שפתי חכמים | פרשת יהדות

שפתי חכמים על פרשת האזינו

{א}א משום דק”ל מה לו למשה לצוות לשמים וכי הוא מושל על השמים וע”ק למה לקח עדות על ישראל הרי עדיין לא חטאו ל”פ שאני מתרה בהם בישראל כדכתיב לעיל העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ וזהו ל’ התראה הוא וכמו העד העיד בנו האיש וגו’ כי עדיין לא דבר עם השמים והארץ כלום ועכשיו דבר עמהם: ב דק”ל דלמא ישראל לא יקבלו שמים וארץ להיות עדים ל”פ שאמרתי להם ר”ל כבר אמרתי להם: ג פי’ אל תאמר מדלא כתי’ האזינו השמים והארץ ואדברה ודאי שני ענינים הם אלא ר”ל וכן ותשמע הארץ שאני מתרה בהם בישראל ותהיה עד בדבר והא דכתיב גבי שמים האזינו וגבי הארץ ותשמע משום דמרע”ה היה קרוב שהיה קרוב למיתה והיתה עתה נשמתו דבקה למעלה וכשאדם קרוב לחבירו שעומדקרוב אצלו אומר לו האין לכך אמר האזינו אבל היה רחוק מן הארץ לכך שייך בה ל’ שמיעה ומ”ה לא כלל אותם כאחד לומר האזינו השמים והארץ ואדברה וגו’ והרא”ם פירש דמ”ה לא כלל אותן בדיבור אחד מפי שהשמים הם יותר נכבדים מן הארץ ולפי פירושו קשה למה שינה הקרא בלשונו דגבי שמים כתיב ל’ האנה וגבי הארץ כתיב ל’ שמיעה: ד וא”ת והא בפרשת נצבים פי’ שם ט”א בפ’ העידותי בכם את השמים וגומר וי”ל דלעיל גבי התראה שצריכים העדים להתרות באדם הרוצה לעבוד עביר’ שלא יעבור ואם כן ק”ל איך יעשו השמים והארץ התראה הא אין יכולין לדבר דאין לפרש דמשה התר’ בהם בישראל בפני השמים והארץ שלא יעברו דהא באותו זמן לא רצו לעבור והוי התראת ספר ולא שמיה התראה ועל זה פרש”י הסתכלו וכו’ והסתכלות בזה הוא כאלו דברו ההתראה בפה והכא בשירה זו מדבר בעונשן של ישראל שאם יעברו על מצות השם ויעבדו ע”א וגבי העונש כתיב יד העדים תהיה בו בראשונה ל”פ כאן טעם אחר:
{ב}ה דק”ל היאך תלוי זה הדבר בכאן ומפרש דשפיר תלוי בכאן דזו היא העדות וכו’: ו י”ל שרוצה לפר’ היאך משמע זה מפסוק שאמר להם לישראל כן שהתורה היא כמטר ומפרש שה”ק קרא כאשר וכו’. ומנליה לרש”י לפרש דלקחי הוא התורה משום דכתיב כי לקח טוב נתתי לכם וגו’ טעמא מאי משום דלקחה מיד אל יד שנאמר מימינו אש דת למו ר”ל משרע”ה לקחה מימינו של הקב”ה ולמה נקרא תורה חיים משום שנאמר עץ חיים היא למחזיקים בה: ז משא”כ במטר ואח”כ מדמה אותה לרוח דהוא נמי טוב יותר מן הטל והוא מוסיף והולך: ח דסמ”ך ושי”ן מתחלפין: ט פי’ דשא כולל מיני עשבים רבים שהוא לבישת הארץ וכיסוי’ ונקרא שדא והעשב הוא כל מין ומין בפי עצמו קרוי עשב וע’ בפרשת בראשית:
{ג}י דא”א לפרש שהוא נתינת טעם אש למעל’: כ וא”ת דלמא עניית אמן. ותו מנליה לפרש במקדש דלמא במדינה נמי. וי”ל הואיל דכתיב הבו גודל ואמן לאו גדולה היא אלא האמנת דברי המברך וכתיב נמי כי שם ה’ אקרא משמע שם של ד’ באותיותיו ואסור להזכיר השם של ד’ בגבולין כי אם במקדש היו מזכירים השם באותיותיו:
{ד}ל דק”ל למה קרא מרע”ה להקב”ה צור ותו מאי תמים דהזכיר הכא וכי ס”ד שפעולתו של הקב”ה אינה תמימה ל”פ אע”פ כו’: מ דק”ל למה אמר הל’ של אמונה ומפרש דקאי אמתן שכרן של צדיקים שהוא לזמן ארוך בעה”ב לכן שייך ביה ל’ אמונה: נ ר”ל דפסוק זה כפל ל’ הוא מדכתיב אל אמונה ודאי אין עושה עול אלא אף לרשעים דה”א דלא משלם להם שכרן אלא מנכה להן מצוה נגד עבירה אלא משלם להם שכר המצות בעה”ז כדכתיב ומשלם לשונאיו אל פניו וגו’ כדי שיהא עונש של עבירות בעוה”ב מרובה: ס ר”ל שרוצה לפרש מלת צדיק וכו’ דל’ צדיק נאמר על מי שקונה בעצמו שלימות הרבה וזה אין שייך בהקב”ה חלילה ומתרץ הכל מצדיקין כו’ והרא”ם פי’ הוצרך לפרש הכל מצדיקין כו’ מפני שא”א לומר שהכ’ מעיד על צדקתו יתברך כי לא יעלה על דעת היפך זה וכ”ש אחר שנאמר עליו שהוא אל אמונה ואין עול ומפני שיש לטעות ולומר שמלת צדיק וישר הם תוארים להקב”ה מ”ה פי’ דשניהם והא תואר השם מפי הבריות וכו’ ר”ל שהכל מצדיקין עליהם את דינו: ע ר”ל שישר לבריות לעשות כן וקאי וישר על הבריות אבל א”ל שקאי וישר על הקב”ה כיון דצדיק קאי אבריות ולא אהקב”ה ה”ה נמי מלת וישר קאי נמי אבריות ולא אהקב”ה וק”ל:
{ה}פ ר”ל ולא ליה להקב”ה והכי משמע הקרא השחיתו ולמי השחיתו וקאמר לא ליה כלומר לא להקב”ה ויהיה לפי ה מלת לו דבקה עם מלת לא הבא אחריו לא עם מלת שחת ולפי ל’ הכ’ ה”ל לתרגם וליה לא אלא שתרגם אותו אחר לשון הנהוג והוצרך להוסיף מלת להון אחר מלת שחת כי בזולת זה אין לו הבנה לקרא דלמי שחת ולא יפול עליו מלת לו לא כיון שאין אנו יודעים למי שחת. רא”ם: צ דק”ל למה קרוא אותן בניו כיון שחטאו. ק דק”ל למה כתיב מומם ולא כתיב מום סתם ויהיה מלת בניו דבקה עם שחת כאלו אמר שחתו בניו וזהו שתרגם חבילו להון והוא עצמו מה שאמר למעלה שחת לו לא אלא שכפל הענין במלות שונות כמנהג השירות והנבואות. רא”ם: ר כמו שעושין פתילה לנר של שמן שמקיפין סביב הקש:
{ו}ש ר”ל אתם עושים מעשי’ מעציבי’ ולמה אין ראויח לעשות שיש בידו להפרע מכם ועוד שהיטיב לכם כל טובות וא”ל מנ”ל לרש”י שאלו שני הטעמים אמר להם י”ל כדמפרש ואזיל דכתיב עם נבל ששכחו את העשוי להם דהיינו שהטיב להם ולא חכם להבין את הנולדו’ דהיינו שיש בידו להפרע מהם כמו שעשה לדור המבול ולדור הפלגה ולאנשי סדום ש”מ דמלת הלה’ וגומר כולל נמי שני טעמים: ת ל’ קנין: א ל’ קן. פי’ דק”ל מדכתיב קנך שהוא ל’ קנין איך שייך לומר אביך דהא לגבי אביו אין נופל ל’ קנין ל”פ שהוא לשון קננך ותו ק”ל דאם הוא לשון קן הי”ל לנקוד בחיר”ק תחת הקו”ף וגם ה”ל להדגיש הנו”ן מל’ כנשר יעיר קנו ל”פ שוהא מל’ תיקון וא”ל מנ”ל שהוא ל’ תיקון דלמא הוא מל’ קנין ומל’ קן אם כן הוה ליה לנקוד קונך בחולם מל’ קונה שמים וארץ ואין לפרש מל’ תקון ול’ קננך לחוד ולא ל’ קנין א”כ חסר תי”ו של מלת תיקון אע”כ צ”ל כל ג’ לשונות: ב דק”ל מה שבח זה שעשה אותם הא כל העולם עשה. ל”פ אומה באומות ר”ל בחר בך מכל אוה”ע: ג בפת”ח וכן הוא נמי ל’ בסיס אלא בסיס מל’ ארמית וכן מל’ עברית: ד משא”כ בשאר אומות דלוקחין מלך ממדינה אחרת:
{ז}ה ר”ל היה ראוי לכם לזכור ימות עולם וכיון דלא עשיתם לכל הפחות בינו שנות דור ודור להבא כו’ והוצרך לפרש ד”א וכו’ משום דלפי’ ראשון קשה כפל ל’ דהא כבר נאמר זכור ימות עולם וגם דור אנוש ודור המבול בכללם ל”פ ד”א ולפי ד”א לחוד נמי קשה כי אין שייך לו’ לשון הבנה אדבר שאינו בעולם הזה אלא בעוה”ב אשר עין לא ראתה בלתי אלהים לבדו ל”פ גם טעם ראשון: ו פי’ כי מלת זקן נוטריקון זה שקנה חכמה:
{ח}ז ר”ל מה היה חלק נחלתן הציפ’ ושטפם: ח דאל”כ למספר ל”ל והכי משמע הקרא בהפרידו בני אדם דהיינו כשהפיץ דור הפלגה יצב גבולות עמים ר”ל שלא העבירם מן העולם ולמה עשה כן למספר בני ישראל ר”ל בשביל ישראל שיצא מן שם: ט ר”ל שרוצה לפרש עוד ענין אחד וה”ק הפסוק יצב גבולות עמים ר”ל עשה אומות הרבה וכמה עשה ומפרש למספר בני ישראל ר”ל במספר של ע’ נפש שירדו למצרים עשה דהיינו ע’ אומות ויהיה מאמר יצב גבולות עמים נדרש לפניו ולאחריו כדפי’ והוצרך רש”י לשני טעמים דלטעם ראשון קשה למה לי למלת גבולות לא היה לו לכתוב רק יצב עמים למספר בני ישראל גבולות למה לי ולטע0 אחרון קשה כיון שהכעיסו לפניו למה לא איבדם מן העולם לכן צריך גם לטעם ראשון:
{ט}י משום דכל כי הוא נתינת טעם אלעיל מיני’ ה”נ משמע שרוצה ליתן טעם אלעיל: כ ר”ל לכך קרא ליעקב חבל נחלתו: ל דק”ל למה לא כתיב אברהם או יצחק ומתרץ הוא ובניו היו לו לנחלה אבל לאברהם היה ישמעאל דלאו נחלתו הוא וליצחק הי’ עשו ואע”פ שכבר נא’ למעלה מה שלא אבדם הוא בעבור מספר בני ישראל שהם מבני שם מ”מ עדיין לא פירש שם מה ענינם של מספר בני ישראל עד שינצלו אנשי דור הפלגה בעבורם ופירש כאן הטעם מפני כייעקב וגומר היה כבוש ביניהם אע”פ שמאמר כי חלק וגו’ לא יובן שהי’ כבוש ביניהם אך כיון שהוא נתינת טעם למה שכתוב למעל’ יצב גבולות עמים בעבור מספר ב”י שעתידים לצאת מהם דהיינו שהיה כבוש ביניהם. רא”ם:
{י}מ רצינו בזה מ”ט לא רצה נמי עשו וישמעאל לנחלתו שהם מבני אברהם ויצחק כמו בניו של יעקב: נ והטובה בה כדי שיהיו כמו אנוסים ולא יוכל לשלחם כל ימיו כדין אנוסה וכן פירשתי בפ’ וישמע יתרו ואין להקשו’ מנ”ל לשלש’ אלו י”ל דהי מינייהו מפקת א”נ דהקרא מפרש שלשתן דקאמר יסובבנהו יבוננהו שסיבב אותן בשע’ נתינת התורה דהיינו כפה עליהם הר כגיגית יסובבנהו יצרנהו מנחשים דהיינו שהקיפן בענני כבוד והרג כל הנחשים והעקרבים יסובבנהו יצרנהו כאישון מן האומות דהיינו שסבבן בדגלים: ס(נח”י) ולמה נקרא אישון משום דנראה בו כדמות אי שקטן כמו שנראה דמות איש במראות הנשים דאישון ל’ איש וע”ש: ע פי’ שהתרגום מתרגם כך על יסובבנהו ומפרש זה אוהל מועד וכו’:
{יא}פ מכאן והלאה חר לספר הטובות שעש’ להם מעת צאתם ממצרים והם שכחו את הכל: צ פי’ שוכה ענך עצים: ק רש” אומר כן וה”פ שדי דהיינו הקב”ה לא מצאנוהו שגיא כח ר”ל דאע”ג דהוא שגיא דהיינו חק לא נוהג בכח עם הבריות: ר מסיני בא אינו מן מנין ד’ רוחות אלא שיצא מסיני לקראת ישראל ואלו הן הד’ רוחות וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן ואתה מרבבות קודש אלוה מתימן יבוא ויש מקשים והא רש”י פי’ לעיל קרא וזרח משעיר למו וגו’ על העו”א שלא רצו לקבל עליהם את התורה וכ”פ רש”י לקמן בפ’ וזאת הברכה וכאן פי’ הקרא לד’ רוחות העולם וי”ל דתרווייהו איתנייהו ביה לד’ רוחות לחוד נכתב הקרא א”כ קשה למה קרא שמות הרוחות בשמות אלו מה שלא קרא ד’ רוחות העולם בשמות אלו בכל התורה כולה אלא ע”כ צ”ל דקאי נמי על העו”א ואלו לעו”א לחוד הוה אתי למה לא הזכירן בשמותן בהדיא אלא ע”כ תרווייהו איתנייהו ביה ולעיל בפסו’ ימצאהו שמספר בשבחן של ישראל מביא הטעם שדרשו על העו”א שלא רצו לקבל התורה ובפסוק כנשר יעיר קנו שבא לספר בטובתו של מקום שהיטיב לישראל מביא טעם השני:
{יב}ש וה”ק הפסוק וה’ נהג את ישראל בדד ובטח אבל א”ל וה’ היה בדד דזה פשיטא אלא מלת בדד שב אל העם כלומר שלא היו צריכין לשום אומה ללכת עמהם מרוב בטחונם ויהיה מלת ינחנו עתיד תחת עבר: ת ר”ל זהו פירוש בטח כלומר שלא פחדו שמא יקום שום אחד מכל אלהי הגוים להראות כחו להלחם עמהם משום דלא היה כו’: א ר”ל קרא דה’ בדד: ב רצונו בזה דאין שייך לפרשו על העתיד כיון שעכשיו מדבר דברי תוכחות עמהם א”כ איך יתכן שיתנבא בכאן באמצע התוכחה על העתיד ל”פ ואני אומר כו’ כלו’ אף שהוא דבור על העתיד מ”מ גם הם דברי תוכחה כל הענינים וכו’: ג ר”ל כך הקרא של ה’ בדד ינחנו הוא משמע להבא ולעבר:
{יג}ד פי’ שיתן להם א”י וכ”ת א”כ הל”ל וינחילנו וגו’ מאי ירכיבהו וכו’ וכדמפרש ואזיל ה ק”ל וכי במקום אחר לא יאכלו ל”פ אלו פירות כו’: ו דק”ל והיאך בא זה שהיו יונקים דבש מן הסלע: ז בסיכני שם מקום: ח וקציעות הם קשים כמו סלע ואפ”ה היה דבש עליהם וא”כ היו יונקים דבש מן הסלע: ט גוש חלב שם מקום: י דק”ל למה נקוד חלמיש בשו”א תחת הלמ”ד ה”ל למינקד חלמיש בקמץ כמו חלמיש למעינו מים לכך מפ’ כשאינו דבוק כו’ אבל כאן דבוק:
{יד}כ דק”ל למה נקוד וחלב בשו”א תחת החי”ת וציר”י תחת הלמ”ד ה”ל למכתב וחלב כולו בקמ”ץ: ל נראה דהצעת רש”י כך הוא כרים כבשים והשתא א”ש דאילים הוי פירושו כמשמעו דבלא זה ה”א דאילים הם כבשים ולמה נקראו אילים שמחזיקים ומעשרים את בעליהן ואילים מל’ ואת אילי הארץ לקח שהוא ל’ חוזק אבל השתא שפירש כרים כבשים אין אנו צריכים לדחוק ולפרש דאילים מלשון חוזק אלא אילים פירוש כמשמעו: מ דאל”כ למה מדמה לחלב כליות לא לשאר חלב: נ ר”ל שכך הפי’ של פסוק ודם ענב הייה שותה וכו’:
{טו}ס רצונו בזה כיון שהוא מל’ כסוי ה”ל להדגיש השי”ן כמו שמצינו בכ”מ שלשון כסוי מודגש: ע אבל עכשיו הוא משמע שאת המכסה את עצמך:
{טז}פ פירוש שכל לשון קנאה הוא המתחרה לנקום נקמת דבר:
