רמב"ן על התורה | פרשת יהדות

רמב”ן על פרשת ראה

{כט}ונתתה את הברכה על הר גרזים. כתרגומו ית מברכיא את המברכים על הר גרזים כלפי הר גריזים לשון רש”י ואיננו נכון כפי פשוטו כי עדין לא צוה במברכים אלא פירושו כי אני נותן לפניכם דרך ברכה ודרך קללה וטעם “לפניכם” שתבררו לכם מהן מה שתרצו ואודיע שתהיה לכם הברכה כאשר תעשו המצות והקללה אם לא תקיימו אותן וזה כאשר אמר עוד (להלן ל טו) ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע וגו’ ואחר כן אמר בכאן שיתנו הברכה הזאת אשר הוא אומר להם על הר גריזים והקללה על הר עיבל והנה היא נתונה בפה וכן ונתן אותם על ראש השעיר (ויקרא טז כא) כדברי ר”א והנה אמר בכאן בדרך האזהרה שיתנו את הברכה על הר גריזים לברך את העם אם ישמעו אל מצות ה’ והקללה על הר עיבל לאמר ארור אשר לא ישמע אל המצות ויסור מן הדרך אשר צוה ה’ והיה אפשר שיתנו כל השבטים הברכה וכולם הקללה או שיאמרו הלוים הכל או איש אחד משמיע לכולם ואחרי כן שב לבאר שם (להלן כז יב-יד) ואלה יעמדו לברך את העם על הר גריזים ואלה יעמדו על הקללה ואמר וענו הלוים ופירש כל הענין כי בכאן מפני אזהרתו אשר אמר ראה אנכי נותן וגו’ הזכיר מקצת המצוה וחזר לבאר אותה במקומה ויתכן שהיה הר גריזים לדרום שהוא הימין והר עיבל מצפון שנאמר (ירמיהו א יד) מצפון תפתח הרעה
{לב}ושמרתם לעשות את כל החוקים ואת המשפטים. גם בכאן יזהיר על החוקים ועל המשפטים קודם שאר המצות ויזכיר תחלה המשפט בע”ז ומשמשיה כאשר פירשתי בסדר ואתחנן (לעיל ד ג) ואחרי כן יזכיר משפטים רבים בנביא השקר ומסית ועיר הנדחת ויזכיר בחוקים תחלה הקרבנות במקדש ואח”כ איסור אכילת כל תועבה ושאר המצות


