שפתי חכמים | פרשת יהדות

שפתי חכמים על פרשת משפטים

{א}א וא”ת והא בפרשת בחקותי כתיב אלה המצות וגו’ ובפרשת מטות כתיב אלה החקים ובפרשת מסעי כתיב אלה המצות והמשפטים ובפרשת כי תבא כתיב אלה דברי הברית וגו’ ולא דרשינן שם שפוסל את הראשונים. וי”ל דלא דרשו כן אלא גבי אלה תולדות השמים משום דקשה להו דהא כבר חשב התולדות למעלה אם כן למה נאמר אלה תולדות השמים ופרט אותם וכן גבי אלה תולדות נח דחשיב נמי תולדות נח לעיל בפרשת בראשית ואם כן למה חשב אותם פעם שנית אלא לפסול וכו’ אבל בכל אלה דלעיל לא חשב כלום משום הכי אין לפרש שהוא פסל את הראשונים וכן בפרשת אלה הדברים ליכא למימר דפסל את הראשונים דהא אלה הדברים משנה תורה הוא: ב הרבה יש להקשות חדא דהיה לו להקשות קושיא זו מעיקרא טרם שפירש כל מקום כו’. ועוד קשה שמא כסדר הזה נאמרו לו. ועוד קשה בריש פרשת בהר פירש”י בפשיטות שכל התורה כולה נאמרה מסיני. ועוד קשה דהל”ל וא”ו מוסיף על ענין ראשון. ועוד קשה דהיה לו לפרש זה גבי ואלה תולדות השמים והארץ או גבי ואלה תולדות נח (ועמ”ש בסמוך) י”ל דהכי פירושו דכל מקום שנאמר אלה מיעוט הוא וכלומר אלה הם טובים וחשובים במעלה אבל שלפניהם אין כל כך חשובים במעלות וכשרות כלומר שפסל את הראשונים וכן אלה תולדות השמים מפרש בבראשית רבה נמי כן וכן אלה תולדות נח ואם כן הכי נמי אי הוה כתיב אלה הוה אמינא שפוסל וכו’ אבל עתה שכתוב ואלה לאו מיעוט הוא אלא מוסיף וכו’ שניתנו במעמד כל ישראל ובקולות וברקים כמו שניתנו יו”ד הדברות לאפוקי שאר מצות ניתנו למשה לבדו בהר סיני באותם מ’ יום שהיה בהר ואם כן תקשי לך למה נסמכה כו’ הואיל ומוסיף על עשרת הדברות דלעיל מיניה למה הפסיק בפרשת מזבח (רא”ם) והאריך שם: ג משום דרוב מצות כתיב גבייהו דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם דבר ואמרת משמע לכל הפחות ב’ פעמים ואם כן למה ליה להקב”ה לומר שתשים לפניהם אלא על כרחך להבינם טעמי התורה. (רא”ם)ד ר”ל לפניהם קאי אשבעים זקנים הנזכרים לעיל בפרשת יתרו שעלו עמו להר קודם מתן תורה כ”ה לפי שיטת רש”י דפרק קמא דסנהדרין והתוספות פירשו דלפניהם קאי אשלמטה אאלהים דכתיב בסמוך עד האלהים יבא דבר שניהם וסוף דבר בין לפירוש רש”י ובין לפירוש התוספות קאי דוקא אמומחין ולא אהדיוטות וא”ת דלמא לפניהם ולא לפני הדיוטות וכל שכן לפני עובד אלילים. וי”ל דרש”י עצמו מתרץ הקושיא זו במה שפירש ואפילו ידעת כו’ ר”ל הקרא ממעט אותו לגמרי אפילו ידעת בדין כו’. אבל בהדיוטות אם ידעת שיודעין בדין אחד כמומחין רשאי לבא לפניהם:
{ב}ה ואז יהיה פירוש כי תקנה מהעברי שמכרו לך ולא מהב”ד שמכרוהו בגניבתו לכן הקדים הרב פירושו של עבד עברי קודם לפירוש כי תקנה שלא על הסדר שבזה יחוייב שבמכרוהו ב”ד הכתוב מדבר: ו ורציעת האוזן תהיה לפי זה גזירת הכתוב לא מטעם אוזן ששמע בהר סיני לא תגנוב וכי לי בני ישראל עבדים: ז הכי פירושו דילפינן עברי עברי לגזירה שוה נאמר כאן עברי ונאמר להלן אחיך העברי שאין תלמוד לומר העברי שכבר נאמר אחיך אלא לגזירה שוה מה להלן אחיך אף כאן אחיך. (הרא”ם):
{ג}ח כי תרגום כנף גפא: ט לפי שפירש בגפו בכנף בגדו ואין זה מורה על היחידות שיחויב מזה שלא היה נשוי לכ”פ שכנף בגדו הוא במקום לבושו כאלו אמר שלא בא אלא בתוך לבושו שמנהג לומר על היחיד אין לו אלא לבושו: י דאם לא כן אלא כפשטיה דקרא דבגפו בתרא גם כן פירושו בלא אשה ישראלית כמו בגפו קמא כן יצא מיבעי ליה אלא על כרחך בגפו בתרא בכנענית מדבר ואינו דומה לראשון שמדבר בישראלית לכך נקט לשון מגיד וכו’ משום דמדיוקא דקרא נפיק ולא מפשטיה: כ מדכתיב אחריו ויצאה אשתו עמו ואי מיירי בכנענית הא כתיב האשה וילדיה תהיה לאדוניה. והרא”ם פירוש על פי המכילתא אם בעל אשה הוא בישראלית וקאי אבגפו יבא דמיירי בישראלית ולא אבגפו יצא דסמיך ליה דמיירי בכנענית ועיין שם ודו”ק: ל(הרא”ם) אף על גב דמהכא לא נפקא אלא אשתו מכל מקום קרא אחרינא כתיב (ויקרא כה) ויצא מעמך הוא ובניו וגו’ ונקטינהו הכא אגב מזונות אשתו ובמזונות בניו הקטנים מיירי ובמסכת קידושין מתרץ למה נאמרו תרווייהו:
{ד}מ וא”ת דלמא אסור לו בשפחה כנענית משום ולא יהיה קדש בבני ישראל והא דכתיב אם אדוניו יתן לו אשה היינו ישראלית גדולה שמכרה עצמה. וי”ל דסבירא ליה דאין אשה מוכרת את עצמה דהא כתיב וכי ימוך אחיך ונמכר לך דמשמע אחיך ולא אחותך: נ וא”ת הלא צריך ליעדה לו או לבנו ולא לעבדו וי”ל דהוה אמינא דיכול למוסרה לעבדו בתורת זנות ולא בתורת אישות והא דכתיב לא ימשול למכרה וגו’ אאב לחודיה קאי ולא אאדון: ס זהו חוזר ושב אמה דקאמר שהרי העבריה אף היא יוצאה בשש:
{ה}ע על כרחך בשפחה קמיירי שנשארה אצל אדוניו ואז יהיה אהבת האדון ואהבת אשתו ובניו שוים שאין רוצה להפרד מהם מה שאין כן באשתו הישראלית שאז צריך לומר שאינו רוצה לצאת כדי שיהיה האדון חייב במזונותיה ואם כן אין טעם אהבתן שוה:
{ו}פ ואפילו למען דאמר מוכר עצמו אף הוא נרצע אפילו הכי קרא דוהגישו וגו’ במכרוהו ב”ד קמיירי דהא קרא דכי תקנה לכולי עלמא במכרוהו בית דין קמיירי והמוכר עצמו שנרצע ילפינן בגזירה שוה דשכיר שכיר וטעם הרציעה באוזן גבי מוכר עצמו משום כי לי בני ישראל וגו’. הרא”ם: צ מדלא כתיב ועבדו עולם דאז היה משמע שיהא עובדו נ’ שנה אבל השתא שכתוב לעולם משמע עד היובל:
{ז}ק פירוש אף ליובל דאי לשש הא בהדיא כתיב כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה וגו’: ר וא”ת מאחר שהוקש העברי לעבריה אם כן אף הוא יצא בסימנים. וי”ל דעברי בסימנים לא משכחת ליה דאי במוכר עצמו אין במעשה קטן כלום ואי במכרוהו ב”ד בקטנות לאו בר עונשין הוא ואי במוכרו אביו בקטנות לאו בר מכירה הוא דכתיב וכי ימכור איש את בתו לאמה ולא את בנו עיין כל זה בהרא”ם:
{ח}ש מדקאמר אם רעה שבסבת זה לא יעדה מכלל שהיה לו ליעדה אם אינה רעה ומדקרי קרא לקידושין בלשון יעוד ולא אמר אשר לא קדשה ש”מ שאינ’ צריכה קדושין אחרים כו’: ת פירוש דמדלא כתיב ונפדתה אלא והפדה משמע שאף האדון מסייע בפדיונה שמחשב עמה: א מדכתיב שצריך האדון ליעדה או לבנו ייעדנה אם כן מהיכא תיתי שרשאי למכרה על כרחך צריך לומר לא ימשול למכרה פירוש אפילו האב:
{ט}ב שהרי האב אינו רשאי ליתנה לאחר וצריך רש”י לפרש האדון שלא נטעה לומר כשם שלענין מכירה אין רשאין למוכרה לא האדון ולא האב הוא הדין לענין יעוד משום הכי פירש האדון והוכחתו מדכתיב אחריו ואם שלש אלה לא יעשה לה והגרעון והייעוד לו אינו תלוי אלא באדון הרא”ם: ג פירוש כמו האב שאין צריך קידושין אחרים אלא כסף קנייתו הוא כסף קידושיה דאם לא כן הל”ל ואם לבנו יקדשנה או יקחנה: ד פירוש כמשפט בנות ישראל בשאר כסות ועונה ואף על פי כן שלא נזכר חיובם לבנות ישראל בשום מקום הרי זה בא ללמד ונמצא למד מכילתא:
{י}ה פירוש דלא יגרע משמע מאותה שהיו לה כבר כדכתיב כמשפט הבנות יעשה לה קודם שלקח עליה אחרת רא”ם:
{יא}ו דאי כל שלשתן דוקא למה אמר ויצאה חנם אין כסף אם מיעדה לו או לבנו הרי אשתו היא וצריכה גט או אם מגרע לה מפדיונה הרי צריכה לתת השאר. אי נמי דאיך אפשר שיעשה שלשתן יחד ליעדה לו ולבנו. רא”ם: ז דאי קאי אשאר כסות ועונה למה יצאה חנם הלא צריכה גט כיון שיעדה לאשה: ח לא שתצא מיד כשלא עשה בה אחד משלש אלה:
{יב}ט הקשה הרא”ם יש לתמוה היאך יהיה נהרג בהכאה בלא מיתה והכתיב ונקה המכה רק שבתו יתן והניח הדבר בצריך עיון. וי”ל כיון שמצינו גבי אביו ואמו שחייב מיתה על הכאה אפי’ שלא המית אם כן הוה אמינא אפילו אחר נמי ועל אביו אפילו הכאה בלא חבורה אבל אחר דוקא הכאה בחבורה והא דכתיב פצע תחת פצע ופירש”י פצע מכה שמוציאה דם היינו שלא בכוונה אבל בכוונה חייב מיתה והא דכתיב והאלהים אנה לידו דמשמע דבלא כוונה חייב גלות היינו במתכוין להכות את זה והכה את זה אבל בלא נתכוין כלל אינו חייב גלות וקרא דלא ימות הוה אמינא הכאה דלא שייך בו מיתה דהיינו בלא חבורה ודו”ק. (קצ”מ) ועוד יש לומר דהוה אמינא דהיכא דלא רצה לשלם חייבה התורה מיתה דכהאי גוונא אמרינן בסנהדרין (דף טו) גבי כופר ע”ש ובזה מיושבים כל קושיות הרא”ם: י(הרא”ם) וא”ת והיכן אשכחן דענש הכתוב את הקטן דכהאי גוונא פריך בפרשת בן סורר ומורה ומשני אטו בן סורר ומורה על שם חטאו הוא נהרג אינו נהרג אלא על שם סופו הוה אמינא אפילו קטן נמי אבל הכא מאי איכא למימר כו’. (נח”י) ולי נראה דסלקא דעתך אמינא כיון דכתיב מכה איש אתא לרבות אפילו קטן שיהא חייב על הריגה אע”ג דבעלמא קטן פטור מכל המצות לפיכך איצטריך מיעוטא ואיש כי יכה להוציא את הקטן וקושיא זו ותירוץ זה שייך בכל הני דבסמוך: כ(הרא”ם) כל