שפתי חכמים | פרשת יהדות

שפתי חכמים על פרשת ויקרא

{א}א דקשה לרש”י למה ליה למיכתב ויקרא וידבר שהוא כפל לשון ומפרש וכו’ פירוש שלא היה מדבר עמו פתאום אלא קראו תחלה משה משה ואמר הנני ואחר כך היה מדבר עמו: ב שבאוהל מועד קדמה קריאה כלומר מכאן בנין אב דבכל מקום שנאמר וידבר ויאמר צו קודם לכן היה קריאה. דבור הא דאמרן. אמירה דכתיב בפרשת שמות ויקרא אליו אלהים מתוך הסנה ויאמר אליו אלהים מתוך הסנה ויאמר. ציווי דכתיב בפרשת וישמע יתרו ויקרא ה’ למשה אל ראש ההר וגו’ ויאמר וגו’ רד העד בעם וגו’ והוא לשון ציווי שלא יהרסו אל ה’ לראות אבל קשה למה לא פירוש רש”י זה הפירוש לעיל בפרשת ואלה שמות או בפרשת וישמע יתרו ולמה הניח עד כאן. (עיין שם במ”י ובנח”י)ג פירוש מענין קרי כמו מקרה לילה ואף על פי שמלת ויקרא נופלת על הקדוש ברוך הוא כביכול נדמה להקדוש ברוך הוא בדברו עם בלעם כאילו קיבל מיאוס וטומאה על ידו כמו שמקבל מיאוס על ידי הקרי: ד רצונו לומר הקול של משה משה כפי מה שהוא עם חתוך אותיות. וכולהו צריכין ואיזה משלשתן שנכתב לבדו הוה מוקמינן ליה לישראל לבדו אם נכתב ויקרא אל משה וידבר אליו לבד הוה אמינא קול הברתו היו שומעים אהרן וכל ישראל ואם נכתב ויקרא אל משה וישמע את הקול לבד הוה אמינא אהרן היה שומע אפילו הדיבור עצמו ואם נכתב וידבר ה’ אליו וגם וישמע את הקול יחד הוה אמינא שאהרן שמע אפילו הדיבור עצמו וכן ישראל שמעו קריאת משה משה עד כאן תורף דבריו של הרא”ם: ה כלומר במקום שיש הפסקת פרשה ואין בהם לא דיבור ולא אמירה ולא צווי כמו הפסקות ואם מן הצאן קרבנו ואם מן העוף עולה קרבנו וגו’ ונפש כי תקריב וגו’ וכיוצא בזה ואם תאמר למה לא אמר יכול זה לעיל אחר שסיים ויקר אלהים אל בלעם. ויש לומר בשלמא לעיל הוה אמינא שהכל היו שומעין הקול אפילו ישראל ואם כן לא היה למשה גדולה יותר מלישראל שהרי גם הם היו שומעין כמו משה ופשיטא שאף להפסקות היתה קריאה כי זה היתה גדולה של משה יותר משל ישראל שאף להפסקות היתה קריאה אבל עכשיו שפירש שמשה לבדו היה שומע קול הקריאה מעתה יש להסתפק אם גדולה זו נמי היתה למשה שגם להפסקות היתה קריאה או לא כיון דבלאו הכי היתה לו גדולה יותר מישראל שלא שמעו ישראל אפילו קול הקריאה תלמוד לומר וכו’: ו ואם תאמר והא בכל התורה כולה כתיב וידבר ה’ אל משה ולמה לא הקשה רש”י זה לעיל ויש לומר דהכא הקריאה היתה משה משה אם כן למה כתיב אל אלא הקול וכו’ והרא”ם פירש דקשה לו למה כתיב אל משה הוה ליה למימר למשה ומתרץ הקול הולך כו’ ודרש כאן יותר מבשאר אל שבתורה לפי שבתורת כהנים דרשו וידבר אליו למעט את אהרן מן הדבור ומנא להו דלמא לא בא למעט רק ישראל אבל אהרן שנתועד בדיבור שמע אלא על כרחך צריך לומר דאיכא מיעוט קודם לו שהוא מלת אל משה הממעט שלא שמעו ישראל ואפילו קריאת משה לא שמעו דהא קאי על ויקרא כל שכן דבור של מצוה ונשאר מיעוט דאליו למעט את אהרן מן הדבור עצמו ומיעוט דקול לו למעט את כולם אף מקול הדבור: ז בשלמא אי היה שם קריאה ונבואה חדשה משום הכי הפסיק אבל אי לא היה שם קריאה הפסקה זו למה ליה, ומשני כדי ליתן ריוח וכו’: ח העיקר הוא כדי ללמוד אותנו שאנו לומדים מפי הדיוטים שצריכים אנו בהכרח ליתן ריוח בין ענין לענין כדי להתבונן בהם וק”ל: ט פירוש מהדבור המיוחד למשה לבדו. רצונו לומר ולא לישראל אין צריך מיעוט שהרי כתיב אל משה שבא למעט את ישראל אלא אליו בא למעט את אהרן: י(נחלת יעקב) נראה לי דלא פליגי אלא רבי יהודה מפרש דברי התנא קמא שלא תפרש אליו למעט את אהרן מדיבור דהכא אם עולה קרבנו דלזה לא אצטריך דהא לא הוזכר כאן אהרן שיצטרך מיעוט למעט אותו אלא תנהו ענין להיכא דהוזכר אהרן דהיינו בשלשה עשר מקומות וכן הגירסא בתורת כהנים אמר רבי יהודה, ומה שהאריך הרא”ם בכאן נראה שהוא ללא צורך. (דברי דוד) הרבה מטריחין עצמם לפרש למה כתב רש”י דבור זה כאן ולא קודם דבור של אליו למעט אהרן והדברים פשוטין לפי עניית דעתי דדברי רש”י כאן תלוים זה בזה דעיקר הטעם לחלק בין קריאה לדבור הוא מכח השלשה עשר מיעוטים שהם השלשה עשר דברים שנזכר בהם אהרן ומשה והם בדבור דוקא לא בקול הקריאה ואפשר שבאמת שמעו כל ישראל את הקריאה דהא על זה אין מיעוט לגבי אהרן ואם כן כל ישראל הויין כאהרן בזה ואין לאהרן מעלה על כל ישראל בזה כיון דמכח אליו נתמעט אהרן עם כל ישראל והוה אמינא דזה דוקא בדבור אבל לא בקול הקריאה. תלמיד לומר קול לו קול אליו ביאור דבר זה דבפסוק שבסוף פרשת נשא כתיב ובבוא משה אל אהל וגו’ וישמע את הקול מדבר אליו היה אפשר לכתוב קול מדבר לו וכתב מדבר אליו לדרשא דכל ישראל לא שמעו וממילא גם אהרן לא שמע דכבר הושוו ביחד כמו שזכרנו: כ כלומר היה לו לכתוב קול לו ולמה כתיב קול אליו אלא משה שמע וכל ישראל לא שומעין כלומר ישראל פשיטא לא שומעין שהרי אפילו קריאה לא שומעין כאשר ממעטינן מאל משה וכל שכן שלא שמעו הדיבור אלא למד על אהרן וקאי על דברי רבי יהודה הסמוך לא שמיעט מאליו את אהרן אפילו במקום דכתיב אל משה ואל אהרן ומקשה יכול ישמע את קול הדיבור בלא חיתוך אותיות וממעט מאליו אפילו אהרן כך פירש הרא”ם: ל מדלא כתיב ויקרא אל משה מאהל מועד וידבר אליו אלא ודאי לכך כתיב אליו מאהל מועד כלומר אליו למשה נשמע הקול לפי שהיה בתוך אוהל מועד ואינו נשמע חוץ לאהל. (נחלת יעקב) ולא נראה כלל אלא דייק דאי סלקא דעתין דקאי על מה שממנו יוצא הקול בלבד הוה ליה למימר מבין שני הכרובים כדמסיק בתורת כהנים ומדכתיב מאהל מועד שמע מינה דקאי נמי עד היכן מגיע הקול אבל קשה אם כן למה ליה מיעוט דאליו שמשה שמע וכל ישראל לא שמעו והא פשיטא שלא שמעו שהרי ישראל חוץ לאהל היו עומדים ותירץ הראב”ד שהוצרך המיעוט קודם הקמת המשכן. רא”ם: מ האי שכן מצינו לאו דווקא הוא דהא שלוח המרגלים לא היה אלא לאחר ניסן של שנה שניה והקמת המשכן היה באחד בניסן בשנה שניה לצאת ישראל מארץ מצרים אלא על כרחך צריך לומר דהאי שכן מצינו דקאמר אינו אלא לפרש דברי כבושים מה הן. רא”ם: (נחלת יעקב) ואני אומר דהכי פירושו השם יתברך צוה למשה לומר להם בשבילכם הוא נדבר עמי ואלו הן הדברי כבושין ולא יותר ובעלי המדרש מביאים ראיות לדבריהם שאין הקדוש ברוך הוא מדבר עם הנביאים אלא בשביל ישראל שכן מצינו וכו’ וכמו שהאריך בזה במכילתא: נ ואם תאמר איך יתכן לומר שלא ידע הקדוש ברוך הוא אם יקבלום אם לאו ויש לומר דלכך מביא רש”י ראיה כמו שנאמר וכו’ ושם פירש רש”י שדרך ארץ לדבר כן ולא בא הכתוב אלא ללמדך דרך ארץ וק”ל:
{ב}ס ואם תאמר דלמא בעולת חובה מיירי ורא”ם תירץ על כרחך האי פי’ כי אם הוא ולא אשר וכאלו אמר מפני שיקריב קרבן לה’ שפירוש מפני שהזהרתי אתכם להקריב קרבן לה’ אני אומר מן הבקר וגו’ יקריבנו דאין שייך לומר כן אם לא שהוזכרו קודם זה בשום מקום אבל הקרבנות לא הוזכרו בשום מקום קודם לכן משום הכי אי אפשר לפרש אלא בלשון אם וכו’ ועיין שם כי האריך ונראה לי מדכתיב תקריבו קרבנכם לשון רבים מלמד ששנים מקריבים עולה בשותפות וזה על כרחך מיירי בקרבן נדבה דאי בקרבן חובה איך שנים יקריבו בשותפות קרבן חובה שכל אחד מהם חייב קרבן אלא על כרחך בקרבן נדבה וכו’: ע דהוה ליה למימר איש ולעיל לא היה קשה מידי דהייתי אומר אדם אתא למעט עובדי גלולים כאשר דרשינן אתם קרוים אדם ולא עובדי גלולים אבל עתה שפירש אדם כי יקריב בקרבן נדבה דבר הענין ונדבה כשירה אפילו מן עובדי גלולים כאשר מרבינן מאיש איש כי יקריב לרבות עובדי גלולים שנודבים נדבה קשה אדם למה לי. (דברי דוד) אבל אינו אמת דאם כן בפרשת תזריע דכתיב אדם כי יהיה בעור בשרו מאי קאמרת ביה למה לא נאמר איש וכי נעיין במה שמרשים רש”י אדם כי יקריב מכם והוא ללא צורך אלא תחלה היה להרשים אדם ולפרשו ואחר כך כי יקריב מכם ולפרשו אלא כוונת רש”י לתרץ כפל לשון אדם מכם והיה סגי לומר אדם כי יקריב לחוד או כי יקריב מכם לחוד וזהו שאמר רש”י אדם למה נאמר פירש לשתוק לגמרי ולא יאמר אלא יקריב מכם וכיון שרש”י רוצה לתרץ קושיא שהוא תחלה וסוף דהיינו כפל ניחא ליה לפרש תחלה כי יקריב המוקדם דמיירי בנדבה קודם שיפרש המאוחר תיבת מכם כפל עם אדם דחד מינייהו הוא מיותר ועל כן פירש תחלה כי יקריב שהוא מוקדם ואחר כך אדם שהקושיא מכח מכם שהוא מאוחר והרוצה לתלות קושיית אדם לתיבת כי יקריב היא לפלפול בעלמא ואין בו צורך: פ משום דכתיב שונא גזל בעולה: צ משום דחיה בכלל בהמה דכתיב זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה. (נח”י) בתורת כהנים שנאמר זאת הבהמה אשר תאכלו שור שה וגו’ איל וצבי וגו’ והוא פסוק בפרשת ראה וזאת הגירסא הובאה גם כן בזבחים דף ל”ד: ק כלומר למה ליה דכתיב מן הבקר ומן הצאן דהא סתם בהמה הוא בקר וצאן אלא למעוטי אתי דוקא בקר וצאן ולא חיה: ר ואם תאמר למה צריך למעטן והלא נסקלין. ויש לומר כגון על פי עד אחד או שהודה הבעל מעצמו שאינו נסקל להכי אצטריך למעט וכן הנעבד או שור שהמית אדם צריך לתרץ כן: ש דגבי רובע כתיב בהמה דכתיב ואיש אשר יתן שכבתו בבהמה וגו’ ובנעבד כתיב וימירו את כבודם בתבנית שור אוכל עשב ובנעבד שיש בו רוח חיים מיירי דמותר להדיוט ולית ביה משום נעבד לעבודת כוכבים ולא משום מוקצה לעבודת כוכבים כדאיתא בתמורה: ת פירוש הוקצה ונבדל לעבודת אלילים לא יקריבנו ומיירי כשהאכילוה כרשיני עבודת כוכבים אבל באמירה לבדה לא כדאיתא בפרק כל הצלמים: א פירש שהמית אדם דוקא ולא כשהמית בהמה: ב זה מדבר כשהיתה כשירה בשעה שהקדישה הבעל ואחר כך נטרפה אם כן הייתי אומר שמותר להקריב על המזבח הואיל והיתה כשירה בשעת שהקדישה להכי צריך כאן למעטו: ג דאם לא כן יקריב קרבנו מיבעי ליה ופירש לאו דוקא שנים אלא הוא הדין עשרה או מאה או אלף כל זמן שלא נשתתפו בו כל ישראל: ד פירש מאכל המזבח הבא מן המותרות פירוש שנתותרו מן חצאי שקלים משנה שעברה מאותן מותר חצאי שקלים היו קונין כבשים לעולות והקריבו אותן על המזבח בשעה שלא היו קרבנות יחידים להקריב כדי שלא יהא המזבח פנוי בלא הקרבת קרבנות:
{ג}ה הא דהביא רש”י הכא מיעוט דזכרים לאפוקי טומטום ואנדרוגינוס ולא שאר המיעוטין דלקמן משום שבא לפרש בתר הכי תמים בלא מום דלא תקשי ליה מנא ליה דתמים בלא מום דלמא תמים פירוש שיהא תמים באיכותו דהיינו שלא יהא טומטום ואנדרוגינוס להכי הביא רש”י זכר דלמטה שממעט מזכר דלמטה טומטום ואנדרוגינוס ממילא פירוש של תמים בלא מום: ו כתב הרא”ם ואף על גב דכתיב במקום אחר כל אשר בו מום לא תקריבו ואם כן תמים למה לי כבר תירצו בתורת כהנים ואמרו דהאי תמים דהכא להקישא הוא דאתא כלומר כשם שאם אינו תמים אלא בעל מום אינו לרצון כדכתיב כל אשר בו מום וגו’ כך אם אינו זכר אלא נקבה או טומטום ואנדרוגינוס אינו לרצון: ז ופירוש יקריבנו מענין קורבה שפירושו יביאנו והוכחתו אל פתח אהל מועד למה לי לכתוב זכר תמים יקריב אותו לרצונו לפני ה’ ותו לא: ח פירוש היה לו לכתוב יקריבנו פתח האהל מועד לרצונו לפני ה’ בשלמא בלא פירושו דמטפל בה עד העזרה הוה אמינא יקריב יתירא בא ללמד שמחויב לטפל בה עד לפנים מן העזרה אבל מאחר שפירש דאינו מחויב לטפל בה אלא עד פתח העזרה יקריב למה לי: ט פירוש כגון רובע ונרבע וכיוצא בהם: י עם חטאת ואשם ובכור ומעשר ופסח ושלמים: כ ולא מיקריב מפיק דהוא לרבוי דאם נתערבה עולה בעולה או עולה בחולין הוא דאתא אלא מיתורא דאותו מפיק ליה: ל כלומר יכול אם כופהו שיקנה הזבח להקריב והוא צועק תמיד אינו רוצה לעשות אפילו הכי עושה בעל כרחו תלמוד לומר לרצונו כופין אותו עד שיאמר רוצה אני ואז הוא מקריב, (דברי דוד) אפשר להקשות מה מהני אמירה זו כיון דבעל כרחו אומר כן דאמרינן אגב אונסו גמר בלבו להסכים עם מה שאומר בעל פה כי רצונו להפטר מהאונס ואפי’ בענין ממון אמרינן בפרק חזקת הבתים אמר רב הונא תלה אותו עד דזבין ליה קנה דאגב אונסיה גמר ומקני ליה כל שכן כאן דמצוה הוא: מ דמקרא נדרש לפניו ולאחריו לפני ה’ דהיינו באוהל מועד ששם ארון והשכינה שרויה בו:
{ד}נ דקשה ליה העולה למה לי דהא ברישא דקרא כתיב עולה ועליו קאי אלא לרבות לסמיכה כל שנקרא עולה לסמיכה אפילו עולת חובה ומדכתיב העולה בה”א הידיעה רצונו לומר העולה הנזכרת ס כגון לא תקח האם על הבנים וכתיב שלח תשלח את האם וכן לא תותירו ממנו עד בוקר והנותר ממנו עד בוקר באש תשרופו. וכן לא תגזול וכתיב והשיב את הגזילה שלא נכתב בהם שום עונש אבל אלו הנזכרים עונשם אמור בין על מזיד שהוא מיתת בית דין או מלקות בין על שוגג שהוא חטאת:
{ה}ע מדכתיב ושחט סתם ואחריו כתיב והקריבו בני אהרן משמע דשחיטה כשרה בזר (נחלת יעקב) פירוש דאי סלקא דעתין דקבלה מותרת בזר ומהולכה ואילך מצות כהונה ופירושו של והקריב היינו הולכה הוי ליה להזכיר קבלה עם השחיטה קודם והקריבו בני אהרן ומדלא הזכיר שמע מינה דוהקריבו היינו קבלה. (גור אריה) פירוש דודאי האי והקריבו הוא קבלה דהולכה ליכא למימר דודאי ההולכה לא היה מהכרח עבודה שאם היה נשחט אצל המזבח עד שלא היה צריך להוליכה לא היה צריך הולכה אם כן צריך לומר דקרא דוהקריבו היינו קבלה שהיא היתה מצוה שאי אפשר בלעדה ואם כן למה כתב לשון והקריבו אלא דמשמע נמי הולכה ולמדנו שניהם שלא יהיו אלא בכהן: פ אבל לא באהל מועד דאם כן הוי ליה למיכתב לפני ה’ את פני הכפורת או לפני ה’ פתח אהל מועד: צ כלומר אף על פי שמשמעותה לשון הולכה למזבח מכל מקום כיון שקבלת הדם היא ראשונה שאחר השחיטה וקודם להולכה על כרחין צריכין אנו לפרש על הקבלה ולמדנו גם הולכה במכל שכן: ק ואם תאמר לשתוק מבני אהרן כבר תירצו בגמרא אוציא חללים ולא אוציא בעלי מומין תלמוד לומר בני אהרן מה אהרן כשר בלא מום אף בניו כשרים ואף על פי שבפרשת אמור מרבינן