כלי יקר על התורה | פרשת יהדות

כלי יקר על פרשת בשלח

{יז}ויהי בשלח פרעה את העם. ואח”כ נאמר פן ינחם העם. ויסב אלהים את העם, ואח”כ נאמר וחמושים עלו בני ישראל, ויש להתבונן למה קראם ג’ פעמים העם וברביעי קראם בני ישראל אצל וחמושים דהיינו כלי זיין, וכפי הנראה שמצד היותם בני ישראל לא היו צריכין לכלי זיין ושלוחו של פרעה היה מצד היותם בני ישראל וא”כ איפכא הל”ל.
ונראה ליישב זה בשני פנים. האחד הוא, על דרך שמסיק בילקוט וחמושים עלו אין חמושים אלא מזויינים בחמשה כלי זיין, וקשה על זה וכי מלחמתן של ישראל תלויה ברבוי כלי זיין, והלא כתיב (שופטים ה.ח) מגן אם יראה ורומח בארבעים אלף בישראל. כי הש”י מגן בעדם, והתורה והתפלה כלי זיינם של ישראל שנאמר (תהלים קמט.ו) וחרב פיפיות בידם שני פיות כי שניהם תלוין בפה, ואם כן מה תפארת זה לישראל שעלו חמושים מזויינים כאילו לא היו בטחונם בה’ חלילה. ואף אם נאמר שחייב אדם לעשות בדרך הטבע כל אשר ימצא בכחו לעשות ומה שיחסר הטבע ישלים הנס, מ”מ קשה על מה זה הגיד לנו הכתוב שהיה לכל אחד ה’ כלי זיין ומנינא למה לי, ועוד כי קרה בדרך נס או במקרה שהיה לכל אחד ה’ לא פחות ולא יותר הלא דבר הוא, ועוד כי כפי הנראה לא היו ישראל מלומדי מלחמה כלל כי היו עסוקים בעבודת פרך כל הימים וכלי זיין אלו למה להם כי לא נסו באלה והיה להם לילך במקלות ובאבני קלע.
ע”כ נראה לפרש. שבא להודיענו שלא היה בידם שום כלי זיין כי אם ה’ חומשי תורה החלוקים לז’ ספרים למ”ד שפרשת ויהי בנסוע ספר בפני עצמו, וז”ש וחמשים היינו מזויינים הכל רמז לתורה, ונקט לשון חמשים שהלשון נופל על הלשון, וכן מזויינים, כי לשון חמשה וזיין, שמות כלי מלחמה המה, ואצל ישראל ירמוזו גם על התורה. או חמשים היינו חמשה חומשי תורה כאמור, ומזויינים היינו התפלה כמ”ש (תהלים קיט.קסד) שבע ביום הללתיך.
והנה מהידוע שלא היו ישראל ראויין לקבל התורה, כ”א אחר שעברו בים סוף ואחר שהלכו במדבר, כי בים סוף באו לידי אמונה שלימה בה’ ובנבואת משה עבדו כמ”ש ויאמינו בה’ ובמשה עבדו, וקודם שבאו לידי אמונה זו, פשיטא שלא היו ראוין לקבל התורה כל זמן שהיו מסופקים בנבואת משה ובאמונה בה’, ואחר שבאו על ים סוף לידי אמונה זו מאז היו ראוים לקבלת התורה, והיו צריכין עוד לילך במדבר בארץ לא זרועה לקנות שמה מדת ההסתפקות, כי כך דרכה של תורה פת במלח תאכל כו’, ולא נתנה התורה כי אם לאוכלי המן (מכילתא בשלח (ויסע) ב.) כי מן ירידת המן למדו דרך ההסתפקות אשר מקבלי התורה צריכין לזה, נוסף על זה נשתרשו באמונה ע”י ניסים שנעשו להם במדבר כמו ניסי הים סוף, ולהורות נתן בלבם עוד שלפי ששני אלפים תוהו היה העולם שמם כמדבר כל זמן שהוא בלא תורה ע”כ היו צריכין לקבלת התורה להשלים חסרון העולם, והנה קודם שקבלו ישראל התורה היו בכלל שאר העם ולא נבדלו עדיין בשלימות המיוחד להם מן שאר האומות ע”כ לא נקראו בשם בני ישראל, כ”א על ידי קבלת התורה אז הבדילם ה’ מכל העמים להיות לו לעם סגולה.
ובזה יהיה ביאור הפסוקים על זה האופן, ויהי בשלח פרעה את העם בשעת שלוח נקראו עדיין בשם העם כי לא נבדלו עדיין מן שאר עמי הארץ לפי שלא היה כלי זיינם עליהם, לא כלי זיין הטבעי שהרי לא היו מלומדי מלחמה, ולא כלי זיין של התורה שהרי לא קבלו עדיין התורה, ולא היו אפילו מוכנים לקבלה כי לא נשתרשו באמונה עדיין, לפיכך לא נחם אותם אלהים דרך ארץ פלשתים אע”פ שקרוב הוא כי אמר אלהים פן ינחם העם בראותם מלחמה. לפי שעדיין המה בכלל יתר עמי הארץ על כן בהכרח ישובו מצרימה, כי מאחר שאין בידם שום כלי זיין פשיטא שיהיו מנוצחים אם לא ישובו, על כן ויסב אלהים את העם דרך המדבר ים סוף, כי על ידי ניסי הים והמדבר יקנו אמונה שלימה ואז יהיו מוכנים לקבל התורה, ומשעה ההיא יהיה כלי זיינם עליהם ויהיה דומה כאילו כבר קבלו התורה ויהיו נקראים אז בשם בני ישראל להבדילם מן שאר עמי הארצות, וז”ש וחמשים עלו בני ישראל אין חמשים אלא מזויינים בחמשה כלי זיין היינו ה’ חומשי תורה וז’ ספרים או שבע תפלות כאמור, ומסכים לזה מה שמצינו (פס”ר לד.ו) שבמתן תורה חגר להם הקב”ה כלי זיינאות כו’, ועיין ברמב”ן פר’ כי תשא בפ’ ועתה הורד עדיך (לג.ה) שתרגומו אעדי תיקון זיינך מנך, כי משם ראיה ברורה שהתורה כלי זיינם של ישראל, ואע”פ שבשעת העליה ממצרים לא היו עדיין מזויינים עד שבאו למדבר מ”מ אמר וחמשים עלו וגו’, לפי שמיד כאשר נתרצו לילך למדבר ולא אמרו היאך נלך למדבר לא מקום זרע מיד קנו האמונה, והתחלת הקנין נחשב להם כאילו היו מושרשים בה, לכך נאמר וחמושים עלו היינו בזמן שעלו מארץ מצרים אל המדבר, וסוף קנין האמונה היה על ים סוף כאמור.
דרך שני ביישוב מקראות אלו, שהעם הנזכר כאן הם הפחותים שבישראל והערב רב כי שם אחד להם, וכשאמר ויהי בשלח פרעה את העם בערב רב ידבר, כי מאחר שלא מיחה בם לצאת דומה כאילו שלחם, כי מצינו לשון שלוח במי שמניחו לילך כמו שלחוני לאדוני (בראשית כד.נד) הנאמר באליעזר עבד אברהם, וכמו ויאמר יעקב אל לבן שלחני (שם ל.כה) כך שילוח האמור כאן על הערב רב, ובעבורם היה צריך להסב אותם שלא יחזרו למצרים בראותם מלחמה, אבל בעבור בני ישראל לא היה צריך לכל זה הסבוב כי בני ישראל עלו חמשים מזויינים, כי המה בנים אמון בם בני מאמינים ובוטחים בתשועת ה’ וזו היא כלי זיינם ע”כ היו בטוחים במלחמה, אבל כל מיעוט הבטחון בא להם מן הערב רב, כי קרוב הוא רצה לומר חדשים מקרוב באו ולא נשתרשו עדיין באמונה.
