חורבן בית שני: צלקת רוחנית המלווה אותנו עד היום

חורבן בית שני: צלקת רוחנית המלווה אותנו עד היום

חורבן בית שני ייזכר לנצח כאחד האירועים הטראומטיים ביותר בתולדות העם היהודי. אירוע אשר סימן את סופה של תקופת העצמאות היהודית בארץ ישראל, הן מבחינה פוליטית והן מבחינה דתית, הוביל לגלות ארוכה ופיזור העם לכל קצוות תבל והותיר צלקת עמוקה. אך כנגד כל הסיכויים מתוך הכאב הלאומי והאובדן, עלתה וצמחה יהדות חדשה חזקה ואיתנה יותר. מהם הגורמים שהובילו לחורבן בית שני וכיצד צלחה היהדות את השבר העמוק? כך הפך אסון לאומי לנקודת מפנה מכוננת.

חורבן בית שני הוא אירוע טרגי, אך בו בעת מכונן בתולדות היהדות. מחד, הוא סימן את סופה של תקופה, בה ממלכת יהודה איבדה את עצמאותה ונכנסה לתקופה ארוכה של גלות. יהודים רבים גורשו מארצם ונאלצו להתפזר ברחבי העולם. זאת ועוד, ירושלים, בירתה הרוחנית של היהדות, נחרבה, ובית המקדש, לב חיי הדת והתרבות, עלה באש. העם היהודי חש אבוד וחסר מצפן רוחני, יהודים רבים נאלצו למצוא דרכים חדשות לקיים את אמונתם וחיי הרוח שלהם. אך למרות האסון, חורבן בית שני לא הביא לחורבנה של היהדות. להיפך, כנגד כל הסיכויים, הוא הניע גל התחדשות רוחנית ותרבותית עמוק, אשר הדיו נשמעים עד עצם היום הזה.

ירושלים של פעם

חורבן בית שני נחקק עמוק בזיכרון הקולקטיבי של העם היהודי ולא בכדי

בשנת 70 לספירה הטילו הרומאים מצור על ירושלים אשר נמשך כחצי שנה ובמהלכו סבלו תושבי העיר מעוני קשה, רעב ומחלות. המצור אשר התרחש בארץ ישראל בשנים 70-66 לספירה, היווה את השלב הסופי בהכנעת המרד הגדול נגד השלטון הרומאי, תוצר של התקוממות הולכת וגדלה כנגד השלטון, אשר הובילה לפילוג ומלחמת אחים. בט' באב 70 לספירה הצליחו הרומאים לפרוץ את חומות ירושלים ולהיכנס לעיר, תוך קרבות עזים. במהלך הקרבות הוצת בית המקדש באש ונחרב עד היסוד, מאות אלפי יהודים נהרגו ואילו רבים אחרים נלקחו לעבדות והתפזרו ברחבי הגולה. 

יום ט' באב, היום בו חרב בית המקדש השני, הינו יום אבל לאומי, יום צום ותענית בו נוהג כל אחד מאיתנו לצום, לקונן ולהתאבל מכל ליבו על החורבן, מתוך שאיפה לבניית בית המקדש השלישי במהרה בימינו.

"מקדש שני, שהיו עוסקין בתורה ובמצוות וגמילות חסדים, מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חינם." (מסכת יומא, ט', ב')

חורבן בית המקדש
חורבן בית המקדש

הסיבות לחורבן בית שני 

במשך זמן רב, ראו הרומאים ביהודים עם סרבן וחסר מנוח, והתנגדותם לשלטון הרומי הולידה אינספור חיכוכים. המרד הגדול, תולדה של התקוממות ומרי אשר נבנו בהדרגה, היה המרד האחרון והקשה ביותר של היהודים כנגד הרומאים. המרד פגש את העם היהודי בנקודת שפל – חברה מפולגת ומפוצלת בין קבוצות שונות, ביניהם צדוקים, פרושים וקנאים. פילוג אשר גרם לסדקים ומאבקים פנימיים, החליש את העם והקשה עליו להתאחד כנגד אויב משותף. למעשה, חז"ל ראו בשנאת חינם את הסיבה העיקרית לחורבן. שנאה זו גרמה למחלוקות, פילוג ואף אלימות בין יהודים.