זה קבלה בידם לדרוש כך דאם לא כן נמעט מאיש את הקטן ונרבה מכל נפש אשה וטומטום ואנדרוגינוס וכן גבי ואיש כי יכה שאינו אלא בהכאה שיש בו מיתה דאם לא כן למה לא דריש איפכא לומר לפי שנאמר מכה איש ומת שומע אני שאינו חייב אלא בהכאה של מיתה תלמוד לומר ואיש כי יכה אפילו הכאה בלא מיתה וכו’ ע”ש באורך ולא הבאתי דבריו אלא ההכרחים לפירוש רש”י לכן קצרתי במקום שאין צריך להאריך. אבל תימא אם כן היאך חייב דמי ולדות הא מיחייב מיתה. וי”ל היכא דלא נתכוין לולדות כדאשכחן לרבי שדרש ונתת נפש תחת נפש ממון אי נמי דהא דמיחייב אנפל היינו לאחר שנולד אבל קודם שנולד לא מיחייב כו’ (תוספות סנהדרין דף פ”ד):
{יג}ל כי תרגום של וארב לו וכמן ליה והכי נמי תרגם על ואשר לא צדה ודלא כמן ש”מ דלשון ארב הוא: מ פירוש עולה ונופל על זה בירידתו ולא בעלייתו דכגון זה אינו גולה (מכות דף ז) והא דנקט הכא עולה מפני שלא יתכן ליפול דרך ירידתו אם לא שקדמה לו עלייה. (הרא”ם)נ וא”ת והרי עדיין לא נפרע לו שוגג הראשון. וי”ל גברא קטילא קטיל וגלוי הוא לפני הקב”ה שלא חייב כלום בשביל זה אך אין אנו יודעין זה: ס צריך לומר כגון שהיה סייף בידו ונפל עליו והרגו דאם לא כן לא מתקיים בזה מיתתו שהרי רוצח נידון בסייף וזה נופל עליו דהוי כעין סקילה: ע מדכתיב ושמתי לך מקום דהיינו במחנתך ומשה לוי היה ואם כן משמע דמדבר במחנה לויה דבמדבר היה מחנתן של משה קולט:
{יד}פ וא”ת הא כל חייבי מיתות צריכים עדות והתראה ושוגג אין שייך בו התראה דאי התרו בו אין זה שוגג. וי”ל דמיירי בחבר שאין צריך התראה וק”ל. וא”ת ולמה לי מיעוט לשוגג והלא כתיב ואשר לא צדה וגו’ (הרא”ם) י”ל דמיירי בשוגג קרוב למזיד כגון שנתכוין להרוג את זה והרג את זה שאין גלות מכפרת מפני שהוא פושע:
{טו}צ דכתיב מכה בהמה ישלמנה ומכה אדם יומת מה מכה בהמה עד שיעשה בה חבורה אף מכה אדם נמי עד שיעשה בו חבורה: ק דאע”ג דוא”ו מוסיף על ענין ראשון הא משמע נמי אחד מהם עד שיפרוט לך הכתוב יחדו כדרך שהוצרך לפרוט בלא תחרוש בשור וחמור ופרט בו יחדו וכו’:
{טז}ר[רא”ם] תימה דגבי קרא דמכה איש ואיש כי יכה אמאי לא דריש הכי לומר לפי שנאמר ואיש כי יכה אין לי אלא איש שהכה אשה או טומטום או אנדרוגינוס מנין ת”ל מכה וכו’ ותירץ שמא קבלה היתה וכו’ עיין לעיל אות כ’. ועוד יש לומר שהתנא לא בא לפרש כל הדינים היוצאים מן המקראות ההם עד שיוודע הכל רק לתקן יתור המקראות והודיע לנו מקצת מהדינים שגילה זה מה שחיסר זה ולפיכך הוצרכו שני המקראות עכ”ל: ש(נח”י) לאפוקי מכרו ואחר כך גנבו וממילא שדין גונב נפש כדין שאר הגנבים הגונבים בממון שאם טבח ומכר ברשות בעלים פטור וכן הבין הרמב”ן דברי רש”י שבש”ס וכו’: ת אבל לעיל לא צריך לפרש כן הואיל והפסיק בקרא דוגונב איש ומכרו וגו’ בין מכה למקלל דאי לא הפסיק היה ילפינן מכה ממקלל מה מקלל בסקילה כדפירש”י אף מכה וכו’ לכן הפסיק בקרא דוגונב איש מה גונב נפש בחנק אף מכה אביו בחנק וא”ת גונב נפש עצמו מנא ליה דבחנק ועל זה פירש כל מיתה וכו’ מצאתי:
{יח}א אבל צער ובשת למדין אותן מפרשיות אחרות לכך נקט שבת ורפוי. הרא”ם:
{יט}ב דאי משענתו ממש אם כן עדיין חולה הוא ושמא ימות ולמה כתיב ונקה המכה: ג ואפילו אם הוא רופא יכול לומר לו לא ניחא לי שתרפאני דכאריה דמית עלי וגם אם אמר לו יודע אני רופא שירפא אותך חנם יכול לומר לו אסיא דמגן במגן מגן שויא. מגן תרגומו של חנם:
{כ}ד(רא”ם) דאף ע”א במשמע כ”ש עבד דחייב בכל המצוות שהאשה חייבת בהם בכלל רעהו הוא: ה וא”ת על הקרא הי”ל להקשות והרי היה בכלל כל כו’. וי”ל כדי שלא תימא אין הכי נמי כאן דגלי קרא בעבד כנעני לידון בדין יום או ימים גם עבד עברי דינו הכי במדה דדבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל כו’ משום הכי הקדים רש”י או אינו אלא בעבד עברי כו’ והוי דברי רש”י כמו השתא אתי שפיר: ו מדכתיב וארב לו וקם עליו עד שיתכוין לו כדי להמיתו ואם לא היה האבן כדי להמיתו אם כן לא נתכוין הוא להמיתו וא”ת בשבט למה לי תיפוק ליה מקל וחומר מישראל וי”ל דאין עונשין מן הדין:
{כא}ז דק”ל לא הל”ל אלא וכי יכה איש את עבדו או את אמתו קנין כספו וגו’ כי למה ליה. ועל זה פירש כי הכ’ פה נתינת טעם הוא אדלעיל לומר האדון נידון בדין יום או יומים אבל אחר לא וק”ל:
{כב}ח אבל לא שניהם עם אשה דאם כן אפי’ אחד נמי ועוד ונתנו בפלילים מיבעי ליה: ט דאין לומר בולדות דהא כתיב ואם אסון יהיה ונתתה נפש תחת נפש ואי בולדות הא כתיב מכה איש ולא נפל: י מדכתיב ונתן בפלילים משמע שעדיין לא פרע לכן אמר לשון יגבה ולא יפרע: כ דאי פירושו כפי מה שישית הוא מאי ונתן בפלילים דמשמע שאין הדבר תלוי בבעל: ל לאפוקי דמים של האשה המוכה וה”ז מקרא קצר:
{כו}מ ויליף מהקישא דעברי או עבריה: נ הוא בנין אב משן ועין כו’ הצד השוה שבהן שהן מומין קבועים וראשי אברים ובגלוי ובמתכוין אף כל וכו’ יצא חתך ממנו בשר שחוזר:
{כח}ס ילפינן שור שור משבת כו’ כמו שפירש”י על פסוק שור או חמור:
{כט}ע תמול ושלשום ונגיחה שנגח היום (נח”י) ובא ללמד שאינו חייב אלא בנגיחה רביעית: פ דקרא יתירא הוא שכבר כתיב וכי יגח שור את איש וגו’ ומת ומיד אחריו ואם שור נגח הוא מה תלמוד לומר עוד והמית לרבות בכל מידי שהמית דומיא דקרן. (קצ”מ) והא דלא נקט רביצה י”ל דכייליה בדחיפה:
{ל}צ וא”ת והא רש”י סוף פרשת יתרו גבי אם מזבח אבנים הביא דברי ר”י דג’ אם הם אינם תלוים ולא הביא זה אם כופר יושת. וי”ל דאם כופר אף ע”ג דלא תלוי הוא והוא חובה מכל מקום תלוי הוא בדבר אחר שאם יגח שור אדם והמיתו אזי חייב בכופר משום הכי לא חשיב. רא”ם:
{לא}ק וא”ת אם כן איש או אשה למה לי וי”ל דאי לאו איש ואשה הוה אמינא דבן או בת בגדולים איירי אי נמי דאין עונשין מן הדין:
{לב}ר מדכתיב כסף שלשים שקלים יתן וגו’ ואי בעבד עברי איירי כופר בעי שלומי: ש ונראה דרש”י בא לתרץ הא דפי’ אם עבד או אמה כנענים או אינו אלא אפילו בעברים וא”ל דהא דינן בכופר שמא בא הכתוב להחמיר עליו ונימא אם הכופר הוא יותר מל’ שקלים יתן הכופר ואם השלשים הם יתרים על נתינת הכופר יתן השלשים שקלים לכן פירש שלשים שקלים גזירת הכתוב הוא וכו’ ואם כן אין לחלק בשלשים שקלים ולחלק בעבד עברי כדפי’:
{לג}ת פירוש שאם חפר אחד בור תשעה ובא אחר והשלימו לעשרה האחרון חייב בין שמת בו השור בין הוזק מפני שבתשלום הי’ אית בו מיתה ונזקים והראשון פטור מכלום אף מן הנזקים דאי ממיתה לא איצטריך קרא דהא לא עבד שיעור מיתה ופשיטא דפטור ממיתה: א פי’ ולא תימא דלא סגי ליה בכסוי אלא עד דסתים ליה בעפרא קמ”ל: ב דאי ברשות היחיד מצי אמר לו מזיק לניזק תורך ברשותי מאי בעי והוא הדין בחופר בור בכל מקום שלא יוכל לומר תורך ברשותי מאי בעי והרב לא בא למעט אלא בחופר בור ברשות היחיד (ב”ק דף מט)ג(רא”ם) תימה דבבא קמא דף נ”ד מפרש תלמודא לנפילת הבור כסף ישיב לבעליו כל דאית ליה בעלים וכו’ וי”ל הא דבעי הכא לימוד דכסף ישיב לבעליו דאי לאו קרא הוה אמינא ונפל שמה הוא כלל שור או חמור הוא פרט ואין בכלל אלא מה שבפרט שור וחמור אין מידי אחרינא לא ואין הגזירה שוה יכולה לבטל הכלל ופרט קא משמע לן כסף ישיב לבעליו כל דאית ליה בעלים והכלל ופרט בטל ולפי זה לא איצטריך אחר כך גזירה שוה דשור שור משבת וה”ל למכתב ונפל שמה הנופל שור וחמור למה לי אלא שור ולא אדם וכו’: ד גזירת הכתוב ולא שנא בר דעה ולא שנא לאו בר דעה ואפי’ בלילה ואפי’ סומא: ה פירוש כגון שנפל בבור חמור עם כליו ונתקרעו הכלים חייב על הבהמה ופטור על הכלים:
{לד}ו דאילו למזיק לכתוב רחמנא בעל הבור ישלם ולשתוק מוהמת יהיה לו אלא לניזק וכו’:
{לה}ז פירוש לא שור את איש שהרי כתיב אחריו את שור רעהו:
{לו}ח הא דלא פירש האי או כמו אם י”ל דהי’ צריך לוא”ו המוסיף ולכתוב ואם וכו’ ובזה יש ליישב קושית הרא”ם שהקשה למה לא פירש או אם כמו שפירש בפסוק או הודע אליו חטאתו שאז יתיישב על בוריו גם לא יצטרך להוסיף מלת אלא והניח הדבר בצ”ע ועל מה שהקשה הרא”ם ועוד שהוא עצמו בפסוק או הודע אליו חטאתו פי’ שהוא כמו אם ואמר וכן או נודע כי שור נגח הוא שינה פה וצ”ע: ט וא”ת והא כבר פירש בזה לעיל. וי”ל דמהכא הוא עיקר הלימוד דבעלים מטפלים בנבילה. אי נמי שלא נטעה לומר כיון שהמזיק משלם נזק שלם הוה אמינא דהמזיק יטפל בנבילה לכ”פ שגם כן המת לניזק:
{לז}י פירוש דאלו לא שנאן הוה ילפינן שור שור משבת לחייב ד’ וה’ אף לכל חיה ועוף ופירוש שנאן פי’ בגמרא דלא הל”ל אלא כי יגנוב איש שור וטבחו או מכרו חמשה בקר ישלם תחתיו וד’ צאן תחת השה שה דרישא ושור דסיפא למה לי אלא ש”מ שור ושה אין מידי אחרינא לא:


משפטים פרק-כב

{א}כ לאפוקי שלא תפרש אם ימצא הגנב בחפירה כי החפירה אינה מורה על מקום עד שיאמר בו אם ימצלא בו לפיכך פי’ שימצא בעת החפירה:
{ב}ל כלומר אם הסברא מוכחת שיש לו שלום וכו’ כגון האב החותר לגנוב ממון הבן וכו’ הא אם הסברא מוכחת שבא להרוג שהרי ידוע שאין אדם מעמיד עצמו על ממונו שנוטלים בפניו ושותק השכם והורגו רא”ם: מ(הרא”ם) יש לתמוה על רש”י היאך הביא המכילתא והניח הברייתא דפרק בן סורר ומורה דפירשו אם ברור לך הדבר כשמש שיש לו שלום עמך וכו’ דמשמע דאם זרח’ לא קאי אלא על בירור דברים ולא על שלום וכו’ ונראה דק”ל למה לא נאמר אם יאיר עליו כיום או היום כמו מכרה כיום שהוא מורה על בירור דברים לכ”פ מה שמש שלום בעולם’ ואין להקשות מכל למה לי להביא המכילתא י”ל כיון שהמכילתא קרובה לפשוטו וגם יתורץ קושיית הקרא: נ הוסיף מלת הגנב דלא תימא שלם ישלם בעל הבית ליורשי הגנב אף ע”פ שיש לו דמים אינו נהרג אלא משלך דמי כפרו זה אי אפשר שהרי כתיב אחריו ואם אין לו ונמכר בגנבתו ש”מ דבגנב משתעי קרא:
{ג}ס משום דכתיב ברישא וטבחו ומכרו וכו’ לכך נקט רש”י שלא טבחו ולא מכרו ולאו דוקא נקט טביחה: ע ואע”ג דהאי קרא בטוען טענת גנב הוא דכתיב והכא בגנב איירי י”ל כיון דהשוה אותם הכתוב לענין תשלומי כפל בודאי דין אחד להם לשלם הכפל על כל דבר בין שיש בו רוח חיים ובין שאין בו רוח חיים:
{ד}פ לומר ששני מיני נזק אמורים כאן האחד השלוח והוא הרגל והאחד הוא הביעור והוא השן לא ששלח אותו בכרם והלך וביער שאין כאן אלא נזק השן: צ הוסיף מלת של איש מפני ששדה השי”ן בשו”א מורה על הסמיכות למלת של: ק לא שיתן לו כל מיטב שדהו אפילו היה יותר משיעור הנזק: ר לא מאיזה שדה שירצה רק שיהיה מהמיטב שבשדותיו. גם לא שישלם דוקא ממיטב קרקעותיו ולא בכסף דמטלטלין יכול לשלם אפילו סובין דבמטלטלין כל מילי מיטב הוא:
{ה}ש מדלא כתיב יבער כדכתיב בסמוך כי יבער וכתב המבעיר את הבערה:
{ו}ת דק”ל הא כתיב אחריו ונקרב בעל הבית אל האלהים להשבע ועוד מאי אם לא ימצא הגנב שדרשו אלא הוא עצמו גנבו וכאן הוא אומר וגונב דמשמע דודאי הוא שנגנב ולא הוא גנבו:
{ח}א דאשר יאמר כי הוא זה משמע שאמר לו לבעל הבית אין לך בידי כי אם זה:
{ט}ב פי’ אבל ליכא למימר איפכא שהרי מסתברא שכן הוא שלפיכך כו’:
{י}ג ואם כן למה לו לישבע שלא שלח בו יד ליפטר מאונסים אלא בש”ש מיירי והשבועה על קיום טענתו ליפטר באונסים ואימתי יפטר באונסים כשלא שלח בו יד: ד שלא תבין ולא ישלם הכפל הנזכר למעלה אבל הקרן ישלם לכ”פ פטור מכלום:
{יב}ה יש מקשים למה לי שני עדים דהא עד אחד פוטר אותו מן השבועה וממילא הוא פטור גם כן מן התשלומין וי”ל דסבירא ליה לרש”י עד המסייע אינו פוטר ומשום הכי צריך שני עדים עיין בח”מ סימן פ”ז: ו הרא”ם פירש מי לחש לך באזנך לחלק בין ארי לחתול הא סתמא כתיב אם טרף יטרף ואף ע”ג דכתיב הטריפה בה”א שבאה לחלק אכתי ליכא למשמע באיזה מין טריפה חייב ובאיזה מין טריפה פטור לפיכך הוצרכו היקישא:
{יג}ז הוסיף מלת במלאכתו דלא תימא עמו פירושו במקום אחד לכ”פ במלאכתו בין שעושין הבעלים מלאכתו של השואל במקום אחר בין באותו מקום בין שהוא במלאכה אחרת דהואיל וכתיב אם בעליו עמו משמע בכל מלאכה שהוא עמו:
{יד}ח שהרי אומר וכי ישאל איש וגו’ ונשבר או מת בעליו אין עמו וגו’ משמע שאינו עמו לא בשעת שאלה ולא בשעת שבירה ומיתה שהרי בעליו אין עמו קאי אשניהם לכך שלם ישלם הא היה עמו באחד מהם לא ישלם וכתיב אם בעליו עמו לא ישלם טעמא דאיתא בתרווייהו הא איתא בחדא וליתא בחדא חייב אם כן סתרי להדדי אלא על כרחך צריך לומר הא דפטר לעיל אם היה באחת מהן היינו אם היה עמו בשעת שאלה אף על פי שלא היה עמו בשעת שבירה ומיתה והא דחייב’ למטה היינו אם היה עמו בשעת שבירה ומיתה ולא היה עמו בשעת שאלה ואיפכא ליכא למימר דהכי מסתברא דשאלה עדיפא שכן חייב במזונותיה על ידה. גמרא: ט הוסיף השור להורות שהמתואר של שכיר הוא השור הנרמז בוכי ישאל כדלעיל ואיך יהיה השור שאול ושכיר לפיכך הוסיף לומר אינו שאול אלא שכור להורות שכונת הכתוב בזה אינו רק לשלול המונח הראשון שהוא השאול לומר שאינו אלא שכור: י מפני שהביאה מורה על ביאת דבר בדבר והכתוב קיצר בלשונו הוצרך לפרש שבא ליד השוכר ולהודיע הטעם למה לא יהיה דינו של זה כדין השואל להתחייב באונסין לכ”פ מפני שלא בא לידו בתורת שאלה אלא בשכרו בא ולפי זה יהיה בא בשכרו הפוך שהיה ראוי להיות בשכרו בא כדי שיובן מזה ולא בשאלה ומפני שכוונת בא בשכרו הנאמ’ בקרא לפוטרו מן האונסים הוא בא ולא להודיע משפטו לפיכך נחלקו חכמי ישראל מה משפטו אם כשומר חנם אם כשומר שכר:
{טו}כ פירוש דאם לשון מהירות היה לו לינקד בפת”ח תחת המ”ם שהרי המהירות לא בא בכ”מ אלא מבנין פועל הדגש: ל ולא שיתננו לה מעכשיו בדרך קנסא דאם כן מאי אם מאן ימאן וגו’ הא כבר נתן לה הקנס:
{יז}מ ולא כמו לא תחיה כל נשמה שכל אדם מותר להרגו אלא חומת בב”ד ונחלקו בו חכמי ישראל י”א בסייף כמו לא תחיה כל נשמה וי”א בסקילה כמו אם בהמה אם איש לא יחיה: נ דהא גבי אוב וידעוני דמכשפים הם לא חילק בין איש לאשה דכתיב איש או אשה. רש”י סוף פרק ד’ מיתות:
{יט}ס וכמוהו כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה מות יומת: ע מדלא כתיב ביה עובד לאלהים בזביחה יחרם ש”מ אפי’ אין העבודה שלו קאמר עכ”ל רש”י שם: פ פי’ בשלא כדרכה אבל בכדרכה פי’ שעבודת’ בכך מאיכה יעבדו הגוים נפקא שהן כולם במיתה כמו שפרש”י בפרשת ראה בפסוק איכה ועבדו וגו’:
{כ}צ וכי גרים הייתם שב על לא תונו לבדו שהוא באונאת דברים אבל אינו סבה למניעת לא תלחצנו שהוא גזילת ממון: ק בא לפרש שכל ישראל גרים היו אף אברהם יצחק ויעקב דכל לשון גר וכו’:
{כב}ר דכל כי נתינת טעם היא אשלמעלה ועל כרחך צריך לומר דמקרא קצר הוא וכאלו אמר אם ענה תענה אותו סופך ליטול את שלך למה כי אם צעק וגו’ כמו שפירש”י בעצמו:
{כד}ש י”ל דאף על פי שעובדי אלילים נותן רבית והעני אינו נותן רבית אפילו הכי עמי קודם:
{כה}ת ולפיכך כתיב אחריו עד בא השמש וכו’ אבל במשכנו בשעת הלואתו אינו חייב להחזיר: א(נח”י) מפני שכתוב במה ישכב וגו’ מובן שבכסות לילה מדבר והא דכתיב עד בא השמש תשיבנו יהיה פירושו קודם ביאת השמש כמו עד בואי אליך או עד בא השמש יהיה בידך ואחר כך תשיבנו ל”פ בכסות יום וכו’ לפי שבכסות לילה נתבאר בפרשת תצא ושכב בשלמתו והא דמסיים במה ישכב לרבות גם כסות לילה (ב”מ קיד) ואם תאמר מאי נפקא מינה שממשכנין אותו כיון שצריך לחזור לו משכונו כבר תירץ בגמרא דמהני ליה שאין שביעית משמטתו ושלא יעשו מטלטלין אצל בניו דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבעל חוב:
{כז}ב(נח”י) סנהדרין ס”ו ר”י סבר אלהים חול ואזהרה לדיין ור”מ סבר אלהים קודש ואזהרה לברכת השם ובין למען דאמר חול ובין למאן דאמר קודש גמרינן תרווייהו מדלא כתיב לא תקל ופירש”י תקלל שתי קללות במשמע ואלהים שתי לשונות יש בו הלכך דרשינן תקלל אתרווייהו ע”ש:
{כח}ג לא שכל אדם לא יאחר לכ”פ כשתתמלא וכו’ ר”ל כשיהיה לך: ד דאין לומר לא תאחר מליתן הבכורים דאין זמן מפורש בתורה אלא צריך לומר לא תאחר אותם למצוה שאחרי’: ה פירוש לא שתתן עצמו לי שהרי בפרשת קרח כתיב אך פדה תפדה את בכור האדם וגו’: ו(נח”י) טעות הוא וצריך לומר לצאנך חדא דהא הרב מסיים בהמה דקה ועוד כו’ עיין שם:
{כט}ז אבל המקדיש יכול להקדישו אפילו אינו רק בן יום אחד והאזהרה היא לאו הבא מכלל עשה דוהיה שבעת ימים וגו’: ח כלומר כיון דאיכא גזירה שוהדשמיני אם כן משמע דביום השמיני תתנו לי הוא רשות ולא חובה וק”ל:
{ל}ט מפני שאחריו כתיב ובשר בשדה טריפה והוסיף מלת אם כדי שלא תפרש ואנשי קודש וכן תהיון לי לשון ציווי. ומפני שיש כמה דברים בין אם תעשו בין אם לא תעשו לא ארחיק אתכם מלהיות שלי לכך הוצרך לומר ואם לאו כו’ שאם לא תהיו פרושים משקוצי נבילות לא תהיו לי והוא עיקר המאמר שאין כוונתו רק על הלאו: י שהרי במקום אחר כתיב נבלה וטריפה בהדדי להקישן מה נבילה לא שנא בבית ולא שנא בשדה אף טריפה כן:


משפטים פרק-כג

{א}כ ר”ל שהיה לו כבר עד אחד שהוא עד שקר קמזהיר לעד זה שאל תשתתף עם אותו עד שקר שהוא רשע:
{ב}ל ר”ל אל תאמר מה בכך אם אדון את הדין לאמתו כיון שהם רבים ואני יחיד ולא ישמעו לי אלא עשה את שלך וקולר וכו’:
{ג}מ הוצרך הרב לפרש שההידור של דל על הטית הדין לזכותו מפני שאין דרך הדיין להדר אלא לעשיר כמו שנאמר לא תשא פני גדול אלא הכבוד הוא שמזכה אותו בדין ועל ידי הדין הוא מתכבד שאם לא כן יצטרך לפרוע לו ואין לו והוא מזולזל:
{ח}נ ר”ל דין תורה כדכתיב משפטי ה’ אמת וגו’:
{ט}ס יש מפרשים כמו שאור דהיינו היצה”ר כלומר שיצה”ר שלו קשה ורע ונוח לפתות. ויש מפרשים כיון שסר מן הדרך שוב אינו חוזר על ידי פיתוי דברים:
{יא}ע פי’ משום שהשמטה והנטישה בכל מקום השמטת ונטישת דבר מדבר: פ במועד קטן פירש”י שחורשין תחת האילנות כדי שיצמח ובב”מ פירש”י שמכסין בקש ובזבל שרשין של אילנות בימות החורף שלא יתקלקל מחמת הקור: צ דאם לא כן למה נאמר ויתרם וגו’ הא לא שייך לומר להתיר אכילתו לחיה בשביעית דהא החיה לא ברשותו היא: ק פירוש האי כן תעשה ארישא דקרא קאי כלומר כמו שעשית בשדה הלבן כן תעשה לכרמך וגו’:
{יב}ר דאם לא כן למה נסמכה לשביעית אף שנאמרה לדברים שנתחדשו בה דהעבד הערל והגר תושב שיהיו שובתים ביום שבת אפילו הכי יש ללמוד זה נמי מדכתבה פה: ש דאם לא כן למה נאמר הא כבר נאמר בדברות אי משום שלא תאמר הואיל וכו’ היה די לומר וביום השביעי תשבות: ת דלעיל בעשרת הדברות דבר בעבד כנעני שהוא נימול וכאן בעבד כנעני שהוא ערל והוא עדיין בתוך י”ב חדש משקנאו אבל יתר מכן ואינו רוצה לימול אינו רשאי לקיימו ערל: א דאי גר צדק הא כבר כתיב וגרך אשר בשעריך אי נמי דאי גר צדק הא ישראל גמור הוא:
{יג}ב לכך אמרינן בכל מקום דעשה דוחה לא תעשה לפי שכל עשה יש בו גם כן לא תעשה ואם כן הוה ליה תרתי עשה ולא תעשה משום הכי דוחה את לא תעשה גרידא: ג דאם לא כן למה לי קרא וכי תעלה על דעתך שיזכיר שם ע”א שהוא מכחיש בה ומוזהר עליו לאבדו:
{טו}ד וא”ל בכספים מדכתיב פני ואין מקבלין פני אדון אלא בקרבן ובמכילתא דריש נאמר שמחה באדם וגו’ ונאמר שמחה בשמים מה של אדם דבר הראוי לבא בידי אדם אף של שמים דבר הראוי לבא בידי שמים והיינו עולות כי אינו דין שיהא שלחנך מלא ושלחן קונך ריקם. הרא”ם:
{טז}ה כגון שמפרש רש”י והולך שנאמר וביום הבכורים וגו’ בשבועותיכם וגו’ וכאן נמי כתיב וחג הקציר בכורי מעשיך מה בכורים דהתם חג השבועות אף בכורים דהכא הוא נמי חג השבועות: ו ומנחת העומר הקרבה בט”ז בניסן היתה של שעורים ואף מנחת קנאות הבאה מן השעורים אינה נקרבה מן החדש קודם הקרבת שתי הלחם הבאים מן החטים:
{יז}ז דאם לא כן הא כבר אמור (נח”י) ונראה לי דהכי פירושו הואיל והרגלים תלויין במלאכת התבואה חג האביב חג הקציר וחג האסיף ובשביעית אסורים קצירה ואסיפה סלקא דעתך אמינא דהרגלים גם כן לא ינהגו קא משמע לן: ח אמר הזכרים להורות שזכורך במלאפו”ם הוא כמו זכר בקמ”ץ ואמר שבך להורות שהכנוי של זכורך הוא במקום בך ולא במום שלך כי אין הזכרים קנוים לך כמו ביתך ושדך רק פירוש הזכרים שבך כלומר הנמצאים בך ובעמך:
{יח}ט אמר את הפסח במקום דם זבחי להורות שאין זבחי האמור כאן אלא הפסח בלבד לאפוקי חגיגה ואמר בי”ד בניסן להורות שאין זה הלאו אלא בי”ד בניסן בלבד ולא בשאר ימות השנה ואמר עד שתבער החמץ במקום על חמץ מפני שעל חמץ משמע על החמץ ממש לכן אמר עד שתבער החמץ: י פירוש כשנזרק דמו ביום באם היו החלבים על גבי הרצפה דהיינו חוץ למזבח עד אחר שעלה ע”ה נפסלו בלינה [מגילה דף כ]כ פירוש היא העולה כל הלילה לאו למעוטי להקטרה מן הבקר ואילך אלא לומר שאם העלו על המזבח אפילו רגע אחד קודם אור הבקר כשר להקרבה אפילו אחר אור הבוקר. ואין להקשות אם כן תרי קראי למה לי יש לומר דעיקר קרא דעל מוקדה וגו’ בא ללמד שמצוה להעלותן על המזבח מעת שקיעת החמה ויניחן שם כל הלילה כדי שיתעכלו יפה ואגב נלמד גם כן שאם היו על המערכה כשרים להקטרה אפי’ אחר אור הבוקר וכדמשמע הקרא דלא ילין ובזה יתורצו קושיות של הרא”ם:
{יט}ל ובקצת נוסחאות אינו רק כתיב בכורי אדמתך אדם נכנס וכו’ וכ”כ הרא”ם והג”א דאין השביעית חייב בבכורים דאין יכול לומר ועתה הנה הבאתי וגו’ אשר נתת לי דהא לו לא נתן אלא הוא הפקר לכל: מ דאם לא כן היאך הוא יודע איזהו ראשית או לא: נ כדילפינן מגזירה שוה דארץ ארץ והוצרך לפרש זה משום דאל תקשה אם כן היה צריך כל הימים לחפש ביערים ובשדות אחר כל המינים איזה פרי נתבשל בתחלה כדי להביא אותה בכורים: ס כדי שלא יקשה לך דלמא מה שכתוב גדי העזים בנין אב הוא ללמדך בכל מקום שנאמר גדי היינו גדי עזים לכ”פ שאתה מוצא בכמה מקומות והוו להו ג’ כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין לכ”ע:
{כ}ע ואע”פ שמשה רבינו ע”ה ביטל אותה גזירה שנאמר פני ילכו וגו’ מכל מקום בימי יהושע חזר שנאמר אני שר צבא ה’ עתה באתי עיין בהרמב”ן: פ דאם לא כן אשר הכינותי לך מיבעי ליה אבל הכינותי סתם משמע לעצמו:
{כב}צ ולא תפרש כמו וצרת הכסף:
{כד}ק ולא לעובדיהם כמ”ש כמעשיהם שבצדו:
{כו}ר כלומר כל המקרא מוסב על המאמר ועבדתם את ה’ אלהיכם כאלו אמר עבדו את ה’ ובזה יברך נחמך ומימיך וגו’ ולא תהי’ משכלה וגו’ דאם לא כן לא יתכן שלא יפרש הכתוב התנאי אם תעשו רצוני לא תהיה משכלה אע”פ שמוסב אדלעיל:
{כח}ש כדי שלא תקשה מה שפירש והיתה מכה אותם וכו’ והם מתים והא יהושע עשה מלחמה עמהם שבע שנים ועל זה פירש והצרעה לא עברה וכו’:
{כט}ת וא”ת ולמה לא פירש”י הכא כמו שפירש לקמן בפרשת עקב פן תרבה עליך וגו’ והלא אם עושים רצונו אין מתייראין מן החיה וכו’ אלא גלוי היה לפניו שעתידין לחטוא ונראה לי דהתם כתיב לא תוכל כלותם מהר וגו’ וקשה לרש”י למה לא תוכל והלא אין מתיראין וכו’, ומתרץ מפני החטא, אבל הכא לא כתיב לא תוכל ועוד י”ל דהכא כתיב הנה אנכי שולח מלאך וגו’ ופירש”י כאן נתבשרו שעתידין לחטוא וכו’ ומשום הכי אין צריך רש”י לפרש עוד:
{לא}א שהוא לשון עתיד ולשון רבים:
{לג}ב דק”ל הרי כי אינו משמש אלא בד’ לשונות אי דלמא אלא דהא אבל לא משמש בלשון אשר ומתרץ דכי זה משמש בלשון אי דהיינו אם דמצינו בכמה מקומות דאם משמש בלשון אשר כמו ואם תקריב וגו’:


משפטים פרק-כד

{א}ג מדכתיב אחריו ויספר לעם ופרש”י בו ביום את כל דברי ה’ זו מצות פרישה ומצות פרישה בד’ בסיון היה כדפירש”י בפרשת יתרו:
{ג}ד מדכתיב אחריו וישכם בבוקר ויבן מזבח תחת ההר וגו’ ועל כרחך זה היה ביום ה’ כדפרש”י בפרשת יתרו וזה הדבור שדבר לעם היה יום א’ לפניו דהוא יום ד’ וכדפרש”י בסמוך. והקשה הרא”ם תימה דבפרק ר”ע [דף פז] אמרו בהדיא דלכולי עלמא מצות הגבלה בתלתא בירחא אמר להו ובד’ בירחא עביד פרישה ומדברי הרב משמע דתרווייהו בד’ בירחא הוי וצ”ע. (ג”א) ולא עיין דודאי האמירה היתה בג’ בחדש אבל הפרישה עצמה היתה בד’ בחדש והביא ראיה על זה ע”ש:
{ד}ה כתב זה להודיענו שעליית משה להר עם נדב ואביהוא וזקנים לקבלת התורה היה ביום שאחריו שהוא ששה בסיון ולא כרבי יוסי דאמר ז’ בו:
{ה}ו[נח”י] לפי שהעבודה היתה בבכורות עד שהוקם המשכן ואף ע”פ שהלוים נבחרו בחטא העגל ודלא כהרא”ם ע”ש:
{ו}ז דאם לא כן ה”ל למכתב בתחלה שחלקו ואחר כך שלקח חציו:
{ז}ח לכך נכתב בה”א הידיעה שהיא הנזכר לעיל בויכתוב משה:
{ח}ט לשון וזרקתי עליכם מים טהורים ולא מלשון ויזרוק אותו משה השמימה שהוא לשון זריקה ממש: י ולא על העם ממש דכתיב זרק על המזבח:
{י}כ ר”ל נסתכלו בלב כדפרש”י בסמוך אבל לא ראייה ממש שהרי כתיב כי לא יראני האדם וחי ונתחייבו מיתה על שנכנסו לפנים ממחיצתן:
{יב}ל מדכתיב אשר כתבתי להורותם לא יתכן לפרשו על ספר התורה דהא בתיבת הספר לא היתה ע”י הקב”ה אלא ע”י משה דכתיב ויהי ככלות משה לכתוב את דברי התורה הזאת על ספר עד תומם אלא על כרחך אעשרת הדברות קאי:
{יד}מ דאם לא כן היאך היו הזקנים כאן הרי לא יצאו מן המחנה אלא משה ויהושע כדכתיב ויקם משה ויהושע משרתו וגו’: נ תיקן בזה כמה ענינים תיקן שהישיבה הזאת אינה כמשמעה אלא מלשון עיכוב גם מלת בזה מורה על מקום לא על דבר הרמוז ולא שישבו לבדם רק עם שאר העם שהרי לא יצאו הזקנים מן המחנה ולהודיע שאין העכבה הזאת כי אם לשפוט את העם כי בזולת המתנה הזאת שנתן לזקנים יהיו כל ישראל משותפים בה: ס דק”ל והא שנים שדנו אין דיניהם דין ולמ”ד שדיניהם דין מכל מקום נקראו ב”ד חצוף לכן פרש”י חור בנה של מרים היה כלומר על כרחך לאו שניהם ביחד היו יושבים ודנים דהא קרובים היו שהיו ראשון בשני ולדברי הכל פסולים הם אלא ודאי כל אחד היה דן בפני עצמו כיחיד מומחה שהוא דן יחידי: ע לא שמלת מי לשון שאלה וגם לא בעל דברים בעל לשון וצריך להוסיף בפסוק מלת שהוא הנרמז במלת שיש כאלו אמר מי שהוא בעל דברים:
{טז}פ ולא למשה מפני שאחריו מיד כתיב ויקרא אל משה לומר עשרת הדברות ולא יתכן לומר שהיה משה מכוסה כל הו’ ימים שהרי משה היה עולה ויורד בכל יום כמ”ש בפרשת יתרו אבל למ”ד ויקרא אל משה לאחר עשרת הדברות היה בתחלת מ’ יום יהיה פירוש ויכסהו למשה משום שכל הנכנס למחנה וכו’: צ אף ע”פ שעלה אלי ההרה לאחר מ”ת הוה אליבא דכולי עלמא כדכתב רש”י לעיל חזר אחר זה וכתב על הסדר וכתב תחלה הסיפור של עשרת הדברות ואחר כך הסיפור של הלוחות ויהי משה בהר וגו’: ק ואף ע”פ שכהן גדול טעון פרישה שבעה ימים קודם יום הכפורים היינו מפני חשש טומאת ביתו. (גמרא יומא דף ד’)

קרדיט: סדר שפתי חכמים על פרשת משפטים שייך ל”תורת אמת”.

פוסטים נוספים באתר

שניים מקרא ואחד תרגום על התורה | פרשת יהדות
שניים מקרא ואחד תרגום – משפטים

{א} וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶֽם:  מ  וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶֽם:  ת  וְאִלֵין דִינַיָא דִי תַסְדַר קֳדָמֵיהוֹן: {ב} כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי שֵׁשׁ שָׁנִים יַֽעֲבֹד וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַֽחָפְשִׁי חִנָּֽם:  מ  כִּי תִקְנֶה

קרא עוד »
תרגום יונתן על התורה | פרשת יהדות
תרגום יונתן על פרשת משפטים

{א} ואלה וְאִלֵּין הִינוּן סִדְרֵי דִינַיָא דִי תְסַדֵּר קֳדָמֵיהוֹן: {ב} אֲרוּם תִּיזְבוּן בִּגְנֵיבוּתֵיהּ לְעַבְדָא בַּר יִשְרָאֵל שִׁית שְׁנִין יִפְלַח וּבְמַעֲלֵי שְׁבִיעָתָא יִפּוֹק לְבַר חוֹרִין מַגָּן: {ג} אִין בִּלְחוֹדוֹי יֵיעוֹל בִּלְחוֹדוֹי

קרא עוד »
אהבתם? שתפו ברשת!
שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב telegram
תכנים חדשים שעלו לאתר
האם מותר להרוג ג’וק בשבת?

להלכה: אסור להרוג ג’וק בשבת, וכן אסור להרוג יתושים וכדומה, על אף שהם עוקצים אותו ומפריעים לא באכילתו, משום נטילת נשמה שהדבר אסור מהתורה.אבל לרסס

האם מותר לבלוע כדורים בשבת?

להלכה: יש חילוק בין סוגי הכדורים:כדורים כגון אקמול, דקסמול וכדומה שהם למטרת כאב ראש/בטן/צינון וכיוצ”ב לדעת רוב הפוסקים אסורים בשבת.אך אם נפל למשכב, או שסובל

האם אישה כשרה לכתוב מגילה?

נשאלתי מהאברך רבי עמנואל דויב שליט”א שביקש לכתוב מגילה לעצמו ולהרגיש סיפוק שאדם שמח ממעשה ידיו ואשת חבר חשקה גם היא בכתיבה כנאמר במגילה וגם

אמירת במה מדליקין בבית האבל

מנהג ישראל מקדמא דנא לומר פרק  משנת במה מדליקין בזמן קבלת שבת והביאו מרן (בסימן ר”ע) ומרן הביא באיזה זמן אין לומר אך לא הביא

מעוניינים לפרסם כתבה? השאירו פרטים!
Translate »
שינוי גודל גופנים
ניגודיות