{יז}צ צרוך פירוש כח ויכולת והוצרכו לפרש כן מדכתיב אחריו אלהים לא ידעום ואם היה פי’ לא אלוה כמשמעו איך קראו אחר זה אלהים. הרא”ם: ק רצ”ל שלא תקשי מדכתיב לא אלהים משמע אבל אם היה בו צרוך כגון כוכבים ומזלות לא היו מקניטים לו ואיך יתכן ה הרי כתי’ ופן תשא עיניך וגו’ לירח או לכל צבא השמים: ר וא”ת והא לעיל בפ’ כי תשא פירש”י למה יחרה אפך כלום מתקנא אלא גבור בגבור וכו’ וא”כ למה תהא קנאה כפולה וי”ל לעיל גבי תפלה לפייס הש”י אמר משה למה יחרה אפך כלום מתקנא וכו’ אבל לענין עונש כשבא הקב”ה לענוש על ע”א העובדים אותם אז העונש יותר גדול במי דלית ביה צרוך: ש ויהיה כנוי שערום כמו בני יצאוני יצאו ממני פן תשבענו תשבע ממנו: ת ויהיה ג”כ פה כנוי שערום מהם רק פי’ מהם פירוש ממין השעירים שהם השדים הנזכרים למעלה ופירוש שערום עשו שעירים כמו מאלמים עשו אלומים. רא”ם:
{יח}א והוא מל’ תשש כחו כנקבה ולפירוש ראשון יהי’ מלת תשי מגזירת נשיתי טוב’:
{כ}ב כי המבוקש הוא אינו רק לדעת מה יהא עליהם באחרונה לא מה יהא אחריתם כי אחריתם היא המיתה ובלאו הסתרת פנים כל הילודים למות אלא מה יהא עליהם פורעניות בשביל הסתרת פנים: ג לא שהם מתהפכין כפי המובן והוכחתו מדכתי’ כי וגו’ וכל כי הוא נתינת טעם אש למעלה וק”ל: ד ופירוש אמן מל’ ויהי אומן את הדסה והוסיף מלת נכרים כי בזולת התוספת יהא המובן ממנו שאין גדולי בם כלומר שלא גדלתים לכן הוסיף מלת נכרים: ה דלטעם ראשון היה קשה למה לא נא’ אומן בוי”ו ל”פ ד”א וכו ולד”א קשה הל”ל אמון:
{כב}ו הוסיף מלת בכם וכן מלת ארצכם דבלא”ה לא היינו יודעים את מי תוקד או לאיזה ארץ: ז דאם לא כן מוסדי הרים ל”ל הרי כבר כתיב שתאכל הארץ בכלל. אלא ר”ל ירושלים שהיא מיוסדת על ההרי’ ויחדה בפני עצמה לחשיבותה:
{כג}ח כלומר כל רעות אכלה בם שלא תשאר שום רעה מהרעות אלא כולה יכלו עליהם ע”ד חצי אכלה בם שכל חצי אזרוק בם והוצרך לד”א כי לטעם ראשון קשה ה”ל לכתוב אספו מל’ ספו שנה על שנה ולא אספה בה”א מל’ תספ’ ולד”א לחוד נמיקש’ דהא כתי’ אחריו חצי אכלה בם דהא החצים נמי בכלל רעות הם ויש מקשים לעיל בפ’ אתם נצבי’ פירש”י ספות הרוה לפי שאוסיף לו כו’ וכאן פיר’ ספות הרוחה מל’ חיבור וי”ל דכל הוספה שהוא מוסיף על דבר אחר ממילא הוא מתחבר אליו ולפי זה יהיה הוספה וחיבור פי’ א’ וענין א’ להם ופירש לעיל לשון הוספה לפי ענינו דלא שייך לומר אחביר דהא אין לו עונש על השוגג ואיך יאמר אחביר פורעניות לפורעניות מש”ה פי’ ל’ הוספה וכאן שלא הזכיר יום שוגג אלא המזיד פי’ לפי ענינו ל’ חיבור ועוד נ”ל לישב די”ל דפשוטו של אספה בכ”מ לשון הוספה הוא אך כאן א”א לפרש ל’ הוספה דהוי משמע דהקב”ה יוסיף עליהם פורעניות יותר ממה שחטאו וזה אינו דאין הקב”ה נפרע הלא כפי שהרשיע האדם לפניו לכן הוצרך לפרש כאן שהוא ל’ חיבור ולכן הביא רש”י כל הני קראי ופירש אותם מל’ חיבור כדי שלא תקשה בתחלת המחשבה על פי’ שפירש מלת אספה מל’ חיבור מכל הני מקראות שהביא ודוק וכעין זה פירשת’ לעיל גבי וירק את חניכיו ע”ש:
{כד}ט זה ל’ הגמ’ רצונו בה שיש לו ראיה לפירושו של ר’ משה הדרשן: י רצונו בזה דהל”ל ושן חיות כיון שחיות הן עומדי’ לנשוך ואל בהמו’:
{כה}כ(מהר”ן) דאי כמשמעו בחדרי הבית הל”ל ומחדרים פחד של’ פחד יופל על דבר הקרוב ואימה על דבר הרחוק כדכתב רש”י בפרשת בשלח בפסוק תפול עליהם: ל כי לפי’ ראשון קשה היכן מצינו בקרא שחדרי לב נקראים בשם חדרים סתם ל”פ ד”א וכו’ ויהיה פי’ חדרים כמשמעו ולד”א קשה למה אמר בחדרים אימה דהא בעיר היה נמי דבר הל”ל ומבפנים אימה היפך ממלת מחוץ לכן אמר עוד ד”א על עבירות שעשו בחוץ כלומר בגלוי ועל שעשו בכדרי חדרים שלא יראה אותן שום אדם ולפי’ זה של הד”א קשה א”כ יהיה’ מקרא קצר שא נקט קרא ל’ עשייה א”כ ה”ל לינקד המ”ם של מחדרים בחיר”ק דהוה פי’ כמו מן עבירות שעשו בפנים לכן צריך לד”א ולשני פירושים אלו קשה למה נקט קרא אימה ה”ל לומר מחדרים דבר לכן צריך גם לטעם ראשון:
{כו}מ פי’ יש פותרים כפי הנגלה שיהיה אפאיהם מל’ אף ויהיה האלף ראשונה ל’ המדבר כאלו אמר אשים אפי עליהם או בהם וזה לא יתכן וכו’: נ ועוד סתירה אחרת: ס כונתו של אונקלוס במה שפי’ יחול רוגזי עליהון ל’ הברייתא וכו’ שהמכוון בזה הוא שיחול ורגזי עליהן שיהיו כאלו אונס ואין פי’ כמשמעו כמו שמבינים אותו היש פותרים:
{כז}ע פירוש שמלה האת מורכבת מן לו שפירושו אם ומן לא אעפ”י שהמלה כתובה ביו”ד לפי שהמלה נקראת בציר”י והציר”י מביא אל”ף והוסיף שתי מלות עליהם להשחית מפני שבזולת עליהם לא היינו יודעים על מי הכעס ועוד מה הוא ענין הכעס: פ הוסיף כל זה שבזולת זה לא יתכן לומר ידינו רמה וגו’ כיון שלא השחיתם מה רמה ידם:
{כט}צ הוסיף שי”ן על מלת לו מפני שמאמר לו וגומר אינו התחלת הדיבור רק הוא ראיה על מאמר כי גוי אובד עצות המה שאלו היו חכמי וכו’: ק פי’ ולא לאחרית של עצמם ואיכה ירדוף וגומר הוכחה לזה שקאי עליו סוף פורעניות ישראל כי איכה ירדוף אלף הוא פי’ מלת זאת ימלת אחריתם:
{ל}ר לא אחד מישראל אלף ממנו דהא קללה תחשב כאן יש מקשים והא מדה טובה מרובה ממדת פורעניות והנה במד’ טוב’ כתיב ורדפו מכם חמשה מאה ובפורעניו’ ירדוף אחד מהם אלף מישראל. ויש לתרץ הפורעניות שנא’ בשירה זו יוצא משורת הדין והא שנא’ במגילת איכה ותרד פלאים שהיתה ירידתם בדרך פלא שלא כדין המדות:
{לא}ש רצ”ל והאיך נזכר סלע במקרא:
{לב}ת כאלו אמר בעבור שמגפן סדום גפנם לכן אשכלות מרורו’ ראוי להם:
{לג}א כוסס פירושו של פתנים: ב ר”ל וה”פ של קרא אויב אכזרי וכו’:
{לד}ג רצ”ל האי דכתי’ הלא הוא וגו’ לשון יחיד הלא הם וגו’ הל”ל לפי מה שיהיה פי’ של כמוס וגו’ כסבורים הם ששכחתי מעשיהם כו’ דהיינו ל’ רבים ל”פ הלא הוא פרי גפנם כלו’ הא דכתיב לעיל גפנם וגו’ פירוש פרי גפנם ועל זה קאי הלא הוא וגו’ וא”ש דפרי נמי ל’ יחיד הוא ולכן נמי אמר הוא ל’ זכר ולא היא ואע”פ שתבוא’ ל’ נקבה כיון דפרי הוא ל’ זכר:
{לה}ד ר”ל איך נופל לשון לי על הקב”ה דלי משמע שיבא אליו מזולתו וזה לא יתכן לומר גבי הקב”ה דמאין יבא לי הרי כבר הכל ביד הקב”ה הוא ל”פ לי כמו עמי: ה ורצונו בזה שלא תקשי וכי יש ממשות בנקמה דכתי’ לי נקם ושילם דהיינו פירוש עמי דמשמע שיש ממשות בה: ו ופי’ לי הנקם והשלם שאנקם מהם ואשלם להם כפעלם: ז רצונו בה להביא ראיה אף שלא כתיב בוי”ו שהוא שם דבר אפ”ה יכול להיות פירושו כמ”ש שם והדבר: ח פי’ האי לעת תמוט רגלם על ושלם לחודיה קאי ולא על נקם כי פורעניות הנקמה לעולם הוא נכון ומזומן עמו: ט ר”ל מה דכתיב כי קרוב וגו’ הרי עכשיו כשהוכיחן משה עדיין לא חטאו וגם הוא בעצמו תולה בזכות אבות ועדיין זכות אבות במקומה עומדת מאי כי קרוב וגו’:
{לו}ד פי’ נתינת טעם הוא אלמעלה: ה פירוש לפירושו דר’ נחמיה שפירש קרא דכי ידין וגו’ כי יריב את ריבם ויהיה פי’ כי מלשון דהא ופי’ למה אמר לי נקם ושלם לעו”א מפני שיריב ריבם של ישראל מיד עושקיהם: י אבל אין לפרש כמשמעו כשידין אותם אם לזכות אם לחובה. דאם כן מאי שוב על עבדיו יתנחם דפי’ ירחם על עבדיו דלמא דינם יצא לזכות ואז לא יצטרכו לרחמים: כ הוצרך להפוך משום שאחר היסורים היא הנחמה ואחר כך להודיע שהיא על עבדיו ומפני שחזר הכתוב ואמר ועל עבדיו ולא הספיק לו במלת עמו הקודם לו יחוייב ג”כ שיכפול השם וכאלו אמר כי ידין ה’ עמו ויתנחם הקב”ה על עבדיו: ל תיקן בזה כמה ענינים שפירש כי יראה כשירא’ כי מלת כי דהכא כמו כי תבואו וגו’ שפי’ כשתבאו. ואזלת ר”ל הולכת ומלת יד שב אל האויב ואף שלא נזכר פה והוסיף מלת עליהם להודיע על מי אזלת היד. ואפס ר”ל תם מל’ אפס כסף. ועצור רוצ’ לומר מכונס ע”י המושל. ועזוב ר”ל מחוזק והוסיף מלת בהם אחר מלת ואפס מפני שמלת תם לא יפול רק בהם כלומר תם בהם היות עצורים ועזובים והוסיף מלת הקב”ה אחר מלת ואמר להודיע שהאומר אי אלהימו הוא הקב”ה ואמר מלת עליהם להודיע על מי נאמר אלהימו שהוא על עבדיו הנזכרים לעיל ויהי’ וי”ו ואמר כוי”ו ושמר ה’ אלהיך שפירושו ישמור ויהי’ פי’ המקראו’ כך שכאשר ייסר השם את עמו בכל אותן היסורי’ ויחזור ויתנחם עליהם כשיראה שיד האויב הולכת ומתחזקת עליהם ותם בהם עצור ועזוב להיות בלתי שוטר ומושל יאמר הקב”ה אליהם איה ע”א שלכם שהייתם בוטחים בהם יקומו ויעזרוכם לכן ראוילכם שתבינו מכל הרעות שהבאתי עליכם ולא היה לכם שום מושיע מכל העבודות אלילים שבטחתם בהם ולא היה בהם כח למחות בידי מפני שאני הוא שבידי להשפיל ולהרים ואין מידי מציל ואחר כך התחיל להזכיר הנקמות שינקום מהאויבים:
{לט}מ ר”ל אני אני ב’ פעמים ל”ל: ו דלפירוש רש”י יהיה פי’ ראו שבידי להמית ולהחיות ולא כאותן ע”א שעבדתם אבל פירוש רבי נחמיה שפירש אי אלהימו קאי ארשע שיאמר לישראל אי אלהימו וגו’ איך יאמר ראו עתה והבינו שבידי להמית ולהחיות ולכן הוסיף אז יגלה ישועתו שפי’ תהפך מחשבות האויב ממה שהית’ טרם הגלות ישועתו: ז פירוש לעו”א: ח פי’ לישראל:
{מ}נ ר”ל והרי כתיב השמים כסאי וגו’ וא”כ הוא עצמו יושב בשמים ואין שייך לומר שישא ידו לאשר הוא שם ל”פ הא דכתיב אל השמים פי’ לעצמי ר”ל אל עצמי ומה שפי’ כי בחרון אפי וכו’ ר”ל הרי אין המנהג לישבע אלא כשמבטיח את חבירו אז נשבע לו המבטיח לאמן את דברו א”כ הכא הוא אמאי נשבע כיון שלא הבטיח שום הבטחה. ל”פ כי בחרון אפו כו’ כלו’ מ”מ מרוב חרון אפו על האויב להנקם ממנו ושלא יתנחם מזה הוצרך לישבע שינקם ממנו. כתב הרא”ם אבל מלת כי של כי אשא אל שמים ידי לא ידעתי פירושה כי אינה סובלת שום אחד מד’ לשונות של כי שהם אי דלמא אלא דהא ונראה דהכי פי’ כיון שאין המנהג שנשבעין אלא א”כ שמבטיח לאדם ליתן או לעשות שום דבר כמו שמצינו בבועז חי ה’ שכבי וגו’ והוא נשבע לקיים דברו וההבטחה שהבטיח אותם או הדבר שדבר לעשות להן יהיה פירושו הכי כיון שהמנהג הוא לישבע על אשר הוא רוצה לעשות גם אנכי בשביל החרון אף שבדעתי לחרות בעו”א אשא אל שמים ידי לישבע אשר שנותי ברק חרבי וכו’ ויהיה פירוש כי דהכא כמו דהא ויהי’ פי’ של אם שנותיכמו עד אם דברתי שפירושו אשר. ופירוש הקרא כך כיון שהמנהג הוא לישבע על ההבטחה שמבטיח אדם לחבירו גם אנכי כן אעשה ואשא אל עצי ידי ואמרתי חי אנכי שהיא השבועה ויהי’ פי’ אל שמים ר”ל אל עצמו הנקרא שמים שהוא כסאו כאלו אמר בחיי עצמותי לא שהוא מודעי שהוא חי וקים לעולם וגם אינו ר”ל שתפס השמים בידו ונשבע בנקיטת חפץ מפני שהחפץ שנוטל הנשבע בידו אינוא אל כדי שיוסיף כוונה ויראה בשבועתו ואין זה נופל בהשם יתברך ואל תשיבני מכי יד על כס יה ופירש”י שם שידו של הקב”ה הורמה לישבע בכסאו דהתם לא כתיב ל’ שמורה על שבוע’ כמ”ש פה. מהרא”ם: ט כלומר כבר נשואה היא ידי בשמים פירוש שתמיד אני משרה שכינתי וכו’ אבל א”א לפרש מל’ שבוע’ כיון שכבר כתי’ פורענויות אמת תנינים יינם וגו’ ראו עתה וגו’ ואם כן אמאי ישבע עכשיו אבל לפי פשוטו שפירש”י לעיל דקאי אישראל אתי שפיר שנשבע שינקום מהם וכן לרבי יודא אבל לר’ נחמיה שמפרש כל הפ’ כלפי עו”א א”א לפרש מל’ שבועה:
{מא}ס ר”ל בזה איך יתכן שישנן הברק כיון שאין בו ממשות דברק הוא המראה של הלהב ל”פ את להב כו’ כלומר אם אחדד הברזל של חרבי שהשינון בכל מקום הוא ל’ חידוד ולהב החרב הוא הברזל כמו להבת חניתו ונקרא כן מפני שהחרב בהתלהטו דומה ללהב וברק כמו לברק שפירושו להיות לה לברק: ע פי’ ותאחז ידי במדת משפט להחזיק בה כדי להנקם ולהניח הרחמים שאל להשתמש בה עם אויבי שהרעו לכם ובאויבי שהרעו לכם דבוק עם ותאחז במשפט לא עם להניח מדת הרחמים ויהי’ פירוש המקראות כך נשאתי אל שמים ידי ונשבעתי חי אנכי שאשנן את חרבי לעשות לה ברק כמנהג יוצא למלחמה ושתאחז במשפט ידי להשיב נקם לצרי להנקם מהם מפני שהרעו לכם שאני קצפתי עליכם מעט והמה עזרו לרעה: פ רצונו בה שלא תאמר מה חטאו עו”א בזה שהרי אתה מסרתם בידם כדי שיתיסרו מידם: צ לטעם ראשון קשה מדת הרחמים מאן דכר שמיה ולפירוש ד”א קשה הוה ליה לכתוב ותאחז ידי במשפט. ל”פ גם טעם ראשון. הרא”ם. ומפי מורי מהר”ל שמעתי דהאי ד”א ט”ס הוא והכל פירוש אחד הוא: ק ויהי’ מלת ותאחז דבוק עם ברק חרבי שהברק הוא חצו של הקב”ה שנא’ ויצא כברק חצו והא הפורעניות אלב אי הוה פירושו כמשמעו לא הי’ נשמע מיניה מידי שהרי גם מלך בו”ד כשיושב במשפט יכול להטות המשפט לאיזה צד שירצה ועכשיו שפי’ פורענות שפיר משמע מיניה לא כמדת בו”ד וכו’ ומקרא מסורס הוא לפי האגדה וה”ק ותאחז ידי ברק חרבי במשפט:
{מב}ר ויהי’ מלת מדם כמו מן דם האויב ואל יהי’ מ”ם מדה מ”ם הסיבה כמ”ם מדם חלל וגו’ ול’ אשכיר מל’ שכורת ולא מיין: ש פירוש ויהי’ מ”ה של מלת מדם מ”ם הסיבה והרא”ם פי’ זאת הפורעניות שאמרתי אשכיר חצי וגו’ הוא מפני עון החלל לא בעבור חללי דם שהרגו מישראל ויהי’ מדם כמו הפוך והוי כמו מחללי דם מפני שהעון שעשו הוא בעבור הדם ומה שכתב למעלה אשכיר חצי מדם אין פי’ של מדם חלל רק הוא פי’ מדם שבראש הפסוק והוא דרך משל שהשכרות של חצי הוא רק מרוב שתיית דם האויב: ת מפני שהוא דבוק עם מדם חלל ושביה שפירושו מפשע חללי דם ומפשע השביה אם כן צריך ג”כ לפרש מפשע ראש פרעות אויב ופרעות לשון פרצות ומפני שתחלת הפרצה היתה בישראל מימי אבותיהם של אלו למדו מכאן שהקב”ה נפרע מן העו”א נפרע מן וכו’ ומפני שתחלת פרצות האויב אינו מובן שפרצו בישראל הוצרך לחזור ולפרש מראש פרצה שפרצו בישראל: רא”ם:
{מג}א לא על שפיכת דמים שכבר נאמר כי דם עבדיו יקום: ב פי’ אדמתו דהיינו עמו: ג משמע דאין הפרש בין פירושו ובין פרש”י אלא בקרא כיגוי אובד עצות המה שרש”י פירש על העו”א ורבי יודא דורשו על ישראל אע”פ שהם מתחלפים בפירוש כי מגפן סדום גפנם שרש”י פירש שמעשיהם מעשה סדום ועמורה ורבי יודא דורש וכי מגפנם של סדום אתם או ממטע של עמורה והלא אתם ממטע קדוש מ”מ שניהם שוים שוהא כלפי ישראל אבל גבי אי אלהימו שרש”י פי’ יאמר הקב”ה לישראל איה וכו’ ורבי יודא דורש שיאמרו ישראל לעו”א י”ל שמה שכתב רש”י שדברי רבי יודא הם כפירושו ממש עד תכליתו חוץ מגוי אובד עצות המה אינו אאל על פירוש ואמר שרש”י ורבי יודא סוברים שאין ואמר דברי העו”א כדעת רבי נחמיה שפירש ואמר האויב שהוא טיטוס וכיוצא בו אבל לא על אלהימו דאם כן מאי רבי יודא דורשו כלפי ישראל דקאמר הא כלפי העו”א דורשו אבל על כל פנים אין דברי רש”י ור’ יודא שוים לגמרי שהרי רש”י פירש ואמר ישראל. רא”ם:
{מד}י פירוש ב’ מלות הן וכפל ל’ הוא ופירוש של דיו וזוג הוא שניים, זוג הוא מתרגום בבלי ודיו הוא ל’ יוני ורצונו לתרץ בזה דקשה לו אם משה דבר באזני העם שהוא היה מלכם ונשיא שלהם אבל יהושע מה ענינו בדבר הזה הרי הוא לא היה נשיא עליהם אלא אחר מיתת משה לזה קאמר שבת של דיוזגי וכו’: כ כלו’ שהתורה מעידה עליו שאל זחה דעתו עליו ולכך קוראו הושע ולא יהושע ומלת זחה פי’ גבה לב וגס הרוח:
{מו}ל פי’ כי הרבה דברים יש בתורה שהן דקין כחוט השערה ונרמזין בכ”א הרבה דברים כהרים:
{מז}מ פי’ ומהו השכר ומפרש כי הוא חייכם וגו’: נ הוצרך לפירוש ד”א כי לפי’ ראשון קשה לא הל”ל רק שימו לבבכם וגומר את כל דברי התורה הזאת כי הוא חייכם וגו’ ולמה ל”ל כי לא דבר רק הוא מכם ל”פ ד”א וכו’ ושני עניינים הם וה”פ אין לך דבר ריקם בתורה פי’ שיהא נכתב שלא לצורך ועוד שאם תדרשנו וכו’ וה”פ אין לך דבר שבתורה שאם תדרשנו וכו’ ולכן כתיב מכם לרמוז על מתן שכר שהוא עצמותו של אדם ותכלי’ הצלחתו ולפי ד”א קשה לל”ל כי הוא חייכם הא כבר נתן הטעם לשימה הזאת א”נ ה”ל להפוך דה”ל לכתוב אחר דברי התורה הזאת כי הוא חייכם ואחר כך כי לא דבר רק וגו’ ל”פ גם טעם ראשון: ס פי’ מזה מביא ראיה שאין לך דבר בתורה שיהא נכתב בחנם שלא לצורך אבל אקיבול שכר אם תדרשנו אינו מביא ראיה מזה:
{מח}ע וא”ת ולמה אינו מונה בעצם היום הזה דנאמר גבי אברהם דכתי’ בעצם היום הזה נימול אברהם ופרש”י ביום ולא בליל’ ולא נתיירא וכו’. וי”ל דהא דכתיב גבי אברהם בעצם היום הזה איכא למימר כמו שפרש”י דאתא לאשמועינן דביום שנצטווה נימול לכן לא נקט רש”י אלא ג’ מקומות:
{נ}פ דאם לא כן כאשר מת אהרן אחיך ל”ל והלא לא הוא לבדו מת:
{נא}צ ה”ג על אשר מעלתם בי גרמתם למעול בי וכן הוא בספרים מדוייקים ופי’ אתם גרמתם למה שיהיו ממרים את פי’ ה’ וכו’ לא שמשה ואהרן מעלו אלא שגרמו לישראל למעול בהקב”ה:
{נב}ק לאפוקי שלא תפרש כמו נגד ההר שי’ למזרחו של הר דא”כ מאי נ”מ למשה אם יראה הארץ מצד מזרח או משאר רוחות: ר רצ”ל ושמה לא תבא ל”ל דבוודאי אם לא רשאי כ”א לראות מרחוק בודאי לא יבא ל”פ כי אם כו’ כלומר אדלעיל קאי אמה דכתיב עלה אל הר העברים וגומר ולמה כי שמה לא תבא ואני כן אם לא תראנה עכשיו אימתי. וא”ת איני חושש לה. לכן פירש וידעתי וכו’:

קרדיט: סדר שפתי חכמים על פרשת האזינו שייך ל”תורת אמת”.

פוסטים נוספים באתר

שניים מקרא ואחד תרגום על התורה | פרשת יהדות
שניים מקרא ואחד תרגום – האזינו

{א} הַֽאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַֽאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִֽי:  מ  הַֽאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַֽאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִֽי:  ת  אַצִיתוּ שְׁמַיָא וֶאֱמַלֵל וְתִשְׁמַע אַרְעָא מֵימְרֵי פֻמִי: {ב} יַֽעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי

קרא עוד »
כלי יקר על התורה | פרשת יהדות
כלי יקר על פרשת האזינו

{א}(א-ב) האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי. פירש”י למה העיד בהם שמים וארץ שאם יאמרו ישראל לא קבלנו עלינו הברית מי בא ומכחישם ע”כ העיד בהם

קרא עוד »
אהבתם? שתפו ברשת!
שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב telegram
תכנים חדשים שעלו לאתר
פרשת ראה | פרשת יהדות
פרשת ראה

פרשת ראה פרשת ראה המלא – עם ניקוד וטעמים – חידושי תורה ופרפראות על הפרשה פרשת ראה פרק יא’ ראשון (כו) רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם

פרשת עקב | פרשת יהדות
פרשת עקב

פרשת עקב פרשת עקב המלא – עם ניקוד וטעמים – חידושי תורה ופרפראות על הפרשה פרשת עקב פרק ז’ ראשון (יב) וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת

פרשת ואתחנן | פרשת יהדות
פרשת ואתחנן

פרשת ואתחנן פרשת ואתחנן המלא – עם ניקוד וטעמים – חידושי תורה ופרפראות על הפרשה פרשת ואתחנן פרק ג’ ראשון (כג) וָאֶתְחַנַּן אֶל יְהוָה בָּעֵת

הלכות תפילין

מצוות תפילין, היא מצווה מהתורה כמו שנאמר “וקשרת לאות על ידך והיו לטוטפות בין עינך”. ולכן מחויב אדם להניח תפילין בכל יום, וחייב שיהיו עליו

הלכות מעלית חשמל בשבת

מעלית חשמל שבת היא פיתוח ישראלי בעקבות בנייה של בניינים רבי קומות, ומהם מתגוררים לא מעט דיירים שומרי שבת ולא מעוניינים לחלל השבת המציאו מנגנון

מעוניינים לפרסם כתבה? השאירו פרטים!
Translate »
שינוי גודל גופנים
ניגודיות