ראה פרק-יב

{ד}לא תעשון כן לה’ אלהיכם. להקטיר לשמים בכל מקום כי אם במקום אשר יבחר דבר אחר ונתצתם את מזבחותם ואבדתם את שמם לא תעשון כן אזהרה למוחק את השם ולנותץ אבן אחת מן המזבח או מן העזרה אמר רבי ישמעאל וכי תעלה על דעתך שישראל נותצין המזבחות אלא שלא יעשו כמעשיהם ויגרמו עונותיכם למקדש אבותיכם ליחרב לשון רש”י ודברי רבי ישמעאל סמך של אגדה הם אבל הכתוב כדעת רבותינו אזהרה למוחק את השם ומפורש במסכת מכות (כב) והא איכא מוחק את השם דלקי ואזהרתיה מהכא לא תעשון כן לה’ אלהיכם ולשון ספרי (ראה ז) מנין לנותץ אבן אחת וכו’ רבי ישמעאל אומר מנין למוחק אות אחת מן השם שעובר בלא תעשה שנאמר ואבדתם את שמם לא תעשון כן רבן גמליאל ברבי אומר וכי תעלה על דעתך וכו’ ודברי רבי ישמעאל אינם במחלוקת אבל הם ביאור כי מוחק את השם כנותץ אבן מן המזבח ואם כן יהיה פירוש הכתוב ונתצתם את מזבחותם ואבדתם את שמם מן המקום ההוא ולא תעשון כן לה’ אלהיכם לנתוץ את מזבחו ולאבד את שמו אבל תנו כבוד לשמו ולמזבחו ואל המקום אשר יבחר בו לשום שם מזבח לשמו תדרשו ותביאו עולותיכם לפניו
{ה}וטעם לשכנו תדרשו. שתלכו לו מארץ מרחקים ותשאלו אנה דרך בית השם ותאמרו איש אל רעהו לכו ונעלה אל הר ה’ אל בית אלהי יעקב (ישעיהו ב ג) כלשון ציון ישאלו דרך הנה פניהם (ירמיהו נ ה) ובספרי (ראה ח) תדרשו דרוש על פי הנביא יכול תמתין עד שיאמר לך נביא ת”ל לשכנו תדרשו ובאת שמה דרוש ומצא ואח”כ יאמר לך נביא וכן אתה מוצא בדוד וכו’ ועל דרך האמת לשכנו תדרשו לכבודו תדרשו ובאת שמה לראות את פני האדון ה’ אלהי ישראל וממנו אמרו חכמים “שכינה”
{ו}מעשרתיכם. מעשר בהמה ומעשר שני לאכול לפנים מן המחיצה ואת תרומת ידכם אלו הבכורים שנאמר בהם (להלן כו ד) ולקח הכהן הטנא מידך לשון רש”י מדברי רבותינו (ספרי יב) ועל דרך הפשט יזכיר הכתוב העולות והזבחים שחייב לאוכלן שם במחיצה לפני ה’ והזכיר גם כן שיביא שם המעשר והתרומה שיתן אותם לכהנים וללוים משרתי המקדש וישמחו גם הם עמכם ועם בתיכם כענין שנאמר (מלאכי ג י) הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי ובחנוני נא בזאת אמר השם צבאות אם לא אפתח לכם את ארובות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די וכן יסדו בבית שני בתרומה ובתרומת המעשר שיביאום למקדש שנאמר (נחמיה י לח) ואת ראשית עריסותינו ותרומותינו ופרי כל עץ תירוש ויצהר נביא לכהנים אל לשכות בית אלהינו ונאמר (שם פסוק לט) לבית אלהינו אל הלשכות לבית האוצר וטעם “תרומת ידכם” מפני שהתרומה לא נתנה בה התורה שיעור אבל היא כאשר תרים ידו וכן מה שאמר (פסוק יז) לא תוכל לאכול בשעריך יזהיר על הישראלי שלא יאכל בשעריו המעשר והבכורות והנדרים והתרומה וחזר והפריש ביניהם (בפסוק יח) כי אם לפני ה’ אלהיך תאכלנו אתה ובנך ובתך הנאכל לכם והלוי אשר בשעריך יאכל שם בשעריך הראוי אליו כמו שנאמר בהם (במדבר יח לא) ואכלתם אותו בכל מקום ויקצר הכתוב בדברים המפורשים במקום אחר ואני סובר בפשוטו של מקרא זה כי “תרומת ידכם” מה שירים אדם לה’ מכספו ומזהבו לעשות אותו קרבן עולה או זבח והזכיר בקרבן שלשת מינין הנדרים אשר הם הרי עלי קרבן שור או כשב או עז והנדבה אשר יאמר בשור ושה הרי זה עולה ואביא אותה למקדש והתרומה אשר ירים מכל אשר לו כסף או זהב או שהביא בהמתו חולין לעזרה ויאמר לכהנים הרי זו מידי לשם והוא מלשון כל מרים תרומת כסף ונחשת הביאו את תרומת ה’ (שמות לה כד) וכן כל תרומת הקדשים אשר ירימו בני ישראל לה’ (במדבר יח יט) קרבנות הם וכך אמר בשקלים (שמות ל יג) מחצית השקל בשקל הקדש וגו’ תרומה לה’ והם לקרבנות (מגילה כט) כי כל מה שירים אדם לה’ מכל אשר לו בין לקרבנות בין לבדק הבית כענין ויקחו לי תרומה (שם כה ב) בין לכהנים משרתי ה’ הכל יקרא תרומה כענין שכתוב במכס (במדבר לא כט) ונתת לאלעזר הכהן תרומת ה’ והיו חולין גמורין בידו וכן ואשקלה להם את הכסף ואת הזהב ואת הכלים תרומת בית אלהינו ההרימו המלך ויועציו (עזרא ח כה) ולא אמר הכתוב “תרומותיכם” שלא נטעה בתרומת הכהנים אבל אמר “תרומת ידכם” מה שתרימו ברצונכם מן הבא בידכם והנה כל הנזכרים בכאן חייבים במחיצה כי פירוש מעשרותיכם מעשר בהמה ומעשר שני הנאכלים לפני השם כי מעשר ראשון מעשר הלוים ומעשר עני להם הוא
{ח}לא תעשון ככל אשר אנחנו עשים פה היום. אמר רבי אברהם בדרך הפשט כי פירשו בו בעבור שהיו נוסעין ממסע אל מסע ויקריב עולה במסע שירצה ויש מי שיתן בכור צאנו ויש מי שלא יתן כי המצוה תלויה בארץ ואין זאת דעתי רק טעמו שלא היו כולם יראי השם ובעבור שאמר “אנחנו” כי מצות רבות בעולות תלויות בארץ זה לשונו ואינו נכון שאין מדרך הפרשה שידבר בתוכחות ויאמר להם עתה שאינם עושים מצות השם ואיש כל הישר בעיניו יעשה ואיך יאמר משה רבינו אנחנו עושים בעבירות חלילה אבל היה ראוי שיאמר לא תעשו ככל אשר עשיתם עד היום איש כל הישר בעיניו ומה טעם לכלול עם העבירות המצות התלויות בארץ אבל פירוש הכתוב כי ישראל נצטוו במדבר לזבוח כל בקרם וצאנם שלמים לפני המשכן (ויקרא יז ג-ו) אבל באיזה מקום שיהיה המשכן יעשה אותם ואם לא ירצה לאכול שור ושה לא יתחייב להביא קרבן כלל וגם כן אינו חייב להביא בכורות ולא מעשר בהמה ומעשר שני והנה לא יביא בחיוב למשכן כלל ואפילו ברגלים לא נתחייב לבא שם וכן אחרי זריקת הדם והקטר החלב בשלמים יאכל אותם במדבר בכל מקום שירצה כי לא נתן בהם הכתוב מחיצה אבל אוכלים אותם במחנה וחוץ למחנה והנה אין להם בכל ענין הקרבנות חובה רק איש כל הישר בעיניו יעשה על כן צוה בכאן כי אחרי המנוחה והנחלה לא יעשו כן אבל יבואו בחובה למקום ידוע ומיוחד נבחר מהשם ויביאו שם הזבחים והמעשרות והבכורות ויאכלום שם במחיצה לפני השם ומה שאמרו רבותינו (ספרי טז) בדבר הנידר והנדב שקרב בבמה ושאין נידר ונדב שאינו קרב בבמה מדרש מיתור המקרא כמו שהוא מפורש בפרק בתרא דזבחים (קיז)
