{יח}א לפי שמצינו שוטרים על אותם הממונים על המלחמה כמו ודברו השוטרים ותרגום וימללון סרכיא: ב ר"ל כיון דבכל שער ושער של בית ימנו שופטים אם כן את מי הם דנין הא כולם יהיו שופטים ומתרץ בכל עיר ועיר: ג דלא יתכן להיות דבוק עם נותן לך הסמוך לו כי מאחר שאמר אשר ה' אלהיך נותן לך הרי כל שבטיך בכלל מלת לך אלא מוסב וכו' וכאלו כתיב ובשעריך ויחסר ו' דובשעריך ומפרש והולך אם כן למה לי למכתב תרווייהו לשבטיך ובכל שעריך ומפרש מלמד שמושיבין וכו': ד ר"ל לשבטיך מלמד אם היו שני שבטים בעיר אחת שצריך שופטים לכל שבט ושבט ובכל שעריך מלמד שאם היו שני עיירות של שבט אחד שצריך שופטים בכל עיר ועיר ואם תאמר ואף אי לא מוסב על תתן לך יש לפרש נמי הכי מדכתיב נותן לך לשבטיך דלשבטיך מוסב על לך דסמיך ליה ויש לומר דלך דכתיב גבי נותן מאחר שכתוב בו אשר ה' אלהיך נותן לך הרי כל שבטיך בכלל אם כן הדרא קושיא לדוכתה לשבטיך למה לי אבל תתן לך הוי כמו תתן לשבטיך ולך דכתיב בקרא הוי כמו לך לך וכמו עשה לך דהוא תיקון הלשון הוא הדין הכא נמי אבל לך דכתיב גבי נותן מלת לך קאי אכל ישראל ולא תיקון לשון הוא אלא פירוש דנותן הוא דכתיב אשר ה' אלהיך נותן ולמי נותן לך ופירושי קא מפרש היינו לכל ישראל דאין לומר נותן לשבטיך וכי לשבטים ניתנה הארץ מה שאם כן גבי תתן לך כיון דלשבטיך מוסב על תתן אם כן אין אנו צריכים לפירושו דמלת לך על כרחך תיקון לשון הוא וקל להבין: ה רצ"ל הל"ל ושפטתם את העם משפט צדק שהוא נוכח כמו שכתוב אחריו בלשון נוכח לא תטה לא תכיר ולא תקח ומתרץ מנה כו' והכי פירושו שופטים ושוטרים תתן לך כו' ומה טיבן של דיינים שתתן ומפרש ושפטו את העם משפט צדק ר"ל ציווי הוא לישראל שימנו דיינים שיודעים לשפוט צדק שיהיו מומחים וצדיקים:
{יט}ו כלומר כיון דלא תטה משפט כמשמעו דהיינו שלא יעוות הדין אם כן לא תכיר פנים למה לי ומתרץ ללמדך אף בשעת הטענות כו' ר"ל אפילו קודם המשפט גם כן לא יעוות הדין ולא יקלקל שלא יהא וכו' ולכך צריך רש"י נמי לפרש לא תטה כמשמעו: ז דאי אפשר לפרש שלא לשפוט צדק הרי כבר כתיב לא תטה משפט ואם כן לא תקח שוחד למה לי אלא שאפילו לשפוט צדק אסור ליקח שוחד אי נמי רש"י עצמו מפרש והולך ר"ל קרא דכי השוחד יעור נתינת טעם הוא על לא תקח שוחד ופירושו משקיבל שוחד ממנו אי אפשר לו שלא יטה לבו אצלו להפך בזכותו דהא לא קבל השוחד ממנו בתחלה אלא כדי שיזכהו ויעוות הדין לשכנגדו אלא שמע מינה לא תקח שוחד אפילו לשפוט צדק: ח ואם תאמר בפרשת משפטים פירוש כי יעור פקחים אפילו חכם בתורה ונוטל שוחד סוף שתטרף דעתו עליו וכו' ויש לומר דהתם כתיב יעור פקחים ודאי קאי אפקחות שבו כלומר יעור הפקחות שתטרף דעתו וכו': ט ר"ל דלא קאי אדיינים אלא אתורה שהם דברים המצודקים ונקראו אמת ואותן דברים של תורה הוא מסלף שלא פסק כדין תורה ויהיה מלת דברי כמו דברים ולא שיהיה דברי סמוך כמו חלוני שקופים שהוא כמו חלונים נטעי נעמנים שהוא כמו נטעים:
{כ}י פירוש אף על פי דכל בית דין יכולין לדון הנתבע בעל כרחו מכל מקום מצוה על התובע שילך אחר בית דין יפה. דאין לומר כמשמעו בצדק תשפוט למה לי ועוד צדק צדק למה לי ועוד הא כבר כתיב לא תטה משפט אלא הלך וכו: כ דק"ל דהא צדק תרדוף שילך אחר בית דין יפה לא נצטוה אלא מי שיש לו דין עם חבירו וכי בשביל זה יחיו כל ישראל וירשו את הארץ ומתרץ דלמען תחיה לא קאי אצדק צדק תרדוף אלא מוסב אשופטים ושוטרים תתן לך וכו':
