מגילת רות, הנקראת בחג השבועות, היא אחת מחמש מגילות בתנ"ך. המגילה מגוללת את סיפורה של רות המואביה, שהתגיירה והצטרפה לעם ישראל במסירות נפש עצומה.
בתקופת השופטים, שרר בארץ ישראל רעב נוראי, אנשים שיוועו למזון, וההמון מתדפק על בית אלימלך, שהיה גדול הדור באותה התקופה ואדם עשיר ביותר, בכדי שיתן להם מזון להחיות בו את נפשם.
חז"ל מספרים לנו כי ביכולתו של אלימלך לפרנס את כל אנשי עירו לתקופה ארוכה, אך הוא העדיף לשמור את כל הונו לעצמו.
בעקבות ההפצרות הרבות של אנשי עירו, אלימלך מחליט לעזוב את ארץ ישראל עם בני משפחתו, ומבצע זאת: הוא עוזב את הארץ עם אשתו, נעמי ושני בניו, מחלון וכליון, לכיוון ארץ מואב.
>> מגילת רות מנוקד לקריאה לחצו כאן
רות מסרבת לחזור למואב ודבקה בחמותה
במואב, נענש אלימלך והפסיד את כל רכושו, ואף שני בניו מתו. נעמי נותרת בודדה ללא בעלה ובניה.
לאחר עשור של מגורים בארץ מואב, נעמי שומעת שהרעב בארץ פסק וחוזרת אל בית לחם, כשכלותיה רות וערפה מתלוות אליה.
נעמי מפצירה בשתי כלותיה שתשובנה למואב. עורפה אכן עושה זאת, אך רות משיבה: "אל תפגעי בי לעזבך לשוב מאחריך – כי אל אשר תלכי תלך, ובאשר תליני אלין עמך עמי ואלהיך אלהי. באשר תמותי אמות, ושם אקבר כה יעשה ה' לי וכה יוסיף כי המות יפריד ביני ובינך". מסבירים לנו חז"ל, שמטרתה של נעמי היתה לברר האם ערפה ורות מעוניינות להצטרף לעם ישראל ולקבל על עצמן תורה ומצוות, או שהן מבקשות להתלוות אליה ממניעים אחרים. רק רות עמדה במבחן – היא נטשה את העושר והמעמד שהיו מנת חלקה כנסיכה בארץ מולדתה, כדי להתקרב לקב"ה ולמצוותיו.
גישה של דבקות: גישתה של רות
רות הצטרפה ליהדות בגישה של דבקות, כפי שנאמר במגילת רות: "ורות דבקה בה" (רות א, טו).
דבקות המבוססת על אהבה עזה, שסייעה לה לעבור בקלות את המכשולים שעמדו בדרכה. גם עם ישראל ניגש בצורה דומה לקבלת התורה. ההכרזה שהכריז עם ישראל "נעשה ונשמע", משמעותה דבקות תוך נכונות לשלם את המחירים בדרך, ואף למסור את הנפש למען המטרה הרוחנית.
נעמי שבה ארצה עם רות
נעמי, שהגיעה לארץ מואב עשירה עם בעלה ושני בניה, שבה ארצה כאלמנה בודדה עם כלתה רות. מספרים לנו חז"ל, שאף על פי שערפה עזבה בטרם עת, לא קופח שכרה משמיים על הרצון להצטרף לחמותה בתחילת הדרך. ארבע דמעות הזילה ערפה מעיניה בזמן הפרידה, וכנגדן זכתה שמחלציה יצאו ארבעה גיבורים: סף, מדון, גלית וישבי.
ורות, שסירבה לחזור אל ארצה ואל מולדתה אפילו במחיר של חיי עגינות ממושכים, זכתה שכל שושלת בית דוד הענפה תצא מחלציה. נעמי ורות שבו לבית לחם במוצאי יום טוב ראשון של פסח, בלילה בו חוגגים את קציר העומר ברוב עם. את פניהן קדמו בני העיירות שבסביבה.
תושבי בית לחם הבחינו בשתי הדמויות העניות השבות אל העיר: מי הן אלו המגיעות לבדן מהדרך? ומדוע הן לבושות בבלויי סחבות?
לתדהמתם גילו שאחת מהנשים היא נעמי, אשת אלימלך גדול הדור, שעזב את הארץ לפני שנים רבות.
נעמי עונה להם: "אל תקראו לי עוד נעמי, שכן איני ראויה לשם המעיד על נעימות ומתיקות. מעתה, קראו לי 'מרה', בגלל ריבוי המרירות שהביאו עלי הצרות." נעמי ורות מתבססות בארץ, ורות ממהרת להתגייר ולהצטרף לעם ישראל.
רות מגיעה לשדה בועז
באותם הימים, היה בועז בן שלמון גדול הדור ושופט בארץ, תלמיד חכם בעל מידות טובות.
בועז היה אחיינו של אלימלך, בעלה של נעמי. בלא ידיעתה, הגיעה רות אל השדה שהיה שייך לבועז.
עניים אחרים גם הגיעו לשדות בועז לאסוף את מתנות העניים שבעלי השדות מחויבים להשאיר עבורם בעת הקציר, אבל צניעותה המיוחדת של רות עוררה את תשומת ליבו.
כשבירר עליה אצל עובדיו, שמע מהם על סיפור התגיירותה המופלא, ועל המעמד שזנחה מאחוריה לטובת היהדות, ועל כן הזמין אותה בנדיבות ללקט תבואה מהשדה, ולהצטרף אל הנערות העובדות בשדותיו. לאחר שיחה קצרה, בה הודתה לו רות מעומק ליבה, הוא הזמין אותה להצטרף לארוחת הצהריים של הקוצרים.
כאשר רות שבה לביתה, היא מספרת לחמותה את מה שעבר עליה בשדה בועז. נעמי שמחה לשמוע כי רות פגשה בבועז, והיא אומרת: "ברוך הוא לה'!".
השידוך בין רות לבועז
נעמי חשבה כיצד תוכל לשדך בין בועז, מנהיג הדור, לבין כלתה רות.
נעמי מבקשת מרות להתרחץ וללבוש את בגדי השבת היפים, ולגשת אל הגורן בלילה לאחר שכולם הלכו לישון.
היא מבקשת מרות לישון למרגלותיו של בועז, וכאשר הוא יתעורר ויראה אותה, הוא כבר יבין בעצמו את מבוקשה.
הלילה ירד על הארץ, רות התגנבה אל הגורן ונשכבה לצידו של בועז.
באמצע הלילה, התעורר בועז ונבהל לראות אישה זרה שוכבת לידו. רות מבקשת מבועז כי ישא אותה לאישה.
"ברוכה את לה'!" קרא בועז. "היטבת לעשות, אך לא אוכל להינשא עמך כי לחמיך, אלימלך, יש אח בשם טוב ולו יש זכות קדימה לגאול את נכסיו וגם לשאת אותך לאישה". בועז אומר לרות כי עליהם להמתין עד הבוקר ולברר האם דודו, טוב, יהיה מעוניין לעשות זאת.
כיצד הסכים בועז לשאת את רות המואביה?
נשאלת השאלה – כיצד הסכים בועז שהוא מזרע ישראל, לשאת את רות שהיא מזרע מואב? הרי נאמר במפורש בפסוק שאסור לאדם יהודי להתחתן עם גרים מואבים. היה זה מפני שכגדול הדור הוא למד את הפסוק: "לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה'" כך: לגבר מואבי אסור לבוא בקהל ה', אך לאישה מואביה מותר.
לפנות בוקר, ביקש בועז מרות לשוב לביתה, לפני שהאנשים יראו אותה. הם נפרדו, לא לפני שבועז העניק לה מתנה- שש שעורים, רמז לשישה בנים גדולים שעומדים לצאת מזרעה.
בועז ורות נישאים
עם בוקר, ממהר בועז לשער העיר. הוא נפגש בדודו, וביקש ממנו לשבת יחד עם עשרה תלמידי חכם ורבנים. בועז פונה לדודו טוב, ושואל אותו האם ירצה לגאול את שדותיו של אלימלך. הדוד משיב בחיוב, אולם כאשר בועז אומר לו כי יחד עם השדה יהיה עליו לשאת לאישה את רות, כלתו של אלימלך, הוא חוזר בו.
מול עיני הזקנים וקהל רב, ביצעו בועז ודודו 'קנין', שנערך באמצעות שליפת נעל ומסירתה לגורמים המעורבים בתהליך."עדים אתם היום כי קניתי את אשר לאלימלך… וגם את רות המואביה… קניתי לי לאישה!"
הקהל משיב לבועז באיחולים: "יתן ה' את האישה הבאה אל ביתך כרחל וכלאה אשר בנו שתיהם את בית ישראל…"
רות, אמה של מלכות
חיי הנישואין המאושרים לא האריכו ימים. עוד באותו לילה בו נערך טקס הכלולות, נפטר בועז בשיבה טובה. על אף שבדרך הטבע לא היה ביכולתה של רות ללדת במצב כזה, עשה עמה ה' חסד, מידה כנגד מידה, והעניק לה הריון. לאחר תשעה חודשים נולד לה בן, בעל נשמה גבוהה במיוחד.
שכנותיה של נעמי פרסמו את הנס שנעשה לרות וקראו לתינוק 'עובד', על שם אביו שהיה עובד אלוקים, ונשא אישה אך ורק לשם שמיים, ועל שם אמו, שדבקה בחמתה.
עובד, בנה של רות, היה אביו של ישי וסבו של דוד מלך ישראל. שושלת שלמה של מלכות עמדה מזרעה של רות, שויתרה מרצונה החופשי על מלכות בית אביה, על עושר וכבוד, בכדי להידבק במלך מלכי המלכים ובעמו הנבחר.
