: וקטב מרירי. וכריתות שד ששמו מרירי: קטב. כריתה, כמו אהי קטבך שאול (הושע יג, יד.)ושן בהמות. מעשה היה,  (י) והיו הרחלים נושכין וממיתין (ספרי שכא.)חמת זוחלי עפר. ארס נחשים, המהלכים על גחונם על העפר כמים הזוחלים על הארץ. זחילה, לשון מרוצת המים על העפר, וכן כל מרוצת דבר המשפשף על העפר והולך: {כה} מחוץ תשכל חרב. מחוץ לעיר תשכלם חרב גייסות: ומחדרים אימה. כשבורח ונמלט מן החרב, חדרי לבו נוקפים עליו מחמת אימה,  (כ) והוא מת והולך בה. דבר אחר ומחדרים אימה, שבבית תהיה אימת דבר,  (ל) כמו שנאמר כי עלה מות בחלונינו (ירמיה ט, ב.), וכן תרגם אונקלוס. דבר אחר מחוץ תשכל חרב, על מה שעשו בחוצות, שנאמר ומספר חוצות ירושלים שמתם מזבחות לבושת (שם יא, יג. ספרי שם)ומחדרים אימה. על מה שעשו בחדרי חדרים, שנאמר אשר זקני ישראל עושים איש בחדרי משכיתו (יחזקאל ח, יב.){כו} אמרתי אפאיהם. אמרתי בלבי אפאה אותם, ויש לפרש אפאיהם אשיתם פאה, להשליכם מעלי הפקר, ודוגמתו מצינו בעזרא, ותתן להם ממלכות ועממים ותחלקם לפאה (נחמיה ט, כב.), להפקר, וכן חברו מנחם. ויש פותרים אותו כתרגומו,  (מ) יחול רוגזי עליהון, ולא יתכן, שאם כן היה לו לכתוב אאפאיהם, אחת לשמוש ואחת ליסוד, כמו אאזרך (ישעיה מה, ה.), אאמצכם במו פי (איוב טז, ה.), והא’  (נ) התיכונה אינה ראויה בו כלל, ואונקלוס תרגם אחר לשון הברייתא  (ס) השנויה בספרי (שכב.), החולקת תיבה זו לשלשה תיבות, אמרתי אף אי הם, אמרתי באפי אתנם כאילו אינם, שיאמרו רואיהם עליהם איה הם: {כז} לולי כעס אויב אגור. אם לא שכעס אויב כנוס עליהם להשחית,  (ע) ואם יוכל להם וישחיתם,  (פ) יתלה הגדלה בו ובאלהיו ולא יתלה הגדלה בי, וזהו שנאמר פן ינכרו צרימו, ינכרו הדבר לתלות גבורתם בנכרי שאין הגדולה שלו. פן יאמרו ידנו רמה וגו’. כי אותו גוי אובד עצות המה: {כט} ואין בהם תבונה. שאלו היו חכמים,  (צ) ישכילו זאת איכה ירדוף וגו’: יבינו לאחריתם. יתנו לב להתבונן לסוף פורענותם  (ק) של ישראל: {ל} איכה ירדוף אחד. ממנו  (ר) אלף מישראל: אם לא כי צורם מכרם וה’ הסגירם. מכרם ומסרם בידנו דילבר”ר בלע”ז (איבערגעבען){לא} כי לא כצורנו צורם. כל זה היה להם לאויבים להבין, שהשם הסגירם ולא להם ולאלהיהם הנצחון, שהרי עד הנה לא יכלו כלום אלהיהם כנגד צורנו, כי לא כסלענו סלעם, כל צור שבמקרא  (ש) לשון סלע: ואויבינו פלילים. ועכשיו אויבינו שופטים אותנו, שהרי צורנו מכרנו להם. (ס”א הרי שצורנו מכרנו להם){לב} כי מגפן סדום גפנם. מוסב למעלה, אמרתי בלבי אפאיהם ואשבית זכרם, לפי שמעשיהם מעשה סדום ועמורה: שדמות. שדה תבואה, כמו ושדמות לא עשה אוכל (חבקוק ג, יז.), בשדמות קדרון (מלכים-ב כג, ד.)ענבי רוש. עשב מר: אשכלות מרורות למו. משקה מר ראוי להם, לפי מעשיהם פורענותם,  (ת) וכן תרגם אונקלוס ותושלמת עובדיהון כמררותהון: כי מגפן סדום גפנם. של אומות עובדי אלילים: ומשדמת עמורה וגו’. ולא ישימו לבם לתלות הגדולה בי: ענבמו ענבי רוש. הוא שאמר לולי כעס אויב אגור על ישראל, להרעילם ולהמרירם, לפיכך אשכלות מרורות למו, להלעיט אותם על מה שעשו לבני: {לג} חמת תנינם יינם. כתרגומו הא כמרת תניניא כס פורענותהון, הנה כמרירות נחשים כוסם משתה פורענותם: וראש פתנים. כוסם,  (א) שהוא אכזר לנשוך, אויב