משניות ביצה

א. ביצה שנולדה ביום טוב בית שמאי אומרים, תאכל; ובית הלל אומרים, לא תאכל. בית שמאי אומרים, שאור כזית וחמץ ככותבת; ובית הלל אומרים, זה וזה כזית.

ב. השוחט חיה ועוף ביום טוב בית שמאי אומרים, יחפור בדקר ויכסה. בית הלל אומרים, לא ישחוט, אלא אם כן היה לו עפר מוכן. מודים, שאם שחט, שיחפור בדקר ויכסה; ושאפר הכירה מוכן.

ג. בית שמאי אומרים, אין מוליכין את הסולם משובך לשובך, אבל מטהו מחלון לחלון; ובית הלל מתירין. בית שמאי אומרים, לא ייטול, אלא אם כן ניענע בו מבעוד יום; ובית הלל אומרים, עומד ואומר זה וזה אני נוטל.

ד. זימן שחורים ומצא לבנים, לבנים ומצא שחורים, שניים ומצא שלושה אסורין; שלושה ומצא שניים, מותרין. בתוך הקן ומצא לפני הקן, אסורין; ואם אין שם אלא הם, הרי אלו מותרין.

ה. בית שמאי אומרים, אין מסלקין את התריסין ביום טוב; בית הלל מתירים אף להחזיר. בית שמאי אומרים, אין נוטלין את העלי לקצב עליו בשר; בית הלל מתירין. בית שמאי אומרים, אין נותנין את העור לפני בית הדריסה, ולא יגביהנו, אלא אם כן יש עימו בשר; ובית הלל מתירין. בית שמאי אומרים, אין מוציאין לא את הקטן, ולא את הלולב, ולא את ספר התורה לרשות הרבים; ובית הלל מתירים.

ו. בית שמאי אומרים, אין מוליכין חלה ומתנות לכהן ביום טוב, בין שהורמו מאמש בין שהורמו מהיום; ובית הלל מתירים. אמרו בית שמאי לבית הלל גזירה שווה, חלה ומתנות מתנה לכהן, ותרומה מתנה לכהן כשם שאין מוליכין את התרומה, כך לא יוליכו את המתנות. אמרו להם בית הלל, לא, אם אמרתם בתרומה, שאינו זכאי בהרמתה תאמרו במתנות, שהוא זכאי בהרמתם.

ז. בית שמאי אומרים, תבלין נידוכין במדוך של עץ, והמלח בפך ובעץ הפרור; בית הלל אומרים, תבלין נידוכין כדרכן במדוך של אבן, והמלח במדוך של עץ.

ח. הבורר קטנית ביום טוב בית שמאי אומרים, בורר אוכל אוכל; בית הלל אומרים, בורר כדרכו בחיקו ובתמחוי, אבל לא בטבלה ולא בנפה ולא בכברה. רבן גמליאל אומר, אף מדיח ושולה.

ט. בית שמאי אומרים, אין משלחין ביום טוב אלא מנות; בית הלל אומרים, משלחין בהמה חיה ועוף, חיים ושחוטים. משלחים יינות שמנים וסלתות וקטניות, אבל לא תבואה; רבי שמעון מתיר אף בתבואה.

י. משלחין כלים, בין תפורין בין שאינן תפורין, אף על פי שיש בהן כלאיים, והן לצורך המועד; אבל לא סנדל מסומר, ולא מנעל שאינו תפור. רבי יהודה אומר, אף לא מנעל לבן, מפני שהוא צריך אומן. זה הכלל כל שניאותים בו ביום טוב, משלחין אותו.

א. יום טוב שחל להיות ערב שבת, לא יבשל כתחילה מיום טוב לשבת; אבל מבשל הוא ליום טוב, ואם הותיר, הותיר לשבת. ועושה תבשיל מערב יום טוב, וסומך עליו לשבת. בית שמאי אומרים, שני תבשילין; בית הלל אומרים, תבשיל אחד. מודים בדג ובביצה שעליו, שהן שני תבשילין. אכלו או אבד, לא יבשל עליו כתחילה; אם שייר ממנו כל שהוא, סומך עליו לשבת.

ב. חל להיות אחר השבת בית שמאי אומרים, מטבילין את הכול מלפני השבת; בית הלל אומרים, כלים מלפני השבת, ואדם בשבת. ושווים שמשיקין את המים בכלי אבן לטהרן, אבל לא מטבילין. ומטבילין מגב לגב ומחבורה לחבורה ביום טוב.

ג. בית שמאי אומרים, מביאים שלמים, ואין סומכין עליהם, אבל לא עולות; בית הלל אומרים, מביאין שלמים ועולות, וסומכין עליהם.

ד. בית שמאי אומרים, לא יחם אדם חמין לרגליו, אלא אם כן היו ראויים לו לשתייה; בית הלל מתירים. ועושה מדורה ומתחמם כנגדה.

ה. שלושה דברים רבן גמליאל מחמיר כדברי בית שמאי אין טומנין את החמין מיום טוב לשבת, ואין זוקפין את המנורה ביום טוב, ואין אופין את פיתם גריצות אלא רקיקים. אמר רבן גמליאל, מימיהם של בית אבא, לא היו אופין את פיתם גריצות, אלא רקיקים. אמרו לו, מה נעשה להן לבית אביך, שהן מחמירין על עצמן, ומקילין על כל ישראל, להיות אופין את פיתם גריצות וחורי.

ו. אף הוא אמר שלושה דברים להקל מכבדין בין המיטות, ומניחין את המוגמר ביום טוב, ועושין גדי מקולס בלילי פסחים; וחכמים אוסרים.

ח. שלושה דברים רבי אלעזר בן עזריה מתיר, וחכמים אוסרים פרתו יוצאה ברצועה שבין קרניה, ומקרדין את הבהמה ביום טוב, ושוחקין פלפלים בריחיים שלהן. רבי יהודה אומר, אין מקרדין את הבהמה ביום טוב, מפני שהוא עושה חבורה, אבל מקרצפין; וחכמים אומרים, אין מקרדין, אף לא מקרצפין.

ח. הריחיים של פלפלין, טמאה משום שלושה כלים משום כלי קיבול, משום כלי מתכות, משום כברה. עגלה של קטן טמאה מדרס, וניטלת בשבת; ואינה נגררת, אלא על גבי הכלים. רבי יהודה אומר, כל הכלים אינן נגררין חוץ מן העגלה, מפני שהיא כובשת.

א. אין צדין דגים מן הביברין ביום טוב, ואין נותנין לפניהם מזונות; אבל צדין חיה ועוף מן הביברין, ונותנין לפניהם מזונות. רבן שמעון בן גמליאל אומר, לא כל הביברין שווין: זה הכלל כל המחוסר צידה, אסור; ושאינו מחוסר צידה, מותר.

ב. מצודות חיה עופות ודגים שעשאם מערב יום טוב לא ייטול מהן ביום טוב, אלא אם כן יודע שניצודו מבעוד יום. מעשה בגוי אחד, שהביא דגים לרבן גמליאל; ואמר, מותרין הן, אלא שאין רצוני לקבל ממנו.

ג. בהמה מסוכנת לא ישחוט, אלא אם כן ידוע שהוא יכול לאכול ממנה כזית צלי מבעוד יום; רבי עקיבא אומר, אפילו כזית חי מבית טביחתה. שחטה בשדה, לא יביאנה במוט ובמטה; אבל מביאה בידו אברים אברים.

ד. בכור שנפל לבור, רבי יהודה אומר, יירד המומחה ויראה: אם יש בו מום, יעלה וישחוט; ואם לאו, לא ישחוט. רבי שמעון אומר, כל שאין מומו ניכר מערב יום טוב, אין זה מן המוכן.

ה. בהמה שמתה, לא יזיזנה ממקומה. מעשה כששאלו את רבי טרפון עליה ועל החלה שנטמאת, ונכנס לבית המדרש ושאל; ואמרו לו, לא יזיזם ממקומן.

ו. אין נמנין על הבהמה כתחילה ביום טוב; אבל נמנין עליה מערב יום טוב, ושוחטים ומחלקין ביניהם. רבי יהודה אומר, שוקל אדם בשר כנגד הכלי, או כנגד הקופיס; וחכמים אומרים, אין משגיחים בכף מאזניים כל עיקר.

ז. אין משחיזים את הסכין, אבל משיאה על גבי חברתה. לא יאמר אדם לטבח, מכור לי בדינר בשר; אבל שוחט הוא, והן מחלקין ביניהם.

ח. אומר אדם לחנווני, מלא לי כלי זה, אבל לא במידה; רבי יהודה אומר, אם היה כלי של מידה, לא ימלאנו. מעשה בשאול בן בוטנית, שהיה ממלא את מידותיו מערב יום טוב, ונותנן ללקוחות ביום טוב; אבא שאול אומר, אף במועד עושה כן. וחכמים אומרים, אף בחול היה עושה כן, מפני מיצוי המידות. אומר אדם לחברו, תן לי ביצים ואגוזים במניין, שכן דרך בעל הבית להיות מונה בתוך ביתו.

א. המביא כדי יין ממקום למקום, לא יביאם בסל ובקופה; אבל מביא הוא על כתפו או לפניו. המוליך את התבן, לא יפשיל את הקופה לאחוריו; אבל מוליכה בידו. ומתחילים בערמת התבן, אבל לא בעצים שבמוקצה.

ב. אין נוטלין עצים מן הסוכה, אלא מן הסמוך לה. ומביאים עצים מן השדה מן המכונס, ומן הקרפף ואפילו מן המפוזר. איזה הוא קרפף, כל שהוא סמוך לעיר, דברי רבי יהודה; רבי יוסי אומר, כל שנכנסים לו בפותחת, ואפילו בתוך תחום השבת.

ג. אין מבקעין עצים מן הקורות, ולא מן הקורה שנשברה. אין מבקעין לא בקורדום, ולא במגל, ולא במגירה, אלא בקופיס. בית שהוא מלא פירות וסתום נפחת, נוטל ממקום הפחת; רבי מאיר אומר, אף פוחת כתחילה ונוטל.

ד. אין פוחתין את הנר, מפני שהוא עושה כלי. אין עושין פחמין, ואין חותכין את הפתילה לשניים; רבי יהודה אומר, חותכה באור לשני נרות.

ה. אין שוברין את החרס, ואין חותכין את הנייר לצלות בו מליח. אין גורפין תנור וכיריים, אבל מכבשין. אין מקיפין שתי חביות לשפות עליהם את הקדירה. אין סומכין את הקדירה בבקעת, וכן בדלת. אין מנהיגין את הבהמה במקל ביום טוב.

ו. רבי אליעזר אומר, נוטל אדם קיסם לחצות בו שיניו, ומגבב מן החצר ומדליק, שכל מה שבחצר מוכן; וחכמים אומרים, אף מגבב מלפניו ומדליק.

ז. אין מוציאין את האור לא מן העצים, ולא מן האבנים, ולא מן העפר, ולא מן המים; ואין מלבנין את הרעפים לצלות עליהן בשר, ולשפות עליהן את הקדירה. ועוד אמר רבי אליעזר, עומד אדם על המוקצה ערב שבת בשביעית, ואומר, מכאן אני אוכל למחר; וחכמים אומרים, עד שירשום ויאמר, מכאן ועד כאן.

א. משילין פירות דרך ארובה ביום טוב, אבל לא בשבת; ומכסים את הפירות בכלים מפני הדלף, וכן כדי יין וכדי שמן. ונותנין כלי תחת הדלף בשבת.

ב. כל שחייבין עליו משום שבות, ומשום רשות, ומשום מצוה בשבת חייבין עליו ביום טוב. אלו הן משום שבות לא עולין באילן, ולא רוכבין על גבי בהמה, ולא שטים על פני המים, ולא מספקין, ולא מרקדין, ולא מטפחין. אלו הם משום רשות לא דנין, ולא מקדשין, ולא חולצין, ולא מייבמין. ואלו הם משום מצוה לא מקדישין, ולא מעריכין, ולא מחרימין, ולא מגביהין תרומה ומעשרות. כל אלו ביום טוב אמרו, ואין צריך לומר בשבת; ואין בין יום טוב לשבת, אלא אוכל נפש בלבד.

ג. הבהמה והכלים כרגלי הבעלים. המוסר את בהמתו לבנו או לרועה, הרי אלו כרגליו. כלים המיוחדים לאחד מן האחים שבבית, הרי אלו כרגליו; ושאינן מיוחדין, למקום שכולם הולכים.

ד. השואל כלים מחברו מערב יום טוב, כרגלי השואל; ואם ביום טוב, כרגלי המשאיל. וכן אישה ששאלה מחברתה תבלים ומים ומלח לעיסתה, הרי אלו כרגלי שתיהן; רבי יהודה פוטר במים, מפני שאין בהן ממש.

ה. הגחלת כרגלי הבעלים, והשלהבת ככל מקום. הגחלת של הקדש, מועלין בה; והשלהבת, לא נהנין ולא מועלין. בור של יחיד, כרגלי היחיד; ושל אנשי העיר, כרגלי אנשי אותה העיר; ושל עולי בבל, כרגלי הממלא. מי שהיו פירותיו בעיר אחרת, ועירבו בני אותה העיר לבוא אצלו לא יביאו לו מפירותיו; ואם עירב, הרי פירותיו כמוהו.

ו. מי שזימן אצלו אורחים לא יוליכו בידם מנות, אלא אם כן זיכה להם אחר במנותיהם מערב יום טוב. אין משקין ושוחטין את המדברייות, אבל משקין ושוחטין את הבייתות. ואלו הן הבייתות, הלנות בעיר; והמדברייות, הלנות באפר.