בי"ז בתמוז אירעו חמשה דברים, נשתברו הלוחות, בטל התמיד, הובקעה העיר בתקופת חורבן הבית השני, שרף אפוסטומוס את התורה, והעמיד צלם בהיכל.
השולחן ערוך (סימן תקמ"ט הלכה א') כתב "חייבים להתענות בתשעה באב ובי"ז ובג' בתשרי ובעשרה בטבת, מפני דברים הרעים שאירעו בהם".
תכלית הצומות, מובא במשנה ברורה (שם סימן קטן א') "וכל אלו הימים כל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהם, כדי לעורר הלבבות לפקח על דרכי התשובה, ויהיה זיכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה עד שגרם להם ולנו אותן הצרות, שבזיכרון הדברים אלו נשוב להטיב, כמו שנאמר "והתוודו את עוונם ואת עוון אבותם".
ולכן חייב כל איש לשום אל ליבו באותן הימים ולפשפש במעשיו ולשוב בהן, כי אין העיקר התענית, כמו שכתוב באנשי נינווה "וירא ה' את מעשיהם". ואמרו חז"ל את שקם ואת תעניתם לא נאמר אלא את מעשיהם. ואין התענית אלא הכנה לתשובה.
לכן אותם האנשים שכשהם מתענים הולכים בטיול ובדברים בטלים, תפשו הטפל והניחו העיקר, ומכל מקום אין לפטור את עצמו בתשובה בלבד, כי ימים אלו הם מצוות עשה מדברי הנביאים להתענות בהם.
המנהג לתת צדקה בתפילת מנחה בתענית, וביאר המשנה ברורה (סימן תקס"ו סימן קטן י"ב) "מנהג לתן צדקה במנחה בתענית, דאגרא דתעניתא צדקתא, ויש נוהגים לשער מה שהיה אוכל ביום התענית לתן לעניים בערב".
חמשת הדברים שאירעו בי"ז בתמוז
- נשתברו הלוחות כשירד משה מן ההר, ורש"י מפרש (פרק ל"ב פסוק א') שלפי החשבון יוצא שהיה הדבר בי"ז בתמוז.
- בטל קורבן התמיד עוד מלהקריב בבית הראשון.
- הובקעה העיר בחורבן בית שני, התוספות במסכת ראש השנה (דף י"ח עמוד ב') מביא בשם הירושלמי שסובר שבין בחורבן בית ראשון בין בחורבן בית שני הובקעה העיר.
- שרף אפוסטמוס את התורה.
- והעמד צלם בהיכל, יש חולקים מי העמיד את הצלם בהיכל, יש שסוברים שאפוסטמוס הוא העמיד את הצלם בהיכל, ויש שסוברים שאת הצלם בהיכל העמיד מנשה.
מי פטור מלצום את י"ז בתמוז
שכח ואכל – השולחן ערוך (סימן תק"נ הלכה א') "הכול חייבים להתענות ארבע צומות הללו ואסור לפרוץ גדר". מבואר שלכול מי שיש לו אפשרות חייב להתענות.
מי ששכח שהוא יום צום והתחיל לאכול או לשתות, כתב המשנה ברורה (סימן תקס"ח סימן קטן ח') חייב להשלים את הצום על אף שהתחיל אותו רק באמצע, ומעיקר הדין אין צריך להתענות יום אחר, רק אם כוונתו לכפרה, וכן איתא במהרי"ל שצווה לאחד לצום אחר כך לכפרה.
הכף החיים (שם) מביא לחלוק, שכל מה שיש לו להשלים את הצום זה רק במקום שלא צם בכלל ונזכר במוצאי הצום, אבל נזכר באמצע הצום אינו חייב להשלים יום אחר את הצום, אלא ישלים את הצום עצמו.
מעוברת – הרמ"א מביא (סימן תק"נ הלכה א') "מיהו עברות ומיניקות שמצטערות הרבה אין להתענות, ואפילו אינן מצטערות אינן מחיבות להתענות, אלא שנהגו להחמיר, ודווקא בג' צומות, אבל בתשעה באב מחיבות להשלים".
מבואר שעוברות ומניקות פטורות מלצום צומות אלו, ומתי היא נחשבת כמעוברת שפטורה מלצום, כתב המשנה ברורה (שם) משעה שהוכר הולד, [דהיינו שלוש חודשים] כדקימא לן לעניין וסתות, ומכל מקום אפשר שאפילו לאחר ארבעים יום ליצירת הולד נחשבת כמעוברת ופטורה מלצום, מבואר שאפשר להקל לאחר ארבעים יום שאז היא נחשבת כמעוברת ופטורה מלצום.
ומכל מקום אם מצטערת הרבה ומרגישה חלשה, אין להחמיר על עצמו, ובזמנינו שיש לנשים בתחילתן הריונן כל מיני תופעות הגורמות להן צער, כתב האור לציון (חלק ג' פרק כ"ה הלכה ז') שאין הם צריכות לצום כלל, וביותר שבימים אלו של תחילת הריון, קשה להן וגם מסוכן הולד יותר מחודשים הבאים, ולכן יש להקל שלא להתענות בכל ימי הריון.