{כ}כי ירחיב ה’ אלהיך את גבלך. אין טעם הרחבה זאת כאותה שיאמר (להלן יט ח ט) ואם ירחיב ה’ אלהיך את גבולך וגו’ ויספת לך עוד שלש ערים על השלש האלה שאם כן לא היה בשר תאוה מותר בבואם לארץ אבל שם (להלן יט א) נאמר כי יכרית ה’ אלהיך את הגוים אשר ה’ אלהיך נותן לך את ארצם והם שבעה הגוים שיזכיר בכל מקום ואז נבדיל שלש ערים וכן עשה יהושע (יהושע כ) ואח”כ אמר כי ירחיב ה’ אלהיך את גבולך כאשר נשבע לאבותיך וזה ירמוז לעשרה עממין שנתנו לאברהם אבל כאן אמר “כאשר דבר לך” והם הגוים האלה אשר ה’ אלהיך נותן לך את ארצם כי מיד לאחר שכבשו וחלקו הותר להם בשר תאוה ואין טעם “כי ירחק ממך המקום” שיהיה מותר בהרחקת המקום בלבד שאם כן יהיו אסורים יושבי ירושלים בבשר תאוה אבל עם כל ישראל ידבר ויאמר להם כי כאשר ירחיב השם את גבולכם ולא תהיו כולכם יושבים סביב למשכן כאשר אתם היום במדבר יהיה לכם בשר החולין מותר כי א”א שתלכו כולכם ממקום רחוק אל המקום אשר יבחר ה’ ותזבחו זבחים שלמים כל מה שתאכלו
{כא}וטעם וזבחת וגו’ כאשר צויתיך. על דעת רבותינו (חולין כח) כאשר צויתיך על פה מהלכה למשה מסיני מלמד שנצטוה משה על הושט ועל הקנה ועל רוב אחד בעוף ועל רוב שנים בבהמה ודע כי שחיטה בלשון הקדש הוא הכרת סימני הצואר ואל תחוש בעבור שאמר וישחטם במדבר (במדבר יד טז) כי היא מליצה שזבח אותם כצאן והנה צוה בקרבנות “ושחט” “ושחטו” שהוא בסימני הצואר והנה מתחלה צוה שיהיה כל מה שהם אוכלים שלמים והם שחוטים כמשפט הקרבנות ועתה כשבא להתיר בשר החולין אמר וזבחת מבקרך ומצאנך כאשר צויתיך בהיותם קרבנות ותאכל אותם חולין בכל תאות נפשך לומר שיתירם חולין בכל מקום ובלבד שיהיו זבוחין כאשר צוה מתחלה בהיותם כולם קרבנות וזהו פשוטו של מקרא זה על הנכון ושמא רבותינו נתכונו בזה כשאמרו בספרי (ראה לט) כאשר צויתיך מה קדשים בשחיטה אף חולין בשחיטה והנה מצות השחיטה מפורשת בכאן ומבוארת מדברי רבותינו בקבלה
{כב}אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל כן תאכלנו. הוא כמו שיפרש הטמא והטהור יחדו כי מפני שצוה במדבר שלא יאכלו בקר וצאן רק בזבחי שלמים ומוזהר בהם כי הנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר לה’ וטומאתו עליו ונכרתה אמר בכאן שיאכל בכל אות נפשו בחולין ושיאכלנו עם הטמא בקערה אחת כאשר הם אוכלין במדבר הצבי והאיל שאינו קרב על המזבח ואין הטעם ב”כצבי וכאיל” שיאכל חלב החולין כאשר יאכל חלב הצבי והאיל כי לא יזכיר רק האיכות כענין שאתם אוכלין הצבי והאיל תאכלו הבשר אשר תזבחו בכל מקום ולא אמר כל אשר יאכל בצבי ובאיל יאכל בו ולכך יפרש בכל מקום (להלן טו כב) הטמא והטהור יחדו (יאכלנו) כצבי וכאיל ולא אמר בשום מקום “יאכלנו כצבי וכאיל” בלבד כדי שלא יהא גם החלב בכלל וטעם “אך” אזהרה מפני כי מתחלה היה אסור לאכול רק השלמים השחוטין במשכן ועתה כשהתיר לשחוט ולאכול בשעריך ובכל אות נפשך יהיה במשמע שיאכל אפילו חולין וגם קדשים כאשר בראשונה שיקריבם שם בבמה ועל כן אמר והזהיר אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל כן תאכלנו שלא תקריב ממנו לא חלב ולא דם ולא תנהג בהם דרך קדשים ולא תזהיר מהם הטמאים כלל והוצרך להזכיר (בפסוק טז) רק הדם לא תאכלו מפני טעמים רבים כי מתחלה אמר באיסור הדם (ויקרא יז יא) ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר על נפשותיכם והיה במשמע הזה שהדם שאינו מכפר בבהמה לא יאסר על כן הוצרך לאוסרו בביאור אבל בחלב לא הזכיר כן באיסורו ואין כל הקרב מן האימורין אסור ולא כל שאינו קרב מותר כאשר כתבתי במקומו (שם ג ט) ועוד כי כיון שצוה בכאן שנשחוט והזהיר שנאכל באיכות הצבי והאיל היה במשמע שנכסה הדם כאשר צונו בצבי והאיל (שם יז יג) ועל כל פנים הוצרך להתיר שנשפוך הדם כמים בלא כסוי וזה טעם “על הארץ” לא “בארץ” שיכסנו בעפר וכיון שהוצרך להזכיר היתר הדם הקדים לבאר איסורו ועוד נתירא הכתוב שלא ידונו בדם בעבור כי במדבר בעת שהיו כל בקרם וצאנם שלמים היה הבשר אסור עד שיזרוק הדם על המזבח כי כן הדין בקרבנות והנה הדם בהם מעכב אכילת הבשר וצוה מן הצבי והאיל בעבור שאינם קרבים שנכסה את דמם בעפר וכן מן העוף בעבור שאין העוף קרב לשלמים וא”כ היה מחוייב בבקר ובצאן של בשר תאוה שנכסה אותו או שנאכלנו עם הבשר בנחירה ולא יראה על פני השדה כי ראוי היה שיהא מותר לאכלו בפני עצמו ממה שישפכנו על הארץ שלא יזבחו את זבחיהם לשעירים אשר הם זונים אחריהם על כן אמר שיזבח הבקר והצאן ולא יאכל הדם עם הבשר בנחירה או באבר מן החי וישפוך הדם על הארץ ולא יחוש לו אבל לא יאכלנו לא בפני עצמו ולא עם הבשר ומן הטעם הזה הוצרך להזכיר כן פעם אחרת בבכור בעל מום (להלן טו כג) מפני שהיה הדם מתחילה למזבח והוצרך עתה לומר כשהוא בעל מום שלא ינהגו קדושה בדמו וגם לא היתר אבל ישפכנו כמים ולא יאכלנו והנראה בעיני בטעם הענין הזה כי מתחלה בהיותם במדבר ילל ישימון ושעירים ירקדו שם והיו כולם יוצאי מצרים הרגילים בהם אסר להראות הדם על פני השדה ולזבוח כלל רק לפני משכן ה’ להרחיק אותם מן החטא ההוא אבל בבואם לארץ והוצרך להתיר בשר תאוה מפני ריחוק המקום לא חשש אם ישפך בביתם דם הבקר והצאן על הארץ אבל בדם החיה ועוף אשר יצוד בשדה וביער והמנהג לשחטם שם ולהביאם שחוטין אל הבית השאיר המצוה כאשר היתה לכסות דמם בעפר שלא יקריבנו לשעירים ומדרש רבותינו (ספרי מב) ב”רק חזק לבלתי אכל הדם” ו”לא תאכלנו למען ייטב לך” (פסוק כה) מדרש יפה ונאות ללשון הכתוב שהיו להוטין אחריו מאד על כן הוצרך לכל האזהרות האלה וכל שכן שהוצרך להזכיר איסורו אע”פ שלא הזכיר איסור החלב ובאמת שדבר רבותינו זה מספיק לטעם רבוי האזהרות שהכתוב מזהיר ממנו אבל הלשון שאמר “רק חזק לבלתי אכל הדם” אינו מתישב לי בכל זה כי מה חוזק ואומץ יש בהזהר מן הדם והראוי שיאמר לחומרו “השמר לך לבלתי אכול הדם” ומצינו לשון חוזק במצות שאמר הקב”ה ליהושע (יהושע א ז) רק חזק ואמץ מאד לשמור לעשות ככל התורה אשר צוך משה עבדי וכן אמר יהושע לישראל (שם כג ו) וחזקתם מאד לשמור ולעשות את כל הכתוב בספר תורת משה וזה במצות כולן ו”לשמור” ירמוז ללא תעשה ו”לעשות” ירמוז למצות עשה אבל במצוה אחת לא נמצא כן ומה צורך לחיזוק בשב ואל תעשה ממצות לא תעשה אחת אבל נראה לי כי הזכיר בה חיזוק מפני הענין אשר ממנו דבקו בדם במצרים כי היו זובחים את זבחיהם לשעירים תמיד כמו שכתוב (ויקרא יז ז) ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים אשר הם זונים אחריהם וכתיב (להלן לב יז) יזבחו לשדים לא אלוה והיתה העבודה ההיא באכילה מן הדם כי היו מקבצים הדם לשדים והם אוכלים עליו וממנו כאלו הם קרואים לשדים לאכול על שולחן השדים ההם ומתחברים עמהם וכבר הוזכר זה בספר מורה הנבוכים (ג מו) ולא שיהיה זה עיקר טעם איסור הדם כי הכתוב מפרש טעמו כי הדם הוא הנפש כאשר בסדר אחרי מות (ויקרא יז יא) אבל מזה היו שטופים בו ורודפין אחריו מאד והנה היו מתנבאים בו ומגידים עתידות ולכך בא הכתוב והזהיר שאם ישמע מאוכלי הדם דבר עתיד ובא האות והמופת אל יפתה לבבו אבל יחזיק בתומתו ובאמונת ה’ ואל יאכל מן הדם בשום ענין ואל יכסה המעשה ההוא מדבריהם לא יירא ומפניהם לא יחת כי הבל המה מעשה תעתועים הזהיר בכאן כענין המוזהר בנביא השקר מפני הטעותיו
{כח}שמר ושמעת את כל הדברים האלה. לא הזכיר בכאן “חקים ומשפטים” או “עדותיו ומצותיו” אבל אמר “את כל הדברים” להכניס בשמירה זו גם הטוב והישר כאשר פירשתי בסדר ואתחנן (לעיל ו יח)
{ל}השמר לך פן תנקש אחריהם אחרי השמדם מפניך. אחר שתראה שאשמידם מפניך יש לתת לב מפני מה נשתמדו אלו מפני מעשים מקולקלים שבידיהם אף אתה לא תעשה כן שלא יבאו אחרים וישמידוך לשון רש”י ואם כן יהיה זה אזהרה והתראה מלעבוד ע”ז וכן כתב איכה יעבדו לפי שלא ענש על ע”ז אלא על זבוח וקטור ונסוך והשתחואה כמו שכתוב (שמות כב יט) בלתי לה’ לבדו דברים הנעשים לגבוה בא ולמדך כאן שאם דרכה של ע”ז לעבדה בדבר אחר כגון פוער לפעור וזורק אבן למרקוליס שהיא עבודתו חייב וחייב על זבוח וקטור ונסוך והשתחואה אפילו שלא כדרכה עכ”ל וזה איננו נכון כי הכתוב אומר לא תעשה כן לה’ אלהיך אם כן אינה אזהרה בעבודה לאלהיהם רק שלא לעבוד השם הנכבד בעבודתם כאשר נתן הטעם כי כל תועבת ה’ אשר שנא עשו לאלהיהם וגו’ אבל פירוש הפרשה כי עד הנה צוה פעמים רבות כי בבואנו אל הארץ נעקור ע”ז ומשמשיה ונאבד את שמם וצוה שנעשה זה מיד כאשר אנחנו יורשים אותם מיד ועתה אמר כי כאשר יכרית ה’ הגוים ההם מפנינו וישתקע שם ע”ז מן הארץ ונשב בארצם לבטח לא נחשב בלבנו הנה הכרית השם מפנינו עובדי אלהים אחרים בעבור שהיו עושים כבוד בעבודה שלמה למעשה ידי אדם עץ ואבן ואין ראוי לתת כבודו לאחר ותהלתו לפסילים כי כן אסר זבוח וקטור ונסוך והשתחואה בלתי להשם לבדו והנהוג במלכים כי המתהדר בכבודם לתת עטרה בראשו או ללבוש לבוש מלכות כהם אחת דתו להמית אם כן אעשה אני לשם הנכבד כאשר היו עושים הגוים לאלהיהם וייטב לפניו לכן הזהיר לא תעשה כן כי הדברים המתועבים לפניו היו עושים לאלהיהם ולא אסרם מפני המעשה שהיה נכבד וראוי לעשותו לפני השם לבדו רק מפני הכונה שהיתה בהם לעבוד אלהות כי גם את בניהם ואת בנותיהם ישרפו באש לאלהיהם שהוא דבר מתועב לפני השם לשפוך דם נקי ואף כי להיות אכזרי על פרי בטן לא ירחמו ועל כן אמר (להלן יג א) את כל הדבר אשר אנכי מצוה אתכם וגו’ להזהיר על מעשה הקרבנות ועבודת המקדש שלא תוסיף עליו ולא תגרע ממנו וזה ענין הפרשה הזאת באמת אבל רבותינו (סנהדרין ס) שלמדו מכאן לעובד ע”ז כדרכה שחייב עליה לעולם אפילו פוער עצמו לפעור מפני שהזכיר הכתוב “איכה יעבדו” ללמד כי תקרא עבודה באיכות ההוא ויהיה בכלל ולא תעבדם (שמות כ ה) אבל אם יזרוק אבן לפעור או אפילו דרך כבוד שיחבק וינשק או שיכבד וירבץ לפניו אינו חייב מיתה ועל דרך הפשט הזהיר בראש הסדר (לעיל פסוק ד) “לא תעשון כן לה’ אלהיכם” לעובדו כאלהי העמים על ההרים הרמים בקרבנותיו ועתה בפרשה הזאת הזהיר “לא תעשה כן לה’ אלהיך” לעבדו במקדשו בעבודות שלהם


ראה פרק-יג

{ב}(דברים יג ב): “כי יקום בקרבך נביא או חלם חלום” – יקראנו הכתוב “נביא” על פי עצמו, שיאמר הוא “השם דיבר עמי בהקיץ ואני נביאו שלוח לכם שתעשו כן”.
וייתכן שירמוז הכתוב למה שהוא אמת, כי בנפשות בקצת האנשים כח נבואיי ידעו בו עתידות, לא ידע האיש מאין יבא בו, אבל יתבודד ותבא בו רוח לאמר “ככה יהיה לעתיד לבא בדבר פלוני”. ויקראו לו הפילוסופים “כהין”, ולא ידעו סיבת הענין, אך הדבר נתאמת לעיני רואים. אולי הנפש, בהתבודדה, תדבק בשכל הנבדל ותתכוין בו. והאיש הזה יקרא “נביא” כי מתנבא הוא, ועל כן יבוא האות והמופת אשר יאמר אליך.
“ונתן אליך אות או מופת” –
ענין אות, סימן על דבר שיהיה אחרי כן בדמיונו, כענין שנאמר (במדבר ב ב): “איש על דגלו באותות”, כי כשיבא הנביא ויאמר “דבר פלוני עתיד להיות” לדמיון שיהיה כך, ייקרא אות, כענין שנאמר (ישעיה ז יד): “לכן יתן אדני הוא לכם אות”, שהאל עימנו, משם בן אשת הנביא. והמלה נגזרת מן (דברים לג ב): “אתה”.
והמופת ייאמר על דבר מחודש שיעשה לפנינו בשנוי טבעו של עולם, כענין שנאמר (דברי הימים ב לב לא): “לדרוש המופת אשר היה בארץ”, (יואל ג ג): “ונתתי מופתים בשמים ובארץ דם ואש”. והיא מלה מקוצרת מן “מופלאת”, כמו (דברי הימים א יב לח): “שרית ישראל”. וישאילהו הלשון לדבר שהוא חוץ מן המנהג, כמו שנאמר (יחזקאל כד כד): “והיה יחזקאל לכם למופת”, ואמר (יחזקאל כד כז): “ותדבר ולא תאלם עוד והיית להם למופת”, כי מעשיו פלא בעיני הרואים, כדרך (איכה א ט): “ותרד פלאים”.
וכן (דניאל ג לב): “אתיא ותמהיא… אתוהי כמה רברבין ותמהוהי כמה תקיפין”, האותות והמופתים, כי הפלא והתימה ענין אחד.
והיו ביציאת מצרים אותות, והם הדברים שיאמר להם מתחלה (שמות ח יט): “למחר יהיה האות הזה”, והיו שם מופתים, שיעשו בחידוש בלי שיקדימו להודיע בו.
וכן (ישעיה לח כב): “מה אות כי אעלה בית ה'”, שיקדים להודיעו, ואמר באות ההוא בעצמו (דברי הימים ב לב לא): “לדרוש המופת אשר היה בארץ”, לדעת החידוש ההוא איך נתחדש אצלם.
וכן המטה אשר נהפך לנחש קראו (שמות ד יז): “אות” כאשר הודיע בו לבני ישראל, וקראו (שמות ד כא): “מופת” כאשר עשאו לפני פרעה לחידוש.
וכן (ישעיה כ ג): “כאשר הלך עבדי ישעיהו ערום ויחף שלש שנים אות ומופת על מצרים ועל כוש”, כי היה בדבר אות מגיד על מה שיאתה, ופלא במנהג שילך הנביא ככה.
אם כן, “ונתן אליך אות או מופת” פירושו, שיאמר “אני הנביא השלוח אליכם שתעבדו עבודה זרה פלונית, וזה לכם האות, כי למחר יבא הארבה החסיל והגזם, או יתן להם מופת, שישליך לפניהם מטה ויהיה לתנין.
ובספרי אמר: “אות הוא מופת ומופת הוא אות, אלא שדברה תורה בשתי לשונות”. אולי כונתם לומר, שאין חלוק בין שניהם ואין הפרש בדינם, ודי היה להזכיר האחד, אלא שרצתה התורה להפליג בענין לומר כל אות ואות שיתן אליך, מכל אותות שבעולם.
והאיש הזה שיקרא עצמו “נביא” ויצוה לעבוד עבודה זרה, על דרך הפשט נביא הע”ז הוא שיאמר “צלם פעור שלחני אליכם שהוא האלהים וצוה שתעבדוהו בכך וכך”, והוא שאמר בו הכתוב עוד (דברים יח כ): “ואשר ידבר בשם אלהים אחרים ומת”, כי כל מתנבא בשם אלהים אחרים לעבוד אותם יתנבא כי הם לו לאלהיו, והזכירו שם עם נביאי השקר.
אבל העולה בזה מדברי רבותינו (סנהדרין צ א), כי זה הנביא הנזכר בכאן מתנבא בשם ה’, יאמר “השם הנכבד שלחני שתעבדו לפעור כי היה השותף עמו במעשה בראשית, או שהוא גדול מכל האלהים לפניו ורוצה שיעבדו אליו”. והם ז”ל הזכירו, כי אפילו יאמר שיעבדו לע”ז אפילו שעה אחת בלבד, כגון שיאמרו “עבדו לפעור היום הזה בלבד ותצליחו בדבר פלוני כי כן הרצון לפני השם הנכבד”, הוא חייב מיתה, וגם זה הוא כפשוטו של מקרא.
והנה, צוה הכתוב, שלא נשמע למתנבא בשם ה’ לעבוד עבודה זרה כלל, ולא נביט באותות ובמופתים שיעשה, והזכיר הטעם, מפני שאנחנו ידענו מיציאת מצרים, שהוא מעשה ממש, לא חיזיון ולא מראה, כי לה’ הארץ, והוא המחדש והחפץ והיכול ואין אלהים מלבדו, וידענו ממעמד הר סיני, כי הוא פנים בפנים ציווה אותנו ללכת בדרך הזה, שלא נעבוד לזולתו כלל, וכבודו לאחר לא ניתן, וזה טעם (דברים יג ו): “אשר צוך ה’ אלהיך”. והנה, “דבר סרה על ה'”, שלא ציווהו ככה מעולם, או סרה דבר על כבודו, שאין ראוי לעבוד לאל אחר.
{ד}(דברים יג ד): “כי מנסה ה’ אלהיכם אתכם”- לאמור כי ענין המופת אשר בא והראהו השם לזה בחלומו או בכיהונו רצון האלהים היה בו לנסותכם באהבתו.
וכבר פירשתי, כי הנסיון יקרא כן מצד המנוסה.
ואמר “לדעת” – שייוודע בפועל מה שהוא בכח וגלוי לפניו.
והנה, מצות כל הפרשה במתנבא לעבוד עבודה זרה, אבל במתנבא בשם ה’ לשנות בדברי התורה, רבותינו דרשו בו (סנהדרין צ א), שאם בא לעקור דבר אחד מן התורה, כגון שיתיר החזיר או אחת מן העריות, כמשפט הזה יעשה לו. אבל אם יתיר זה לקצת הימים להוראת שעה, כגון אליהו בהר הכרמל, אנו חייבים לשמוע אליו ולעשות ככל אשר יצונו.
ונראה, שאם יתנבא בשם ה’ לצוות מצוה שיחדש, כגון שהיה במקרא מגלה (מגילה יד א), שאינו חייב מיתה, אלא שאין לנו לשמוע אליו, דכתיב (ויקרא כז לד): “אלה המצות”, אין נביא רשאי לחדש בהם דבר מעתה. ואולי כיון שלא נאמין לו הנה הוא נביא השקר, ומיתתו בחנק.
{ה}אחרי ה’ אלהיכם תלכו. היא מצוה שנלך אחר עצתו וממנו לבדו נדרוש כל נעלם ונשאל כל עתיד כענין ותלך לדרוש את ה’ (בראשית כה כב) כי יבא אלי העם לדרוש אלהים (שמות יח טו) וכן יעשו ישראל עם הנביאים האין פה נביא לה’ ונדרשה את ה’ מאותו (מלכים ב ג יא) ויגד לנו ה’ אלהיך את הדרך אשר בה נלך ואת הדבר אשר נעשה (ירמיהו מב ג) ובספרי אחרי ה’ אלהיכם זה ענן והוא מה שפירשנו שנשמע לקול אותותיו ונלך אחרי עצתו ואותו תיראו שתאמינו כי הוא אשר בידו נפש כל חי ובידו להמית ולהחיות ופוקד עון ומשלם שכר ואת מצותיו תשמרו תורת משה
“ובקולו תשמעו” – לעשות כל מה שיצוה אותנו מלבד התורה כמו שאמר שמואל (שמואל א יג יג) נסכלת לא שמרת את מצות ה’ והוא מה שפירש עוד (להלן יח טו) נביא מקרבך מאחיך כמוני יקים לך ה’ אלהיך אליו תשמעון ואמר (שם פסוק יט) והיה האיש אשר לא ישמע אנכי אדרש מעמו שהוא חייב מיתה בידי שמים וכמו שבא במצות הנביא הכני ופצעני בדבר ה’ (מ”א כ לה לז) וכן אמרו בספרי (ראה ס) ובקולו תשמעו בקול נביאיו
“ואתו תעבדו ובו תדבקון” – כבר פירשתיו (לעיל ו יג יא כב) והנה כבר נאמר (לעיל ו יג) את ה’ אלהיך תירא ואותו תעבוד אבל החזירו בכאן לשלול שלא נירא מדברי הנביא מפני האות והמופת ולא נעבור על עבודת ה’ בעבור דבריו כי מן ה’ לבדו נירא ולא מאל אחר ולהוסיף ובקולו תשמעו
{ט}לא תאבה לו. לא תהא תאב לו ולא תאהבנו לפי שנאמר (ויקרא יט יח) ואהבת לרעך כמוך את זה לא תאהב לשון רש”י מספרי (ראה סז) אבל בגמרא (סנהדרין סא) אמרו הא אבה ושמע חייב וכן הדבר כי אבה לשון רצון ולא אבה ה’ אלהיך לשמוע אל בלעם (להלן כג ו) לא רצה לא אבה יבמי (להלן כה ז) ממה שאמר (שם) ואם לא יחפץ והנה לא תאבה לו בלב ולא תשמע אליו שתודה לו לומר כן אעשה אלך ואעבוד עבודה זרה שאמרת והוא חייב מיתה בהודאתו וכן דעת אונקלוס לא תקבל מיניה ואלו הלאוין כמו ולא תתאוה ולא תחמוד (לעיל ה יח) שאם התאוה בלב עובר בלאו הראשון ואם הוסיף לעשות כאשר חשב עובר גם בלאו השני
“ולא תחוס עינך עליו” – לרחם עליו שלא יומת ולא תחמל על הקורבה הנזכרת שיש לו עמך כענין שנאמר (מלאכי ג יז) כאשר יחמול איש על בנו העובד אותו
“ולא תכסה עליו” – מהעיד עליו בב”ד ובספרי (ראה סח) לא תחמול לא תלמד עליו זכות ולא תכסה אם אתה יודע לו חובה אינך רשאי לשתוק והכל טעם אחד כי הכסוי מן מכסה פשעיו (משלי כח יג) וכוסה קלון (שם יב טז) השתיקה מהגיד ואמר ולא יוספו לעשות כדבר הרע הזה כי הוא דבר מצוי יעשה תמיד לולי המשפט אבל ענין הנביא הנזכר איננו בתדירות
{טו}ודרשת וחקרת ושאלת היטב. הדרישה והחקירה מפורשין בדברי רבותינו (סנהדרין מ) והזכיר הכתוב זה בעיר הנדחת ובעובד ע”ז ולא הזכיר כן בנביא השקר ובמסית כי הנביא מפרסם עצמו באותותיו ובמופתיו ובמסית הכתוב ידבר עם המוסת “כי הרג תהרגנו” והוא היודע ועד כמו שאמר “ולא תחמול ולא תכסה עליו” אבל בעיר הנדחת ובעובד ע”ז שהם מעשים מגיעים אלינו בשמועה הזכיר בהם דרישה וחקירה ולא הוצרך להזכיר כן בשאר חייבי מיתות כי מקל וחומר יודע הדבר ואמר בעדים זוממים (להלן יט יח) ודרשו השופטים היטב בעבור שלא יודע מי משתי הכתות יאמר האמת בלתי אחר חקירה רבה ולענין הדין כלן למדין זה מזה בגזירה שוה ומכלם יצאו לנו שבע חקירות ובדיקות
{טז}החרם אתה ואת כל אשר בה. אותה הם אנשים הנדחים ואת כל אשר בה הנשים הנגררות אחר האנשים אבל הטף שהם קטנים בזכרים ובנקבות אין ממיתין אותן וכן אמרו בספרי חנן אומר לא יומתו אבות על בנים וגו’ בעיר הנדחת הכתוב מדבר אבל בתוספתא של מסכת סנהדרין (פי”ד ה”א) נחלקו בה קטני בני אנשי עיר הנדחת שהודחו עמה אין נהרגין רבי אליעזר אומר נהרגין אמר לו רבי עקיבא מה אני מקיים ונתן לך רחמים ורחמך והרבך (פסוק יח) אם לרחם על הגדולים הרי כבר נאמר החרם אותה ואת כל אשר בה ואת בהמתה ומה אני מקיים ורחמך והרבך אלו קטנים שבתוכה וכו’ והנה כל אלו המצות ביאור מה שנאמר בתורה (שמות כב יט) זובח לאלהים יחרם ועתה ביאר החרם מהו במדיחים ובעובדים


ראה פרק-יד

{א}בנים אתם לה’ אלהיכם. גם זו מצוה מבוארת שאמר בתורה (ויקרא כא ה) בכהנים לא יקרחו קרחה בראשם ובבשרם לא ישרטו שרטת ועתה יבאר כי לא בעבור מעלת הכהנים בלבד שהזכיר שם שהם קדושים לאלהיהם צוה בהם זה אבל כל העדה כלם קדושים וכלכם בנים לה’ אלהיכם כמו הכהנים אם כן השמרו גם אתם במצוה הזאת כמותם ועל דעת רבותינו בשניהם אינה אלא על המת ויתכן שהיתה המצוה הראשונה בכהנים לאמר שאם היה הכהן מקורח ומגודד איננו ראוי לעבודה כמו שאמר (שם פסוק ו) ולא יחללו שם אלהיהם והנה עבודתם מחוללת וכאן ביאר כי המצוה גם לישראל והוצרכו לשתיהם ורש”י כתב לפי שאתם בניו של מקום אתם ראויים להיות נאים ולא גדודים ומקורחים ואיננו נכון שאם כן תהיה המצוה גם שלא על המת ור”א אמר אחר שתדעו שאתם בנים לה’ והוא אוהב אתכם יותר מן האב לבנו לא תתגודדו על כל מה שיעשה כי כל מה שיעשה לטוב הוא ואם לא תבינוהו כאשר לא יבינו הבנים הקטנים מעשה אביהם רק יסמכו עליו כי עם קדוש אתה ואינך כשאר כל הגוים על כן לא תעשה כמעשיהם ולפי דעתי כי טעם “עם קדוש” הבטחה בקיום הנפשות לפניו יתברך יאמר אחרי שאתה עם קדוש וסגלת ה’ ולא ישא אלהים נפש וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח אין ראוי לכם להתגודד ולהקרח על נפש ואפילו ימות בנוער ולא יאסור הכתוב הבכי כי הטבע יתעורר לבכות בפירוד האוהבים ונדודם אף בחיים ומכאן סמך לרבותינו (מו”ק כז) באסרם להתאבל על נפש יותר מדאי
{ג}לא תאכל כל תועבה. הנה רצה להוסיף ביאור במאכלים האסורים ולכך אמר “לא תאכל כל תועבה” להגיד כי כל הנאסרים נתעבים לנפש הטהורה וענין כל תיעוב שנאה ומיאוס כענין כי נתעב דבר המלך (דהי”א כא ו) כל אכל תתעב נפשם (תהלים קז יח) כי המאכלים האסורים גסים יולידו עובי ואטימות בנפש כאשר הזכרתי במקומו (שמות כב ל) ועל כן אמר עוד (פסוק כ) כל עוף טהור תאכלו להגיד כי אלה אשר אסר נתעבים והשאר טהורים וראויים לנפש טהורה ובספרי אמרו רבי שמעון אומר כל עוף טהור תאכלו אלו חגבים טהורים וכל שרץ העוף (פסוק יט) אלו חגבים טמאים ויפה אמר והנה טעם הכתוב כי הזכיר לאסור כל שרץ העוף והם ההולכים על ארבע וחזר ואמר כל עוף טהור תאכלו להתיר מהם אשר לו כרעים ממעל לרגליו הארבה והסלעם והחרגול והחגב ולא הוצרך לפרש זה שכבר הוזכר (ויקרא יא כא כב) אבל הזכיר בכלל דרך קצרה כל עוף טהור תאכלו כלומר אלו הנזכרים מאכלים נתעבים ושאר העופות למיניהם למרביתם תאכלו מהם כל טהור שלא אסרתיו והנה כלל כל הנאסרים לנו שהם כלם תועבה ולא הוצרך לפרוט אחרי כן השרצים וכל הרמש כי דבר ידוע הוא שתתעב אותם נפש כל נקי דעת אבל הזכיר סימני הבהמה והחיה והדגים והעופות והנבלה להודיעך שגם הם מתועבים לנפש ולא הזכיר הטרפה שאיננה תועבה אבל נאסרה מפני הארס או החולי הממית שלא יזיק באוכליו ולרבותינו עוד מדרשים (חולין סג) למה נשנו בבהמה מפני השסועה ובעופות מפני הראה ועוד מדרש (ספרי צח קידושין נז) בכל צפור טהורה תאכלו להתיר משולחת של מצורע וזה אשר לא תאכלו מהם לאסור את השחוטה קבלו כן לרמוז ב”כל צפור טהורה” שהצפור שלא קבלה טומאה מותרת וטומאת המצורע לא תדבק בחיה שאין בעלי חיים בבהמה ובעוף מקבלים טומאה בנוגעם במת או בשרץ אבל השחוטה שראויה לקבל טומאה ידבק בה רוח הטומאה הפורחת מן המצורע ואיננה טהורה והיא בכלל תועבה כי אכילתה נתעבת
{כא}וטעם כי עם קדוש אתה לה’ אלהיך. דבק עם לא תבשל גדי בחלב אמו כי איננו מאכל נתעב אבל יאסור אותו להיותנו קדושים במאכלים או להיותנו קדושים שלא נהיה עם אכזרי לא ירחמו שנחלוב את האם ונוציא ממנה החלב שנבשל בו הבן ואף על פי שכל בשר בחלב יכנס בלאו הזה כי כל מינקת תקרא אם וכל יונק יקרא גדי והוא דרך הבישול והנה בכולם אכזריות וכתב רש”י לא תבשל גדי בחלב אמו שלשה פעמים פרט לחיה ולעופות ולבהמה טמאה והמדרש הזה הוציאו אותו (ספרי קג וחולין קיג) ממלת גדי אבל הלאו עצמו אחד לאיסור אכילה ואחד לאיסור הנאה ואחד לאיסור בישול וכן כתב הרב בסדר ואלה המשפטים (שמות כג יט)
{כב}עשר תעשר. גם זו מצוה שיבאר כי אמר (ויקרא כז ל) וכל מעשר הארץ מזרע הארץ מפרי העץ לה’ הוא קדש לה’ ואמר (שם פסוק לא) ואם גאל יגאל איש ממעשרו חמשיתו יוסף עליו ואין זה מעשר הלוים כי בו נאמר (במדבר יח לא) ואכלתם אותו בכל מקום והוא חולין ומה טעם לפדיונו ועתה באר כי הוא יחייב לעשר כל תבואת זרעך שיאכל אותו הוא עצמו ובניו לפני השם למען תלמד ליראה את השם כי הכהנים והשופטים העומדים שם לפני השם מורי התורה ילמדוהו יראתו ויורוהו התורה והמצות ופירש בטעם הפדיון אשר הזכיר שם בעבור כי לפעמים יהיה המעשר הרבה כי יברכך השם והדרך יהיה רב ממנו וטוב לפדותו בכסף ולהעלות שם כסף הפדיון ולא הזכיר החומש שכבר הוזכר וטעם היוצא השדה וכל היוצא השדה כאשר אמר מזרע הארץ מפרי העץ וטעמו היוצא מן השדה ואין הכונה ב”כל תבואת זרעך” שיעשר כל התבואה מכל אשר זרע ולא כל היוצא מן השדה שנה שנה אבל טעם הכתוב שיעשר במינים המחוייבים במעשר כל תבואתו וכל היוצא בהן מן השדה יזהיר שלא יעשר מן הבא בידו מהם המקצת ויפטור לו המקצת אבל יעשר בין המדות שזרע בין הנתוסף עליהם הכל באמונה ואחר כך (פסוק כג) הזכיר המינים המחוייבים להתעשר מעשר דגנך ותירשך ויצהרך וכן יזכיר בכל מקום (לעיל יב יז) לא תוכל לאכל בשעריך מעשר דגנך ותירשך ויצהרך וגו’ וכן אמר בפרשת מתנות כהונה (במדבר יח יב) כל חלב יצהר וכל חלב תירוש ודגן ראשיתם אשר יתנו לה’ כי אלו בלבד הם החייבים בתרומה ובמעשרות מן התורה וכן מה שאמר הכתוב (ויקרא כז ל) וכל מעשר הארץ מזרע הארץ מפרי העץ לה’ הוא לא יצוה שיעשר כל זרע הארץ וכל פרי העץ אבל טעמו כל אשר תעשר מזרע הארץ שהוא דגן ומפרי העץ שהוא תירוש ויצהר יהיה לה’ וכלשון הזה כתב רש”י (שם) מזרע הארץ דגן ופרי העץ תירוש ויצהר ויקצר הכתוב שם כי איננו מקום המצוה לחייב שיעשר אבל הוא מצוה שיהיה המעשר קדש לה’ עד שיפדה בתוספת חומש אבל המצוה בתרומות ומעשרות בכל מקום הן דגן תירוש ויצהר ופירוש דגן בלשון הקדש חמשת המינין הידועין בתבואה ופירוש תירוש היין החדש אשר ישיקו היקבים ויצהר השמן אשר בהן ואין מין אחר בכל הזרעין ובכל פירות האילן חייבין מן התורה כלל לא בתרומות ולא במעשרות ויש ברייתות שנויות בתורת כהנים (בחקותי פרק יב ט) ובספרי (ראה קה) לאסמכתות והן מוטעות אבל הדבר המתבאר בגמרא מן התלמוד הבבלי (ברכות לו) והירושלמי (חלה פ”ד ה”ד) ופשוטו של מקרא כך הוא שאפילו זיתים וענבים מעשר שלהם אינו מן התורה עד שיעשו תירוש ויצהר ותהיה בזה נזהר שכבר טעו בו מגדולי המחברים (עי’ רמב”ם הלכות תרומות פ”ב ה”א) וטעם שנה שנה שיעשר אותו שתי שנים זו אחר זו כן קבלת רבותינו (ר”ה יב) ואחר כך (פסוק כח) פירש כי מקצה השלש שנים תוציא מעשר תבואתך של השנה ההיא ותאכילהו לעניים לומר כי השנה השלישית של מעשר עני הוא ואמר תוציא וגו’ והנחת בשעריך ללמד על הביעור ושוב יבאר אותו בפרשת כי תכלה לעשר (להלן כו יב) ומדרש חכמים (בתנחומא ראה יח) בלשון עשר תעשר עשר בשביל שתתעשר עשר שלא תתחסר רמז למפרשי ימים להוציא אחד מעשרה לעמלי תורה


ראה פרק-טו

{א}מקץ שבע שנים תעשה שמטה. הנכון בעיני שיזהיר על שנת השבע עצמה שנעשה אותה שמטה בחריש ובקציר כמו שאמר (שמות כג יא) והשביעית תשמטנה ונטשתה וזה טעם “תעשה שמטה” שתשבות כדרך לעשות את יום השבת (לעיל ה טו) וקצר באסור הזריעה והזמירה שכבר הזכירם בביאור (ויקרא כה ד) אבל הוסיף לבאר כי היא שמטה לה’ גם בהשמט כספים וזה טעם כי קרא שמטה לה’ שהיא שבת לה’ וכל המעשים ישבותו וכבר רמזתי סודה (שם שם ב) וטעם “מקץ” אמר ר”א בתחלת השנה וכן אמרו המדקדקים כלם כי הראש והסוף יקראו קצה שכל דבר יש לו שתי קצוות וכענין שכתוב מן הקצה אל הקצה (שמות כו כח) על שני קצותיו (שם כה יט) על ארבע קצותיו (שם כז ד) ואין דבריהם נכונים אצלי כי ראש שבע שנים הוא השנה הראשונה והוא הקצה שנקרא בהם ראש ואלו אמר הכתוב “מקץ השנה השביעית” היה דברם נכון ועל דעת רבותינו (ספרי קכב) “מקץ” בסוף השבע ולא ידבר הכתוב אלא בשמיטת כספים יאמר מסוף כל שבע שנים הנמנים לכם תעשו שמטה שישמוט כל בעל משה ידו ולכך אמרו (ערכין כח) שאין שביעית משמטת אלא בסופה וכן לדעתם (שם) מקץ שבע שנים במועד שנת השמטה בחג הסכות בסוף השבע אלא שהקץ הנזכר בכאן הוא מיד והקץ הנזכר שם מופלג שהרי פירש במועד שנת השמטה בחג הסכות והנה טעם שניהם “מתכלית” יאמר בכאן מתכלית שבע שנים תעשה שמטה ושם יאמר בו גם כן כאשר תכלינה שבע שנים במועד שנת השמטה תעשה הקהל ועל דרך הפשט יראה לי כי לשון הכתוב כפשוטו הוא ברור ומתוקן כי קץ הוא סוף וכן תרגומו והמספרים וכל דבר יש להן ראש וסוף וראשם וסופם בהם ותאמר בעשרות כי האחד ראש המספר והעשירי סופו אם כן “קץ שבע שנים” שנת השבע שהוא סוף המספר ההוא ובשמטת הארץ הכתוב מדבר כאשר פירשתי למעלה וטעם “מקץ” כמו כרוב אחד מקצה מזה וכרוב אחד מקצה מזה (שמות כה יט) והנה הוא כמו בקץ שבע שנים תעשה שתשבות בו וכן מקץ שבע שנים תשלחו איש את אחיו העברי אשר ימכר לך ועבדך שש שנים (ירמיהו לד יד) פירושו בשנה השביעית שהוא סוף המספר והוא דומה לכתוב שבתורה (שמות כא ב) ובשביעית יצא לחפשי חנם וכן ובשנה השביעית תשלחנו חפשי מעמך (להלן פסוק יב) כי בעבור שאמר “ועבדך שש שנים” לא הוצרך לפרש רק כי בשנת השביעית יפטר והנה על דרך הזה היה נראה כי פירוש הכתוב האחר מקץ שבע שנים במועד שנת השמטה בחג הסוכות שיהיה כמו כן בשנת הקץ בחג הסוכות בראש אותו השנה שנאסרו בה לחרוש ולזרוע שהיא שנת השמטה אבל לא נוכל לומר כן כי רבותינו (סוטה מא) קבלו וראו שהיה ההקהל בחג הסוכות של השנה השמינית היא השנה שאחר השמטה ועל כן אמרו המפרשים כי פירוש “במועד שנת השמטה” במועד השנה הראשונה של מנין השמטה וזה איננו נכון כי לא תקרא בכתוב “שנת השמטה” רק שנת השבתון השנה ההיא שהיא שמטה לה’ וכן “שנת היובל” ורבותינו עצמם דקדקו בכך שאמרו (ערכין כד) מי כתיב בשנת היובל משנת היובל כתיב שנה שאחר היובל אבל כך אני אומר כי הקץ והסוף יאמרו בכתוב על אחרית כל דבר ופעמים הם בו ופעמים אחריו חוץ ממנו ומקצה אחיו (בראשית מז ב) מקצה בחוברת (שמות כו ד) ומקצתם יעמדו לפני המלך (דניאל א ה) מקצות כנפיו ועד קצות כנפיו (מלכים א ו כד) כלם אחרית בדבר המחבר ממנו והוא בתוכו קץ כל בשר בא לפני (בראשית ו יג) ובא עד קצו ואין עוזר לו (דניאל יא מה) בא הקץ (יחזקאל ז ב) קץ בא (שם פסוק ו) כלם תכלית הדבר הנזכר והוא אחריו שנקצץ ונחתך וכן הענין בלשון הסוף טוב ללכת אל בית אבל וגו’ באשר הוא סוף כל האדם (קהלת ז ב) אחריו שכבר מת ספו תמו מן בלהות (תהלים עג יט) את המעשה אשר עשה האלהים מראש ועד סוף (קהלת ג יא) במעשה עצמו ובלשונם (ב”ב יג) כדי עמוד בתחילתו וכדי היקף בסופו ויהיה פירוש הכתוב מתכלית שבע שנים בחשבון שנת השמטה בחג הסוכות הבא אחר השבע תעשה הקהל ושלא יראה להם שיהיו שבע שנים למנין אחר הזכיר שיהיו השבע בזמן השמטה וכן כי אקח מועד (תהלים עה ג) זמן וכן כל המועדים זמנים והנה הקץ הזה אחרי המספר כאשר פירש “בחג הסוכות” ו”מקץ שבע שנים תעשה שמטה” מכלל המספר ולא הוצרך להאריך ולבאר זה שכבר פירש ששנת השבע היא שנת השמטה ויהיה קץ רחב בשמטת כל השנה כמו שפירשתי על דרך הפשט ויתכן לומר כי הכתוב מונה תחלת שנה מחג הסוכות כמו שאמר (שמות לד כב) וחג האסיף תקופת השנה ואמר (שם כג טז) וחג האסיף בצאת השנה וא”כ יהיה “מקץ שבע שנים” בסוף וחוץ ממנו בסמוך ואמר “במועד שנת השמטה” להיות חשבון השבע בשמטות כמו שפירשתי לא שתגיע השמטה עד החג הזה וראיתי לאחד מן המחברים שכתב מלמד שמוסיפים מחול על הקדש והשמטה היתה נוהגת עד חג הסוכות של שנה שמינית וזה דבר מוכרח בתלמוד (ר”ה יב) בראיות ברורות שאיננו אמת ואפשר לומר כי מה שאמרו רבותינו ב”מקץ שבע שנים תעשה שמטה” שאין משמטת כספים אלא בסופה שהוא מדרש מפני שלא אמר “השנה השביעית תעשה שמטה” ירמוז כי בסוף השבע תעשה שמטה יותר מן ההתחלה ורצונם בקץ הזה חוץ ממנו ויכול אדם לתבוע חובו ביום האחרון של שנת השמטה ולא תשמט עד הלילה שכך מצינו בתוספתא (שביעית ח יא) שכותבין פרוזבול ערב ר”ה של מוצאי שביעית
{ג}את הנכרי תגש. זו מצות עשה לשון רש”י מספרי (ראה קל) ופירושו מצות עשה באחיך הנכרי תגוש ולא אחיך ולאו שבא מכלל עשה עשה ולפי ששנינו שם (ספרי קכט) לא יגוש ליתן עליו לא תעשה חזרו ושנו את הנכרי תגוש זו מצות עשה לומר שעובר עליו בעשה ולא תעשה וכך אמרו שם (ספרי תצא קכט) לנכרי תשיך (להלן כג כא) מצות עשה ולאחיך לא תשיך זו מצות לא תעשה והוא כמו שפירשנו מצות עשה באחיך וכך פירש שם רש”י לא שיהיה מצוה להלוות לנכרי ברבית כלל וכן מוכח בגמרא בפרק איזהו נשך (ב”מ ע) והרב רבי משה (הל’ מלוה ולוה פ”א ה”ב ושם פ”ה ה”א) עשאן שתיהן מצות ממש לנגוש את הנכרי ולהלוותו ברבית טעה בלשון הזה השנוי בספרי ושם הוא מורגל במקומות רבים כל עוף טהור תאכלו מצות עשה כל שרץ העוף מצות לא תעשה וכן הזכירו בספרא (שמיני פרשה ג א) ובספרי (ראה צו) זאת הבהמה אשר תאכלו מצות עשה ודבר ברור הוא
{יא}כי לא יחדל אביון מקרב הארץ. מפרשים אמרו שלא יחדל האביון מקרב הארץ באחד מכל הזמנים כי לעולם יהיה אביון בארץ שגלוי היה לפניו שלא יעשו מה שאמר להם כי לא יהיה בך אביון אם שמוע תשמע בקול ה’ אלהיך לשמור לעשות את כל המצוה ואינו נכון לדעתי כי התורה תרמוז במה שעתיד להיות אבל לא יתנבא עליהם בפירוש שלא יקיימו התורה ויצוה המצוה לעולם וחלילה רק בדרך אזהרה יזכיר הדבר והנכון שיאמר שלא יחדל אביון שיהיה נמנע ולא ימצא עוד לעולם והזכיר זה בעבור שהבטיח שלא יהיה בהם אביון בשמרם כל המצוה אמר אבל ידעתי כי לא יהיו כל הדורות כל ימי עולם כלם שומרים כל המצוה עד שלא נצטרך כלל לצוות על האביון כי אולי בקצת הימים ימצא אביון ואני מצוך עליו אם ימצא ואמר “מקרב הארץ” לרמוז על כל הישוב כי ההבטחה שלא יהיה בנו אביון בארץ אשר ה’ אלהינו נותן לנו נחלה אם נקיים שם כל המצות ועתה אמר כי יתכן שימצא אביון באחד מן הזמנים ובאחד מן המקומות אשר תשב בה כי טעם “בארצך” כטעם בכל מושבותיכם (במדבר לה כט) בארץ ובחוצה לארץ וטעם ולאביונך בארצך כאומר לאחיך העני ולכל אביוני ארצך כי בעבור שהמצוה לישראל יזכיר אחיך ויצטרך לפרש אחיך וכל אביוני ארצך לצוות על כלל ישראל ומדרשו (ספרי קמב) להקדים הקודם