{כא}ל דאם לא כן הוא בכלל לא יהיה לך אלהים אחרים ועוד הל"ל לא תעבוד אשרה מאי נפקא מינה בנטיעה אלא לחייבו וכו': נ הרא"ם כתב אין זה אלא דרך אסמכתא מדבריהם מדלא כתיב ולא תטע לך כל עץ בהדיא אלא כל עץ סתם לא שנא בנטיעה לא שנא בבנין אבל פשטיה דקרא אינו אלא בנטיעה דלא תטע דקרא אתרווייהו קאי בין אאשירה בין אכל עץ אצל מזבח ה' ועוד מצאתי דבפרשת בלק פירש"י על פסוק כאהלים נטע ה' לשון נטיעה מצינו באהלים דכתיב ויטע אהלי אפדנו ה"נ שייך לשון נטיעה על בית ועוד יש לומר דמרבינן לבונה בית מדכתיב כל דמרבה אפילו בונה בית:
{כב}ס והוכחתו מדכתיב אשר שנא ה' אלהיך דמשמע מתחלה היה נחת רוח בעיניו כשהקימו מצבה אלא עכשיו שונא אותה ואי להקריב עליה לשם עבודת אלילים בתחלה נמי היה שונא לזה: ע ויהיה פירוש אשר שנא אשר היא השנואה עכשיו לה' אלהיך ולא שמפרש אשר שנא ה' אותה מצבה לא תקים אבל מצבה אשר לא שנא ה' תקים זה אין נכון כי כל המצבות שנא ה' כדמפרש רש"י ואזיל: פ ואם תאמר מטעם זה גם המזבחות יהיו אסורות דהא מזבחות גם כן חק כנענים הוא כדכתיב לעיל בפרשת ראה ונתצתם את מזבחותם ויש לומר דלכך נקט רש"י מאחר שעשאום אלו לחק לעבודת אלילים ר"ל דאין לך עכו"ם בעולם שלא יעשו לה מצבה לכן שנא הקדוש ברוך הוא אותה אבל המזבחות אינן כל כך חק שאין עושין מזבחות לכל עבודת אלילים לכך לא שנא אותן הקדוש ברוך הוא. רא"ם:
דברים פרק-יז
{א}צ דאין לומר דבא להזהיר על בעל מום שהרי בהדיא כתיב אשר יהיה בו מום ומתרץ אזהרה כו' על ידי דבור רע ר"ל לעיל בפרשת ויקרא ובפרשת קדושים כתיב שפיגול אסור לאכול ואינו מפורש אותו איש שמפגל אם עובר אם לאו לכן נאמר כאן לא תזבח כל דבר רע ללמדך אזהרה למפגל בקדשים פירוש בשעת שחיטה היה מחשבתו על מנת לאכול חוץ לזמנו או חוץ למקומו דהיינו על ידי דבור רע:
{ג}ק ר"ל דקרא משמע שהקדוש ברוך הוא לא צוה להם שיהיו בעולם אם כן אלהות הן שעל כרחך נבראו וזה אינו לכך מפרש לעבדם ר"ל שלא צויתי לעבוד:
{ד}ר ר"ל שלא תטעה לפרש הקרא והנה אמת נכון הדבר היינו עבודת אלילים כלומר שנכון הוא שעובד עבודת אלילים לכן פירש מכוון העדות כלומר נכון בפי העדים כאשר חקרת:
{ה}ש ר"ל היינו האי שעריך דכתיב כאן: ת דכתיב כי ימצא בקרבך באחד שעריך מה להלן שער שעבד בו אף כאן לשער שעבד בו: א פירוש לעירך ולא שמפרש לתרעך כתרגום על מזוזות ביתך ובשעריך:
{ו}ב ואם תאמר הל"ל שאין נעשין וכו' דהא פירוש אשלמעלה ויש לומר דהכי פירושו מה שנים עדות אחת ואם נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטלה אף שלשה עדות אחת ואם נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטלה כולה וגם אין נעשין זוממין עד שיזומו כולן ר"ל דמה שנים אין נעשין זוממין עד שיזומו שניהם אף שלשה אין נעשין זוממין עד שיזומו שלשתם:
{ח}ג ואם תאמר למה לי כפל לשון דנקט ויש לומר דמתחלה פירוש שהוא לשון הבדלה ופרישה מפני כי כל הנעלם ומכוסה ממנו נבדל ונפרש ממנו ואחר כך חזר ואמר שהדבר נבדל כו' מפני שהמכוון מכי יפלא ממך הוא מענין כסוי שנעלם ומכוסה ממנו משום הכי הוצרך הרב להעתיקו מענין לענין: ד ר"ל מה שכתוב בין דם לדם וגו' לא יודעים כל עיקר אלא מובדל ומכוסה מהן אבל מה שכתבו דברי ריבות יודעים אלא שזה מטמא וגו' דאם לא כן מאי זה דכתיב כי יפלא משמע דמכוסה מהם שאין יודעים כל עיקר ואחר כך כתב דברי ריבות משמע שזה מטהר וזה מטמא וכו' בשם מהרי"ץ. והרא"ם פירש וההפרש שבין זה הפסוק ובין כי יפלא ממך בין דם לדם וגו' הוא ששם הספק בדם עצמו אם הוא טהור או טמא או אם הבעל דין זכאי או חייב אבל הכא הוא הספק על דברי חכמי העיר שאחד מזכה ואחד מחייב על מי ראוי לסמוך אי נמי שבתחלה סתם כי יפלא ואחר כך פירש דברי ריבות שזה מטהר וזה מטמא וכו': ה פירוש מכל המקומות שבשאר ארצות לאפוקי בארץ ישראל היה עין עיטם גבוה ממנו כמו שפירש"י לקמן בפסוק ובין כתפיו שכן. תוספות:
{ט}ו ר"ל וכי אפשר שילך אדם אל השופט שאינו בימים ההם. אלא ללמדך בא אפילו אינו וכו':
{יא}ז דהכי פירושו אפילו אם אומר לך על ימין שאתה סבור שהוא שמאל ועל שמאל שאתה סבור שהוא ימין שתשמע לו ולא תתלה את הטעות בו אלא בך כי השם יתברך נותן רוחו על משרתי מקדשו תמיד וישמרם מכל טעות שלא יצא מפיהם כי אם אמת ואם תאמר מנא ליה למדרש כך דלמא כמשמעו שלא תסור מן הדבר ההוא לא לשמאל ולא לימין ויש לומר כיון שהדבר הוא שכלי לא שייך ביה ימין ושמאל לכך דרשו מה שדרשו:
{יג}ח ואם תאמר מאי שנא דהכא פרש"י מכאן שממתינים לו עד הרגל וכו' ומה שנא גבי בן סורר ומורה שפירש"י וכל ישראל ישמעו ויראו מכאן שצריך הכרזה בבית דין וכו' עיין שם והאריך הרא"ם ובסוף כתב אך יש לתמוה דהכא דייק מכל העם ישמעו וייראו שצריך המתנה והכרזה ואלו בבן סורר ומורה לא דייק מקרא דכל ישראל וגומר אלא הכרזה בלבד בלא המתנה ועוד היכי משתמע מהכא המתנה מי כתיב הכא וכל העם יראו וייראו ישמעו וייראו כתיב בשמיעה לבדה משמע עד כאן. יעויין זה בהמפרשים:
{טז}ט מדכתיב לו דמשמע לו הוא דלא ירבה שיהיו לו סוסים בטלים אבל כדי הצריך לו מותר דהיינו כדי מרכבתו: י והואיל וסוסים באים משם ודאי ישלח המלך שם עבדיו שיהיו תמיד שם כדי שישלחו סוסים טובים ונמצא שישובו למצרים ויהיו דרים שם (סמ"ג) אבל יש לתמוה על כמה קהלות השוכנים שם וכו' והאריך בזה ותירץ משם הר"ר אליעזר ממי"ץ שאמר לא תוסיפו לשוב בדרך הזה עוד לא אסרה תורה אלא בדרך הזה כלומר מארץ ישראל למצרים אבל משאר ארצות מותר ונכון הוא:
{יז}כ מדכתיב לו דמשמע לו הוא דלא ירבה שרוצה ליתן לאוצר שלו אלא כדי ליתן לאכסניא פירוש סיפוק לחיילותיו ולפרשיו ולעבדיו במאכל ובמשתה ומלבושים וכל הצריך להם:
{יח}ל דאם לא כן והיה כשבתו למה לי דהל"ל וכתב לו את משנה התורה וגו' דודאי קודם לכן אינו מחוייב יותר משאר ישראל אלא שהוא מוסב אלעיל שהכתוב מבשרו שאם יעשה כן שתתקיים מלכותו:
{יט}מ הוצרך לפרש זה כמשמעו משום שפירש אחר כך ולבלתי סור מן המצוה אפילו על מצוה קלה של נביא אבל אי דברי תורה לאו כמשמעו הוה אמינא ולבלתי סור מן המצוה היינו כמשמעו ר"ל דברי תורה ממש:
{כ}נ כלומר מכאן למד שמואל הנביא שהעובר על מצות הנביא לא יאריך ימים על ממלכתו ואמר לשאול נסכלת כאשר לא שמעת וגומר:
דברים פרק-יח
{א}ס דאם לא כן למה לי כל שבט לוי כיון שכתיב לפניו לכהנים הלוים אלא לרבות בין תמימים כו' ואם תאמר למה איצטריך מיעוט לבעלי מומין והא לעיל בפרשת צו כתיב כל זכר בבני אהרן יאכלנה ופירש רש"י כל זכר אפילו בעל מום כו' ר"ל שגם הם יחלקו בקרבנות ופשיטא שלא ינחלו דמשום זה ינתן להם חלק בקרבנות ויש לומר לפי שקדשי הגבול כגון תרמה וביכורים בכור וחלה וזרוע וכו' שיש לבעלים טובת הנאה בקרבנותיהן שהם יכולין ליתן לאיזה כהן שירצו ולרוב הם נותנין לתמימים שיכולין להקריב ולא לבעלי מומין שאינם יכולין להקריב הוה אמינא שיטלו חלק בארץ לכך צריך מיעוט: ע ר"ל קדשים שמביאין מן הגבול ומה הם ומפרש תרומות ומעשרות:
{ב}פ מפני שכבר התחיל בו לא יהיה לכהנים חלק ונחלה וגומר ופירוש ונחלה הוא חלק נחלת הארץ הוצרכו לדרוש האי קרא ונחלה לא יהיה לו זו נחלת שאר וכו' ורש"י שפירש ונחלה לא יהיה לו לפי פשוטו סבירא ליה אף על פי שפתח בו תחלה לא יהיה לכהנים חלא וגומר חזר וסיים בו נמי. רא"ם: צ ר"ל הקדוש ברוך הוא הבטיח את אברהם שיתן לזרעו עשרה עממים שבעה נתן להם עכשיו וקני ווקניזי וקדמוני יתן להם לעתיד לבוא: ק ר"ת מפרש ה' אחים מן האם ראובן שמעון יהודה יששכר זבולן הואיל ומאם אחת אתו צריך מיעוט טפי:
{ג}ר שהכהנים פטורים מלתת המתנות מבהמתן לכהן אחר והלוים הן בספק אם הם בכלל העם אם לא והמוציא מחבירו עליו הראיה לפיכך הם פטורים מלתת ואם נטלו לא יחזירו: ש דאם לא כן הל"ל בהמה סתם והכל במשמע בין שור בין שה ומתרץ אי כתיב בהמה סתם גם חיה היה במשמע דהא חיה היא בכלל בהמה לכך נאמר אם שור אם שה פרט לחיה: ת ובלשון אשכנז קורין שויביל: א דאם לא כן למה לו העצם של לחי אלא ודאי עם הלשון ועוד נראה לי כיון שהלחיים נותנים לו תחת התפלה כמו שפירש"י משום הכי נותנים להם גם הלשון שהוא עיקר כלי הדבור: ב פירוש פסוקים הכתובים (בבא קמא דף פב): ג ר"ל הכהנים זכו לזרוע תחת היד של פנחס שנמר ויקח וגו':
{ד}ד לשון ששית: ה היינו כור: ו דהאיפה שלש סאין וכתיב וששיתם האיפה מחומר השעורים שפירושו שתוציאו ששית מאיפה הרי חצי סאה לכור נמצא שצריך להוציא אחד מששים: ז לא שהגיזה הראשונה של שנה ראשונה תתן כולה לכהן ושאר הגיזות שבכל שנה ושנה פטורות: ח ר"ל כשיש לך חמש צאן עשויות (גמרא) מאי עשויות שמעשות כלומר שמחייבות את בעליהן ואומרות קום עשה המצוה ועל איזה מצוה קאי אין לומר אמצות בכור דהא אף כשאין לו אלא בהמה אחת חייב בבכורה וגם אין לומר דקאי אמתנות שנותנין לכהן וכו' דהא אף כשאין לו אלא בהמה אחת חייב במתנות ועל כרחך צריך לומר דקאי אראשית הגז:
{ו}ט כלומר בבן לוי ממש לאפוקי כהן ואפשר לומר דלמא בכהן נמי מיירי דהא כהן נמי בן לוי הוא תלמוד לומר ושרת וכו':
{ז}י דהכי משתמע ממלת בכל אות נפשו שפי' בתאות נפשו רוצה להקריב ולא על צד חיוב משמרתו: כ(ג"א) דאל"כ ל"ל ככל אחיו הכהנים לא הל"ל אלא ובא ושרת בכל אות נפשו אלא בכהנים הבאים לרגל איירי שיקריבו ככל אחיהם בני המשמרת. ולטעם ב' לבד קשה ל"ל בכל אות נפשו לכן צריך גם לטעם ראשון דבכל אות קאי על הנדרים והנדרות שלו שהרי מאות נפשו הוא מנדר ומנדב: ל ובסמוך אפרש דדוקא מוספי הרגלים שבאין מחמת הרגל ולא דברים שלא מחמת הרגל:
{ח}מ הא דנקט עורות ובשר שעירי חטאות משום דאין להם חלק אלא במוספי הרגלים ומוספין היינו עולות ושעירי חטאות כדכתיב בפרשת פנחס והעולות מקריבין הכל לגבוה ואין לכהנים מהם אלא העורות ושעירי חטאות יש מהן לכהן הבשר:
{י}נ פירש רש"י אוחז וסוגר עיני הבריות שמראה להם כאלו עושה דברים של פלא ואינו עושה כלום:
{יא}ס ר"ל שמעלה המת על זכרות שלו ומדבר שם: ע פי' בגלגולת מן המת המוטלת על הארץ ועונה מה ששואלים לו ע"י מכשפות כך הוא נדרש בספרי. ובפרק ארבע מיתות תניא בברייתא אוב זה המעל' בזכורו והנשאל בגלגולת ודורש אל המתי' זה המרעיב עצמו ולן בבית הקברות והא דהביא רש"י הספרי והניח תלמוד שלנו י"ל דלפי שהוא יותר קרוב לפשוטו:
{יג}פ ר"ל אתה אל תעשה כמו שעושין שע"א אלא תמים תהיה שתתהלך עמו בתמימות ותצפה לו כו': צ כך תפרש הקרא תמים תהיה עמו ולחלקו:
{יד}ק ר"ל שאל תקשה לך כי פשוטו של מקרא ואתה לא כן נתן לך ה' אלהיך משמע שהזהיר מקודם ע"ז שלא יהיה בו קוסם ומעונן ומנחש והיכן מצינו שהזהיר ע"ז וע"ז השיב בזה צוה לך שלא תשמע אל מעוננים וקוסמים שהרי לכך השרה שכינתו על הנביאים כדי שתשמע אל הנביאים ולא למעוננים וקוסמים והא דנקט רש"י הקב"ה במקום ה' אלהיך להורות שאין צריך להזכיר פה אלהיך המור' בכ"מ נתינת הסיבה שהוא אלהיך והוא בעל הכח והממשלה אשר הביאך אל הארץ וכמו תמים תהיה עם ה' אלהיך שמצד שאני אלהיך ראוי להשתדל להיות עמי ולהדבק בי והכא שהוא סיפור דברים א"צ למלת אלהיך אלא לשם ה' כמו ראו קרא ה' בשם ורבים כמוהו. והא דלא נקט שם ה' כדי שלא נחשוב שקיצר בלשונו. הרא"ם:
{טו}ר ר"ל הא כתיב ולא קם נביא עוד בישראל כמשה ל"פ כמו שאני מקרבך מאחיך: ש פירוש כדי שלא יובן שמדבר על נביא פרטי העתיד לקום אחריו כמו שפירשו הטועי' הוסיף ואמר וכן מנביא לנביא והוכחתו שהרי המכוון הוא להרחיקם מן המעוננים והקוסמים ואמר שאינך צריך אל המעוננים והקוסמים כי תמיד יהיו מקרבך נביאים בכל דור ודור שלא תצטרך למעוננים:
{כ}ת דכתיב אשר לא צויתיו לדבר היינו מה שלא שמע ומדכתיב אשר לא צויתיו משמע אבל לחבירו צויתיו והמתנבא בשם ע"א דכתיב בהדיא ואשר ידבר וגומר: א הכובש את נבואתו משמע ליה מדכתיב אשר לא ישמע קרי ביה אשר לא ישמיע כלומר שכובש נבואתו והעובר על דברי הנביא בין הוא בין אחרים דכתיב אשר לא ישמע אל דברי אשר ידבר בשמי בין אחרים ובין הוא וכתיב אנכי אדרוש מעמו דהיינו מיתה בידי שמים:
{כא}ב פי' מפני שמלת וכי בכ"מ מורה על העתיד שיהיה כמו וכי יכה איש שפירושו כשיכה וכן כי יגח שור וכן כל כיוצא בזה: ג ר"ל אמר להיפך: ד ר"ל ים שעשה שלמה:
{כב}ה כגון חנניה בן עזור שהרי אחר תכך גם שאר הכלים בבלה הובאו עם גלות צדקיהו: ו ר"ל בחינה זו תפול אם מתנבא העתידות כגון חנניה בן עזור אבל הרי שבא ואמר כך וכך עשו ומפי הקב"ה אני אומר א"כ היאך נדע שלא דיברו ומפרש זה כבר וכו': ז ואם לא בא להדיחך אין הקפדה אם תשמע לו: ח ר"ל אם מומחה הוא לך וצדיק גמור: ט משום דבפרשת אלה הדברים פי' רש"י שני פירושים על לא תגורו ל' מורא ולשון הכנסה לכך נקט שתי לשונות. בשם מרי"ץ. והרא"ם פי' דמה שכתב אחר מאמר לא תמנע מללמד עליו חובה מאמר ולא תירא פן תענש עליו. הוא נתינת טעם על לא תמנע עצמך וכו' כאלו אמר לא תמנע עצמך וכו' ולא תירא מזה פן תענש עליו עכ"ל:
דברים פרק-יט
{ג}י שלא יטעה בפרשת דרכים: כ ואם תאמר דלפי חילוק הזה תחלק הארץ לארבעה חלקים וי"ל דמתחלת הגבול עד עיר מקלט שניה יש כמו שיש מן העיר הראשונה עד האחרונה ומעיר שניה עד הגבול השני גם כן יש כשיעורים הללו לכך נקרא משולש וכן פירשתי בפרשת תרומה גבי בדים. ועוד מפורש בפרק אלו הן הגולין ושלשת כלומר שמתחלקת לארבע רבעים לרחבו וע"ש:
{ו}ל ר"ל דבקרא משמע שה"פ הוא ינוס אל אחת הערים האלה וחי בהם פן ירדוף גואל הדם וגו' וכי מה מועיל זה שנס שמא עדיין ירדוף גואל הם אחריו עד העיר של מקלט והשיגו כי יחם לבבו ל"פ שלא קאי אהוא ינוס וגו' דסמוך אלא אלמעלה דכתיב תכין לך הדרך ושלשת דהיינו שיכתוב מקלט מקלט על פרשת דרכים וגם צריך ג' ערי מקלט ולמה ומפרש פן ירדוף וגו' אבל עתה דאיכא ערי מקלט רבים וגם כתוב בכל פרשת דרכים מקלט בקל יכול להנצל הרוצח שלא יוכל גואל הדם להשיגו:
{ח}מ פי' הש"י הבטיח לתת עשר אומות ולא נתן לישראל רק שבע אומות וקני וקנזי וקדמוני עדיין לא נתן אלא שעתידים להיות לנו ירושה לקיים שבועת האבות:
{יג}נ דאל"כ מאי לא תחוס דקאמר וכי תעלה על דעתך שיחוס שום אדם על הרוצח במזיד ואחר התראה:
{טו}ס ואם תאמר דלמא מכאן משמע כל עד שבתורה א' הוא דמה הכא כתיב עד וכתי' אחד אצלו אף כ"מ שכתוב עד אחד הוא וי"ל דאם כן לא הל"ל כאן אחד דהא עד ל' יחיד הוא והואיל וכתב רחמנא עד אחד ל"ל לומר דוקא כאן אחר הוא הא במקום שכתבו עד סתם שנים הוא. וא"ת ולמה לא פירש זה לעיל גבי לא יומת על פי עד אחד כבר תירצו התוספות בפרק קמא דסוטה דאחד דהתם לעדות מיוחדת לאפוקי זה רואה מחלון זה ועד שני רוא' מחלון אחר ועי"ל דלא יכולין למילף איפכא דכ"מ שנא' עד סתם הוא א' דאם כן מה דכתיב אחר זה כי יקום עד וגומר והנה עד שקר וגומר מיירי נמי באחד וזה אינו דהא כתיב אח"כ ועשיתם לו כאשר זמם והא לעיל כתיב לא יקום עד אחד וגומר אע"כ צ"ל דכ"מ שנאמר עד הוא שנים וכו' ובזה יתורץ נמי למה לא פירש רש"י זה לעיל גבי לא יומת על פי ע"א די"ל דלעיל ה"א איפכא אבל הכא א"א לומר איפכא כדפרישית ודו"ק היטב: ע פי' כאלו אמר לא יקום עד אחד באיש לחייבו שום עון ושום חטאת ופי' עון עונש כמו כי לא שלם עון האמורי וגו' וסתם עונש כולל של גוף וממון ולכל חטאת דכתיב בקרא פירושו קרבנות והא דלא פירש"י זה מפני שהוא נכלל במה שפי' ממון אך הכ' רצה לפרש אותן בפרטות: פ מפני שהעד אינו קם על העונש אלא על בעל העונש שע"פ עדותו נענש מי שהוא ראוי ליענש: צ רצ"ל ליכתב לא יקום וגו' סתם וממילא ה"ל במשמע בין עונש גוף ובין עונש ממון ומתרץ אי כתיב סתם אף שבועה היה במשמע לכך נאמר לכל עון ולכל חטאת הוא דאינו קם אבל קם הוא לשבועה: ק וא"ת ולמה לא פירש"י זה לעיל גבי ע"פ שנים או שלשה וי"ל דלעיל י"ל אורחא דקרא הוא נקט ע"פ אבל הכא קשה למה נקט קרא תרי זימני ע"פ ולמה לא כתיב ע"פ שנים או ג' וגומר אלא ע"כ למדרש אתא מולא שיכתבו וכו': ר כגון שאין הדיינים מכירים בלשון עדים דפי' ע"פ שנים עדים ע"פ שנים המעידי' בב"ד שהב"ד מקבלים העדות מפיהם:
{טז}ש משא"כ בשני עדים המכחישים זה את זה דהא מודים זה לזה דהיו במעשה אבל אלו אומרים כך היה המעשה ואלו אומרים כך היה אבל בעדים זוממים הוסר העד הזה מכל העדות שאלו אומרים עמנו הייתם ולא הייתם אצל המעשה זו:
{יז}ת דק"ל וכי שנים באים לדין ושלשה אינם באים לדין ועוד אנשים ל"ל הל"ל ועמדו אשר להם הריב שהרי אף הנשים באין לדין אלא ע"כ בעדים הכ' מדבר: א וכאלו אמר ועמדו שני האנשים ואשר להם הריב:
{יח}ב פי' הדרישה הזאת אינה על עדים הראשונים אלא על הבאים להזימם קאי ודרשו השופטים העדים הבאים להזים את הראשונים והנה נמצאו העדים הראשונים ששקר העדות ועשיתם להם כאשר זמם אבל אם נמצאו הראשונים בחקירת עצמן שהם משקרים לא נעשו זוממין אלא עדותן בטלה. והא דמהפך רש"י הקרא ומפרש שלא על סדר הקרא. י"ל דרש"י בא עוד להוכיח דודרשו השופטים וגו' קאי על המזימים מפני דכ"מ שנאמר עד שנים במשמע א"כ ע"כ ודרשו קאי על המזימים שצריכין להזים ב' העדים דאלו לא הזימו אלא א'מן העדים לא נעשו זוממים אבל אי קאי ודרשו וגו' על העדים הראשונים שהוכחשו ל"ל שנים אפי' אחד שהכחיש את חבירו בדרישות או בחקירות עדותן בטלה כמ"ש הטור בהל' עדות: ג ואע"פ שכבר פירש זה לעיל חזר וכתב זה כאן שאל נטע' לומר שאם הוזם אחד מהם יהא הוא נהרג כס"ד דיהודה בן טבאי שהרג עד זומם לכך חזר וכתב זה כאן כ"מ וכו' אם כן ממילא אין נעשו זוממין עד שיזומו שניהם:
{יט}ד דודאי אותו איש שנהרג חייב מיתה ממקום אחר ולכך נהרג. דאל"כ למה ראה הקב"ה עוות זה שזה נהרג מיתת ב"ד בחנם ולמה לא הקרה השם שיבואו עידי מזימין קודם שיהרג זה אלא ודאי חייב מיתת ב"ד ממקום אחר היה ולכן נתגלגל הדבר שנהרג קודם שבאו עדים זוממין ואין נהרגין. ועוד יש טעמים אחרים עיין בהמפרשי': ה אבל אי לא באין להרוג אלא אותה בלבד כגון שהרגה את הנפש או שחללה את השבת נהרגין במיתתה:
{כ}ו דק"ל למה שינה כאן וכתב והנשארים ולא כתיב וכל ישראל וגו' כמו בפ' ראה גבי מסית ותירץ משום דצריך הכרזה בב"ד איש פלוני וכו' ולעדות פסולים הגזלנים והגנבים ומלוי בריבית ושאר פסולי עדות השנויים במשנה לכן לא כתב כל ישראל כיון שמי שהוא פסול לעדות א"צ לירא מזה כיון דבלא"ה הוא פסול מ"ה כתיב והנשארים וגומר כלומר הנשארים שכשרים להעיד והא דלא פירש רש"י הכא ממתינים עד הרגל כמו בתחלת הפרשה מתורץ ג"כ בזה:
{כא}ז פי' כמו שאמרו פרק החובל מכדי כתיב ועשיתם לו כאשר זמם ואי ס"ד יד ביד ממש יד ביד ל"ל ופירש רש"י דאי העיד באיש פלוני שקטע יד חבירו משלם ממון הניתן מיד ליד דאי כמשמעו הא כבר כתיב ועשיתם לו כאשר זמם:
דברים פרק-כ
{א}ח דק"ל דהיה לו להסמיך לכאן המשפטים דפרשת כי תצא וכי יהיה באיש חטא משפט מות כו' ושאר דיני מיתות שנאמרו שם ומתרץ לומר לך בו': ט דלפי א' קשה והא עין בעין וגו' דנאמר הכא מיירי בממון ולא במחוסר אבר ל"פ ד"א כו' ולפי ד"א לחוד קשה היה לו להסמיך לתחלת הסדרא דכתיב ושפטו את העם משפט צדק וכו' ל"צ הטעם הראשון: י דאל"כ ל"ל למכתב על אויביך ודאי אם יצאו למלחמה לא יצאו על אוהבים: כ וא"ת והא זה בהדיא כתיב סמוך והכית את כל זכורה לפי חרב וע"ק למה כתיב אחריו רק הנשים והטף וגו' וכאן משמע שלא ירחמו כלל עליהם וי"ל דלקמן איירי שלא בשעת מלחמה פנים אל פנים אלא במלחמות העיר קמיירי תדע דכתיב ונתנה ה' אלהיך בידך לכך כתיב נמי רק הנשים והטף וכאן איירי בשעת מלחמ' פנים אל פנים שלא תרחם עליהם כלל: ל והא דלא הביא רש"י הפסו' כל סוס פרעה הקדום לו י"ל מש"ה לא הביא הקרא דלעיל משום דכתיב כל סוס וכל רבוי הוא וכאלו כתיב כל סוס וסוס של פרעה לכן הביא קרא כי בא סוס דלא יכול לפרשו כן. (נח"י) נ"ל שהוא ט"ס ובספרי מביא פסוק סוס ורוכבו רמה בים: מ ר"ל הא כתיב סוס ורכב משמע שכולם בעיני הקב"ה כסוס אחד ואחריו כתיב עם רב ומתרץ בעיניך כו':
{ב}נ ר"ל דהיה לו לכתוב והיה כי תצאו למלחמה ל"פ סמוך כו' וא"ל מנ"ל דפי' סמוך לספר הוא דלמא בקרבתם למלחמה ממש הוא י"ל דהא כתיב בסמוך שמע ישראל וגו' א"כ הקרבה למלחמה אמור מת"ל והיה כקרבכם וגו' אלא סמוך לספר הכהן מתנה עליהם כל התנאים ועיין בסוטה (דף מב): ס מדכתיב אחריו ודברו השוטרים מקיש כהן לשוטרים מה שוטרים יש להן מי שממונה עליהם דהיינו דיינים אף כהן יש לו מי שממונה עליו דהיינו כהן גדול דכ"ג חשוב ממנו: ע מדכתי' הכא ודבר אל העם ולהלן בפרשת יתרו כתיב משה ידבר והאלהים יעננו בקול מה להלן בלשון הקודש דהיינו עשרת הדברות אף ודבר אל העם בלשון הקודש. (סוטה פ' משוח מלחמה). א"נ כתיב גבי יוסף כי פי המדבר אליכם מה להלן בלשון הקודש אף כאן בלשון הקודש:
{ג}פ דאם לא כן שמע ישראל ל"ל הא כתיב ונגש הכהן ודבר אל העם וגו': צ דאל"כ הא כבר כתיב כי תצא למלחמה על אויביך: ק פי' מדביקים תריסיהם זה לזה כדי שינקשו התריסים זה לזה וישמיעו קול: ר פי' צעקת סוסים קורין צהלת:
{ד}ש דאין שייך על הקב"ה למימר ההולך עמכם דהא מלא כל העולם כבודו ל"פ זה מחנה וכו':
{ה}ת דאם לא כן מאי נפקא מיניה אם יחנכנו הוא או אחר:
{ז}א ר"ל דודאי חוזר כדי לכסות וכו' ואי אמר לו כהן שיחזור והוא אינו חוזר נמצא שעובר על דברי כהן וכדאי הוא שימות במלחמה בשביל עביר' זו ולעולם אימה לך אין מיתה בלא חטא. ובזה מתורץ למה פרש"י פן ימות במלחמה בסוף לא כסדר הכתוב בקרא משום דאילבא דר"י הגלילי מפרש. בשם מהרי"ץ והוא כעין מה שפירש הרא"ם:
{ח}ב ר"ל ר"י הגלילי סבר אין מיתה בלא חטא ולכן אם אין עבירות בידו מה לו לירא מפני המלחמה אלא ודאי שירא מעבירות שבידו ועכשיו קשה לרש"י כיון דאין מיתה בלא חטא א"כ למה אמר וגזר קרא לחזור על בית וכרם ואשה אי אין בידם עבירות גם על בית וכרם ואשה אינן חוזרין לדברי ר"י הגלילי ומתרץ דודאי אין בידם עבירות ומה שגזר רחמנא שיחזרו כדי לכסות על החוזרין בשביל עבירות שבידם וכו'ותו קשה לרש"י לר"י הגלילי דאמר דלכך חוזר על ביתוכרם ואשה כדי לכסות על החוזרין א"כ למה כתיב בכל אחד פן ימות במלחמ' משמע בשביל מיתה חוזר ש"מ דיש מיתה בלא חטא ומתרץ דה"ק פן ימות במלחמה וכו':
{ט}ג דעת רש"י כל מי שינוס בא לידי נפילה שנאמר וינוסו אנשי ישראל מפני פלשתים ויפלו חללים בהרי הגלבוע וכן הוא בסוטה:
{יא}ד וא"ת ל"ל קרא תיפוק ליה מריבוי ושבית שביו לרבות כנעני' שבתוכן כדפירש רש"י לקמן וי"ל דאי מהתם ה"א דוקא כשנמצאו בעיר שלא השלימה שחייבים להכות את כל הזכרים שבתוכה הקל הכ' בכנעני' שבתוכה שיהיו ניצולי' עם הנשים והטף מאחר שהאנשים שהם עיקר עובדי ע"א נהרגו אבל כשנמצאו בעיר שהשלימה שכולן נצולין האנשים והנשים והטף אימא הכנענים שבתוכה נידוני' כאלו הם בעירם קמ"ל ואי מהכא ה"א דוקא כשנמצא בעיר של שאר אומות שהשלימה שהם כפופי' תחת ידינו הקל בהם הכ' גם בכנענים שבתוכה אבל כשנמצא בעיר של שאר אומות שלא השלימה שאנשיהם הם בהריגה אימא יהיו הכנענים שבתוכה גם כן בהריגה כאלו היו בעירם קמ"ל עכ"ל הרא"ם. וע' לקמן מה שכתבתי על זה:
{יב}ה ה"ק ואם לא תשלים עמך סופה שתעשה עמך מלחמה לכך וצרת עליה:
{יז}ו ר"ל דו' אומות הוזכר. בקרא אבל גרגשי לא הוזכר וכאשר צוך מרבה גרגשי (מהר"ן) ומה שלא הוזכרו בפי' מפני שלא נתקיים בו כי החרם תחרימם וגומר כי הגרגשי עמד ופנה מהם כמו שפירש רש"י בפרשת כי תשא ומ"מ הוצרך לרבות אותו שמ"מ הוא בכלל לא תחיה כל נשמה ואם נמצא מהם בתוך הששה אומות שגם הם כמותם:
{יח}ז וא"ת כיון שעשו תשובה ונתגיירו פשיטא שמותר לקבלם ומה קמ"ל. וי"ל דהא קמ"ל דאע"פ שלא קבלו עליהם רק שבע מצות בני נח אתה רשאי לקבלם. רא"ם. א"נ י"ל דאפי' אם עשו תשובה ונתגיירו ה"א שלא יקבלם דלמא משום יראה נתגיירו ולא עשו תשובה גמורה קמ"ל:
{יט}ח וא"ת והא לא הוזכר שבת בקרא וכמו שהקשה הרא"ם וי"ל הואיל ולמדו מכאן שצריך לפתוח להם בשלום ג' ימים ואם היו צרין על ערי עובדי אלילים פחות מג' ימים קודם לשבת אם כן הייתי צריך לפתוח בשלום גם בשבת וקרא כתיב ממצוא חפצך חפצי שמי' מותרין וחפציך אסורים בשבת ופתיחת שלום חפצך הוא לכך אין צרין פחות מג' ימים קודם שבת כדי שפתיחת שלום לא יהא בשבת ואפשר שגם הרא"ם כוון לזה במה שכ' ושמא י"ל משום דבעי למפתח להו לשלום וצריך ג' ימים לקחת העובדי אלילי' עצה ביניהם כדי להשיב להם: ט מדכתיב לתפשה משמע שלא באים אלא לתפוש אלמא במלחמת רשות דאי במלחמת א"י הכתוב מדבר הא כתיב לא תחי' כל נשמה: י ר"ל שמא עץ השדה כאדם כי דרך בני אדם שצרין על עיר כשתופסין א' מאנשי העיר מיסרים אותו ביסורי רעב וצמא כדי שיתיראו אותן שבעיר מפניהם להכנס בתוך המצור ולהתייסר ביסורי רעב וצמא ושמא אתה סבור שגם עץ השדה כך שאם כרתו ששאר אילנות יריאים מפניך להכנס בתוך המצור כאנשי העיר ומאחר שאינו כן למה תשחיתנו:
{כ}כ מגזרת רדה בקרב אויביך כי לא יפול על עיר המור' על אנשי' ל' יריד' אלא על חומותיה:
דברים פרק-כא
{ב}ל פי' מדהל"ל זקני העיר דומיא דולקחו זקני העיר וכתב זקניך משמע המיוחדים שבזקניך והיינו סנהדר' ע"ש בגמ' סנהדרין (דף יד): מ ואע"פ שהכתוב לא גיל' רק סוף המדידה ולא ראש המדידה מסתברא דראש מהדידה אינה אלא מן החלל: נ לא שהוא חובה למדוד מן החלל עד כל עיר ועיר אלא המדידה היא לידע איזה היא היותר קרובה אל החלל לפיכך אם היה החלל סמוך לעיר שבודאי אין עיר קרובה הימנה אל החלל אין צריך מדידה:
{ד}ס ר"ל איתן ל' חזק וקשה: ע דגמרינן עריפה עריפה מחטאת העוף מה להלן ממול עורף אף כאן. ופי' וערפו יסירו ערפה עמו מלת תזמור יסירו הזמורה: פ ואם תאמר לפי זה משמע שאם נהרג זקן או סריס שאין עושין פירות שאין מביאין עגלה ערופה וזה אינו דהא קרא לא מחלק. וי"ל פירות היינו מצות שלא הניחוהו לקיי מצות שגם הם נקראים פירות:
{ז}צ דאם לא כן כהנים הכא מאי עבידתייהו בשלמא הזקנים דכתיב וכל זקני העיר ירחצו וגומר אלא הכהנים מאי בעי הכא אלא הם אומרים כפר לעמך ישראל:
קרדיט: סדר שפתי חכמים על פרשת שופטים שייך ל"תורת אמת".
