כולנו יודעים שרחמיו של בורא עולם, אין להם גבול ושיעור. אחד מהביטויים המלמדים אותנו על עומק רחמי הקב"ה הוא הביטוי "מודה ועוזב ירוחם". פסוק זה, שמקורו בספר משלי שנכתב על ידי שלמה המלך, מבטא את רחמנותו הגדולה של הבורא, שפותח לרווחה את פתח התשובה בפני עוברי עבירה. למרות שההגיון נוטה לחשוב, כי כשעבר אדם עבירה – אינו יכול 'למחוק' אותה… הרי העבירה כבר נעשתה, וכיצד יכול להסיר את המעשה העשוי ממקומו? מכל מקום – מצהיר הפסוק "מודה ועוזב ירוחם". כלומר – עזיבת החטא יחד עם הודאה באשמה – יוצרת רחמים על החוטא.
ומהנהגת הקב"ה, אלינו בני האדם
כולנו יודעים מניסיוננו האישי – אדם שמנסה בכוח להסתיר את מעשיו הרעים ומכחיש אותם, סופו שהוא ייתפס בשקרו. אך אם מראש הוא מודה שלא נהג כראוי ומשתדל להתחרט על כך, משמיים ירחמו עליו ויקלו את חומרת מעשהו. כך למשל, ניתן לראות אצל אנשים מושחתים, כאשר הם נוהגים הפך מכוונת הכתוב, ולא רק שמכחישים את מעשיהם הרעים, אלא אפילו מנסים לכסות אותם על ידי שקרים ומניפולציות לא מילוליות, עונשם והבושה שתיווצר כתוצאה מכך, רק תלך ותגדל. גם בנפשו של האדם עצמו, כאשר הוא מודה ומתוודה על מעשהו הלא מוסרי, הוא מיד מתחיל להרגיש הקלה, מצפונו ורגשות האשם שלו נמוגים לאט לאט, ובמקרים רבים הוא ירגיש בליבו הרגשה מרוממת ומזככת.
מוֹדֶה וְעֹזֵב יְרֻחָם – לומדים מקין ומדוד המלך ע"ה
דוגמא טובה ליישום העיקרון של מוֹדֶה וְעֹזֵב יְרֻחָם מצאנו אצל קין בספר בראשית. לאחר הרג הבל אחיו, ניסה קיו לחמוק מהאחריות למעשיו.
לשאלת הבורא "אי הבל אחיך", השיב קין: "לא ידעתי, השומר אחי אנוכי", ומיד לאחר מכן מופיע עונשו: "וְעַתָּה אָרוּר אָתָּה מִן הָֽאֲדָמָה אֲשֶׁר פָּצְתָה אֶת פִּיהָ לָקַחַת אֶת דְּמֵי אָחִיךָ מִיָּדֶֽךָ: כִּי תַֽעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה לֹֽא תֹסֵף תֵּת כֹּחָהּ לָךְ נָע וָנָד תִּֽהְיֶה בָאָֽרֶץ". העונש שקיבל קין בעבור מעשיו היה כבד מאוד: להיות נע ונד בארץ, ולא לדור במקום קבע. עונש זה קשה מאוד, כיוון שאין לאדם קורת רוח, אלא כאשר הוא מתבסס ומתגורר במקום קבוע. לאחר קבלת העונש, קין מתחרט ומתוודה, והבורא מקבל את חרטתו ותשובתו. לכן, קיבל קין רשות לא לגלות באופן קבוע, אלא להתיישב במקום אחד כדרכם של בני אדם, כפי שהוזכר בפסוק בספר בראשית: "וישב בארץ נוד קדמת עדן".
גם מדוד המלך עליו השלום, ניתן ללמוד את העיקרון של מוֹדֶה וְעֹזֵב יְרֻחָם. לאחר שדוד לקח את בת שבע לאישה, מגיע אליו נתן הנביא ומבשר לו כי בן מוות הוא: "אָנֹכִי מְשַׁחְתִּיךָֽ לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל וְאָנֹכִי הִצַּלְתִּיךָ מִיַּד שָׁאֽוּל: מַדּוּעַ בָּזִיתָ אֶת דְּבַר ה' לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינַי אֵת אוּרִיָּה הַֽחִתִּי הִכִּיתָ בַחֶרֶב וְאֶת אִשְׁתּוֹ לָקַחְתָּ לְּךָ לְאִשָּׁה וְאֹתוֹ הָרַגְתָּ בְּחֶרֶב בְּנֵי עַמּֽוֹן: וְעַתָּה לֹא תָסוּר חֶרֶב מִבֵּיתְךָ עַד עוֹלָם עֵקֶב כִּי בְזִתָנִי וַתִּקַּח אֶת אֵשֶׁת אוּרִיָּה הַחִתִּי לִהְיוֹת לְךָ לְאִשָּֽׁה".
דוד שמע את דברי הנבואה והתוכחה הקשים, ומיד התחרט על מעשיו. התוצאה לא איחרה לבוא: "וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל נָתָן חָטָאתִי לה'. וַיֹּאמֶר נָתָן אֶל דָּוִד, ה' הֶעֱבִיר חַטָּאתְךָ לֹא תָמֽוּת". למרות שהיו לדוד המלך ע"ה שפע של טיעונים בכדי להצדיק את עצמו, הוא בחר לקחת את מלוא האחריות על מעשיו. מיד בישר לו הנביא כי הגזירה שנגזרה עליו התבטלה, והתקיים בו הפסוק "מודה ועוזב ירוחם".