רבן יוחנן בן זכאי, שחי בתקופת החורבן, קבע כי הפורענות באה בשל היעדר שלום. בילקוט שמעוני על ספר שמות פרק כ' רמז ש"ו, מובאים הדברים הבאים: "הרי הוא אומר אבנים שלמות תבנה אבנים המטילים שלום בין ישראל לאביהם שבשמים והרי דברים קל וחומר ומה אם אבני מזבח שאינן לא רואות ולא שומעות ולא מדברות על שהן מטילות שלום בין ישראל לאביהן שבשמים אמר הקב"ה לא תניף עליהם ברזל. המטיל שלום בין איש לאשתו בין איש לאיש בין עיר לעיר בין אומה לאומה בין משפחה למשפחה בין ממשלה לממשלה על אחת כמה וכמה שלא תבואהו פורענות".

התוצאה – המרד נכשל, יהודים רבים איבדו את חייהם ובית המקדש נחרב כליל. לצד הייאוש הרב ואובדן התקווה, חורבן בית המקדש אילץ את היהדות להתבוננות פנימית עמוקה, רבים ראו בו עונש אלוקי על חטאי העם , אך באותה נשימה, הזדמנות אמיתית לתיקון של ממש. 

תענית ומנהגים לזכר החורבן

חז"ל קבעו ימי צום זכר לחורבן הבית: יום ט' באב, שהוא יום החורבן של שני בתי המקדש, ויום י"ז בתמוז, שהוא יום פריצת חומות ירושלים בחורבן השני.
מלבד הצומות, קבעו חכמים מספר תקנות עיקריות לציון האבלות על חורבן הבית.
בגמרא, במסכת בבא בתרא (ס, ע"ב) מופיעים המנהגים לפרטי פרטים:

"כשחרב הבית בשניה רבו פרושין בישראל שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין. נטפל להן רבי יהושע, אמר להן: בני, 'מפני מה אי אתם אוכלין בשר ואין אתם שותין יין?' אמרו לו: 'נאכל בשר שממנו מקריבין על גבי מזבח, ועכשיו בטל? נשתה יין שמנסכין על גבי המזבח, ועכשיו בטל?' אמר להם: 'אם כן לחם לא נאכל, שכבר בטלו מנחות!… מים לא נשתה, שכבר בטל ניסוך המים!' שתקו. אמר להן: 'בני, בואו ואומר לכם: שלא להתאבל כל עיקר – אי אפשר, שכבר נגזרה גזרה, ולהתאבל יותר מדי – אי אפשר, שאין גוזרין גזירה על הציבור אלא אם כן רוב צבור יכולין לעמוד בה. אלא כך אמרו חכמים: סד אדם את ביתו בסיד, ומשייר בו דבר מועט. עושה אדם כל צורכי סעודה, ומשייר דבר מועט. עושה אשה כל תכשיטיה, ומשיירת דבר מועט".

מנהגי האבלות שקבעו חז"ל כוללים: השארת שטח לא מסויד בקיר הבית בגודל של אמה על אמה, חתן תחת חופתה ישים אפר במקום הנחת התפילין, הרואה את ירושלים בחורבנה קורע בגדו, אישה העונדת תכשיטים כדי לצאת מהבית, לא תענוד את כל תכשיטיה בבת אחת, חל איסור על כל נגינה שהיא, ועל שירה בבית משתה, חתן יהודי שובר כוס לזכר החורבן ומנהגים נוספים.

ציור הלל הזקן בבית המדרש

למרות האסון, חורבן בית שני לא גרם לחורבנה של היהדות

להיפך, מתוך האפר צמחה יהדות חדשה, חזקה ומותאמת למציאות החדשה. חכמי הדור, בהנהגתו של רבי יוחנן בן זכאי, ייסדו את הסנהדרין והחלו בתהליך של העברת התורה שבעל פה מדור לדור. תהליך זה הוביל לכתיבת המשנה והתלמוד, אשר צמחו והפכו ליסודות המרכזיים של היהדות. 

כיום, יום חורבן הבית הוא יום אבל לאומי, וזכר החורבן מונצח בתענית ובקינות. חז"ל מציינים כי בדור בו בית המקדש השלישי לא הוקם, ניתן לראות כאילו הוא שוב חרב.
מדוע? כי אם עם ישראל היו בדרגה בה ניתן לבנות את בית המקדש, הוא היה מוקם שוב. לכן, עלינו כאומה לערוך חשבון נפש: האם כיום אנו עושים די כדי שהחורבן לא יחזור על עצמו, ובית המקדש יוכל להיבנות שוב?

שתפו את המאמר: