משניות שקלים

א. באחד באדר, משמעין על השקלים ועל הכלאיים. בחמישה עשר בו, קורין את המגילה בכרכים, ומתקנים את הדרכים ואת הרחובות ואת מקוות המים; ועושין כל צורכי הרבים, ומציינין על הקברות, ויוצאין אף על הכלאיים.

ב. אמר רבי יהודה, בראשונה היו עוקרין ומשליכין לפניהם. משרבו עוברי עבירה, היו משליכין על הדרכים; התקינו שיהו מפקירין את כל השדה.

ג. בחמישה עשר בו, שולחנות היו יושבין במדינה; בעשרים וחמישה בו, ישבו במקדש. משישבו במקדש, התחילו למשכן. את מי ממשכנין לויים וישראל, גרים ועבדים משוחררין; אבל לא נשים, ולא עבדים, ולא קטנים. כל קטן שהתחיל אביו לשקול על ידו, אינו פוסק. ואין ממשכנין את הכוהנים, מפני דרכי שלום.

ד. אמר רבי יהודה, העיד בן כוברי ביבנה, שכל כהן שהוא שוקל, אינו חוטא. אמר לו רבן יוחנן בן זכאי, לא כי, אלא כל כהן שאינו שוקל, חוטא; אלא שהכוהנים דורשים את המקרא הזה לעצמן, "וכל מנחת כהן כליל תהיה, לא תיאכל" הואיל והעומר ושתי הלחם ולחם הפנים שלנו, היאך הן נאכלין.

ה. אף על פי שאמרו, אין ממשכנין נשים ועבדים וקטנים; אבל אם שקלו, מקבלין מידם. הנוכרי והכותי ששקלו, אין מקבלין מידם; אין מקבלין מידם קיני זבים, קיני זבות, קיני יולדות. חטאות ואשמות, מקבלין מידם. זה הכלל כל שהוא נידר ונידב, מקבלין מידם; וכל שאינו לא נידר ולא נידב, אין מקבלין מידם. וכן הוא מפורש על ידי עזרא, "לא לכם ולנו לבנות בית לאלוהינו".

ו. ואלו חייבין בקולבון לויים וישראל, וגרים ועבדים משוחררים; אבל לא נשים, ולא עבדים, ולא קטנים. השוקל על יד העבד, על יד האישה, על יד הכהן, ועל יד הקטן פטור. על ידו ועל יד חברו, חייב בקולבון אחד; רבי מאיר אומר, שני קולבונות. נתן סלע ליטול שקל, חייב שני קולבונות.

ז. השוקל על יד עני, על יד שכנו, ועל יד בן עירו פטור; ואם הלוום, חייב. האחים והשותפין שחייבין בקולבון, פטורין ממעשר בהמה; ושחייבין במעשר בהמה, פטורין מן הקולבון. כמה הוא קולבון, מעה כסף, דברי רבי מאיר; וחכמים אומרים, חצי.

א. מצרפין שקלים דרכונות, מפני משוי הדרך. כשם שהיו שופרות במקדש, כך היו במדינה. בני העיר ששלחו את שקליהם נגנבו או שאבדו אם נתרמה התרומה, נשבעין לגזברין; ואם לאו נשבעין לבני העיר, ובני העיר שוקלים תחתיהם. נשבעו נמצאו או שהחזירום הגנבים אלו ואלו שקלים, ואין עולין להן לשנה הבאה.

ב. הנותן שקלו לחברו לשקול על ידו, ושקלו על ידי עצמו אם נתרמה התרומה, מעל. השוקל שקלו מן ההקדש נתרמה התרומה ואחר כך קרבה הבהמה, מעל; ממעשר שני, ומדמי שביעית יאכל כנגדו.

ג. המכנס מעות ואמר, הרי אלו לשקלי בית שמאי אומרין, מותרן נדבה; בית הלל אומרין, מותרן חולין. שאביא מהן שקלי, שווין שהמותר חולין. אלו לחטאתי, שווין שהמותר נדבה; שאביא מהן חטאתי, שווין שהמותר חולין.