{יט}ויקח משה את עצמות יוסף עמו. סמך ענין זה לפסוק שלמעלה וחמושים עלו בני ישראל, לפי שמסיק בילקוט פרשה זו שהיו מהלכין במדבר שני ארונות ארון השכינה וארונו של יוסף והיו האומות שואלים מה טיבו של ארונו של מת עם ארון חי העולמים והשיבו להם קיים זה מה שכתוב בזה שיוסף קיים כל עשרת הדברות כו’, וסמך זה למה שנאמר וחמשים עלו בני ישראל מזויינים וכלי זיין שלהם הוא ארון הקודש שהיה הולך עמהם במלחמה, ותינח אחר מתן תורה אבל קודם מתן תורה איך עלו חמושים הלא עדיין לא היה הארון הקודש עמהם, ע”כ אמר ויקח משה את עצמות יוסף עמו כי ארונו של יוסף היה דומה כאלו היו חקוקים בו כל עשרת הדברות.
דבר אחר, לפי שראה משה שהשי”ת הסיבם דרך המדבר ים סוף וחשב משה שאם אולי יעכב עליהם הים אז יקרע להם בזכות יוסף, כמו שלמדו רז”ל (תנחומא קיד.ט) מן פסוק הים ראה וינוס (תהלים קיד.ג) מה ראה עצמותיו של יוסף שנאמר בו וינס ויצא החוצה, וטעמו של דבר בארנו למעלה פרשת וישב (לט.יב).
ורז”ל (סוטה יג.) דרשו על משה, פסוק חכם לב יקח מצות (משלי י.ט) שכל ישראל נתעסקו בבזה והוא נתעסק במצות, רצו לתרץ יתור לשון עמו שבא למעט עסק בזת מצרים, כי הממון קנין שאינו דבק עמו כי לא ירד אחריו כבודו, אבל מה שהאדם מסגל מעשים טובים בעולם הזה הוא הדבר הדבק עמו בעולם הזה ובעולם הבא, לכך נאמר ויקח משה את עצמות יוסף עמו, ואולי לכך עסק דווקא במצוה זו עכשיו להיות לישראל כמזכיר את יום המיתה, כי בסבה זו לא יהיו כל כך להוטים אחר הביזה בזכרם כי יעזוב לאחרים חילו ולא ירד אחריו כבודו.


בשלח פרק-יד

{ב}לפני בעל צפון. הוא נשאר מכל אלהי מצרים כו’, ויש לנו ליתן טעם למה נשארה זו יותר משאר אלהות, ונראה מזה שהיו להן הרבה עבודה זרות שעבדו להרבה מזלות כי כל מזל יש לו כח והשפעה על איזו ענין מיוחד, ובעל צפון היינו הע”ז אשר חשבו כי ממנו יושפע להם זהב ורב פנינים כמ”ש (איוב לז.כב) מצפון זהב יאתה, והשאיר הקב”ה דווקא ע”ז זו להטעותם שיאמרו שע”ז זו תתבע עלבונם על מה שנטלו ישראל ממונם שלא כדין, כי בכל שאר המכות הצדיק פרעה את הדין עליו לומר שבדין באו עליו ובדין לקו גם שרי מעלה שלהם, אבל הממון חשב פרעה שלא בצדק ולא במשפט נטלו ישראל ממונם ע”כ נשאר בעל צפון שיאמרו קשה יראתם ויתבע מן ישראל ממונם שהשאילום, וז”ש ויהפך לבב פרעה וגו’ פירש”י בשביל ממונם שהשאילום, ומה שאמרו כי שלחנו את ישראל מעבדנו לפי שכל מה שקנה עבד קנה רבו ועיקר דבריו היה בעבור הממון, ותלה פרעה דבריו במה שראה שנשאר בעל צפון מכל אלהי מצרים.
{ה}ויוגד למלך מצרים כי ברח העם. כי בורח מבעי ליה שהרי מתחילה שלחם מרצונו ועכשיו הם בורחים, ועוד למה קראם ב’ פעמים העם ובשלישי אמר כי שלחנו את ישראל, ועוד איך מלאו לבו לילך עם שש מאות רכב על ששים ריבוא, ואע”פ שנאמר וכל רכב מצרים ודאי לא מכל ארץ מצרים קבץ לפי שעה שלא היה לו שהות זמן כל כך אלא מעיר אחת לקח והיא מצרים עצמה, ואפילו מעיר זו לא לקח כי אם מן הירא את דבר ה’ והמה המיעוט. אלא ודאי שבכל מקום שמזכיר העם מדבר בערב רב שהלכו לכתחילה בדרך בריחה לפי שראו במעלתן של ישראל, וחשב פרעה כי עכשיו ע”י שיראו שישראל נבוכים בארץ יאמרו הערב רב שסר ה’ מעל ישראל, ובעבור זה ודאי רצון הערב רב לחזור מצרימה זולת שישראל אינן מניחין אותם. וכשיראו שאנחנו באים לעזרתם ימרדו גם המה בישראל וישובו אלינו, ועל זה סמך פרעה ברדפו אחר ישראל עם מתי מספר, ועל זה נאמר ויגד למלך מצרים כי ברח העם. לא ששלח עמהם אקטורין כי דבר זה לא פירש במקרא אלא בביתו הוגד לו שהלכו דרך בריחה העם דהיינו המצרים והיה שונא אותם על זה, ועכשיו ויהפך לבב פרעה ועבדיו אל העם נהפך לבו משנאה לאהבה כי אמר עכשיו אני צריך להם כי בלי ספק יהיו לי לעזרה בראותם כי סר ה’ מעל ישראל, ועל ישראל עצמם אמרו מה זאת עשינו כי שלחנו את ישראל מעבדינו, ולפי זה מה שנאמר ויהי בשלח פרעה את העם על הפחותים שבישראל אמר כן כמבואר בדרך שני.
{יב}הלא זה הדבר אשר דברנו אליך במצרים לאמר. פירש”י והיכן דברו ירא ה’ עליכם וישפוט, (שמות ה.כא) וצריך פירוש לפירושו שהרי כאן אמרו כי טוב לנו עבוד את מצרים ממתנו במדבר, ולהלן אמרו ירא ה’ עליכם וישפוט אשר הבאשתם את ריחנו בעיני פרעה ובעיני עבדיו לתת חרב בידם להרגנו. וזה אמרו ודאי על תוספת העבודה שנמשלה לחרב ומה בין חרב למות, גם מה שאמרו שם לתת חרב בידם צריך ביאור, כי לא בקש פרעה להרגם בחרב כי אם להכביד עליהם העבודה. ונ”ל שאמרו ישראל למשה תרתי לריעותא, כי עכשיו לא שלח אותנו והכביד עבודתו כי הבאשתם ריחנו בעיניו, זאת ועוד אחרת את”ל שישלח אותנו מ”מ נהיה בורחים שהרי אמרת לו בשם ה’ שלח עמי ויחוגו לי במדבר, וכשיודע לו שאנחנו בורחים אז בלי ספק ירדוף אחרינו בחרב, ובזה דומה כאילו אתה נתת חרב בידם להרגנו ולהמיתנו, וזה שאמרו כאן כי כבר אמרו לו במצרים כי טוב לנו עבוד את מצרים ממתנו במדבר. לפי שכבר אמרו לו לתת חרב בידם להרגנו. ואמרו זה על שסופו לרדוף אחריהם בחרב במדבר ולהמיתם.
וי”מ דרך הלצה, הלא זה הדבר אשר דברנו עכשיו, במצרים היה לנו לומר כן ולא עכשיו כי עבר זמנו וז”ש במצרים לאמר, ר”ל שם היה לנו לאמר חדל ממנו כו’ ולא אמרנו.