ראה פרק-טז

{א}שמור את חדש האביב. מצות הרגלים מבוארת כי כבר הזכירה (ויקרא כג במדבר כח כט) והנה בתורת כהנים הזכיר בה ענין הקרבנות והקרבתם אשה לה’ וכאן לא יזכירם כלל אבל יזהיר את ישראל לעלות בהם אל המקום אשר יבחר ולשמוח לפניו כי כאשר צוה שיביא מעשר שני לפני ה’ וכן הבכור ויאכלם שם במקום אשר יבחר ה’ הוסיף לבאר כי עוד חייבין שיבואו כלם לפני השם ויחגו לפניו בשלשה רגלים ולשמוח בשלמים שיקריבו לפניו ולא הזכיר זמני חג המצות והסוכות באי זה יום יהיה אך הזכיר חדשיהם דרך קצרה שכבר הזכיר הכל שם
{ב}וטעם וזבחת פסח לה’ אלהיך צאן ובקר. על דרך הפשט כמו שור שה כשבים (לעיל יד ד) ראובן שמעון לוי (שמות א ב) ואמר וזבחת פסח לה’ אלהיך וצאן ובקר לכך לא אמר וזבחת פסח לה’ אלהיך מן הצאן ומן הבקר כאשר יאמר בכל מקום מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם (ויקרא א ב) ואם מן הצאן קרבנו (שם פסוק י) אם מן הבקר הוא מקריב (שם ג א) אבל יצוה בכאן בפסח והוא השה שהזכיר כבר וצאן ובקר אילים ועזים ובני בקר לחוג חגיגה ביום הזה כאשר יצוה בשבועות ובסוכות שיאמר (פסוק י) ועשית חג שבעות לה’ אלהיך מסת נדבת ידך שיביא בקר וצאן לשלמים כאשר תשיג ידו וכן אמר בסוכות (פסוק טו) שבעת ימים תחג לה’ אלהיך וגו’ ובסוף כלל את שלשתם ודומה לזה בראשון בארבעה עשר יום לחדש יהיה לכם הפסח חג שבועות ימים מצות יאכל (יחזקאל מה כא) ופירש בחג שבעת ימים וכן מצינו בפסח יאשיהו שאמר (דהי”ב לה ז) צאן כבשים ובני עזים הכל לפסחים ובקר שלשת אלפים ואחר כן אמר (שם פסוק יג) ויבשלו הפסח באש כמשפט והקדשים בשלו בסירות ובדודים ובצלחות ויריצו לכל בני העם הנה פירש כי כבשים ובני עזים הכל לפסחים לא עזים עצמן ולא בקר כדכתיב (שמות יב ה) שה תמים זכר בן שנה יהיה לכם מן הכבשים ומן העזים ופירש כי הבקר אשר הזכיר היו שלשת אלפים והיו קדשים אשר בסירות להריץ לפני העם לאכול לשבעה כענין החגיגה שקבלו רבותינו (פסחים ע) ואונקלוס עשה צאן דבק עם הפסח ולא יתקשר הוי”ו יפה במלת ובקר ועוד כי אין כל הצאן כשר לפסחים והנכון מה שאמרנו ובאר בכאן דברים רבים כי הזכיר במצה שתהיה לחם עני להגיד כי צוה לזכור שיצאו בחפזון והיא עני זכר כי היו במצרים בלחם צר ומים לחץ והנה תרמוז לשני דברים וכן אמרו הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים או יאמר שתהיה עוד עשויה כלחם עני ולא שתהיה מצה עשירה כמו שהזכירו רבותינו (פסחים לו) ובאר במצות השאור שלא יראה בכל גבולך כי בתחלה אמר (שמות יב יט) לא ימצא בבתיכם
{ד}וטעם אשר תזבח בערב ביום הראשון. שלא ילין לבקר מן הבשר שעשית אותו זבח בערב יום הראשון שבשבעת הימים הנזכרים והוא הלילה כמו שהזכיר (פסוק א) הוציאך ה’ אלהיך ממצרים לילה כי לא הזכיר בפרשה הזאת יום ארבעה עשר ושחיטת הפסח כלל אבל הזכיר עשיית הפסח בלילה כלומר אכילתו ואכילת המצה עליו והטעם כי זביחת הפסח והקרבתו ביום ארבעה עשר היא מצות הקרבנות והזכיר אותה בתורת הקרבנות (ויקרא כג ה) ולא החזירה כאן כאשר לא החזיר מצות שאר הקרבנות וגם בשלשת הרגלים לא הזכיר כאן שנקריב בהם אשה אבל על אכילת הפסח והמצה הזכיר כאן לישראל וכן שם תזבח את הפסח בערב כבוא השמש (פסוק ו) שם תעשה זבח הפסח בערב בשקוע החמה כי בלילה יאכל ואמר לבאר זה (פסוק ז) ובשלת ואכלת במקום אשר יבחר ה’ ופנית בבקר וכבר פירשתי זה בפרשת החדש הזה לכם ראש חדשים (שמות יב ו) ויתכן עוד שנפרש ולא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב ביום הראשון לבקר מן הבשר אשר זבחת בערב והוא הערב הקודם לבקר שהוא ביום ארבעה עשר ואמר שם תזבח את הפסח בערב ו כבא השמש מועד צאתך ממצרים ובשלת ואכלת אותו והזכיר סתם “ובשלת” כי כבר פירש שם (שם שם ח ט) צלי אש ולא בשל מבושל במים אם כן ובשלת באש כמשפט
{ח}וביום השביעי עצרת לה’ אלהיך לא תעשה מלאכה. ולא הזכיר היום הראשון באיסור המלאכה וכן לא הזכיר בחג השבועות איסור מלאכת עבודה ולא בסוכות ולא הזכיר מצות הלולב וכן לא הזכיר כאן יום הזכרון ובעשור לחדש והטעם כאשר פירשתי (בפסוק א) כי לא בא עתה רק להזכיר הראיה והשמחה שחייבין כל ישראל ללכת בשלש הרגלים האלה אל המקום אשר יבחר ה’ ולחוג שם איש כמתנת ידו כברכת השם אשר נתן לו לשמוח לפניו להודות על כל הטובה אשר גמלנו כרחמיו וכרוב חסדיו והוסיף וביום השביעי עצרת וטעמו ששת ימים תאכל מצות והשביעי עוד עליהם עצרת והטעם שתהיו עוד נעצרים לפניו לאכול המצות ובעבור שאמר עצרת היא ויהיה במשמע להיות נעצר על אכילת המצות בלבד כימים אשר לפניו הוצרך להזהיר שלא תעשה מלאכה וכן אמר בשמיני של חג הסוכות בפרשת המועדות שבתורת כהנים (ויקרא כג לו) שבעת ימים תקריבו אשה לה’ ביום השמיני מקרא קדש והקרבתם אשה לה’ עצרת היא כל מלאכת עבודה לא תעשו לומר שהוא נעצר על הימים הראשונים בהקרבת האשה והוא אסור עוד בעשיית מלאכת עבודה ועל דרך האמת עצרת היא כנסת ישראל ובא ללמדנו סוד היום אבל איננו שוה לעצרת של שמיני כי השמיני רגל בפני עצמו והקרבן של כנסת ישראל ואיננו כקרבנות של שבעת הימים אבל שביעי של פסח הוא מכלל הרגל ועצרת כי לפעמים תמנה שמינית ולפעמים תהיה בכלל והנה היא כשבת שיש בה זכור ושמור כבוד יום וכבוד לילה והקרבן בשביעי מכלל הרגל ועל כן אמר כאן עצרת לה’ אלהיך לא תעשה מלאכה ושם אמר והקרבתם אשה לה’ עצרת היא כי האשה עצרת ולכך היא סעודה קטנה והמשכיל יבין ולא הזכיר כאן השמיני של חג שכבר הוזכר ואיננו חייב שנעלה בו לרגל פעם אחרת
{ט}מהחל חרמש בקמה. טעמו מהחל לכם חרמש בקמה כי כבר הזכיר מתי נתחיל להניף חרמש בקמה בעומר שהיא ראשית קצירנו ומדרשו (ספרי קפו) ללמד על העומר שלא תהא קצירתו אלא בחרמש
{יא}במקום אשר יבחר ה’ לשכן שמו שם. וכן אמר (פסוק טז) שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך וגו’ במקום אשר יבחר ולא ידעתי אם לומר כי לאחר שיבנה בית המקדש לא נאסף להקריב קרבנות הרגלים אלא במקום ההוא אשר יבחר ה’ כטעם שיאמר (פסוק ה) לא תוכל לזבוח את הפסח באחד שעריך או שיבאר כאן שלא יתחייבו לעלות לרגל עד אשר יבחר השם מקום לשכנו שם
{יב}וזכרת כי עבד היית במצרים. אמר ר”א שהוא דבק עם ועבדך ואמתך והנכון שהוא כפשוטו שתשמור החקים האלה אשר צוך האדון הפודך מבית עבדים וכן נזכיר בקדוש היום הזה זכר ליציאת מצרים ואמר החקים האלה בחג השבועות בעבור שלא נתפרש בתורה טעם מספר שבעה השבועות ומספר החמשים יום והוא לבדו העצרת וכבר הזכרתי סודם (ויקרא כג טו).

קרדיט: סדר רמב”ן על פרשת ראה שייך ל”תורת אמת”.

פוסטים נוספים באתר

שניים מקרא ואחד תרגום על התורה | פרשת יהדות
שניים מקרא ואחד תרגום – ראה

{כו} רְאֵה אָֽנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָֽה:  מ  רְאֵה אָֽנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָֽה:  ת  חֲזֵי דִי אֲנָא יָהֵב קֳדָמֵיכוֹן יוֹמָא דֵין בִּרְכָן וּלְוָטִין: {כז} אֶת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ

קרא עוד »
תרגום יונתן על התורה | פרשת יהדות
תרגום יונתן על פרשת ראה

{כו} ראה אנכי אָמַר משֶׁה נְבִיָא חֲמוֹן דַּאֲנָא מְסַדֵּר קֳדָמֵיכוֹן יוֹמָא דֵין בִּרְכָתָא וְחִילוּפָהּ: {כז} יַת בִּרְכָתָא אִין תְּקַבְּלוּן לְפִיקוּדַיָא דַיְיָ אֱלָהָכוֹן דַּאֲנָא מְפַקֵּיד לְכוֹן יוֹמָא דֵין: {כח} וְחִילוּפָא אִין

קרא עוד »
אהבתם? שתפו ברשת!
שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב telegram
תכנים חדשים שעלו לאתר
פרשת ראה | פרשת יהדות
פרשת ראה

פרשת ראה פרשת ראה המלא – עם ניקוד וטעמים – חידושי תורה ופרפראות על הפרשה פרשת ראה פרק יא’ ראשון (כו) רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם

פרשת עקב | פרשת יהדות
פרשת עקב

פרשת עקב פרשת עקב המלא – עם ניקוד וטעמים – חידושי תורה ופרפראות על הפרשה פרשת עקב פרק ז’ ראשון (יב) וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת

פרשת ואתחנן | פרשת יהדות
פרשת ואתחנן

פרשת ואתחנן פרשת ואתחנן המלא – עם ניקוד וטעמים – חידושי תורה ופרפראות על הפרשה פרשת ואתחנן פרק ג’ ראשון (כג) וָאֶתְחַנַּן אֶל יְהוָה בָּעֵת

הלכות תפילין

מצוות תפילין, היא מצווה מהתורה כמו שנאמר “וקשרת לאות על ידך והיו לטוטפות בין עינך”. ולכן מחויב אדם להניח תפילין בכל יום, וחייב שיהיו עליו

הלכות מעלית חשמל בשבת

מעלית חשמל שבת היא פיתוח ישראלי בעקבות בנייה של בניינים רבי קומות, ומהם מתגוררים לא מעט דיירים שומרי שבת ולא מעוניינים לחלל השבת המציאו מנגנון

מעוניינים לפרסם כתבה? השאירו פרטים!
Translate »
שינוי גודל גופנים
ניגודיות