ד. אמר רבי שמעון, מה בין שקלים לחטאת אלא שהשקלים יש להן קצבה, ולחטאת אין לה קצבה. רבי יהודה אומר, אף לשקלים אין להן קצבה: שכשעלו ישראל מן הגולה, היו שוקלין דרכונות; חזרו לשקול סלעים, חזרו לשקול טבעים, ביקשו לשקול דינרין. אמר רבי שמעון, אף על פי כן, יד כולם שווה; אבל חטאת, זה מביא בסלע וזה מביא בשתיים וזה מביא בשלוש.

ב,ה מותר שקלים, חולין; מותר עשירית האיפה, מותר קיני זבים, קיני זבות, קיני יולדות, חטאות ואשמות–מותרן נדבה. זה הכלל–כל שהוא בא משום חטא ומשום אשמה, מותרו נדבה; מותר עולה, לעולה. מותר מנחה, למנחה. מותר שלמים, לשלמים; ומותר הפסח, לשלמים. מותר נזירים, לנזירים; מותר נזיר, לנדבה. מותר שבויים, לשבויים; מותר שבוי, לאותו שבוי. מותר עניים, לעניים; מותר עני, לאותו עני. מותר מתים, למתים; מותר המת, ליורשיו. רבי מאיר אומר, מותר המת, יהא מונח עד שיבוא אלייהו ז"ל; רבי נתן אומר, בונין לו נפש על גבי קברו.

א. בשלושה פרקים בשנה, תורמין את הלשכה בפרוס הפסח, ובפרוס העצרת, ובפרוס החג; והן גרנות של מעשר בהמה, דברי רבי עקיבא. בן עזאי אומר, בעשרים ותשעה באדר, באחד בסיוון, בעשרים ותשעה באב; רבי אלעזר ורבי שמעון אומרים בעשרים ותשעה באלול. ולמה אמרו בעשרים ותשעה באלול, ולא אמרו באחד בתשרי מפני שהוא יום טוב, ואי אפשר לעשר ביום טוב; לפיכך הקדימוהו בעשרים ותשעה באלול.

ב. בשלוש קופות של שלוש שלוש סאין, תורמין את הלשכה. וכתוב עליהן אלף בית גימל; רבי ישמעאל אומר, יונית היה כתוב עליהן, אלפא ביטא גמא. אין התורם נכנס לא בפרגוד החפות, ולא במנעל, ולא בסנדל, ולא בתפילה, ולא בקמיע שמא יעני, ויאמרו מעוון הלשכה העני, או שמא יעשיר, ויאמרו מתרומת הלשכה העשיר: לפי שאדם צריך לצאת ידי הבריות, כדרך שהוא צריך לצאת ידי המקום שנאמר "והייתם נקיים מה' ומישראל", ואומר "ומצא חן ושכל טוב בעיני אלוהים ואדם".

ג. של בית רבן גמליאל היה נכנס ושקלו בין אצבעותיו, וזורקו לפני התורם, והתורם מתכוון, ודוחפו לקופה. אין התורם תורם, עד שהוא אומר להן, אתרום, והן אומרין לו, תרום תרום תרום, שלושה פעמים.

ד. תרם את הראשונה, וחיפה בקטבליות, השנייה, וחיפה בקטבליות; השלישית, לא היה מחפה. ולמה לא היה מחפה, שמא ישכח ויתרום מן התרום. תרם את הראשונה לשם ארץ ישראל, והשנייה לשם הכרכים המוקפין לה, והשלישית לשם בבל ולשם מדיי ולשם המדינות הרחוקות.

א. התרומה, מה היו עושין בה: לוקחין בה תמידין ומוספין ונסכיהם, והעומר, ושתי הלחם, ולחם הפנים, וכל קרבנות הציבור. שומרי ספחים בשביעית, נוטלין שכרן מתרומת הלשכה. רבי יוסי אומר, אף הרוצה להתנדב שומר חינם; אמרו לו, אף אתה אומר, שאינן באין אלא משל ציבור.

ב. פרה, ושעיר המשתלח, ולשון של זהורית באין מתרומת הלשכה. כבש פרה, וכבש שעיר המשתלח, ולשון שבין קרניו, ואמת המים, וחומת העיר ומגדלותיה, וכל צורכי העיר באים משיירי הלשכה; אבא שאול אומר, כבש פרה, כוהנים גדולים עושין אותו משל עצמן.

ג. מותר שיירי הלשכה, מה היו עושין בהן: לוקחין בהן יינות שמנים וסלתות, והשכר להקדש, דברי רבי ישמעאל; רבי עקיבה אומר, אין משתכרין משל הקדש, אף לא משל עניים.

ד. מותר התרומה, מה היו עושין בה: ריקועי זהב ציפוי לבית קודשי קודשים. רבי ישמעאל אומר, מותר פירות לקיץ המזבח, מותר תרומה לכלי שרת. רבי עקיבא אומר, מותר תרומה לקיץ המזבח, מותר נסכים לכלי שרת; רבי חנינה סגן הכוהנים אומר, מותר נסכים לקיץ המזבח, מותר תרומה לכלי שרת: זה וזה, לא היו מודים בפירות.

ה. מותר הקטורת, מה היו עושין בה: מפרישין ממנה שכר האומנין, ומחללין אותה על מעות האומנין, ונותנין אותה לאומנין בשכרן; וחוזרין ולוקחין אותה, מתרומה חדשה. ואם בא החודש בזמנו, לוקחין אותה מתרומה חדשה; ואם לאו, מן הישנה.

ו. המקדיש נכסיו, והיו בהן דברים ראויין לקרבנות הציבור יינתנו לאומנין בשכרן, דברי רבי עקיבא. אמר לו בן עזאי, אינה היא המידה, אלא מפרישין מהן שכר האומנין, ומחללין אותם על מעות האומנין, ונותנין אותם לאומנין בשכרם; וחוזרין ולוקחין אותם, מתרומה חדשה.

ז. המקדיש נכסיו הייתה בהן בהמה ראויה להיקרב על גבי המזבח, זכרים ונקבות רבי אליעזר אומר, זכרים יימכרו לצריכי עולות, ונקבות יימכרו לצריכי זבחי שלמים; ודמיהן ייפלו עם שאר נכסים לבדק הבית. רבי יהושוע אומר, זכרים עצמן יקרבו עולות, ונקבות יימכרו לצריכי זבחי שלמים; ויביא בדמיהן עולות, ושאר נכסים ייפלו לבדק הבית. אמר רבי עקיבא, רואה אני את דברי רבי אליעזר מדברי רבי יהושוע, שרבי אליעזר השווה את מידתו, ורבי יהושוע חלק. אמר רבי פפייס, שמעתי דברי שניהם–שהמקדיש בפירוש, דברי רבי אליעזר; והמקדיש סתם, דברי רבי יהושוע.

ח. המקדיש נכסיו, והיו בהם דברים ראויים ליקרב על גבי המזבח יינות, שמנים, וסלתות, ועופות רבי אליעזר אומר, יימכרו לצריכי אותו המין, ויביא בדמיהן עולות; ושאר נכסים ייפלו לבדק הבית.

ט. אחת לשלושים יום, משערין את הלשכה. כל המקבל עליו לספק סלתות מארבע, עמדו משלוש יספק מארבע; משלוש, עמדו מארבע יספק מארבע: שיד הקדש על העליונה. אם התליעה סולת, התליעה לו; ואם החמיץ יין, החמיץ לו. אינו מקבל את מעותיו, עד שיהא המזבח מרצה.

א. ואלו הם הממונים שהיו במקדש: יוחנן בן פנחס על החותמות, אחייה על הסלתות, מתיה בן שמואל על הפייסות, פתחיה על הקינים. ולמה נקרא שמו פתחיה שהוא פותח דברים ודורשן, ויודע שבעים לשון. בן אחייה על חולי מעיים, נחוניה חופר שיחים, גביני כרוז, בן גבר על נעילת שערים, בן ביביי על הפקיע, בן ארזה על הצלצל, הוגדס בן לוי על השיר, בית גרמו על מעשה לחם הפנים, בית אבטינס על מעשה הקטורת, אלעזר על הפרוכות, ופינחס המלביש.

ב. אין פוחתין משלושה גזברין, משבעה אמרכולין. ואין עושין שררה על הציבור בממון, פחות משניים חוץ מבן אחייה שעל חולי מעיים, ואלעזר שעל הפרוכות: שאותם קיבלו הציבור עליהן.

ג. ארבעה חותמות היו במקדש, וכתוב עליהן עגל, זכר, גדי, וחוטא. בן עזאי אומר, חמישה היו, וארמית כתוב עליהן עגל, דכר, גדי, חוטא דל, וחוטא עשיר. עגל משמש לנסכי בקר גדולים וקטנים, זכרים ונקבות. גדי משמש לנסכי צאן גדולים וקטנים, זכרים ונקבות חוץ משל אילים. איל משמש לנסכי אילים בלבד. חוטא משמש לנסכי שלוש בהמות של מצורע.

ד. מי שהוא מבקש נסכים הולך לו אצל יוחנן, שהוא ממונה על החותמות; נותן לו מעות, ומקבל ממנו חותם. בא לו אצל אחייה, שהוא ממונה על הנסכים; נותן לו חותם, ומקבל ממנו נסכים. ולערב באים זה אצל זה, ואחייה מוציא את החותמות, ומקבל כנגדן מעות; אם הותירו, הותירו להקדש, ואם פחתו, משלם יוחנן מביתו שיד הקדש לעליונה.

ה. מי שאבד חותמו, ממתינין לו עד הערב. אם מצאו לו כדי חותמו, נותנין לו; ואם לאו, לא היו נותנין לו. ושם כל היום כתוב עליהן, מפני הרמאין.

ו. שתי לשכות היו במקדש אחת לשכת חשיים, ואחת לשכת הכלים: לשכת חשיים יראי חטא נותנין לתוכה בחשאי, ועניים בני טובים מתפרנסין מתוכה בחשאי. לשכת הכלים כל מי שהוא מתנדב כלי, זורקו לתוכה; ואחת לשלושים יום, הגזברים פותחים אותה. וכל כלי שנמצא בו צורך לבדק הבית, מניחין אותו; והשאר נמכרין, ודמיהן נופלין ללשכת בדק הבית.

א. שלושה עשר שופרות, שלושה עשר שולחנות, שלוש עשרה השתחוויות, היו במקדש. של בית רבן גמליאל ושל בית רבי חנניה סגן הכוהנים, היו משתחווים ארבע עשרה; ואיכן הייתה כנגד דיר העצים, שכן מסורת בידיהם מאבותיהם ששם הארון גנוז.

ב. מעשה בכהן אחד שהיה מתעסק, וראה את הרצפה שהיא משונה מחברותיה; בא ואמר לחברו. לא הספיק לגמור את הדבר עד שיצתה נשמתו, וידעו בייחוד ששם הארון נגנז.

ג. ואיכן היו השתחוויות האלו: ארבע בצפון, וארבע בדרום, ושלוש במזרח, ושתיים במערב כנגד השערים. שערים דרומיים סמוכין למערב שער העליון, שער הדלק, שער הבכורות, שער המים. ולמה נקרא שמו שער המים, שבו מכניסין צלוחית של מים של ניסוך בחג; רבי אליעזר בן יעקב אומר, ובו המים המפכים עתידים להיות יוצאים מתחת מפתן הבית. לעומתם בצפון סמוכים למערב שער יכוניה, שער הקרבן, שער הנשים, שער השיר; ולמה נקרא שמו שער יכוניה, שבו יצא יכוניה וגלותו. ושבמזרח, שער ניקנור; ושני פשיפשין היו לו, אחד מימינו ואחד משמאלו. ושניים במערב, שלא היה להם שם.

ד. שלושה עשר שולחנות היו במקדש: שמונה של שיש בבית המטבחיים, שעליהם מדיחין את הקרביים. ושניים במערב הכבש–אחד של שיש, ואחד של כסף; על של שיש, נותנין את האברים, ועל של כסף, כלי שרת. ושניים באולם מבפנים על פתח הבית–אחד של כסף, ואחד של זהב; על של כסף, נותנין לחם הפנים בכניסתו, ועל של זהב, ביציאתו שמעלין בקודש, ולא מורידין. ואחד של זהב מבפנים, שעליו לחם הפנים תמיד.

ה. שלושה עשר שופרות היו במקדש, וכתוב עליהן תקלין חדתין, ותקלין עתיקין, קינים, וגוזלי עולה, עצים, ולבונה, זהב לכפורת; שישה, לנדבה. תקלין חדתין, שבכל שנה ושנה; ועתיקין מי שלא שקל אשתקד, ישקול לשנה הבאה. קינים, הן תורין; וגוזלי עולה, הן בני יונה. וכולם עולות, דברי רבי יהודה. וחכמים אומרין, קינים אחד חטאת, ואחד עולה; גוזלי עולה, כולן עולות.

ו. האומר הרי עלי עצים, לא יפחות משני גזרין; לבונה, לא יפחות מן הקומץ; זהב, לא יפחות מדינר זהב. שישה, לנדבה. נדבה, מה היו עושין בה: לוקחים בה עולות הבשר לשם, והעורות לכוהנים. זה המדרש דרש יהוידע הכהן הגדול, "אשם הוא: אשום אשם לה'". זה הכלל: כל שהוא בא משם חטא ומשם אשמה, יילקח בו עולות הבשר לשם, והעורות לכוהנים; נמצאו שני כתובין קיימין, אשם לה' ואשם לכוהנים. ואומר "כסף אשם וכסף חטאות לא יובא בית ה': לכוהנים יהיו".

א. מעות שנמצאו בין שקלים לנדבה קרוב לשקלים, ייפלו לשקלים; לנדבה, ייפלו לנדבה; מחצה למחצה, ייפלו לנדבה. בין עצים ללבונה קרוב לעצים, ייפלו לעצים; ללבונה, ייפלו ללבונה; מחצה למחצה, ייפלו ללבונה. בין קינים לגוזלי עולה קרוב לקינים, ייפלו לקינים; לגוזלי עולה, ייפלו לגוזלי עולה; מחצה למחצה, ייפלו לגוזלי עולה. בין חולין למעשר שני קרוב לחולין, ייפלו לחולין; למעשר שני, ייפלו למעשר שני; מחצה למחצה, ייפלו למעשר שני. זה הכלל, הולכים אחר הרוב; מחצה למחצה, להחמיר.

ב. מעות שנמצאו לפני סוחרי בהמה, לעולם מעשר; ובהר הבית, חולין. ובירושלים בשאר כל ימות השנה, חולין; ובשעת הרגל, הכול מעשר.

ג. בשר שנמצא בעזרה אברים, עולות; וחתיכות, חטאות. ובירושלים, זבחי שלמים. זה וזה, תעבור צורתו וייצא לבית השריפה. נמצא בגבולים אברים, נבילות; וחתיכות, מותרות; ובשעת הרגל שהבשר מרובה, אף אברים מותרות.

ד. בהמה שנמצאת מירושלים ועד מגדל עדר, וכמידתה לכל רוח זכרים, עולות; ונקבות, זבחי שלמים. רבי יהודה אומר, הראוי לפסחים פסחים, קודם לרגל שלושים יום.

ה. בראשונה היו ממשכנין את מוצאיה, עד שהוא מביא עימה את נסכיה; חזרו להיות מניחים אותה, ובורחים. התקינו בית דין שיהו נסכיה באין משל ציבור.

ו. אמר רבי שמעון, שבעה דברים התקינו בית דין, וזה אחד מהן: גוי ששלח עולתו ממדינת הים אם שלח עימה נסכיה, קרבים משלו; ואם לאו, קרבים משל ציבור. וכן גר שמת, והניח זבחים אם יש לו נסכים, קרבים משלו; ואם לאו, קרבים משל ציבור. ותנאי בית דין הוא על כהן גדול שמת, ולא מינו כהן אחר תחתיו שתהא מנחתו קרבה משל ציבור; רבי יהודה אומר, משל יורשים. ושלמה הייתה קרבה.

ז. על המלח ועל העצים שיהו הכוהנים ניאותין בהן, ועל הפרה שלא יהו מועלין באפרה, ועל הקינים הפסולות שיהו באות משל ציבור; רבי יוסי אומר, המספק את הקינים, הוא מספק את הפסולות.

א. כל הרוקים הנמצאים בירושלים טהורים, חוץ משל שוק העליון, דברי רבי מאיר. רבי יוסי אומר, בשאר כל ימות השנה שבאמצע טמאים, ושבצדדים טהורים; ובשעת הרגל שבאמצע טהורים, ושבצדדים טמאים, מפני שהן מועטים, מסתלקין לצדדים.

ב. כל הכלים הנמצאים בירושלים דרך ירידה לבית הטבילה, טמאים; ודרך עלייה, טהורים: שלא כירידתן עלייתן, דברי רבי מאיר. רבי יוסי אומר, כולם טהורים, חוץ מן הסל והמגרפה והמריצה המיוחדים לקברות.

ג. סכין שנמצאת בארבעה עשר, שוחט בה מיד; בשלושה עשר, שונה ומטביל. קופיס, בזה ובזה שונה ומטביל. חל ארבעה עשר להיות בשבת, שוחט בה מיד; בחמישה עשר, שוחט בה מיד. נמצאת קשורה לסכין, הרי היא כסכין.

ד. פרוכת שנטמאת בוולד הטומאה מטבילין אותה בפנים, ומכניסין אותה מיד. באב הטומאה מטבילין אותה בחוץ, ושוטחין אותה בחיל: מפני שהיא צריכה הערב שמש. ואם הייתה חדשה שוטחין אותה על גג האיסטווה, כדי שיראו העם את מלאכתה שהיא נאה.

ה. רבן שמעון בן גמליאל אומר משם רבי שמעון בן הסגן, פרוכת עובייה טפח, ועל שבעים ושניים נירים נארגת, על כל נימה ונימה עשרים וארבעה חוטים; אורכה ארבעים אמה, ורוחבה עשרים אמה, ובשמונים ושתי ריבוא הייתה נעשית. ושתיים עושין מהן בכל שנה ושנה, ושלוש מאות כוהנים מטבילין אותה.

ו. בשר קודשי קודשים שנטמא בין באב הטומאה בין בוולד הטומאה, בין בפנים בין בחוץ בית שמאי אומרין, הכול יישרף בפנים, חוץ ממה שנטמא באב הטומאה בחוץ; בית הלל אומרין, הכול יישרף בחוץ, חוץ ממה שנטמא בוולד הטומאה בפנים.

ז. רבי אליעזר אומר, את שנטמא באב הטומאה, בין בפנים בין בחוץ יישרף בחוץ; ואת שנטמא בוולד הטומאה, בין בחוץ בין בפנים יישרף בפנים. רבי עקיבא אומר, מקום טומאתו, שם תהיה שריפתו.

ח. אברי תמיד, ניתנים מחצי כבש ולמטן במערב; ושל מוספין, ניתנין מחצי כבש ולמטן במזרח; ושל ראשי חודשים, ניתנין על כרכוב המזבח מלמעלן. השקלים והביכורים, אין נוהגין אלא בפני הבית; אבל מעשר דגן מעשר בהמה ובכורות, נוהגין בפני הבית ושלא בפני הבית. המקדיש שקלים וביכורים, הרי זה קודש; רבי שמעון אומר, האומר ביכורים קודש, אינן קודש.