{טז}ואתה הרם את מטך ונטה את ידך על הים. במדרש (שמו”ר כא.ט) אמרו לפי שהיו אומרים המצריים לולא המטה לא היה יכול לעשות את כל הניסים ע”כ אמר הקב”ה סלק את מטך ונטה את ידך כי הרם לשון סילוק הוא. והנני נותן טעם בדבר למה דווקא בקריעת ים סוף צוה הקב”ה להסיר המטה, וזה לפי שרצה הקב”ה שיעשה משה למטה דוגמא אל כל דבר הנעשה למעלה, והנה כל המכות היו באצבע אלהים על כן נעשו גם למטה ע”י מטה משה כי המטה דומה לאצבע, אבל על הים לקו בכל היד שנאמר וירא ישראל את היד הגדולה וגו’, ע”כ אמר הקב”ה למשה שיעשה גם למטה דוגמא לזה ויסלק את המטה הדומה לאצבע ונטה את ידך כל היד דוגמת יד החזקה העליונה ית’, לכך נאמר וירא ישראל את היד הגדולה ואגב זה ראו כי שלא בכח המטה עשה משה כל המעשה הגדול והנורא הזה, שהרי הוצרך לנטות ידו דוגמת היד החזקה שלמעלה ע”כ ויאמינו בה’ ובמשה עבדו, כי חזרו מדבריהם שאמרו לשעבר שבכח המטה פעל כל זאת.
ומכאן תבין באמת, מה היה חטאו של משה במי מריבה כי שם נאמר ממש הפך ממה שנאמר כאן, כי כאן נאמר הרם את מטך דהיינו סלק את מטך ונטה את ידך וע”י זה באו לידי אמונה, ושם נאמר וירם את ידו ויך במטהו שסלק את ידו כי לא עשה הפעולה בידו כי אם במטהו וע”כ החזיר דברים הראשונים, שאמרו שבכח המטה פעל הכל, למקומם. ובזה גרם מיעוט האמונה כמ”ש יען לא האמנתם בי, ויתבאר דבר זה בע”ה באר היטב במקומו פרשת (חקת כ.ח).
{כ}ולא קרב זה אל זה. פירש”י מחנה אל מחנה, ועל צד הרמז יש לפתרו על ישראל, כי ארז”ל (ירושלמי תענית ב.ה) ארבע כיתות נעשו אבותינו על הים כו’ ולא היו בהסכמה אחת זה אומר בכה וזה בכה על כן לא קרב זה אל זה כל הלילה בדעתם. ורז”ל אמרו (שמו”ר כג.ז) שלא אמרו המלאכים שירה כל הלילה שנאמר בהם (ישעיה ו.ג) וקרא זה אל זה, ובפרקי דר”א אל תקרי לא קרב זה אל זה אלא לא קרא, ואין צורך להגיה לפי שהמלאכים אינם מתקרבים זה לזה בשום עסק בעולם כי אם בזמן שאומרים שירות ותשבחות לפניו ית’ אחד קורא והשני עונה לעומתו, וכשהוא אומר לא קרב זה אל זה ודאי לא אמרו שירה כי דרך השיר אחר קורא וחבירו עונה.
וי”ל עוד ולא קרב זה. היינו המלאך שהזכיר למעלה בפסוק ויסע מלאך האלהים, אל זה היינו אל השירה הרמוזה בזה שנאמר זה אלי ואנוהו. כי הוא עיקר השירה שזכו לראות פני השכינה עד שהיו מראין עליו באצבע ואמרו זה אלי, כי ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל, והוא רמז אל המלאכים גם כן כי אצלם מצויה קירוב ההשגה יותר מבתחתונים.
{כא}וישם את הים לחרבה ויבקעו המים. היה לו לומר ויבקעו המים תחילה ואח”כ וישם את הים לחרבה, ואולי כדי ליישב זה פירש”י ויבקעו המים כל מימות שבעולם, ונראה לפרש שמתחלה היה הרוח שבתוך הארץ פועל מתחת לארץ בקרקעות הים עד שנעשו לחרבה, ואח”כ פעל גם במים כי פעולת הרוח היתה מלמטה למעלה וכאשר עבר קרקעות הים נכנס הרוח גם אל המים והרוח מחסרם וממעטם, כי טבע הרוח לחסר המים שנתכווצו ונעשו גליד ואז בהכרח נבקעו המים והנשארים נצבו כמו נד כי הוגלדו מחמת הרוח שעלה מלמטה, כי כל דבר לח המתייבש מתוכו נבקע כנודע מטבעיות.
דבר אחר, שהוליך הרוח מי הים לחרבה אל היבשה ויצאו המים מן שפתם אל היבשה וכן מצד השני וזה גרם בקיעת המים כי הרוח גירש המים ממקומם והוליכם אל היבשה, וזה נס כפול כי דבר זה צריך לב’ רוחות מקבילין ונעשה הכל ע”י רוח קדים. ד”א לפי שלולא שהתהום מוסיף לחות במים היו הלוך וחסור מפני הרוח השולט בהם, וכאשר שם הים לחרבה תחילה ולא היה התהום מוסיף בהם לחות אז בהכרח יבשו המים ונחסרו מן הרוח.
{כב}ויבואו בני ישראל בתוך הים ביבשה. כאן הקדים תוך הים ליבשה ובסמוך אמר בהפך זה ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים, גם כל הפסוק ההוא מיותר, וכאן נאמר והמים להם חומה מלא בוי”ו, ובסמוך נאמר חמה חסר בלא וי”ו, ובילקוט (בשלח רלח.) מסיק שהוא לשון אף וחימה לפי שהיו ישראל נתונים בדין אם להנצל או אם להטבע עם המצרים, ועל פי דרך זה נוכל לומר שהיו בישראל כיתות כיתות על הים, מקצתם צדיקים מקצתם קטני אמנה כנח שנאמר בו (בראשית ו.ז) מפני מי המבול. שלא נכנס בתיבה עד שדחקוהו מי המבול, והנה הטובים מישראל באו תיכף אל הים באמצעיתו אע”פ שלא ראו היבשה עדיין מכל מקום האמינו בה’ ובאו אל תוך הים ואח”כ ראו היבשה ולהם היו המים לחומה להגין בעדם, אבל הפחותים בנים לא אמון בם הלכו תחילה ביבשה כי לא האמינו באלהים ע”כ לא נכנסו אל תוך הים עד שראו תחילה היבשה ולהם היו המים חימה עזה כי היו נתונים בדין אם להנצל או להטבע, ומטעם זה נאמר למעלה ויבאו להורות שמיד בבואם נכנסו אל הים קודם שראו היבשה, ולמטה נאמר הלכו כי אע”פ שראו היבשה מ”מ לא האמינו עד שהלכו תחילה ביבשה ואח”כ נכנסו גם אל תוך הים.
וי”א שבבואם לים, היינו בכניסתם היו צדיקים גמורים לכך נאמר אצלם חומה מלא, אמנם כאשר הלכו על שפתו השני ממרים היו עם ה’ שנאמר (תהלים קו.ז) וימרו על ים בים סוף. כי אמרו כשם שאנחנו עולים מצד זה כך יעלו המצרים מצד אחר, על כן היו להם המים לחימה וקצף כאמור.


בשלח פרק-טו

{א}אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה’. מה שלא שר תיכף בצאתם ממצרים, לפי שידע משה שעדיין בני ישראל מפקפקין באמונה עד שראה על הים שהאמינו בה’ ובמשה עבדו אז ישיר, והתחיל באז דהיינו א’ רוכב על ז’ רמז להמליכו ית’ על שבעה כוכבי לכת כמ”ש כי גאה גאה שמתגאה על כל גאים, ומה שנאמר השירה הזאת בלשון נקיבה ארז”ל (שמו”ר כג.יא) שכל שירות העה”ז נאמרו בלשון נקיבה לפי שיש אחריהן צער כנקיבות שיש להם צער לידה, ועוד שהנקיבות אינן נוטלות בעה”ז כי אם עישור נכסים כך הנחיל ה’ לישראל שבעה אומות מן שבעים, אבל על העתיד נאמר שירו לה’ שיר חדש כי אז יהיו כזכרים לא יולדים ואז ינחלו כל שבעים אומות כזכר שיורש הכל, ואולי מטעם זה התחיל באז א’ רוכב על ז’ לרמוז כי בעולם הזה ישראל גוי אחד בארץ ירכיבהו ה’ על במתי ארץ של ז’ אומות לבד כנקיבות.
וכדי ליישב יתור השירה הזאת, כי היה לו לומר אז ישיר משה ובני ישראל לה’, אומר אני שיש בו רמז למה שארז”ל (מכילתא בשלח ג.) ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל, ועל פלא זה נאמר את השירה הזאת ר”ל השירה של זאת הנקיבה, כי גם הנקיבות אמרו זה אלי ואנוהו ודבר זה היה פליאה בעיניהם שנקיבה תסובב גבר מעין דוגמא שלעתיד, ואולי שעל זה ארז”ל (סנהדרין צא:) שר לא נאמר אלא ישיר מכאן לתחיית המתים מן התורה, ומה ענין שירה זו לתחיית המתים אלא לפי שכשם שלעה”ב יהיו כולם מופשטים מן החומר ואז זכרים ונקבות שוין, כך גם על הים ראתה גם השפחה זיו כבודו ית’ מעין דוגמא שלעתיד שנאמר (ירמיה לא.כב) נקבה תסובב גבר. לכך נאמר בשירה זו ישיר להבא משמע כי כשם שאמרו כולם זה אלי ואנוהו כך כולם יאמרו לעתיד הנה אלהינו זה כארז”ל (שמו”ר כג.טו) שהצדיקים יהיו מראים עליו באצבע כו’, ועל פלא זה נאמר את השירה הזאת, ולכך נאמר ותען להם מרים וגו’ כמדברת לזכרים כמו שיתבאר בסמוך.
ובמדרש (תנחומא בשלח יב.) שנקרע הים בזכות המילה יכול להיות שעל זה נאמר את השירה הזאת רמז למילה שנאמר (בראשית יז.י) זאת בריתי וגו’, ולפי שגם לעולם הבא המילה מצלת מן הגיהנם לכך נאמר ישיר בלשון עתיד, ומכאן רמז לתחיית המתים.
אשירה לה’ כי גאה גאה. שמתגאה על כל גאים אבל לא על ענוים כי ה’ שוכן את דכא ומראה ענותנותו אצלם, וסמך מיד סוס ורוכבו רמה בים כי הרוכב מתגאה על הסוס ע”כ ירה שניהם בים. וכדי ליישב על פי הדקדוק לשון גאה גאה אומר אני שיש בו רמז למה שנתבאר (איוב יב.כג) משגיא לגוים ויאבדם. וכמ”ש (תהלים צב.ח) בפרוח רשעים כמו עשב ויציצו כל פועלי און להשמדם עדי עד. כי מי שהוא גאה כבר, אז הקב”ה מוסיף לו גאוה על גאותו ונותן לו עוד מעלה כדי להגדיל נפילתו מאיגרא רמא לבירא עמיקתא כמו שיתבאר בסמוך בפסוק אמר אויב ארדוף ע”ש, ז”ש אשירה לה’ כי גאה גאה, ר”ל אותו בן אדם אשר גאה אז הקב”ה ג”כ גאה מוסיף לו גאוה וירכיבהו על במתי ארץ, ולסוף סוס ורוכבו רמה בים רוצה לומר להגדיל נפילת הרוכב, כי ממקום גבוה הוא נופל ונפילתו גדולה מן נפילת הנרכב.
{ב}עזי וזמרת יה ויהי לי לישועה. הורה בפסוקים אלו שהצדיקים מהפכים מדת הדין לרחמים והרשעים מהפכים מדת הרחמים לדין, זהו שאמר עזי עוז זה היינו תוקף וחוזק של מדת הדין, כמו שנאמר (תהלים כא.ב) ה’ בעזך ישמח מלך, שאפילו במדת הדין שנקרא עוז מכל מקום ישמח בה צדיק, כי שמחה לצדיק עשות משפטי ה’ אמת, ובישועתך דהיינו מדת הרחמים מה יגל מאד, וזמרת לשון כריתה מלשון כרמך לא תזמור, וגם זה מורה על מדת הדין, וגם שם של י”ה מורה על מדת הדין כמבואר ברבינו בחיי על פסוק כי יד על כס יה מלחמה לה’ בעמלק (שמות יז.טז) וכל אלו המתיחסים אחר מדת הדין מכל מקום ויהי לי לישועה שנהפכו לי לרחמים ולתשועה וזה דקדוק נכון בתוספת וי”ו של ויהי, ובדין הקב”ה עושה עמי חסד זה מדה כנגד מדה, כי גם אני מברך את ה’ על הרעה כשם שאני מברכו על הטובה, ואע”פ שירעו המצרים לנו ולאבותינו מ”מ אני מרומם שמו ית’ על כל, ז”ש זה אלי ואנוהו אלהי אבי וארוממנהו, אלי ואלהי הכל רמז למדת הדין כי אל לשון חוזק ותוקף, ואע”פ שרש”י פירש פר’ כי תשא (לד.ו) אל מדת הרחמים וראייתו מן פסוק (תהלים כב.ב) אלי אלי למה עזבתני הראיה אינה כלום שהרי הצדיקים מהפכים דין לרחמים על כן ביקש שגם אל לא יעזבנו, ועיקר הלשון הוא לשון יכולת כמו ואת אילי הארץ לקח (יחזקאל יז.יג), ז”ש זה אלי אף על פי שהוא מתנהג עמי במדת הדין מ”מ אנוהו אספר נויו ושבחו, וכן אלהי אבי שגם לאבותינו הרעו המצרים מ”מ וארוממנהו על זה.
ואם נפשך ליישב זה ע”פ פירושו של רש”י, שאלי מדת הרחמים כך תפרשו, זה אלי וגו’ ע”ד שנאמר (תהלים קטז.ג) צרה ויגון אמצא ובשם ה’ אקרא כוס ישועות אשא ובשם ה’ אקרא, ר”ל אין חילוק אצלי בין צרה ויגון לכוס ישועות כי בשניהם שם ה’ אקרא לברכו על שניהם בשוה, כך אמר אם זה אלי ומתנהג עמי במדת הרחמים אז ואנוהו, ואם הוא אלהי אבי ומתנהג עמי במדת הדין כהוראת שם אלהים אז וארוממנהו, כי הכל שוה אצלי בין דין ובין רחמים ע”כ הקב”ה מודד לי במדה זו להפוך לי דין לרחמים. לא כן הרשעים כי אדרבה המה מהפכים מדת רחמים לדין, ז”ש ה’ איש מלחמה ה’ שמו, הרי שמו ה’ המורה על רחמים פשוטים ואף על פי כן הוא עושה עמהם מלחמה עד רדתם, וכמ”ש ויסע מלאך האלהים הוא שלוחו של מדת הדין ונסע להצלת ישראל, וכתיב וישקף ה’ אל מחנה מצרים בעמוד אש, ה’ הוא מדת הרחמים והשקיף עליהם להמם ולאבדם וכל זה לפי שהם קוראים לעולם תגר על ה’, אבל אני חסד ומשפט אשירה (תהלים קא.א) בין לחסד בין למשפט אשירה. וזהו שנאמר ימינך ה’ נאדרי בכח ימינך ה’ תרעץ אויב, פירש”י כשישראל עושין רצונו של מקום השמאל נעשית ימין והיינו היפוך דין לרחמים, ויתכן לפרש ימינך ה’ היינו ימין ה’ הפועל על צד הרחמים עם ישראל, כבר הוא נאדרי בכח ר”ל כבר היתה שמאלית ומדת הדין הקשה הפועלת בכח ועוז ונעשית ימנית לישראל, אבל לאומות אינו כן אלא ימינך ה’ שהיתה ימנית לעולם ואעפ”כ תרעץ אויב כי נעשית שמאלית לפרעה וחילו.
{ד}מרכבות פרעה וחילו ירה בים. הדבר צריך ביאור למה הזכיר בפרעה וחילו הסמוכים אליו ירה בים, ובמבחר שלישיו אמר טבעו בים סוף, ונראה לפרש לפי שפרעה הקדים את עצמו והלך קודם לכל חיילותיו ולפי זה כשהיה פרעה עם חילו הסמוכים למרכבתו בתוך הים ממש דהיינו באמצעיתו שאין שם קנה וסוף, היו עדיין עבדיו ומבחר שלישיו סמוך לשפת הים מקום ששם גדילים קנה וסוף וגם רפש וטיט מצוי שם, ושם טבעו בטיט היון המצוי במקום שהקנים גדלים כי אין המים עמוקים כל כך שמה, ובאותו זמן היה פרעה בים עצמו ושם אין שייך לשון טביעה כי אין שם טיט ורפש, וראיה לזה מה שפירש”י כתוב אחד אומר רמה בים ואחד אומר ירה בים מלמד שהיו עולים לרום ויורדין לתהום וכו’, וזה לא יתכן כי אם במקום שהמים עמוקים ושם אין מקום לקנה וסוף כנודע.
{ט}אמר אויב ארדוף וגו’. פרעה חשב לעשות לישראל על דרך שנאמר (איוב יב.כג) משגיא לגוים ויאבדם, וכמ”ש (תהלים צב.ז) איש בער לא ידע וכסיל לא יבין את זאת בפרוח רשעים כמו עשב ויציצו כל פועלי און להשמדם עדי עד, כי בנוהג שבעולם שהרוצה להפיל את חבירו לארץ כל עוד שמגביהו ביותר תגדל נפילתו כי אינו דומה הנופל ממקום גבוה לנופל ממקום נמוך, כמ”ש (איכה ב.א) השליך משמים ארץ תפארת ישראל. מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, כמשל במלך אחד שמרד בו איש מן הכפר דל ונבזה מה עשה המלך העשירו והגדילו עד כי גדל מאד ותמהו עבדיו על זה, ואחר שעמד במעלתו כמה שנים עשה בו נקמה והרגו עם כל בני ביתו ולקח את כל אשר לו ולא השאיר לו שריד ופליט כי אז היתה הנקמה גלויה ומפורסמת יותר מאלו היה הורגו בעוד שהיה שפל אנשים ואין לו מכיר.
כך אמר פרעה, מה נקמה היא זו שאתנקם מן העבדים שהיו עסוקים בחומר ולבנים וידל ישראל מאד, אלא אדרבה אחלק להם שלל משלי ומשל עמי ע”י שישאילום כלי כסף וזהב ושמלות ועי”ז יהיו ספונים וחשובים, וז”ש אמר אויב ארדוף ואשיג אותם כי יבא יומם, אבל לא עכשיו מיד אלא תחילה אחלק להם שלל משלי, וכאשר תמלאנו נפשי שימלא נפשי אותו כל טוב ויהיה שקט ושאנן בהיכלו, אז אריק חרבי ותורישמו ידי כדי שתהיה גלויה ומפורסמת הנקמה שאעשה בהם על שמרדו בי והביאו עשר מכות על מצרים, ובזה מדוקדק הלשון תמלאמו תורישמו שקאי הכל על ישראל, אבל מה שפירש”י תמלאמו יתמלא נפשי מהם רחוק הוא מן דקדוק הלשון. וע”פ דרכינו יתבאר גם כן מה שארז”ל (גיטין נו:) כל המיצר לישראל נעשה ראש, והוא כדי להגדיל אח”כ מפלתו. ובדרך זה נ”ל גם מ”ש פעם אחד ירה בים ופעם אחד רמה בים ופירש רש”י שהיו עולין תחילה ואח”כ יורדין וזה מסכים על צד הרמז לכל דברינו אלה, וכן מביא רש”י עליו פסוק משגיא לגוים ויאבדם בפסוק לפני בעל צפון וזה דרוש יקר.
ומ”ש אריק חרבי, ר”ל אף אם לא יהיה חרב בידי מכל מקום תורישמו ידי, כי בידי לבד בלא חרב אורישם כי חלשים המה. וי”א תמלאמו תורישמו פיו הכשילו לומר כן כי סופו להוריש להם כל רכושו בביזת הים וימלא את ישראל משללו.
{יא}מי כמוכה באלים ה’. במס’ (גיטין נו:) דרשו מי כמוך באלמים, ודרש זה רחוק לפרש באלים כמו באלמים להוסיף מ”ם, אמנם נראה שאין כוונתם ז”ל להוסיף מ”ם אלא באלים הוא בחזקים כמו שפירש”י, וכך פירושו כי כל השומע עלבונו ומתאפק להיות כמחריש וכובש את כעסו הרי הוא חזק ותקיף כי איזו גיבור הכובש את יצרו, כך בזמן שהקב”ה שומע ושותק ועושה את עצמו כאלם כביכול זהו מצד יד החזקה שלו ית’ שכובש את כעסו ושותק למכעיסים, כמו ששתק לפרעה על אשר אמר מי ה’ וכן שתק לטיטוס על חרופו וגדופו, ע”כ דרשו מי כמוך באלים באלמים, ומשה אמר זה על חירופו של פרעה וממנו הביאו פסוק זה לראיה על טיטוס, ולעולם משמעות באלים בחזקים ממש כאמור.
ואם נפשך לומר באלמים ממש, נוכל לפרש שמשה אמר שכל כך שבחו ית’ גדול עד שאפילו האלמים אשר אין להם פה לדבר מ”מ קלוסו ית’ עולה מהם כאילו אמרו בפה מלא מי כמוך ה’ על דרך שנאמר (תהלים יט.ב) השמים מספרים כבוד אל וגו’ אין אומר ואין דברים בלי נשמע קולם וגו’. וא”כ איך הם מספרים כבוד אל, אלא ודאי שע”י שהבריות רואים תנועות השמים וכל צבאם הם מספרים כבוד אל, וע”י שהבריות מספרים כבוד אל ע”י תנועות השמים דומה כאילו השמים מספרים אע”פ שבאמת הם אלמים ואין בהם אומר ודברים לכך נאמר כאן מי כמוך באלים באלמים אפילו בפה האלמים גדול שבחך כאילו אמרו מי כמוך ה’ וכ”ש בפי המדברים.
ואמר זה גם על המים, ע”ד שמסיק בב”ר (ה.א) יקוו המים משל למלך שבנה פלטין והושיב בה דיורים אלמים והם משכימים ושואלים בשלום המלך אח”כ הושיב בה דיורים פקחים עמדו ומרדו במלך כו’ אמר המלך תחזור הפלטין לכמות שהיה, כך מתחילת בריית העולם היה קילוסו של הקב”ה מן המים שנ’ (תהלים צג.ד) מקולות מים רבים אדירים משברי ים אדיר במרום ה’ כו’, ולפי מדרש זה נקרא המים אלמים וקלוסו של הקב”ה עולה מהם הן ע”י שהם עושים רצון קונם הפך טבעם, הן ע”י שהבריות מספרים כבוד אל על ידי שרואין פעולות המים אשר עשו בדור המבול ובקריעת ים סוף, ודומה כאילו היו המים מספרים כבוד אל אע”פ שהם אלמים, ע”כ אמר משה מי כמוך באלים ה’ אפילו האלמים אומרים מי כמוך, ואמר זה על מה שעשו המים האלמים בקריעת ים סוף, ומ”ש באלים חסר מ”ם כדי לדרוש באלים ג”כ לשון חזקים רמז למים אדירים, כי אדירים היינו לשון חוזק כמו באלים שהוא לשון חוזק, וכמ”ש צללו כעופרת במים אדירים וזה פירוש יקר. ומה שנדרש זה על טיטוס לפי שעמד עליו נחשול של ים להטביעו וכדמסיק שם בגמרא ובהנחה זו משמעות כל המדרשים אחד הוא לדרוש אלים חזקים ואלמים כאחד.
דבר אחר, לפי שכל המרבה לספר בשבחו ית’ נקרא ממעט, כמו שפירש”י על פסוק נורא תהילות, ע”כ אמר מי כמוך באלים היינו בחזקים הכובשים את עצמם מלספר תהלתך מיראה פן ימעטו בתהלתך, ע”כ הם עושים את עצמם כאלמים, ואצל כיתות אלו מי כמוך ה’ כי לך דומיה תהילה השתיקה היא תהלתך, ולפי זה נדרש גם כן באלים בחזקים ובאלמים כי ע”י שעושים את עצמם כאלמים דומה בשתיקה זו כאילו הם אומרים מי כמוך ה’, ומה שהם עושים עצמם אלמים לפי שאתה נורא תהילות יראוי, מלהגיד תהלתך פן ימעטו על כן הם עושים עצמם כאלמים, ובחזקת היד הם כובשים פיהם להשים יד לפה, וגם זה פירוש יקר.
{יב}נטית ימינך תבלעמו ארץ. יש רמז למה שארז”ל (סוטה יא:) כיון שהרגישו בהם המצרים היו מבקשים להרגם ונעשה להם נס ונבלעים בקרקע ואח”כ מבצבצים ועולים ובאים לביתם עדרים עדרים כו’, ועל הים הם הכירוהו תחילה ואמרו זה אלי, וע”ז אמר עושה פלא, ומהו הפלא נטית ימינך תבלעמו ארץ. לישראל שהזכיר בפסוק מי כמוך באלים ה’, ואח”כ נחית בחסדך עם זו גאלת כי הלכו לביתם עדרים עדרים, ואח”כ נהלת בעזך אל נוה קדשך כי הם הכירוהו תחילה וראו השכינה בנוה קדשו ית’.
וי”א שאמר זה דרך שואל ומשיב, למה אתה ה’ הבאת את המצרים אל הים סוף להטביעם שמה, ואילו רצית לנטות ידך עליהם אז תבלעמו ארץ כשאול חיים במקומם, ונתן תשובה לדבר נחית בחסדך עם זו גאלת נהלת בעזך, כאשר ינהל הרועה את עדרו אל מרעה כר נרחב בלא צער מלחמה כי בצאתם ממצרים לא היו מלומדי מלחמה ע”כ הביאם לים סוף שהיה קולו הומה מסוף העולם ועד סופו, ועי”ז שמעו עמים ירגזון ולא היו צריכין למלחמות גדולות כמ”ש (יהושע ב.ט) וכי נמוגו כל יושבי הארץ מפניכם כי שמענו את אשר הוביש ה’ מי ים סוף מפניכם. ואילו היו נבלעים בקרקע במקומם לא היה הקול נשמע למרחוק ולא רגזו וחלו כל מלכי כנען והיו ישראל צריכין למלחמות גדולות.
{יז}מקדש ה’ כוננו ידיך. לפי שהמשכן נעשה כולו עפ”י ה’ מאליו כי בכל מעשה המשכן נאמר והקמות את המשכן כמשפטו אשר הראית בהר ע”כ נאמר כוננו ידיך, ונקט ידיך שתים במשמע פירש רש”י שהעולם נברא ביד אחת והמקדש בשתי ידים כו’ ובפ”ק דכתובות (ה.) אמרו גדולים מעשה צדיקים ממעשה שמים וארץ דאילו שמים וארץ נבראו ביד אחת שנאמר (ישעיה מח.ג) אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים ואלו במעשה צדיקים כתיב מקדש ה’ כוננו ידיך, וטעמו של דבר כי העליונים מצד מעלתן נבראו ביד ימין והתחתונים ביד שמאל, אבל המקדש שהוא האמצעי המצרף עליונים ותחתונים נברא בשתי ידים, כי שם מדור השכינה עם התחתונים שנאמר ושכנתי בתוכם, ומשם נברא גם האדם האמצעי בין העליונים לתחתונים, וזהו ענין הסולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה ואמצע שפועו כנגד בית המקדש כי הוא האמצעי כאמור. ומה שקראו המקדש מעשה צדיקים והכתוב אומר כוננו ידיך היינו ידי הקב”ה, לפי שיש לשניהם חלק בזה הבנין, כי הקב”ה הראה למשה תבנית כל המשכן בנוי וכמ”ש כן עשה המנורה הקב”ה עשאה, וכן כל מעשה המשכן.
{יח}(יח-יט) ה’ ימלוך לעולם ועד. כי בא סוס פרעה. יש לפרש מלת כי, לפי שפרעה היה חולק על מלכות שדי ואמר מי ה’, ואילו לא היה הקב”ה עושה שפטים בפרעה א”כ יש לחוש שגם לדורות יקומו בנים סוררים ויכחישו מלכותו ית’, אבל מעתה שנעשה בפרעה משפט כתוב, שוב לא יהיה שום חולק ומערער על מלכות שדי ית’ וה’ ימלוך לעולם ועד, כי יראו כל העולם כי בא סוס פרעה ברכבו ובפרשיו בים וגו’. ומאז מורא יעלה על ראשם להטיח דברים כלפי מעלה.
{כ}ותקח מרים הנביאה וגו’. עכשיו נעשית נביאה כי במעמד זה זכו גם הנשים לראות פני השכינה עד שאמרו כולם זה אלי, כארז”ל (מכילתא בשלח פר’ ג) ראתה שפחה על הים כו’, לכך נאמר ותצאן כל הנשים אחריה, כי הנבואה התחילה במרים וכל הנשים יצאו בעקבותיה במעמד זה כי כולם זכו לנבואה, ולפי שאין השכינה שורה כ”א מתוך שמחה והנשים יש להם צער לידה ע”כ לקחה את התוף בידה ותצאן כל הנשים אחריה בתופים ובמחולות כדי שתחול עליהם רוח הקודש מתוך שמחה.
ומ”ש אחות אהרן. לפי שהיתה שוה לו בנבואה אבל לא למשה, כי כן משמע סוף פר’ בהעלותך בפסוק לא כן עבדי משה (יב.ז) כי שם הושוו אהרן ומרים בנבואה, וכן פירש מהרי”א. ולשון מחולות הוא ענין מחילת עון וכ”כ רבינו בחיי, ואולי שזהו שמסיק בילקוט פר’ זו בפסוק ויסע משה, שכל מי שנעשה לו נס ואומר שירה בידוע שמוחלין לו כל עונותיו, ומהיכן למד לומר אם לא מלשון מחולות שנזכר בשירת נשים אלו.
ומ”ש ותען להם מרים. להן מבעי ליה למימר, אלא לפי שעל הים באו הנשים למדריגת האנשים בהשגת הנבואה ע”כ נאמר להם כמדברים לזכרים, וכן לעתיד נאמר (ירמיה לא.כב) נקיבה תסובב גבר.
{כב}ויסע משה את ישראל. פירש”י ויסע הסיעם בעל כרחם, לפי שלא רצו לפרוש מן ביזת הים והיה משה מתירא פן ריבוי העושר יביאם לידי חטא, ומעשה העגל יוכיח כי רוב זהב שהושפע להם היה סבת עשייתו ע”כ הסיעם בעל כרחם, ועוד חשב משה שרבוי העושר יהיה סבה לשלא יהיו ראויין לקבל התורה, כי התורה והעושר בורחים זה מזה והם כצרות זו לזו. כמ”ש (תהלים קיט.עא) טוב לי כי עוניתי למען אלמד חקיך. ע”כ הסיעם בעל כרחם.
וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים. מדה כנגד מדה לפי שעסקו בביזת הים יותר מהראוי, ומאז היו בלתי ראוים לקבל התורה שנמשלה למים ע”כ נענשו במה שלא מצאו מים, וזהו דעת רז”ל במסכת בב”ק (פב.) דורשי רשומות אמרו שהלכו ג’ ימים במדבר בלא תורה שנמשלה למים כו’, ובלי ספק שלא כוונו לומר שחסרון מים זה היינו התורה, דא”כ מה יעשו בהשלכת עץ אל המים, אלא שרצו לומר לפי שע”י שהיו עסוקים בבזה ולא מהרו לילך אל המדבר מקום קבלת התורה ע”כ נענשו שלא מצאו סתם מים, כי כבר אמר להם הקב”ה תעבדון את האלהים על ההר הזה דהיינו קבלת התורה, והם היו עסוקים בביזת הים ולא אמרו נלכה ונרוצה לקבל התורה ע”כ נענשו בחסרון המים, כמו ברפידים שעל שרפו ידיהם מן התורה, ע”כ נאמר גם שם ויחנו ברפידים ולא היה מים לעם לשתות.
כג) ויבואו מרתה וגו’. הקרה ה’ לפניהם ענין מי מרה לחזור ולעשות בהם נסיון אם יהיו ראויין לקבלת התורה, כי כבר נחלקו רז”ל (מכילתא בשלח (ויסע) פר’ א) במה שנאמר ויורהו ה’ עץ, י”א שהיה זית, וי”א שהיה ערבה, וי”א הרדופני, רשב”י אמר דבר מן התורה הראהו שנאמר (משלי ג.יח) עץ חיים היא, וביאור הענין שהתורה תחילתה מרה ונקראת תושיה שמתשת כחו של אדם, ורז”ל אמרו למה נמשלה התורה לזית מה זית זה תחילתו מר וסופו מתוק אף ד”ת כן, והמצות ג”כ לאו ליהנות נתנו, וכמ”ש ותגיד לבני ישראל דברים קשים כגידין, כי חולי הנפש כמו חולי הגוף כי כמו שרוב חולי הגוף דרכם להתרפאות ע”י לקיחת עשבים מרים ואם אין החולה מאמין אל הרופא ימאן לקבלם, כך בחולי הנפשות שהיו חולים ע”י קניית אמונות רעות שקנו במצרים, רצה הקב”ה לרפאותם ע”י קבלת התורה שנמשלה לזית כי ראשיתה מרה כזית, ויש לחוש פן ואולי יהרהרו ישראל בלבם לאמר איך יתכן לרפאות דבר מר בדבר מר, ע”כ הביאם ה’ לידי נסיון והקרה לפניהם ענין מי מרה שנמתקו בדבר מר, ובזה נסה אותם האלהים אם יאמינו שבכח אלהי עשה משה את הדבר הזה אז יאמינו גם כן שע”י התורה יומתק מרירות הנפש, ואם יאמרו שבכח איזו לחש עשה הדבר הזה לא יהיו ראוין לקבל התורה, לכך נאמר ויורהו ה’ עץ, והיה לו לומר ויראהו אלא ויורהו היינו שלמדו דרך התורה, כמ”ש (משלי ד.ד) ויורני ויאמר לי יתמוך דברי לבך שמור מצותי וחיה. וצוה לו לקחת עץ להיות דוגמא ומשל אל התורה שנקראת עץ חיים, ולמ”ד שהיה זית אתי שפיר למשל על דברי תורה שתחילתה מרה, כזית זה שתחילתו מר וסופו מתוק, וע”ז נאמר שם שם לו חוק ומשפט ושם נסהו, ונסיון זה הוא אם יהיו ראויים לקבלת התורה.
וכאשר האמינו ישראל, כי בכח אלהי עשה משה את כל המעשה הגדול ההוא, על כן מסר להם הקב”ה שם מקצת מצות, שבת, ופרה אדומה, ודינין, וכיבוד אב ואם, כי מצות אלו יש להם יחס עם זה המעשה, כי ע”י שיאמינו בנס זה יאמינו גם בחידוש העולם אשר השבת מורה עליו, כי נס זה קרוב למציאת יש מאין, כי מתיקות מים זה נתהוה מן לא דבר, כי העץ אשר הושלך שמה היה ג”כ מר, ואם כן לא נמתקו המים כ”א בדבר ה’, וכיבוד אב ואם יש לו דמיון עם השבת, כי לא לחנם נסמכו שני מצות אלו בדברות ראשונות ואחרונות, ובפרשת קדושים (יט.ג) איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו. והקרוב אלי לומר בזה שבא להורות ששלשה שותפין באדם הקב”ה ואביו ואמו ע”כ צוה על כיבוד שלשתן יחד, כי כיבוד השבת הוא כיבוד הקב”ה, כי מאחר שהשבת מופת על חידוש העה”ז, נמשך ג”כ לידע ולהודיע שהקב”ה השותף השלישי הנופח באפיו נשמת חיים, כי לדעת מאמיני הקדמות אין להקב”ה חלק ביצירת האדם, וזה סוד נשמה יתירה שיש לשומרי השבת ביום השבת, וראיה לדבר שנצטוו שניהם במרה ממ”ש בדברות אחרונות בשבת ובכיבוד אב ואם כאשר צוך ה’ אלהיך ואמרו חז”ל (סנהדרין נו:) כאשר צוך במרה, ודורשי רשומות אמרו שסוף תיבות של ד’ תיבות אלו עולין כמספר מרה, כי שם נצטוו עליהם, והפרה והדינין רמוזים במ”ש חק ומשפט, דהיינו חקת הפרה ומשפטים ודינין, ורמז לדבר ואלה המשפטים אשר סוף תיבות מרה, ופרה אשר אין בה מום רמז ליקח מ”ם מן פרה אז ישאר מרה, ואל תתמה על שנכתב מום בוי”ו, כי דומה לזה כתב ר”י בעל הטורים פרשת וישלח (לב.טו) עזים מאתים וגו’ סוף תיבות של כולם מ”ם, לפי ששלח לו בעלי מומין שאינן ראויין להקרבה,
וטעם למצוה זו, לפי שע”י שיראו שדבר מר יתרפא בדבר מר כמותו לא יהרהרו אחר מצוה זו, שהפרה מטמאה הטהורים ומטהרת הטמאים, וכן פי’ הריב”ה, וטעם למצוה זו עכשיו כי ע”י אמונת החידוש יש דין למעלה אם אין דין למטה, כמבואר למעלה פר’ בראשית על מה שאר”י לא היה צריך להתחיל התורה מבראשית כו’, אלא כדי שלא יאמרו אומות העולם ליסטים אתם, ושם מבואר שזה תלוי בזה ע”ש.
כו) ויאמר אם שמוע תשמע בקול ה’ וגו’ כל המחלה וגו’. כשם שעיניכם הרואות שבידי לרפאות דבר מר בדבר מר כיוצא בו, מעתה תקבל עליך לשמוע בקול ה’ ולעשות הישר בעיניו, ואע”פ שהתורה והמצות נראים בתחילתם קשים ומרים מ”מ סופם מתוקים כי הם מרפא לעצם ורפאות לשריך והם מצילין אותך מן כל המחלה אשר שמתי במצרים, הן חולי הגופות הן חולי הנפשות מענין קישוי ערפם, ואם אין אתה מרגיש בסגולת התורה שתהיה לך לתרופה על זה האופן הנה אני ה’ רופאיך ורק הרופא לבד צריך לידע סגולת של הדברים המרפאים, אבל הנרפא אינו צריך לידע זה רק יאמין אל הרופא הנאמן.
דבר אחר, שאמר למה אני מזהירך שלא תבא לידי מחלה, לפי שאני ה’ רופאיך, וכל רופא דרכו להזהיר את אוהביו שישמרו את נפשם מן הדברים המסבבים החולאים, כדי שלא יצטרכו להתעסק אח”כ ברפואתם, כך אני מלמדך להועיל בדברים השומרים הבריאות שלא תבא לידי מחלה, לפי שאני ה’ רופאיך מדריכך בדרך תלך.


בשלח פרק-טז

{ד}למען אנסנו הילך בתורתי אם לא. פירש”י אם ישמרו מצות התלויות בו שלא יותירו ממנו ולא יצאו בשבת ללקוט, וכל זה נאמר על מדת הבטחון כי אם לא יותירו ממנו זהו מופת שהם שלמים במדת הבטחון, כי מי שיש לו פת בסלו ואומר מה אוכל למחר הרי זה מקטני אמנה, וכן אם לא יצאו בשבת ללקוט הרי הם בטוחים שמה שלקטו אתמול יספיק להם גם ליום המחרת, ואז ילכו בתורתי, כי מי שאינו שלם במדת הבטחון מכלה כל ימיו לאסוף ולכנוס ומתי יעשה לבית ה’ לעסוק בתורה, כנודע מדרכי רוב העולם ההולכים אחר ההבל ויהבלו, ועסק התורה טפל אצלם.