מהכהנים בעלי מומין ועיין התירוץ במנחת יהודה. (גור אריה) ואם תאמר למה לי קרא לפסול בעלי מומין תיפוק ליה מכל איש אשר בו מום וגו’ ויש לומר דהתם בעבודה במזבח כדכתיב לא יגש להקריב אשי ה’ וכאן מרבה קבלה ושאר עבודות כלם. אי נמי לומר שעובר בעשה ולא תעשה דכך משמעו בני אהרן מה אהרן בלא מום אף כל כהן בלא מום מותר בהקרבה ולאו הבא מכלל עשה עשה לאשמועינן דעובר בלאו ועשה: ר פירוש במינו דם עולת ראובן בדם עולת שמעון, שאינו מינו דם עולה בדם תמורה או בדם אשם או בדם כל הקרבנות שדמם נזרק למטה מחוט הסיקרא כמו דם עולה אין בכך כלום כיון שנזרקים כלם למטה מחוט הסיקרא אף על פי שדם העולה צריך שתי מתנות שהן ארבע ויש משאר דמים שאין בהם אלא מתנה אחת אין בכך כלום ויתן הכל מתנה אחת אבל לא בהיפך מפני שיש בהם דם שאין טעונה אלא מתנה אחת ויעבור על בל תוסיף: ש שדמו נזרק על הפרוכת הפנימי ועל המזבח הפנימי: ת שדמו נזרק במזבח החיצון: א פירוש למעלה מחוט הסיקרא: ב פירוש למעט שנתערב דמו בדם חטאת הפנימי או החיצון וכיצד יעשה אם נתערבו ישפכו אל האמה וכן אם נתערב דם הנזרק למעלה מחוט הסיקרא בדם הנזרק למטה ישפכו גם כן אל האמה: ג פירוש על הארץ ולא על הכבש: ד פירוש כל הזריקה היא מן הכלי שבו קבל הדם וזורק בכותל המזבח כנגד חודו של מזבח בזוית מזרחית צפונית והדם מתפשט לשתי רוחות הזוית והוי כמין ג”ם יונית והוא ככ”ף פשוטה שלנו הפוכה ואחר כך בא לקרן מערבית דרומית שכנגדה באלכסון וזורק מן הכלי לחודו של זוית כמין ג”ם ונמצא שבשתי מתנות הללו שבקרן מזרחית צפונית ומערבית דרומית הדם הנזרק נראה לארבע רוחות המזבח וזהו שנאמר סביב: ה דאם לא כן פתח אהל מועד למה לי והא לעיל מיניה גם כן כתיב פתח אהל מועד:
{ו}ו פירוש דהא בעולה קאי והוי ליה למימר והפשיטה אלא וכו’ לא שנא עולת נשים וגרים ועבדים והוה אמינא דהעולה ממעט אם נשחטה חוץ לזמנה או חוץ למקומה או שאר פסולים אם עלתה על המזבח בלתי הפשטה שלא תרד שמקטירה עם עורה ואין צריך הפשטה: ז והנתחים מפורשים כיצד יהיו בפרק שני דיומא:
{ז}ח לאו למימרא שבכל יום יורדת אלא האש שירד בימי משה לא נסתלק מן המזבח עד שבאו לבית עולמים ואז ירד אש מן השמים בבנין שלמה ולא נסתלק עד שנסתלק בימי מנשה וכדתניא בשילהי פרק קמא דיומא: ט דאם לא כן כהן למה לי וכן בני אהרן הכהנים למה לי אי למעוטי חללים השתא דמעטינהו מקבלת דמים דהיא ראשונה לזריקת הדם שאר עבודות שלאחריה לא כל שכן אלא לומר לך שיהא כל עבודת כהן גדול כדרך כהן גדול וכהן הדיוט כדרך כהן הדיוט כהן גדול בשמונה בגדים וכהן הדיוט בארבעה בגדים:
{ח}י דכיון שנחתכו הסימנים קרי ליה הותז מפני שכל חיותו תלוי בהן וכמונח בדיקולא דמיא ובכלל הפשטה אינו אלא קרב כמות שהוא עם העור: כ דבשלמא ראש איצטריך לרבויי משום שכבר הותז ואינו בכלל הפשטה אלא הפדר למה לי: ל פירוש גזירים חתיכות עצים גסים שלא יצא חוץ למערכה מקום שמקטירים האיברים של הקרבנות והיא אמה על אמה והיו הגזרי עצים גם כן ארכן אמה כדי שלא יצאו חוץ למערכה כדי שלא ימנעו רגלי הכהנים בהליכה סביב המערכה:
{ט}מ פירוש לאפוקי לשם שלמים: נ פירוש לשורפו באש לגמרי ולא לצלות שם בלבד כמו החתיכות הצלוים על הגחלים ואחר כך יטלם משם בעת דישון המזבח הרמב”ן ז”ל: ס פירוש ולא שיקבל מנוחה מריח הקרבן דהא כתיב אם ארעב לא אומר לך וגו’:
{י}ע וילמד עליון מתחתון ותחתון מעליון שגם צאן צריך סמיכה הפשט ונתוח וכל הדברים המפורשים לעיל: פ ואם תאמר והא פירש רש”י לעיל יכול אף להפסקות היתה קריאה וכו’ אלמא אפילו בלא וי”ו מוסיף לענין ראשון ויש לומר דלרבותא בעלמא הוא דקאמר כלומר כיון דכתיב ואם וא”ו מוסיף על ענין ראשון והוא כחדא פרשה אם כן כל שכן למה הפסיק הענין ותירץ כדי וכו’ רא”ם: צ דאי למעט רובע ונרבע ושאר פסולים דמיעט לעיל בראש הפרשה כבר מיעטם הכתוב מקראי דלעיל ובא וי”ו דואם מן הצאן ומוסיף על ענין ראשון וילמד תחתון מן העליון. ואין להקשות למה ליה שלשה מיעוטי’ נילף מחדא כבר תירצו בגמרא דאי נילף מחולה במה מצינו הוה אמינא דוקא חולה פסול דלאו אורחיה אבל זקן דאורחיה לא לפסול קא משמע לן, ואי מזקן וחולה הוה אמינא דוקא הני דכחישן אבל מזוהם לא קא משמע לן, ואי ממזוהם הוה אמינא משום דמאיס אבל זקן וחולה לא להכי איצטריך שלשה מיעוטין:
{יא}ק ונקרא הצד ירך מפני שהירך הוא בצד וכן ולירכתי המשכן, לירכתים ימה, בצדה:
{יד}ר פירוש אף על פי שהעוף בעל מום כשר מכל מקום מחוסר אבר פסול אבל לא אמרינן ואם מן העוף וי”ו מוסיף ויהא פסול אפילו בעל מום ושיהא זכר אם כן תמים זכר שנאמר בצאן למה לי ילמד תחתון מעליון אלא למעוטי אתא: ש דאם לא כן היה לו לכתוב בני תורים כמו שכתוב בני יונה שהם דוקא קטנים אלא כו’ ולמדין מבני יונה שאין לו אלא הכשר אחד דוקא קטנים שהרי כתיב בני אף תורים אין לו אלא הכשר אחד וקטנים אי אפשר כדפרישית לעיל אם כן ודאי דוקא גדולים הוא: ת פירוש תחלת הנוצות להתאדם:
{טו}א פירוש דאם לא כן היה לו לכתוב נמי והקריב הכהן, למה לי דכתיב והקריבו אלא ללמד בא שאם בא להביא פרידה אחת הרשות בידו והא דכתיב לעיל והקריב מן התורים וגו’ דמשמע שנים למצוה אבל לא לעיכובא אי נמי דמן התורים קאי אמין תורים אפילו אחת: ב דאם לא כן הכהן למה לי פשיטא דאין מליקה אלא בכהן דהא אין זר מקריב על גבי המזבח, ואי לאו קרא הוה אמינא דאין מליקה אלא בסכין מקל וחומר משחיטה שכשירה בזר וצריך סכין כל שכן מליקה שפסולה בזר אינו דין דצריך סכין. גמרא פרק קדשי קדשים: ג ונלמד מתורים ובני יונה האמורים בסוף הפרשה והתם כתיב בהדיא ממול העורף פירוש מול הרואה את העורף לא עורף ממש הוא מה שכנגד הפנים מאחריו כדכתיב כי פנו אלי עורף ולא פנים: ד פירוש והלא מוצה בראשונה שהרי אין איברי הקרבן קרבים אלא לאחר הוצאת דמים והיה לו לומר ומלק ונמצה ואחר כך והקטיר אלא נכנסה הקטרה ביניהם להקיש להם מליקה שבהקטרה גופא כתיב והקטיר אותו המזבחה הוא הגוף וכתיב את ראשו והקטיר אף מליקה הראש בעצמו והגוף בעצמו, גמרא פרק קדשי קדשים: ה ואף על פי שהוא מחובר בעור הבדלה חשיבא: ו כאלו כתיב ומלק את ראשו ונמצה דמו ואחר כך והקטיר:
{טז}ז פירוש רעי טינוף כמו ושמתיך כראי ובלשון חכמים רעי בעי”ן, ואל”ף בעי”ן מתחלפים: ח לא היה לו לכתוב אלא והשליך אל מקום הדשן ומקום הדשן נתפרש בפרשת צו שהוא אצל המזבח אלא אצל דכתיב הכא קאי על הכבש ואצל משמע שהכבש שהיה אצל המזבח שהמזבח היה ל”ב אמה על ל”ב אמה והכבש נתון רחבו בדרומו של מזבח ורחבו ט”ז אמה וארכו ל”ב ובשאר אמות הנשארות עד תשלום הרוח הדרומי של מזבח שהם מזרחו של כבש שם נתנו מוראת העוף ותרומת הדשן וכן שנינו בפרק קמא דתמיד: ט דלא היה לו לכתוב אלא על הדשן אלא ודאי ללמוד בא שהיו נבלעים שם ולא היה שם אלא המקום:


ויקרא פרק-ב

{א}י דאם לא כן היה לו לכתוב ונפש כי תקריב קרבן מנחה לה’ אם עולה יהיה קרבנו ואחר כך כי תקריב קרבן מנחה מאפה תנור וגו’ כמו גבי קרבן עולה אם עולה קרבנו וגו’ ואחר כך ואם מן העוף וגו’ אלא ודאי לזה אמר בלשון ספק לומר האומר הרי עלי מנחה סתם מביא מנחת סולת: כ אינו רוצה לומר לפי שהיא הראשונה דאם כן המתנדב עולה יהיה דוקא בן בקר אלא הכי קאמר מביא מנחת סולת שהיא הראשונה שבמנחות לא משאר הארבעה מנחות שגם הם מסולת ונותן טעם למה נקראת הראשונה מנחת סולת יותר משאר מנחות ואמר מפני שהיא נקמצת כשהיא סולת וכל שאר הארבעה מנחות אינן נקמצות רק אחר אפייתן ואף דהלכתא כחכמים שאמרו מאיזה שירצה יקריב, מפני שזה קרוב לפשוטו דרך הרב לפרש אף שכנגד ההלכה: ל פירוש כי כל עליה שבמקרא רבוי הוא ולפיכך דרשו מרבוי עליה קמא שיתן השמן על הסולת כלה ויבללנה עמה ומרבוי דעליה בתרא דהוי ליה רבוי אחר רבוי ואין רבוי אחר רבוי אלא למעט דרשו בו שמניח הלבונה על מקצתה ואינה טעונה על כולה שאין צריך לבוללה אלא מניח על הסולת במקום אחד ובשעת הקטרת הקומץ מלקט הלבונה משם ומקטירה עמה: מ כלומר דכתיב וקמץ משם מלא קמצו מסלתה ומשמנה שמע מינה שהוא נבלל עם הסולת לאפוקי גבי לבונה כתיב על כל לבונתה שמע מינה שאינה נקמץ עמה שאי אפשר לקמוץ את כל הלבונה אלא לאחר שקמץ וכו’: נ רצונו לומר יציקה מוכח מדכתיב ויצק עליה שמן והביאה אל בני אהרן אם כן שמע מינה קודם שהביאה לכהן מותר ליתן עליה שמן אם כן משמע אפילו זר, ובלילה מוכח מדכתיב במנחת מחבת בלולה בשמן וגו’ והדר כתיב ויצק עליה אם כן שמע מינה שהיציקה אחר בלילה ויציקה כשרה בזר כדפרישית וכל שכן בלילה שהיא קודם יציקה שהיא כשירה בזר (גור אריה) מה שאמר יציקה ובלילה ולא זכר הנתינה של לבונה וההבאה שנזכרת בכתוב מפני שזכר דבר שהמנחה נעשית על ידה לאפוקי נתינת הלבונה אין המנחה נעשית בזה שהרי אחר כך מלקט הימנה וכן הבאה אין זה מעשה שהמנחה נעשית על ידה:
{ב}ס פירוש מבצבץ וכו’ הוא פירוש של מבורץ שרש”י מפרש מהו מבורץ: ע פירוש ובשתי אצבעות הנשארים שהן האגודל והזרת היה משוה שהיה מוחק באצבע קטנה מלמטה ובאגודל מלמעלה שלא יהא הקומץ מבורץ: פ(גור אריה) כי בשאר הלשונות יקרא קומץ מה שהוא בתוך ארבעה אצבעות, ולפי שהאצבע הסמוכה אל האצבע הקטנה נקרא בלשון עברי קמיצה לפיכך נקרא קומץ מה שהוא בתוך שלשה אצבעות עד אצבע של קמיצה: צ דסלקא דעתיך אמינא דהקטרה אינה אלא לקומץ בלבד אבל לבונה שאינה בכלל הקמיצה אינה בכלל הקטרה קא משמע לן: ק פירוש מכיון שהקומץ חסר פסול שמע מינה שאם עלה בידו גרגיר מלח או קורט לבונה שאז הקומץ חסר משום הכי פסול. והא דמהפך רש”י דהיה לו לפרש מלא קמצו וכו’ קודם לבונתה והקטיר וכו’ משום דהוה אמינא דדוקא סלתה ושמנה בהקטרה שהיא בקמיצה אבל לבונתה שאינה בקמיצה אינה בהקטרה אבל עכשיו שפירש לבונתה שאינה בקמיצה אפילו הכי בהקטרה אם כן אייתר מלא קמצו וגו’ ללמדך שאם עלה בידו גרגיר מלח או קורט וכו’. ואין להקשות מנא ליה לרש”י דלבונה בהקטרה ויש לומר מדסמיך והקטיר ללבונה שמע מינה דאף הלבונה בהקטרה. (גור אריה) בפרק קמא דמנחות הקשה רש”י ליתני לבונה וכל שכן מלח יש לומר דלא זו אף זו קתני דאי תני מלח הוה אמינא דוקא מלח דלא איקבע לה מקום בהדיא שאין המלח נתון במנחה אלא בראש המזבח אבל לבונה שבתחלת המנחה צריך להביא גם כן לבונה עמה הוה אמינא שאם עלה בידו קורט לבונה תתכשר קא משמע לן:
{ג}ר דאם לא כן מאי לאהרן ולבניו וכי הוא גרוע מבניו אלא ודאי שנוטל חלק בראש בלא מחלוקת: ש פירוש הנותר מן המנחה אין להם חלק לאהרן ולבניו באכילתו אלא לאחר שהקטירו הקומץ לה’ ונהיה אשה לה’:
{ד}ת שאם לא פירש אלא שאמר סתם הרי עלי מנחה מביא מנחת סולת כדלעיל: א מדכתיב וכי תקריב קרבן משמע קרבן אחד והא דכתיב חלות מצות ורקיקי מצות וי”ו ורקיקי כמו או: ב פירוש דדוקא בלולות ודוקא משוחים ושוב אין לשאול מה בין אלו לאלו עד שנחלקו בהם חכמים אבל מהא דכתיב בקרא חלות בלולות ורקיקים משוחים אין ראיה דהוה אמינא היינו בלולות היינו משוחים אלא דלגבי חלות שייך בלילה וגבי רקיקים שייך משיחה ל”פ וכו’ ומה בין בלילה למשיחה הבלילה בעודן סולת והמשיחה אחר אפייתן: ג ואף על גב דלעיל בפרשת תצוה פירש רש”י כתית למאור אבל למנחות אפילו שמן שני כשר ואם כן למה לי שמן שמן. ויש לומר דהוה אמינא דהא דבא להכשיר שמן שני הני מילי למנחת נסכים אבל במנחות עצמן לבלול בשמן או למשוח בשמן פסול משום הכי צריך קרא דשמן שמן. (דברי דוד) מתרץ נראה דבא להתיר כאן אף השלישי דהוה אמינא למאור בעינן זך דהיינו ראשון ולגבי מנחות אפחתיה חד דרגא דהיינו אף השני כשר קא משמע לן כאן דאף השלישי כשר: ד מדכתיב בפרשת צו גבי לחמי תודה חלות ורקיקי מצות וכתיב בתריה והקריב ממנו אחד מכל קרבן תרומה לה’ וגמרינן תרומה תרומה כתיב הכא תרומ’ וכתיב התם תרומת מעשר מה תרומת מעשר דכתיב התם אחד מעשר אף תרומ’ דהכא אחד מעשר שאם היו פחות מעשר או יותר מעשר אי אפשר שיהיה עשירית כל מין אלא פרוס והתורה אמר אחד מכל קרבן שיהא החלה או הרקיק שלם ולא פרוס:
{ה}ה פירוש שאינה עמוקה אלא שוליה צפין אצל אוגניה ומתפזר השמן באוגני הכלי לישנא אחרינא אמצעית קרקעיתה שהוא המקום שמניח בו את המנחה היה מוגבה מלמטה למעלה ובולט כעין כלי זכוכית שלנו שהיא גבוה כעין תל באמצעיתו כשהיו נותנים המנחה על אותו מקום היה נראה כאלו היא צפה כיון שהיה המקום גבוה: ו מדכתיב במנחת מחבת בלולה בשמן ויצקת עליה שמן: ז מדכתיב במנחת מרחשת סלת בשמן תעשה דהיינו מתן שמן והיינו קודם לעשייתן מדכתיב סלת בשמן ואחר כך כתיב תעשה וילפינן קרבנך האמור למעלה מקרבנך האמור למטה במנחת מרחשת ונותנין מה שנאמר בזה לזה ומה שנאמר בזה לזה נמצא כלן צריכים בלילה ויציקה ומתן שמן קודם עשייתן וקודם לעשייתן הכי פירושו קודם שנעשה בו כל העיקר דהא כתיב בלולה בשמן וגו’ פתות אותה פתים ואחר כך ויצקת אם כן שמע מינה דלאחר עשייתן יצוק עליה שמן אלא פירושו קודם להקרבתן:
{ו}ח פירוש לאו מפתות אותה פתים הוא דקא מרבה כל המנחות דהא הכא ליכא רבוי דלגופיה איצטריך אלא מסיפא דקרא דכתיב מנחה הוא הוא דקא דייק דמנחה הוא יתירה הוא לרבות כל המנחות לפתיתה והא דכתיב אותה ומשמע מיעוט דרשינן אותה למעט שתי הלחם ולחם הפנים לפתיתה: ט ומה שמיעטו ביציקה מנחת מאפה תנור ובפתיתה שתי הלחם ולחם הפנים מפרש בפרק אלו מנחות משום דיציקה יש בו שני מיעוטים עליה והיא ממעט מנחת מאפה תנור שיש בה שני מינים חלות ורקיקים. ופתיתה שאין בה אלא חדא מיעוטא אותה ממעט שתי הלחם ולחם הפנים שאין צריכים אלא חדא מיעוטא:
{ח}י שאין המנחה טעונה הגשה למזבח רק כשהוא אחד מהמינים הנזכרים שהם מנחת הסלת ומאפה תנור והמחבת והמרחשת וכו’: כ לא שהמקריב הוא המגיש כמובן דאם כן מאי והקריבה אל הכהן כהן בהקרבה מאי עבידתיה: ל מדכתיב בפרשת צו הקרב אותה וגו’ לפני ה’ אל פני המזבח ודרשינן מדכתיב לפני משמע שצריכה הגשה למערבו של מזבח שהוא כלפי פתח ההיכל שהוא לפני ה’ ומדכתיב אל פני המזבח משמע בדרומה של מזבח שהכבש שם כי מקום פתח הבית הוא פני הבית והא כיצד שמע מינה שהוא מגישה לקרן מערבית דרומית של מזבח:
{ט}מ מדכתיב לעיל מיניה והרים הכהן מן המנחה וכתיב בתריה את אזכרתה והקטיר המזבחה וגו’:
{יא}נ ממה שאמר בסמוך שמביאים ביכורים מתמרים ותאנים ואלו היה כל דבש לא תקטירו פירושו דבש דבורים מהו שנאמר אחר כך קרבן ראשית תקריבו כלומר אפילו מן הדבש והא ביכורים אינן באים מדבש דבורים אלא ודאי כל מתיקת פרי קרוי דבש:
{יג}ס פירוש על ידי מלח המים נקרבים במזבח כי המלח מתולדות המים:
{יד}ע ואז אני יכול לפרשו חובה: פ והא דלעיל סוף פרשת יתרו לא הביא כי אם ג’ ולא הביא זה יש לומר דלעיל פירש אליבא דרבי ישמעאל והכא פירש אליבא דרבי שמעון שפירש האי ואם יהיה היובל חובה: צ פירוש שנתן שלשה סימנים האחד שבאה אביב שפירושו בשעת בישול התבואות דהיינו בתחלת הקציר והשני שהיא באה מן השעורים מגזירה שוה דאביב אביב: ק פירוש שמלת כרמל מלה מורכבת כר מלא:


ויקרא פרק-ג

{ג}ר פירוש וכל שכן שעל הדקין שיש בה שני סימנים של איסור שהן תותב וקרום ונקלף ולרבי עקיבא דוקא דקין משום שיש בה שני סימנים תותב וגם קרום ונקלף אבל שעל הקיבה אינו תותב אלא חתיכות חתיכות חלב יש ופירוש תותב שמלה כמו היא שמלתו מתרגמינן היא תותביה:
{ד}ש פירש המסך המבדיל בין אברי הנשימה ובין הדקין ונקרא בלשון התלמוד חצר הכבד: ת ויהיה פירוש על עם קצת מן הכבד דאין לומר כל הכבד אם כן יסירם מיבעי ליה: א פירש והראיה על זה שעל הכבד הוא מן הכבד וכו’: ב ומה שהקשה הרא”ם דלמעלה פירש על עם וכאן פירש על לבד יש לומר דמלת על יש לו שני פירושים עם ולבד וגבי כליות על כרחך צריך לפרש לבד מן הכליות דהא כל הכליות מקטירים לגבי מזבח והא דפירש על הכבד לבד מן הכבד לאו למימרא דעל דגבי הכבד פירש לבד אלא בא לפרש שלא נטעה לומר שלא לקחו מן היותרת הדבוק בכבד אלא מה שדבוק עם מקצת הכבד שמקטירים המזבחה לכך פירש לבד מן הכבד כלומר שכל היותרת היו מקטירים עם אותו מקצת שדבק בכבד:
{ה}ג לאו מעל העולה דייק שתקדים דהא לא משתמע מעל שפירושו לבד אם להקדים אם לאחר אלא מדכתיב בתריה אשר על העצים אשר על האש משמע שכבר ערכו העולה על העצים אשר על האש:
{ז}ד פירוש ולא בפרשה אחת כמו בעולת נדבה דכתיב ביה ואם מן הצאן קרבנו מן הכשבים או מן העזים וגו’:
{ח}ה שהרי בחטאת הפנימי כתיב וטבל הכהן את אצבעו בדם והזה מן הדם ובחטאת חיצונה כתיב ולקח הכהן מדם החטאת באצבעו ונתן על קרנות המזבח ומה שלא כתב זה למעלה גבי בקר זבח השלמים תירץ (בגור אריה) מפני שלעיל אינו כל כך ראיה ושמא הזריקה באצבע אף על גב דלא כתיב ביה אצבע ילפינן סתום מן המפורש הנכתב בחטאת לכך המתין עד סוף כל הקרבנות וכיון שלא נכתב בשום קרבן אצבעו רק בחטאת שמע מינה וכו’:
{יא}ו כי משקל פעל בשש נקודות שוה בסמוך ובמופרד ואינו כשאר סמוכים הנקודים בחט”ף: ז כי פירש לה’ לשם ה’ לא שיתנהו לו כי כבר כתיב אם ארעב לא אומר לך:
{יז}ח למדו מזה דאיסור חלב אף בבית עולמים ובזמן הבית ושלא בזמנו בארץ ובחוצה לארץ וכן מפורש בפרק קמא דקידושין:


ויקרא פרק-ד

{ב}ט לאפוקי מילה ופסח דאין בו אלא כרת ולא על דבר שיש בו לאו ומיתת בית דין ולא כרת כגון מכה אביו ואמו וגונב נפש מישראל וזקן ממרא ולא על שזדונו לאו וכרת ואין בו מעשה כמו מקלל אביו ואמו ועדים זוממים ומגדף ומכשף והמסית ומדיח ונביא שקר ולמדו כל זה מדכתיב תורה אחת יהיה לכם לעושה בשגגה וכתיב והנפש אשר תעשה ביד רמה הוקשה שגגת כל התורה לשגגת עבודה זרה שחייבים על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת: י מדכתיב מאחת משמע אפילו מקצת ואין לומר אפילו אות אחת דדרשינן גם כן אחת כלומר כאלו כתיב אחת דמשמע שם כולו לכן אמרינן דאינו חייב אלא עד שיכתוב שם משמעון שהוא שם שלם והוא מקצת השם:
{ג}כ כלומר שמתחלה נעלם ממנו הדין והורה שלא כהלכה ועשה הוא עצמו על פי שקול דעתו, אבל אם הורה הכהן לאחרים ועשו על פי הוראתו פטור הכהן מדכתיב על חטאתו אשר חטא: ל פירוש אלו לא כתיב אלא פר הוה אמינא אפילו בן ארבעה וחמשה שנה קא משמע לן בן דכל מקום שנאמר בן בן שתי שנים הוא כדכתיב קח לך עגל בן בקר לחטאת ואיל לעולה תמימים אף בשנים וכמו שאיל הוא בן שתי שנים כך עגל בן בקר הוא בן שתי שנים ואלו נאמר בן וכו’ ופירש והשתא דכתיב פר וגם בן בקר על כרחך צריך לפרש פר הסמוך לבן דהיינו בן שלש שנים ואם תאמר והא פירש רש”י לעיל ומן הצאן פרט לזקן וכו’ ויש לומר דהוה אמינה דמיעט קרא זקן גבי עולה אבל חטאת הוה אמינא אפילו זקן כשר תלמוד לומר בן ולא זקן. (דברי דוד) קשה הא לעיל גבי עולה פירש רש”י מן הכשבים ומן העזים דהם מיעוטים לחולה וזקן ומזוהם ולמה לי כאן מיעוט אחר לזקן וכי תימא דהתם גבי עולה וכאן גבי חטאת צריך מיעוט אחר אם כן קשה דהוה ליה למיכתב כאן עוד מיעוט לחולה ולמזוהם ויש לומר דלענין פסול דחולה ומזוהם שהוא מאוס שפיר ילפינן חטאת מעולה דמסתבר הוא לפוסלו משום הקריבהו נא לפחתך אבל לענין פסול זקן דהיינו יותר משלשה שנים אינו מסתבר אלא דגזרת הכתוב לפסול הוה אמינא היכא דגלי גלי דוקא קא משמע לן דגם גבי חטאת כן הוא:
{ה}מ דלאו דוקא משכן אלא הוא הדין במקדש דכתיב בפרשת חקת את משכן ה’ טמא וכתיב בתר הכי את מקדש ה’ טמא ודרשו רבותינו זכרונם לברכה אם נאמר משכן למה נאמר מקדש ואם נאמר מקדש למה נאמר משכן אלא ליתן של זה בזה ושל זה בזה שמע מינה שאין הפרש ביניהם אלא שתפס הכתוב בלשונו המשכן שהיתה באותה שעה. והא דלא פירש זה לעיל גבי ואל פתח אהל מועד וגו’ משום דהתם קאי על העזרה ושם העזרה אחד הוא הן במשכן הן בבית עולמים אבל גבי אוהל מועד דלא שייך שם אוהל מועד אלא במשכן וקדושת משכן מתחלף מקדושת בית עולמים דזה קדושתו לפי שעה וזה קדושתו קדושת עולמים:
{ו}נ דאם לא כן הקודש למה לי אלא שאין הזיה כשירה בכל רוחב הפרוכת רק במקום שהוא נגד בין בדי ארון הקודש: ס מדלא כתיב על פרוכת משמע אף אם לא יגע:
{ז}ע ואף על פי שכבר הזה ממנו קרי ליה כל הדם ללמד שהשוחט צריך שיקבל כל דמו של פר וכאלו אמר ואת כל דם הפר יקבל ואחר כך יזה ואחר הזיה ישפוך הנותר:
{ח}פ כתב הרא”ם כך שנו גם כן גבי ואת כל דם הפר ישפוך דמו הוה ליה למימר וכו’ אלא לרבות פר יום כפור לשפיכה ורש”י זכרונו לברכה לא הביא רק מה שדרשו בפסוק ואת כל חלב פר ולא ידעתי למה ונראה משום דפלוגתא דרבי עקיבא ורבי ישמעאל היא והובא בילקוט בזאת הפרשה דף קנ”ז עיין שם: (גור אריה) רש”י לא הביא זה מפני שבפרק ב’ דזבחים דרש הך קרא למילתא אחריתי שהשוחט צריך לקבל כל דם הפר: צ כך היא הגירסא בתורת כהנים אבל בנוסח שלנו לרבות שעירי עבודת כוכבים לכל האמור בענין ואף על פי שאין בעבודת כוכבים אלא שעיר אחד בלבד הבא עם פר העולה כמו שכתוב בפרשת שלח לך שהרי הכהן המשיח בשגגת עבודת כוכבים שעיר הוא מביא כהדיוט יש לומר מפני שהשבטים כולם היו מביאין כל אחד פר לעולה ושעיר לחטאת בשגגת הוראת בית דין בעבודת כוכבים ואם כן היו שנים עשר שעירים כדאיתא בהוריות דף ד’ וה’: ק ופירוש ממנו בעודו שלם:
{י}ר פירוש והלא כי היכי דפירש בזבח השלמים לכולהו חלבים בפרט הכי נמי פירש להו הכא גבי פר כהן משיח: ש מדכתיב ואם זבח שלמים וגו’ שמע מינה דקפיד רחמנא שיהא הזבח לשם שלמים: ת פירוש משום דבעי לאגמורי פר העלם של צבור אשעירי עבודת כוכבים ליותרת הכבד ושתי כליות מדאיתקש להדדי לענין הקטרת אימורים כדאמרינן בזבחים פרק בית שמאי ופר העלם צבור לא כתיב ביה כליות ויותרת אלא מהיקשא דפר כהן משיח דכתיב ועשה לפר כאשר עשה לפר החטאת ותניא לפר זה פר העלם צבור לפר החטאת זה פר כהן משיח מה פר כהן משיח יש באימוריו שתי כליות והיותרת אף פר העלם צבור כן ואין למדין למד מן הלמד הוצרך הכתוב לכתוב קרא כאשר יורם בפר כהן אף על פי שאין צריך ליה לגופיה לומר אם אינו ענין לגופיה תנהו ענין לפר העלם דבר של ציבור ולמדנו מזה שאם לא היה כתוב בו בפירוש לא היו יכולים שעירי עבודת כוכבים ללמוד מפר העלם דבר משום דבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בהיקש:
{יב}א מדכתיב כאן מחנה ולקמן בפרשה זו כתיב כאשר עשה לפר החטאת כן יעשה לו ובתר הכי כתיב והוציא את הפר אל מחוץ למחנה למה לי אלא ודאי מיותר הוא כדי לדרוש ממנו עוד מחנה אחת ומחנה שלישית מוכח מדכתיב בפרשת צו והוציא את הדשן מחוץ למחנה דלא הוה ליה למימר רק והוציא את הדשן ואנא ידענא שחוץ למחנה הוא כדכתיב בפרשה זו אל מחוץ למחנה אל מקום טהור אל שפך הדשן הרי שפך הדשן הוא מחוץ למחנה אלא ודאי מיותר הוא לדרוש ממנו עוד מחנה אחת דהיינו חוץ לשלש מחנות ושלש מחנות הן מחנה שכינה הוא מפתח העזרה ולפנים ומפתח העזרה עד פתח הר הבית הוא מחנה לויה ומפתח הר הבית עד שער העיר הוא מחנה שלישית ומשער העיר ולחוץ הוא חוץ לשלש מחנות: ב(נחלת יעקב) תמיה לי והלא אין חילוק בין בית עולמים ובין שילה ושאר מקומות ובכל מקום היכן שהיה הארון שם היו שלש מחנות ובהדיא אמרינן בפרק נגמר הדין וכו’ עיין שם. ותירץ אולי הוא טעות סופר וצריך לומר בירושלים. (גור אריה) מה שמהפך רש”י לפרש תחלה אל מקום טהור ואחר כך אל מחוץ למחנה חוץ לשלש מחנות יש לומר דמנא ליה שפירש חוץ למחנה הוא חוץ לשלש מחנות לכן פירש אל מקום טהור מפני שיש מקום טמא ששם משליכים אבנים המנוגעות. וזה בוודאי חוץ לשלשה מחנות שהרי תוך העיר היה הבית המנוגע וצריך להוציאן חוץ אם כן מחוץ דכתיב הוא חוץ לשלש מחנות שהוא חוץ לעיר: ג כלומר לא הדשן המסולק מן המאוכלות הפנימיות שהוא הדשן אשר תאכל האש את העולה באותו יום כי אותו דשן אין שופכין אותו מחוץ למחנה אלא היה חותה ממנו מלא המחתה בכל יום ונתנו בעזרה במזרחו של כבש כדכתיב והרים את הדשן וגו’: ד ואם תאמר מנא ליה דלמא הא דכפליה לעכובא הוא שאם אין שם דשן פסול. ויש לומר דלא הוה ליה למימר אלא על הדשן ישרף מאי על שפך הדשן אלא ודאי על מקום הדשן אף על פי שאין שם דשן כלל:
{יג}ה משום שנאמר כאן עדה ונאמר להלן עדה ושפטו העדה והצילו העדה מה עדה האמורה להלן בית דין אף עדה האמורה כאן בית דין ומדכתיב עדת ישראל שמע מינה העדה המיוחדת שבישראל ואיזו זו סנהדרי גדולה היושבת בלשכת הגזית: ו ומלת הקהל נדרש לפניו ולאחריו ונעלם מעיני הקהל שהם סנהדרי גדולה והורו שלא כהלכה ואמרו לעם מותרים אתם. הקהל ועשו שעשו הקהל מעשה על פיהם ואז מביאים סנהדרי גדולה פר בן בקר וגו’:
{יח}ז דאם לא כן אשר פתח אהל מועד למה לי. ואם תאמר למה לא פירש רש”י זה לעיל בפר כהן משיח. ויש לומר דהא דפירש רש”י הכא אל יסוד מערבי רצונו לומר היינו לעכובא דלא תימא משום הכי שופך אל יסוד מערבי משום שפוגע תחילה באותו רוח כשהוא יוצא מאוהל מועד אחר שהשלים ההזיה של פנים ומשום דאין מעבירין על המצות הוא לכן בא הכתוב השני ללמד שהמצוה בהכי הוא דוקא ולא משום אין מעבירין. ובפרק איזהו מקומן תירץ רש”י בענין אחר למה שינה פעם שניה אל פתח אהל מועד ויש ליישב בענין אחר לפי תירוצו ודו”ק:
{כ}ח הוסיף מלת זה על מלת לפר (החטאת) משום דאלו היה הראשון שעיר או כבש היה נכון לומר ועשה לפר כאשר עשה לשעיר או לכבש אבל אינו נכון לומר ועשה לפר כאשר עשה לפר משום הכי הוסיף מלת זה ואינו נכון נמי לומר ועשה לפר זה כאשר עשה לפר החטאת כי אם בתוספות מלת הראשון משום הכי הוצרך לומר כמו שמפורש בפר כהן משיח וכו’ דלא נטעה לומר דלמא בפר אחר קמיירי דהיינו בפר יום כיפור אף על פי שלא הוזכר עדיין לכן הוסיף כמו שמפורש וכן במקום מלת הראשון: ט ומה שאמר להביא כליות ויותרת ולא הזכיר החלבים שכולם נכללים במאמר ואת כל חלבו יקטיר זה הוא אליבא דרבי (יוסי)[ישמעאל] וכבר פירשתיו לעיל במה שפירש רש”י ובשחיטת קדשים וכו’ דאין למדין למד מן הלמד. ומה שאמרו לכפול הוא אליבא דתנא קמא בתורת כהנים ולא אליבא דרבי ישמעאל: י והכי פירושו ועוד למדין ממנו פירוש מועשה לפר וגו’ שיזרוק הדם כמו שיזרוק גבי פר החטאת וכי תימא והלא בהדיא כתיב ביה שיזרוק הדם לכן פירש לכפול אותו שני פעמים שאם חסר וכו’: כ כפר אפילו במתנה אחת פירש בזריקה אחת נעשית לו כפרה ואינו מעכב הכפרה אבל במזבח הפנימי לא נעשית לו כפרה:
{כג}ל פירוש משום דשני קרא ולא כתב אם נשיא כמו דכתיב אם הכהן המשיח ואם כל עדת וכו’:
{כד}מ ואם תאמר והלא כבר נאמר בפרשת צו במקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת ויש לומר לקבוע חובה שלא תהא שחיטתו אלא בצפון ואם לא נשחט בצפון יהא פסול: נ פירוש מדכתיב הוא דרשינן הכי דהוא משמע בהווייתו כלומר להביאו תחילה לשם חטאת אבל אם אינו בהווייתו דכששחטו שחטו לשם עולה פסולה לגמרי:
{כה}ס לא כל דמו שכבר נתן ממנו על קרנות המזבח:
{כו}ע אמר כאותן אימורים במקום כאותו חלב המובן ממלת כחלב מפני שאין כוונת הכתוב לפרש החלב כי מאמר ואת כל חלבו כולל כל החלבים רק כוונת הפסוק הוא להוסיף היותרת והכליות שאינן נכללים במאמר כל חלבו ואמר המפורשים בעז האמור אצל שלמים לפי שזבח השלמים של כבש נכלל בו גם האליה בכלל אימורים וחטאת של נשיא הוא עז ואין לו אליה:
{לה}פ פירוש ולא על האש היורדת מן השמים שהוא אש ה’ ממש דאותה אש אחרת היא ובקרא כתיב אשי ה’ שהם עשויות לשם ה’:


ויקרא פרק-ה

{א}צ מוהוא עד יתירא יליף לאפוקי בעד מפי עד או קרוב או פסול אף על פי ששמע קול אלה פטור וללמד עוד והוא עד עתה בשעת השבועה שהוא עד בדבר וכו’:
{ב}ק שלא תטעה לומר שמפני נגיעה בטומאה לבדה שנעלמה ממנו ואחר כך נודעה לו הוא מביא קרבן ולפיכך אמר ולאחר הטומאה אכל קדשים וכו’ והוכחתו מדכתיב ואשם כלומר באכילת קדשים או בביאת מקדש פירוש לאחר טומאה זו דאם לא כן אמאי ואשם לפי שהוא נטמא יביא קרבן. ואין לומר מנא ליה לרש”י שיאכל קדשים או יכנס למקדש דלמא כשעושה עבירה אחרת חייב יש לומר דהוכחת רש”י מדכתיב כאן לכל טומאתו ובפרשת חקת כתיב עוד טומאתו בו מה להלן מיירי בטומאת מקדש אף הכא מיירי בטומאת מקדש כלומר שנכנס למקדש וכתיב כאן בטומאת אדם וכתיב בפרשת צו בטומאת אדם מה התם אכילת קדשים אף הכא אכילת קדשים: ר פירוש ולא המקדש וקדשיו מדכתיב ונעלם ממנו והוא טמא על העלם טומאה הוא חייב ולא על העלם מקדש:
{ג}ש שמטמא בבית הבליעה אדם לטמא בגדים שאם אכלה ונכנס למקדש חייב. ואם תאמר והא מלת בה מיעוט הוא. כבר תירצו בגמרא משום דההוא מיעוטא מיותר דהא כתיב בפרשת עולה ויורד או כי יגע בטומאת אדם אלמא דבר נגיעה אין דלאו בר נגיעה לא ונבילת עוף טהור אינה מטמאה בנגיעה אם כן בה דכתב רחמנא למה לי והוי מיעוט אחר מיעוט ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות: ת(נחלת יעקב) נראה לי שהוא טעות סופר וצריך לומר והוא ידע ששכח הטומאה והוא דבר בפני עצמו והכי פירושו והוא ידע רצונו לומר עכשיו נודע לו ששכח הטומאה כשאכל הקודש או נכנס למקדש ועיין שם: א מגזירה שוה דלעיל אך קשה בשלמא התם אתי שפיר דכתיב ונעלם ואשם שמפני שנעלם ממנו הטומאה נכנס למקדש אבל הכא כתיב והוא ידע ואשם וכי מפני שידע שהוא טמא אכל קודש או נכנס למקדש. ושמא יש לומר דמקרא מסורס הוא והכי קאמר ונעלם ממנו ואשם והוא ידע מפני שנעלם ממנו הטומאה נכנס למקדש ואחר כך נודע לו שהיה טמא הרא”ם. ועוד יש לומר דואשם ואשם לגזירה שוה, וילמד התחתון מעליון:
{ד}ב כלומר אם גמר בלבו בשבועה שלא לאכול ולא הוציא בשפתיו השבועה ואכל אינו חייב קרבן: ג לאפוקי אם נשבע להרע לאחרים כגון אכה את פלוני ושכח ולא הכה אינו חייב בקרבן והוכחתו מדכתיב להרע או להיטיב מקשינן להדדי מה הטבה רשות אף הרעה רשות לאפוקי הרעה לאחרים אין לו רשות דכתיב ארבעים יכנו לא יוסיף אבל הטבה אף לאחרים חייב. והא דכתב רש”י הטבה לעצמו איידי דקאמר הרעה לעצמו קאמר נמי הטבה לעצמו ובאמת אפילו הטבה לאחרים נמי חייב כדמפרש בפרק ג’ דשבועות: ד ומקרא קצר הוא שהיה לו לכתוב ונעלם ממנו ועבר דאם לא כן על מה הוא מביא הקרבן וכי אם נעלם ממנו יביא קרבן. והא דלא פירש כאן ואשם שעבר על שבועתו כדפירש לעיל גבי ואשם דטומאה יש לומר שמלת ואשם הכתובה פה כתיב אחריו לאחת מאלה דמשמע דאכולהו קאי הלכך על כרחך צריך לומר דקרא ונעלם ממנו מקרא קצר הוא כאלו אמר ונעלם ממנו ועבר על שבועתו. והוא ידע פירוש ואחר כך נודע לו ואחר כך חזר ואשם לאחת מאלה וכו’ והביא את אשמו וכו’ הרא”ם: ה פירוש אם עשיר הוא מביא כשבה או שעירת עזים ואם דל הוא מביא שתי תורים או שני בני יונה ואם דלי דלות מביא עשירית האיפה לכן נקרא קרבן זה עולה ויורד: ו אף על פי שאין צריך לכל זה דמקרא מלא הוא כמו שמפורש בפרשה מכל מקום אמר זה כדי שיאמר אבל שבועה וכו’ כדכתיב בסוף הפרשה ונפש כי תחטא ומעלה מעל וגו’:
{ח}ז ובפרק קמא דחולין פירש רש”י משום דכתיב ולא יבדיל ועוף הכשירו בסימן אחד וכל מה דעביד טפי מהכשר הבדלה הוא וכל הסימן הזה מצות שחיטה בעוף לכתחלה הלכך במליקה כי מלק לכוליה סימן לאו הבדלה הוא אבל סימן שני אפילו מצוה לכתחלה ליכא כדתניא לחייבו בשני סימנים אי אפשר שכבר הקשו לדגים עד כאן לשונו:
{ט}ח מפורש הוא לעיל בחטאת דנשיא והא דחזר וכתב לפי שזה מיירי בחטאת העוף ולעיל מיירי בחטאת בהמה ולא ראי זה כראי זה משום הכי חזר ופירש כאן:
{י}ט פירוש שהיא נמלקת בשני סימנים וככל התורות המפורשים בה ואמר כדת במקום כמשפט משום דלא שייך בקרבן שום דין ומשפט:
{יב}י פירוש כגון שאם הביאו מתחילה לשם מנחת מחבת ובעת הקמיצה קמצה לשם מנחת מרחשת או להיפך. ומה שחזר וכתבו פה מפני שזו היא מנחה ואותן דלעיל הן בהמה ועוף ולא ראי זה כראי זה:
{יג}כ האחת כשבה או שעירה השנית שתי תורים או שני בני יונה השלישית עשירית האיפה סולת: ל פירוש החמורים דהיינו טומאת מקדש וקדשיו שהם בכרת וקלה היא שבועת העדות שאין זדונו כרת אבל השוה בה הכתוב המזיד לשוגג משום דבכלן כתיב ונעלם וכאן לא נכתב ונעלם לחייב על המזיד כשוגג. וקלי קלות היא שבועת ביטוי שאין זדונו כרת ולא השוה בה המזיד לשוגג. והא דכתיב אם לא תגיע ידו במעל קאמר כלומר שלא נגע ידו במעל שחייב בעבורה כשבה רק העון יותר קל יביא שתי תורים ואם לא תגיע ידו במעל זה מה שיתחייב בעבורו שתי תורים אלא במעל קל ממנו יביא עשירית האיפה לפיכך כתב מאחת מאלה להשוות קלות לחמורות: מ ופירוש כמנחה כמנחת נדבה דלעיל שכל מנחות נדבה שיריהן נאכלין לכהנים: נ לכהן נדרש לפניו ולאחריו כלומר אם תהיה מנחה של חוטא לכהן תהיה לכהן כמנחת נדבתו וכל מנחת נדבתו אין שיריהן נאכלין לכהנים:
{טו}ס כלומר ששינה אותו מקודש לחול אף על פי שלא נהנה ממנו כגון אם נתן גזבר מעות של הקדש לחבירו והלך חבירו והוציאן מרשות הקדש הגזבר מעל כדתנן במסכת מעילה פרק הנהנה. והגירסא הנכונה אין מעילה אלא שינוי ולא גרסינן בכל מקום ופירושו אין מעילה זו וכו’: ע פירוש דילפינן חטא חטא מתרומה בגזירה שוה נאמר כאן וחטאה בשגגה ונאמר בתרומה ולא תשאו עליו חטא וגו’ מה חטא האמורה בתרומה שנהנה בה כדכתיב ואיש כי יאכל קודש בשגגה שהוא נהנה באכילתה אף חטא הנאמר כאן שנהנה מן ההקדש ואפילו לא שינהו מרשות הקדש לרשות הדיוט ולא פגם בו כגון ששתה בכוס של זהב או שנתן טבעת של הקדש בידו ופירש וחטאה או חטאה כלומר ששינהו מרשות לרשות ולא נהנית או נהנית ולא שינתה מעל והביא אשמו וגו’: פ פירוש כיוצא בזה משאר הנאות הכוללות אכילה ולא קפיד רחמנא אפגימה אף כאן כיון שלא הזהיר רחמנא אלא על האוכל וכיוצא בזה ולא על הפגימה שאם לבש כסות של הקדש ונהנה בו שוה פרוטה אף על פי שלא פגם שוה פרוטה יהא מעל תלמוד לומר תמעול מעל ריבה כלומר אם הוא דבר שדרכו לקבל פגם אף על פי שנהנה לא מעל עד שיפגום כדתנן הנהנה מן ההקדש אף על פי שלא פגם שוה פרוטה מעל דברי רבי עקיבא וחכמים אומרים דבר שיש בו פגם לא מעל עד שיפגום וכל דבר שאין בו פגם כיון שנהנה מעל כיצד נתנה קטלא בצוארה וטבעת בידה ושתה בכוס של זהב מעל: צ לאו דוקא ריבה דהא לאו מרוביא דרשינן אלא מדאקשיה לעבודת כוכבים דכתיב ביה מעילה וימעלו באלהי אבותם ומה עבודת כוכבים דאית ביה שינוי דעד עכשיו קודם שהשתחוה לה היתה ברשותו ומותרת בהנאה ועכשיו נשתנה רשותה ונכנסה ברשות עבודת כוכבים ונאסרה בהנאה שזו היא פגימה והיינו ריבה שהכתוב ריבה לה על ידי היקשא זו אף כאן אם הוא דבר שדרכו לקבל פגם אף אם נהנה לא מעל עד שיפגום רא”ם: ק פירוש שבשר קדשים קלים בין לפני זריקה בין לאחר זריקה אין להם מעילה מפני שאינה מיוחדים לשם לבדו רק שאינן נאכלים אלא לפנים מן החומה והותרו להדיוט לאוכלן וכן בשר חטאות ואשמות קודם זריקה מועלין בהן אבל לאחר זריקה אין מועלין בהן כיון שהותרו לאוכלן לכהנים: ר עיין לעיל בפרשת ויצא על פסוק ואילי צאנך וכו’: ש הודיענו בזה שפירש בערכך הוא שוויין ולא הערכה ממש. שאינו נופל פה לשון הערכה ושומא אלא שוויין:
{טז}ת הודיענו בזה שפירוש את אשר חטא הוא הקרן כאלו אמר ואת הקרן אשר חטא עליו ישלם לא את החטא אשר חטא כמובן מן הכתוב שהחטא לא יפול בו תשלומין וכל שכן שיתנהו לכהן: (נחלת יעקב) לפי שמצינו גבי תרומה שמשלם קרן לבעלים וחומש לכל כהן שירצה לפיכך הוצרך לפרש שהקרן והחומש ניתן ליד כהן:
{יח}א שהוא שוה שתי סלעים של כסף מסלעי הקודש:
{יט}ב ואם תאמר אימא איפכא אשם נזיר ואשם מצורע בן שתי סלעים ואשם שפחה חרופה אפילו בן סלע אחד כבר תירצו בתורת כהנים מרבה אני אשם שפחה שהוא איל דומיא דאשם תלוי ומוציא אני אשם נזיר ואשם מצורע שהוא כבש ולא איל. (גור אריה) בודאי טעות סופר הוא דלמה הוצרך קרא לכתוב שיהא אשם של שפחה חרופה של שתי שנים דהא איל כתיב ביה כמו כאן ומאי אולמא איל דהכא מאיל דשפחה חרופה ועוד דאמר יכול אפילו אשם נזיר ומצורע והיאך תיסק אדעתין לומר שיהא אשם נזיר ומצורע איל בן שתי שנים דהא כבש כתיב גבייהו. וכל מקום דכתיב עגל וכבש בני שנה הם. אלא צריך להיות שיהא איל שוה שתי סלעים דלא כתיב אצל שפחה חרופה בערכך שקלים אשמעינן כאן דבעינן שתי סלעים:
{כא}ג(נחלת יעקב) בתורת כהנים והכי פירושו והלא בפרשת מעילות כתיב נפש כי תמעול מעל ולא כתיב בה’: ד פירוש הקדוש ברוך הוא שהוא השלישי שביניהם ומה שכתב אחר כן או בתשומת יד או בגזל או עשק את עמיתו או כחש בעמיתו לחודיה קאי ולא אמעל בה’. (דברי דוד) קשה מאי הכחשה שייך כאן בעדים ושטר ונשבע על שקר דהא כשיש עדים אין נותנין לו שבועה אלא צריך לשלם. ונראה דנתכוין בזה במה דאיתא בבבא מציעא דתני רבי חייא האומר לחבירו יש לי בידך מאה זהובים והלה אומר אין לך בידי כלום והעדים מעידים שיש לו בידו חמשים דנותן לו חמשים ונשבע על השאר כדין מודה במקצת שלא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים וכן הדין כשמראה אחר כך השטר על חמשים: ה פירוש דהאי או בגזל לא קאי אוכחש בעמיתו דלימא דלאו בגזל דומיא דפקדון כלומר שנתן לו חבירו פקדון ששם בידו ממון להתעסק בו ונימא או בגזל נמי פירושו הכי שנתן חבירו בידו הגזילה אשר גזל וכחש בחבירו באותו פקדון דאם כן היינו או בגזל או בפקדון:
{כב}ו הוסיף מלת אלה לומר דאשר יעשה וגו’ אינו דבוק למלת מכל אשר לפניו אלא מכל אלה אשר נזכרים לעיל ומקרא קצר וחסר הוא ואשר יעשה וגו’ הוא מלתא באפי נפשיה שהכתוב רוצה להודיע שאין זר שיכפור האדם בממון חבירו אף על פי דחזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו כי זה הוא ענין נהוג לישבע לשקר לכפירה ממון חבירו:
{כג}ז דאם לא כן מי יכריח אותו להשיב את הגזילה כיון שאין כאן עדים ואם מעצמו אם כן מתחלה מאי קא סבר שכחש ונשבע לשקר אלא ודאי כשהכיר בעצמו לשוב בתשובה וכו’ והוא מקרא קצר וכאלו אמר והיה כי יודה שחטא ואשם והשיב את הגזילה וכו’:
{כד}ח פירוש ונקרא הקרן ראש מפני שהוא ראש הממון שהוא עיקר והשרש של כל הריוח היוצא ממנו ודומה זה לראש הבעל חי שהוא עיקר והשרש לכל האיברים: ט לאפוקי למי שהוא קרובו או אוהבו של מי שהוא שלו דומיא דאיש את קדשיו לו יהיו שדרשו רבותינו זכרונם לברכה שבידו ליתנם לאיזה כהן שירצה כי טובת הנאה לבעלים ועיין לקמן בפרשת נשא: 