וכן כתב הילקוט יוסף (סימן תק"נ הלכה ט') מעוברת, אינה מתענה בתענית שבעה עשר בתמוז, ושאר תעניות אלה, ואף לבני אשכנז יש להקל בזה. ומעוברת היא משעברו שלשה חודשים להריונה, ואם לא עברו שלשה חודשים והיא סובלת מהקאות או מיחושים וחולשה רבה, מותר לה לאכול בצומות אלו.
ולמעשה כך הורה החוט השני שבת (חלק ד' עמוד רס"א) שבצום י"ז בתמוז שהימים חמים, שלא תתחיל לצום, ואינה צריכה לחוש למנהג לצום, גם שאין לה צער הרבה, משום שבזמנינו הם חלשות.
וכן הורה בספר שולחן שלמה בהלכות בין המצרים (פרק ט"ז סימן א') שבזמנינו נהגו המורים בארץ ישראל להקל למעוברת שלא להתענות אפילו בתשעה באב, מפני מזג האוויר הקשה וחולשת הדורות.
מניקה – מניקה, פטורה מלצום עשרים וארבע חודשים לאחר לידתה והוא שמניקה, [ואם אינה מניקה יש לנו לפטור אותה רק שלושים יום לאחר לידתה], וכך כותב הילקוט יוסף (שם) מניקה פטורה מלהתענות בתענית צום גדליה, עשרה בטבת, תענית אסתר, וי"ז בתמוז. יש אומרים שגם אם פסקה מלהניק, כי כל שהיא בתוך עשרים וארבע חודשים ללידה, פטורה מלהתענות בתעניות אלו מלבד בתשעה באב.
ויש אומרים שכל מה שנפטרה מלהתענות היא דווקא במניקה בפועל. ולמעשה אישה חלשה שהלידה או הפלה גרמה לה לחולשה רבה, יכולה להקל כל עשרים וארבע חודש מהלידה כסברת המקילין, ואם מרגישה בעצמה שיכולה להתענות שתתענה.
האור לציון (שם) וכן החוט השני שבת (חלק ד' עמוד ר"ס) כתבו שאם אינה מניקה כלל, אף שהיא בתוך כ"ד חודש ללידתה, צריכה להתענות, ואף אם היא חלשה מעט יש לה להתענות.
אישה המניקה את התינוק חלקית, כתב החזון איש שדינה כמניקה לגבי תעניות, וביאר בחוט השני (שבת חלק ב' עמוד שי"ב) שגדר מניקה לעניין זה הוא שחלק ניכר מתזונת התינוק הוא חלב אם, ואין צורך שרוב מאכלו יהיה מאמו.
וכן אם היא מניקה פעם אחת ביום יש להקל לה שלא לצום.
חולים וזקנים – המשנה ברורה (שם סימן קטן ד') כתב "וכל שכן אם הוא חולה שאין בו סכנה, בוודאי פטור מלהתענות ואסור לו להחמיר על עצמו".
וכך כתב הילקוט יוסף (סימן תק"נ הלכה י"ב) חולה שאין בו סכנה פטור מלהתענות בכל הצומות הללו, ואפילו חולה שנתרפא אך עודנו חלש, כל זמן שיש חשש שאם יצום יחזור להיות חולה, פטור מלהתענות.
החוט השני שבת (חלק ד' עמוד רנ"ח) כתב לעניין חולה שאין בו סכנה אין צריך החולה לאכול בשיעורים כיון שחולה אינו מחיוב כלל בצומות, מכל מקום לא יתענג באכילתו כדי שיתאבל עם הציבור.
ומהו נחשב חולה, כתב האור לציון (חלק ג' פרק כ"ט הלכה ה') ובכלל חולה, כל מי שיש לו חום למעלה מהרגיל, וכן מי שיש לו לחץ דם אם הלחץ דם גבוה, ויש להתיעץ בזה עם רופא, וכן מי שיש לו דלקת פנימית, כגון דלקת שקדים [דלקת גרון-אנגינה], דלקת כליות, דלקת פרקים וכדומה.
וכן אולקוס בקיבה כשיש שם פצע, וכן קלקול קיבה הגורם שלשולים, וכן חולי לב שהתענית מזיקה להם, וחולים במחלה ממארת, הרי אלו פטורים מהתענית.
זקנים תשושי כח שמצטערים בתעניתם, כגון זקנים למעלה מגיל שמונים, פטורים מכל הצומות הללו לרבות תשעה באב.
קטנים
המשנה ברורה (שם סימן קטן ה') כתב "וכן הקטנים שיש להם דעת להתאבל, אף על גב שאין מחיוב לחנכם אפילו בן י"ב שנה ואפילו בתענית שעות, מכל מקום ראוי לחנכם שלא יאכלו רק כדי קיום הגוף לחם ומים או שאר מאכל פשוט לפי התינוק, כדי שיתאבלו עם הציבור".
מבואר שקטנים שיש להם דעת להתאבל אין הם חייבים לצום ואפילו בתענית שעות אין להם לצום, מכל מקום יש להחמיר עליהם שלא יאכלו דברים שהם לא צורכי הגוף, כגון ממתקים ואוכל שהוא לא לצורך.
הילקוט יוסף (שם הלכה ט"ו) קטן שלא מלאו לו שלש עשרה שנה ויום אחד, וקטנה שלא מלאו לה י"ב שנה, פטורים מתעניות י"ז בתמוז, תשעה באב, צום גדליה, עשרה בטבת, ותענית אסתר, ואפילו תענית שעות אין להם להתענות, ואף שיש להם דעת להתאבל על החורבן.
ויש מחמירים לומר שאין להאכילם אלא לחם ומים, אך המנהג להקל לתת להם כל צרכם, וכן ראוי להורות בזמן הזה שירדה חולשה לעולם.
וכך הורה למעשה בספר הליכות שלמה תעניות (פרק י"ג אורחות הלכה הערה 10) שהיום לא נהגו להאכיל את הקטנים רק לחם ומים, אלא מאכלים אותם כדרכם.
חתנים – דין חתן בצום י"ז בתמוז, הילקוט יוסף (שם הלכה ט"ז) כותב חתן תוך שבעת ימי המשתה שלו, וכן אבי הבן, הסנדק, והמוהל, חייבים להתענות בכל הארבע צומות, ולא יפרשו מן הציבור, שלא יבוא עשה של יחיד וידחה תענית רבים.
רק אם חלו ארבעה צומות הללו בשבת ונדחו ליום ראשון, בין החתן בין בעלי ברית לא ישלימו תעניתם, לרבות תשעה באב, אלא אחר חצות היום יאכלו כדרכם, מפני שיום טוב שלהם הוא.
מאידך הבן איש חי שנה ראשונה פרשת שופטים (אות י"ז) כותב חתן שארע בתוך שבעה ימי חפתו שבעה עשר בתמוז, וצום גדליה, ועשרה בטבת, ותענית אסתר, יש אומרים יתענה וישלים, ויש אומרים לא יתענה, ופה עירנו נהגו שאינו מתענה.
סדר התפלה בי"ז בתמוז
בתענית ציבור יש לומר בתפלת שמונה עשרה ענינו אבינו וחותם בברכה ברוך אתה ה' העונה לעמו ישראל בעת צרה, ויש לומר אותה בין גואל לבין רופא חולי עמו ישראל.
ויש לקרוא בתורה "ויחל משה" בשחרית ובמנחה בין שחל בשני וחמישי ובין שחל בשאר הימים, וכך מובא בשולחן ערוך (סימן תקס"ו הלכה א').
בטעם קריאה זו בתענית ציבור, מובא במחזור ויטרי (סימן רע"ב) שעניין היום הוא בקשת סליחה ורחמים, ובפרשה זו הרי ביקש משה רחמים על עם ישראל, ועוד שבפרשה זו מבואר שנתעטף ה' כש"ץ [כשליח ציבור] והראה למשה רבינו סדר עבודת סליחה ומחילה וי"ג מדות של רחמים.
עוד טעם הובא בערוך השולחן כיון שרוב התעניות הן על חורבן בית המקדש, באה הקריאה לרמז שכשם שכיפר ה' על מעשה העגל ונתן לנו לוחות שניות, כן אנחנו מקווים שיכפר עוונותינו ויבנה בית המקדש במהרה בימנו אמן.
ונהגו לומר סליחות לאחר התפילה, ונוסח זה מובא בסידורים הנקרא סליחות לי"ז בתמוז.
הרמ"א (שם הלכה א') "ומפטירים במנחה דרשו". מבואר שלבני אשכנז יש להפטיר במנחה את הפטרת דרשו.
השולחן ערוך מביא "כל תענית ציבור יש בו נשיאות כפים במנחה חוץ מביום הכיפורים". מבואר שיש נשיאת כפים בתפילת מנחה.
הלכות י"ז בתמוז – רחיצת פיו בצום י"ז בתמוז
השולחן ערוך (סימן תקס"ז הלכה ג') כותב "מי שדרכו לרחוץ פיו בשחרית, בתענית ציבור לא כשר למעבד הכי, אבל בתענית יחיד שרי כיון שפולט, ואפילו יש במים שרוחץ יותר מרביעית". מבואר שאסור לרחוץ פיו בצום ואפילו שפולט את המים.
המשנה ברורה (שם סימן קטן י"א) ובמקום צער יש להתיר רחיצת פה במים בכל תענית ציבור, רק שיזהר ביותר לכפוף ראשו ופיו למטה שלא יבוא לגרונו, ואפילו בתשעה באב יש להתיר כשהוא לו צער גדול. מבואר שבמקום צער יש להקל.
הילקוט יוסף (סימן תק"נ הלכה כ') אין לשטוף הפה בבוקר בהתעוררו מהשינה בתענית ציבור, ובמקום הצורך יש להתיר כשאינו נותן בפיו יותר משיעור רביעית בבת אחת, ויודע בעצמו שיוכל להיזהר שלא יבלע מן המים.
וכן מותר לצחצח שינים במשחת שינים בתענית ציבור על הדרך הנ"ל, למי שקשה לו בלי לצחצח את שיניו.