אכזרי  (ב) יבא ויפרע מהם: חמת תנינים יינם. מוכן להשקותם על מה שעושין להם: {לד} הלא הוא כמוס עמדי. כתרגומו, כסבורים הם ששכחתי מעשיהם, כולם גנוזים ושמורים לפני: הלא הוא. פרי  (ג) גפנם ותבואת שדמותם כמוס עמדי: כמוס עמדי. אותו הכוס שנאמר כי כוס ביד ה’ וגו’ (תהלים עה, ט.){לה} לי נקם ושלם. עמי נכון  (ד) ומזומן פורענות  (ה) נקם, וישלם להם כמעשיהם, הנקם ישלם להם גמולם. ויש מפרשים ושלם, שם דבר, כמו ושלום,  (ו) והוא מגזרת והדבר אין בהם (ירמיה ה, יג.) (ז) כמו והדבור. ואימתי אשלם להם: לעת תמוט רגלם.  (ח) כשתתם זכות אבותם שהם סמוכין עליו: כי קרוב יום אידם. כשארצה להביא עליהם יום אידם, קרוב ומזומן  (ט) לפני להביא על ידי שלוחים הרבה: וחש עתדות למו. ומהר יבאו העתידות להם: וחש. כמו ימהר יחישה (ישעיה ה, יט.). עד כאן העיד עליהם משה דברי תוכחה, להיות השירה הזאת לעד, כשתבא עליהם הפורענות ידעו שאני הודעתים מראש, מכאן ואילך העיד עליהם דברי תנחומין שיבאו עליהם ככלות הפורענות, ככל אשר אמר למעלה, והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה וגו’ (לעיל ל, א.) ושב ה’ אלהיך את שבותך וגו’ (שם ג.)לעת תמוט רגלם. כענין שנאמר תרמסנה רגל (ישעיה כו, ו.){לו} כי ידין ה’ עמו. בלשון זה  (ד) משמש כי ידין בלשון דהא,  (ה) ואין ידין לשון יסורין, אלא כמו כי יריב את ריבם מיד עושקיהם, כי יראה כי אזלת יד וגו’: כי ידין ה’ עמו. כשישפוט אותם ביסורין  (י) הללו האמורים עליהם, כמו כי בם ידין עמים (איוב לו, לא.), כי זה אינו משמש בלשון דהא, לתת טעם לדברים של מעלה, אלא לשון תחלת דבור, כמו כי תבאו אל הארץ (ויקרא כה, ב.), כשיבאו עליהם משפטים הללו, ויתנחם הקב”ה על עבדיו  (כ) לשוב ולרחם עליהם: יתנחם. לשון הפך מחשבה, להיטיב או להרע: כי יראה כי אזלת יד. כשיראה כי יד  (ל) האויב הולכת וחוזקת מאד עליהם, ואפס בהם עצור ועזוב: עצור. נושע ע”י עוצר ומושל שיעצור בהם: עזוב. ע”י עוזב. עוצר, הוא המושל העוצר בעם שלא ילכו מפוזרים בצאתם לצבא על האויב, בלשון לע”ז מיינטינדו”ר (האנדהאבער). עצור, הוא הנושע במעצור המושל. עזוב, מחוזק, כמו ויעזבו את ירושלים עד החומה (נחמיה ג, ח.), איך לא עזבה עיר תהלה (ירמיה מט, כה.). עצור, מייטונדי”ר (געהאנדהאפט). עזוב, אינפורצי”ד (בעפעסטיגט){לז} ואמר. הקב”ה עליהם: אי אלהימו. עבודת אלילים שעבדו: צור חסיו בו. הסלע שהיו מתכסין בו מפני החמה והצנה, כלומר שהיו בטוחין בו להגין עליהם מן הרעה: ואמר אי אלהימו. האויב יאמר אי אלהימו של ישראל, כמו שאמר טיטוס הרשע כשגידר את הפרוכת, כענין שנאמר ותרא אויבתי ותכסה בושה האומרה אלי איו ה’ אלהיך (מיכה ז, י.){לח} אשר חלב זבחימו. היו אותן אלהות אוכלים, שהיו מקריבין לפניהם ושותין יין נסיכם: יהי עליכם סתרה. אותו הצור יהיה לכם מחסה ומסתור: {לט} ראו עתה. הבינו מן הפורענות שהבאתי עליכם ואין לכם מושיע, ומן התשועה שאושיעכם ואין מוחה בידי: אני אני הוא. אני להשפיל  (מ) ואני להרים: ואין אלהים עמדי. עומד כנגדי למחות: עמדי. דוגמתי וכמוני: ואין מידי מציל. הפושעים בי: ראו עתה כי אני וגו’. אז יגלה הקב”ה ישועתו  (ו) ויאמר, ראו עתה כי אני אני הוא, מאתי באת עליהם הרעה,  (ז) ומאתי תבא עליהם  (ח) הטובה: ואין מידי מציל. מי שיציל אתכם מן הרעה אשר אביא עליכם: {מ} כי אשא אל שמים ידי. כי בחרון אפי אשא ידי אל עצמי  (נ) בשבועה: ואמרתי חי אנכי. לשון שבועה הוא, [כמו חי אני נאם ה’ אם לא כאשר דברתם באזני (במדבר יד, כח.), אף כאן] אני נשבע חי אנכי: כי אשא אל שמים ידי. כמו כי נשאתי,  (ט) תמיד אני משרה מקום שכינתי בשמים, כתרגומו, אפילו חלש למעלה וגבור למטה, אימת העליון על התחתון, וכל שכן שגבור מלמעלה וחלש מלמטה: ידי. מקום שכינתי, כמו איש על ידו (במדבר ב, יז.), והיה בידי להפרע מכם, אבל אמרתי שחי אנכי לעולם, איני ממהר לפרוע לפי שיש לי שהות בדבר, כי אני חי לעולם, ובדורות אחרונים אני נפרע מהם, והיכולת בידי להפרע מן המתים ומן החיים, מלך בשר ודם שהוא הולך למות ממהר נקמתו להפרע בחייו, כי שמא ימות הוא או אויבו, ונמצא שלא ראה נקמתו ממנו, אבל אני חי לעולם, ואם ימותו הם ואיני נפרע בחייהם, אפרע במותם: {מא} אם שנותי ברק חרבי. אם אשנן את להב  (ס) חרבי, כמו למען היות לה ברק (יחזקאל כא, טו.) פלנדו”ר (גלאנץ)ותאחז במשפט ידי. להניח מדת רחמים באויבי  (ע) שהרעו לכם, אשר אני קצפתי מעט  (פ) והמה עזרו לרעה. דבר אחר, ותאחז ידי את מדת  (צ) המשפט, להחזיק בה ולנקום נקם: אשיב נקם וגו’. למדו רבותינו באגדה מתוך לשון המקרא שאמר ותאחז במשפט ידי, לא כמדת בשר ודם מדת הקב”ה, מדת בשר ודם זורק חץ ואינו יכול להשיבו, והקב”ה זורק חציו ויש בידו להשיבן כאילו אוחזן בידו, שהרי ברק הוא חצו, שנאמר כאן ברק חרבי ותאחז במשפט ידי, והמשפט הזה לשון פורענות  (ק) הוא בלע”ז יושטיצא”ה (שטראפגערעכטיקייט)אם שנותי ברק חרבי. הרבה אם יש שאינם תלויין, כשאשנן ברק חרבי ותאחז במשפט ידי וכו’, כמו שפירשתי למעלה: {מב} אשכיר חצי מדם.  (ר) האויב: וחרבי תאכל בשר. בשרם: מדם חלל ושביה. זאת תהיה להם מעון דם חללי (ס”א חללי דם)  (ש) ישראל ושביה ששבו מהם: מראש פרעות אויב. מפשע תחלת פרצות האויב,  (ת) כי כשהקב”ה נפרע מן האומות, פוקד עליהם עונם ועונות אבותיהם, מראשית פרצה שפרצו בישראל: {מג} הרנינו גוים עמו. לאותו הזמן ישבחו האומות את ישראל, ראו מה שבחה של אומה זו, שדבקו בהקב”ה בכל התלאות שעברו עליהם ולא עזבוהו, יודעים היו בטובו ובשבחו: כי דם עבדיו יקום. שפיכות דמיהם כמשמעו: ונקם ישיב לצריו. על הגזל  (א) ועל החמס, כענין שנא’ מצרים לשמה תהיה ואדום למדבר שממה מחמס בני יהודה (יואל ד, יט.), ואומר מחמס אחיך יעקב וגו’ (עובדיה א, י.)וכפר אדמתו עמו. ויפייס אדמתו ועמו  (ב) על הצרות שעברו עליהם ושעשה להם האויב: וכפר. לשון רצוי ופיוס, כמו אכפרה פניו (בראשית לב, כא.), אנחיניה לרוגזיה: וכפר אדמתו. ומה היא אדמתו, עמו, כשעמו מתנחמים ארצו מתנחמת, וכן הוא אומר רצית ה’ ארצך (תהלים פה, ב.), במה רצית ארצך, שבת שבות יעקב (שם). בפנים אחרים היא נדרשת בספרי (שכז.), ונחלקו בה רבי יהודה ורבי נחמיה, רבי יהודה דורש כולה כנגד ישראל ורבי נחמיה דורש כולה כנגד האומות, רבי יהודה דורשה כלפי ישראל, אמרתי אפאיהם כמו שפירשתי עד ולא ה’ פעל כל זאת. כי גוי אובד עצות המה, אבדו תורתי שהיא להם עצה נכונה. ואין בהם תבונה, להתבונן איכה ירדוף אחד מן האומות אלף מהם, אם לא כי צורם מכרם. כי לא כצורנו צורם, הכל כמו שפירשתי  (ג) עד תכליתו. ורבי נחמיה דורשה כלפי האומות עובדי אלילים, כי גוי אובד עצות המה, כמו שפירשתי תחלה עד ואויבינו פלילים: {מד} הוא והושע בן נון. שבת של דיוזגי  (י) היתה, נטלה רשות מזה ונתנה לזה (סוטה יג:), העמיד לו משה מתורגמן ליהושע שיהא דורש בחייו, כדי שלא יאמרו ישראל בחיי רבך לא היה לך להרים ראש, ולמה קוראו כאן הושע, לומר שלא זחה דעתו עליו,  (כ) שאע”פ שניתנה לו גדלה, השפיל עצמו כאשר מתחלתו (ספרי שלד.){מו} שימו לבבכם. צריך אדם שיהיו עיניו ואזניו ולבו מכוונים לדברי תורה, וכן הוא אומר בן אדם ראה בעיניך ובאזניך שמע ושים לבך וגו’ (יחזקאל מ, ד.), הרי דברים קל וחומר, ומה תבנית הבית שהוא נראה לעינים ונמדד בקנה, צריך אדם שיהיו עיניו ואזניו ולבו מכוונים להבין, דברי תורה שהן כהררין התלוין בשערה  (ל) על אחת כמה וכמה: {מז} כי לא דבר רק הוא מכם. לא לחנם אתם יגעים בה, כי הרבה שכר תלוי בה,  (מ) כי היא חייכם. דבר אחר, אין לך דבר ריקן בתורה שאם תדרשנו שאין בו מתן שכר,  (נ) תדע לך שכן אמרו ואחות לוטן תמנע (בראשית לו, כב.) (ס) ותמנע היתה פילגש וגו’ (שם יב.), לפי שאמרה איני כדאי להיות לו לאשה, הלואי ואהיה פילגשו, וכל כך למה, להודיע שבחו של אברהם שהיו שלטונים ומלכים מתאוים לידבק בזרעו: {מח} וידבר ה’ אל משה בעצם היום הזה. בשלושה מקומות נאמר  (ע) בעצם היום הזה, נאמר בנח בעצם היום הזה בא נח וגו’ (שם ז, יג.), במראית אורו של יום, לפי שהיו בני דורו אומרים, בכך וכך אם אנו מרגישין בו אין אנו מניחין אותו ליכנס בתיבה, ולא עוד, אלא אנו נוטלין כשילין וקרדומות ומבקעין את התיבה, אמר הקב”ה, הריני מכניסו בחצי היום וכל מי שיש בידו כח למחות יבא וימחה, במצרים נאמר בעצם היום הזה הוציא ה’ (שמות יב, נא.), לפי שהיו מצרים אומרים, בכך וכך אם אנו מרגישין בהם אין אנו מניחין אותן לצאת, ולא עוד, אלא אנו נוטלין סייפות וכלי זיין והורגין בהם, אמר הקב”ה, הריני מוציאן בחצי היום, וכל מי שיש בו כח למחות יבא וימחה, אף כאן במיתתו של משה נאמר בעצם היום הזה, לפי שהיו ישראל אומרים, בכך וכך אם אנו מרגישין בו אין אנו מניחין אותו, אדם שהוציאנו ממצרים, וקרע לנו את הים, והוריד לנו את המן, והגיז לנו את השליו, והעלה לנו את הבאר, ונתן לנו את התורה, אין אנו מניחין אותו, אמר הקב”ה, הריני מכניסו בחצי היום וכו’: {נ} כאשר מת אהרן אחיך. באותה מיתה שראית וחמדת  (פ) אותה, שהפשיט משה את אהרן בגד ראשון והלבישו לאלעזר וכן שני וכן שלישי, וראה בנו בכבודו, א”ל משה, אהרן אחי, עלה למטה, ועלה, פשוט ידיך, ופשט, פשוט רגליך, ופשט, עצום עיניך, ועצם, קמוץ פיך, וקמץ והלך לו, אמר משה אשרי מי שמת במיתה זו: {נא} על אשר מעלתם  (צ בי.) גרמתם למעול בי: על אשר לא קדשתם אותי. גרמתם לי שלא אתקדש, אמרתי לכם ודברתם אל הסלע (במדבר כ, ח.), והם הכוהו, והוצרכו להכותו פעמים, ואלו דברו עמו ונתן מימיו בלא הכאה, היה מתקדש שם שמים, שהיו ישראל אומרים, ומה הסלע הזה שאינו לשכר ולא לפורענות, אם זכה אין לו מתן שכר, ואם חטא אינו לוקה, כך מקיים מצות בוראו, אנו לא כל שכן: {נב} כי מנגד.  (ק) מרחוק: תראה וגו’. כי אם  (ר) לא תראנה עכשיו לא תראנה עוד בחייך: ושמה לא תבוא. וידעתי כי חביבה היא לך, על כן אני אומר לך עלה וראה:

קרדיט: סדר רש”י על פרשת האזינו שייך לתורת אמת.

מפרשים על פרשת האזינו

שניים מקרא ואחד תרגום על התורה | פרשת יהדות

שניים מקרא ואחד תרגום – האזינו

{א} הַֽאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַֽאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִֽי:  מ  הַֽאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַֽאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִֽי:  ת  אַצִיתוּ שְׁמַיָא וֶאֱמַלֵל וְתִשְׁמַע אַרְעָא מֵימְרֵי פֻמִי: {ב} יַֽעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי

דעת זקנים על התורה | פרשת יהדות

דעת זקנים על פרשת האזינו

{א}האזינו השמים. משה אמר האזנה לשמים והשמיעה לארץ וישעיה בהפך שאמר שמעו שמים והאזיני ארץ לפי שאומנתו של משה בשמים ודרך הוא לומר למי שאצלו האזן

כלי יקר על התורה | פרשת יהדות

כלי יקר על פרשת האזינו

{א}(א-ב) האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי. פירש”י למה העיד בהם שמים וארץ שאם יאמרו ישראל לא קבלנו עלינו הברית מי בא ומכחישם ע”כ העיד בהם

תרגום יונתן על התורה | פרשת יהדות

תרגום יונתן על פרשת האזינו

{א} האזינו וַהֲוָה דִי מָטָא קִיצֵיהּ דְמשֶׁה נְבִיָא לְמִתְכַּנְשָׁא מִגוֹ עַלְמָא אָמַר בְּלִבֵּיהּ לֵיתָנָא מַסְהִיד בְּעַמָא הָדֵין סַהֲדִין דְטַעֲמִין מִיתוּתָא בְּעַלְמָא הָדֵין הָאֲנָא מַסְהִיד בְּהוֹן סַהֲדִין

בעל הטורים על התורה | פרשת יהדות

בעל הטורים על פרשת האזינו

{א}האזינו. לעיל מיניה כתיב את השירה הזאת עד תמם, וסמיך ליה האזינו. כמו שהאזנתם ושמעתם לד”ת כן האזינו לדברי השירה הזאת. כפי הפשט האזינו השמים,

אבן עזרא על התורה | פרשת יהדות

אבן עזרא על פרשת האזינו

{א}האזינו. כבר פירשתי בספרי כי מלת האזינו מגזרת אזן כאילו אמר הטו אזן וכבר הודעתיך שהגאון אמר כי טעם השמים. המלאכים: וטעם הארץ. אנשי הארץ. או עדות

שפתי חכמים | פרשת יהדות

שפתי חכמים על פרשת האזינו

{א}א משום דק”ל מה לו למשה לצוות לשמים וכי הוא מושל על השמים וע”ק למה לקח עדות על ישראל הרי עדיין לא חטאו ל”פ שאני מתרה

רמב"ן על התורה | פרשת יהדות

רמב”ן על פרשת האזינו

{א}האזינו השמים. על דרך הפשט צדקו דברי ר”א כי הכתובים יתנו עדיהם בכל הדברים שהם קיימים ועומדים וכן שמעו הרים את ריב ה’ (מיכה ו ב) וגם

אור החיים על הפרשה | פרשת יהדות

אור החיים על פרשת האזינו

{א}האזינו השמים וגו’. יש להעיר ראשונה למה אמר ואדברה, ולא אמר על זה הדרך האזינו השמים דברי:ב’ למה לא כלל אותם יחד ויאמר האזינו השמים

חידושי תורה על פרשת האזינו

חביבים יסורים | פרשת יהדות

חביבים יסורים

זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם בִּינוּ שְׁנוֹת דּוֹר וָדוֹר שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ: (פרשת האזינו לב. ז’). על הפסוק “זכור ימות עולם”: אמרו ב”ילקוט שמעוני”:

האזינו השמיים | פרשת יהדות

האזינו השמיים

הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי: (פרשת האזינו לב א’) האזינו השמים. שאני מתרה בהם בישראל ותהיו אתם עדים בדבר (דברים ל, יט) שכך

תוכן עניינים
אהבתם? שתפו ברשת!
שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב telegram
מאמרים חדשים שעלו לאתר
פרשת נח | פרשת יהדות
פרשת נח

פרשת נח פרשת נח המלא – עם ניקוד וטעמים – חידושי תורה ופרפראות על הפרשה פרק ו’ ראשון ט אֵלֶּה, תּוֹלְדֹת נֹחַ נֹחַ אִישׁ צַדִּיק

פרשת וזאת הברכה | פרשת יהדות
פרשת וזאת הברכה

פרשת וזאת הברכה פרשת וזאת הברכה המלא – עם ניקוד וטעמים – חידושי תורה ופרפראות על הפרשה פרק לג’ ראשון א וְזֹאת הַבְּרָכָה, אֲשֶׁר בֵּרַךְ

פרשת האזינו | פרשת יהדות
פרשת האזינו

פרשת האזינו פרשת האזינו המלא – עם ניקוד וטעמים – חידושי תורה ופרפראות על הפרשה פרק לב’ ראשון א הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם, וַאֲדַבֵּרָה; וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ, אִמְרֵי

הלכות ערב שבת | פרשת יהדות
הלכות ערב שבת

הלכות ערב שבת השו”ע בסימן רנ’ סעיף א’ כותב: ישכים בבוקר ביום שישי להכין צרכי שבת מסביר המשנה ברורה דכתיב: והיה ביום השישי והכינו את

הלכות נרות שבת | פרשת יהדות
הלכות נרות שבת

הלכות נרות שבת נרות שבת עניינם הוא משום שלום בית. והפירוש: בעבר, לא היו מנורות ואורות כמו היום ולכן כדי שיהיה אור בבית היו מדליקים

מעוניינים לפרסם כתבה? השאירו פרטים!
Translate »
שינוי גודל גופנים
ניגודיות