קרדיט: סדר שפתי חכמים על פרשת ויקרא שייך ל”תורת אמת”.

פוסטים נוספים באתר

שניים מקרא ואחד תרגום על התורה | פרשת יהדות
שניים מקרא ואחד תרגום – ויקרא

{א} וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר יְהוָֹה אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹֽר:  מ  וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר יְהוָֹה אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹֽר:  ת  וּקְרָא לְמֹשֶׁה וּמַלֵיל יְיָ עִמֵיהּ מִמַשְׁכַּן זִמְנָא לְמֵימָר: {ב} דַּבֵּר

קרא עוד »
תרגום יונתן על התורה | פרשת יהדות
תרגום יונתן על פרשת ויקרא

{א} ויקרא וַהֲוָה כֵּיוַן דְאַשְׁלִים משֶׁה לְמִיקְמָא יַת מַשְׁכְּנָא חָשִׁיב משֶׁה וְאַיְידִין בְּלִבֵּיהּ וַאֲמַר טַוְורָא דְסִינָי דַהֲוָה רִיבּוּיֵיהּ רִבּוּי דְשַׁעְתָּא וְקִדוּשֵׁיהּ קִדוּשׁ דִתְלַת יוֹמִין לָא הֲוָה

קרא עוד »
אהבתם? שתפו ברשת!
שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב telegram
תכנים חדשים שעלו לאתר
פרשת ראה | פרשת יהדות
פרשת ראה

פרשת ראה פרשת ראה המלא – עם ניקוד וטעמים – חידושי תורה ופרפראות על הפרשה פרשת ראה פרק יא’ ראשון (כו) רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם

פרשת עקב | פרשת יהדות
פרשת עקב

פרשת עקב פרשת עקב המלא – עם ניקוד וטעמים – חידושי תורה ופרפראות על הפרשה פרשת עקב פרק ז’ ראשון (יב) וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת

פרשת ואתחנן | פרשת יהדות
פרשת ואתחנן

פרשת ואתחנן פרשת ואתחנן המלא – עם ניקוד וטעמים – חידושי תורה ופרפראות על הפרשה פרשת ואתחנן פרק ג’ ראשון (כג) וָאֶתְחַנַּן אֶל יְהוָה בָּעֵת

הלכות תפילין

מצוות תפילין, היא מצווה מהתורה כמו שנאמר “וקשרת לאות על ידך והיו לטוטפות בין עינך”. ולכן מחויב אדם להניח תפילין בכל יום, וחייב שיהיו עליו

הלכות מעלית חשמל בשבת

מעלית חשמל שבת היא פיתוח ישראלי בעקבות בנייה של בניינים רבי קומות, ומהם מתגוררים לא מעט דיירים שומרי שבת ולא מעוניינים לחלל השבת המציאו מנגנון

מעוניינים לפרסם כתבה? השאירו פרטים!
Translate »
שינוי גודל גופנים
ניגודיות