דבר אחר, לפי שעסק התורה יש לו מונעים מבית ומחוץ, מבית הוא מצד מאכלים גסים המפסידים זכות וברירות השכל, עד אשר כח שכלו עובר בעמק עכור ואינו זך לעסוק במושכלות, כי מטעם זה לא אכל משה בהר מ’ יום כדי שיהיה שכלו זך ונקי להבין במושכלות, וכתיב (שמות כד.טז) ויכסהו הענן ששת ימים וארז”ל (יומא ד.) שהיה זה כדי למרק אכילה ושתיה שבתוך מעיו, ומבחוץ הלא המה בעבר הירדן, בעברו דרך ימים ונהרות ורגליו כאילות לרדוף אחר מזונותיו, במדבר בהר בערבה ובשפלה ועסק זה מטרידו מלעסוק בתורה, והמן הזה היה מאכל רוחני כל אוכליו נצולו מן שני מונעים אלו, הן מבחוץ, כי לא היו צריכין לחזר אחריו אלא כל אחד מצא מזונותיו בכל יום פתח אהלו, הן מבפנים, כי היה מאכל זך ונקי מכל פסולת, ורז”ל (שם עה:) קראוהו לחם אבירים שמלאכי השרת אוכלין אותו, אע”פ שאין אצלם אכילה מ”מ הן נזונין מזיו השכינה והיינו אותו חלק רוחני שהיה במן כי היה בו ניצוץ גם מן הרוחניות, ועינו כעין הבדולח מזהיר ומבהיק ולא היה בו שום פסולת וע”כ היה נבלע באברים, ובזה נסתלקו שני המונעים. ושלישים על כלו, והוא מי שיש לו הרבה יותר מכדי צרכו, גם הוא אינו פנוי לעסוק בתורה כי ריבוי הונו וקנינו והשבע לעשיר אינו מניח לו לעסוק בתורה, וגם ממונע זה היו ניצולים במן זה, כי לא ירד כ”א ארוחת איש דבר יום ביומו, ואמר ה’ למען אנסנו הילך בתורתי אם לא, כי בהסתלקות כל המונעים הרי לפניהם שולחן ערוך לעסוק בתורה ואין מעכב, ואם על כל פנים לא ילכו בתורת ה’ אין זה כי אם רוע לב הותל הטהו למאס בתורת ה’, ואז ודאי לא יהיו ראויין לקבלת התורה ויתבאר זה עוד בסמוך.
{ו}ערב וידעתם כי ה’ הוציא אתכם וגו’. כבר אמרנו שהמן היה מאכל רוחני והיה מתיחס לאור השכלי, וכאור בקר יזרח שמש (ש”ב כג.ד) ע”כ ניתן המן בבוקר בבוקר בהטיבם לשאול כהוגן, אבל השליו היה מאכל גס וחומרי על כן ניתן בערב, כי השכל מתיחס לבוקר והחומר לערב, ולא ניתן להם השליו כ”א לפי שעה שהרי בקברות התאוה שאלוהו שנית, וזה דוגמת מה שכתבנו למעלה פרשת ויחי על פסוק בבוקר יאכל עד ולערב יחלק שלל (מט.כז) פירוש, הדבר ההכרחי שהאדם שואל כהוגן ניתן לו בבוקר, בפנים מאירות ואותו יאכל, היינו כדי אכילתו, ולשון עד, היינו שלעולם אינו חסר לנפשו מאומה אלא ניתן לו לעד ולנצח, אמנם לערב, היינו המותרות שהאדם שואל שלא כהוגן, ניתן לו בערב בפנים חשוכות, והוא הדבר אשר יחלק לזולתו, ועזב לאחרים חילו, והוא יהיה משולל ומרוחק מקנינו כהוראת לשון שלל, ועוד שלא ניתן לו הדבר כי אם לפי שעה כמו השליו שלא היה ניתן כי אם לפי שעה, כי לא לנצח תאות רשעים יתן ה’, כי אם היום יתן להם לסלק תלונתם מעליו, מחר מתאוה נפשו ואין, ומטעם זה ירד המן מן השמים מקום האורה, ותעל השליו מן הארץ מקום האפילה, כי כל אחד בא ממקורו כפי מה שהוא, לכך נאמר ובוקר וראיתם כבוד ה’, והיינו פנים מאירות כי נראה להם ה’ עין בעין, אבל בערב אמר וידעתם את כבוד ה’, ידיעה פחותה מראיה כמלך שנותן לאיזו אדם בקשותיו ופני המלך לא ראה, אע”פ שיודע שנתינה זו מתת המלך היא, מ”מ זה אשר מלך ביופיו תחזנה עיניו ודאי טוב ממנו.
ועדיין לא פירש הכתוב, במה ידעו בערב כי ה’ הוציאם וגו’, עד שפירש ואמר בתת ה’ לכם בשר בערב לאכול בפנים חשוכות, בזאת תדעון כי ה’ הוציא אתכם ממצרים מן המקום אשר ישבתם שם על סיר הבשר, כדי שתמאסו באכילת המותרות אשר כח הבהמי נכסף להם ותהיו עסוקים בשלימות הנפשי, ולא כאשר אמרתם מי יתן מותנו ביד ה’ בארץ מצרים בשבתנו על סיר הבשר באכלנו לחם לשובע כי הוצאתם אותנו אל המדבר, והיה המכוון מן תלונה זו שבשבתם על סיר הבשר יש בו צד שלימות, ואנחנו המוציאים אתכם ממקום שהיה לכם שלימות זה אל מקום חסר, והנה בתת ה’ לכם בשר בערב בזאת תדעון כי לא אנחנו המוציאים, ובמה שיתן לכם בבוקר לחם לשובע בזה תראו את כבוד ה’ עין בעין, כי יתן בפנים מאירות לכל שואל כהוגן.
{טו}ויאמרו איש אל אחיו מן הוא. י”א לפי שאותיות מן הם אותיות החוטם, כי כשיסגור האדם החוטם אינו יכול לדבר מ”ם ונו”ן בשפה ברורה, והמן היה בו ריח של כל מאכלים שבעולם אבל בעיניהם לא ראו כ”א זה המן, כמ”ש בלתי אל המן עינינו, וקראוהו מן לומר שכשם שב’ אותיות אלו אין הברתם ניכר ע”י סגירת החוטם, כך המן שאין בו כ”א הריח מכל מאכלים בטל שלימותו ע”י סגירת החוטם.
אמנם רז”ל, אמרו (יומא עה.) שהיה בו גם חוש הטעם מכל מיני מאכל, שהחיך היה טועם בו כל מיני מטעמים, ולכך אמרו איש אל אחיו מן הוא, לשון הכנת מזון, ר”ל שהיה בו הכנה לכל מיני מזון שבעולם, שהיה הטועמו דומה כאילו אוכל מכל, ולא נתנו לו עדיין השם המיוחד לו כי לא ידעו מה הוא, גם לא קראוהו עדיין בשם מן רק אמרו ביניהם מן הוא אבל לא קראו לו שם זה עדיין, עד אחר יום השבת שנאמר וישבתו העם ביום השביעי, ואח”כ כתיב ויקראו שמו מן, לפי שבששי ירד לחם משנה וכפול, על כן קראוהו בשם מן, כי המה מן האותיות הכפולות כשתכתוב מ”ם נו”ן, על שם נס זה שירד כפול בששי.
ומ”ש ויקראו בית ישראל שמו מן. ולא נאמר בני ישראל, לפי שבית ישראל היינו הנשים, כמו שפירש רש”י על פסוק כה תאמר לבית יעקב אלו הנשים (שמות יט.ג) ורצה לומר שהנשים היו מחבבות את המן ביותר על כן קראו לו שם המורה על קיום הדבר, כי המה היו רוצין בקיומו לפי שהיה מודיע צדקת הנשים, כדאיתא מסכת יומא (עה.) והמן כזרע גד שהיה מגיד מי סרח על מי הבעל על אשתו או אשתו עליו, אם נמצא המן בבית אביה אז ודאי בעלה סרח עליה וכן להפך כו’, ע”כ היו הנשים מחבבין אותו כדי להודיע צדקתם, כי על הרוב הנשים מנוצחים מן האנשים, וזה”ש איש לאשר באהלו תקחו, לצורך אשתו שבאהלו כי אם נראה לו שאשתו מורדת עליו ואין עדים בדבר אזי יקח לו המן כי הוא יודיע כל הקורות שבאהלו. ובזה מדוקדק לשון לאשר באהלו, וסמיך ליה מיד והמן כזרע גד, כי זה תלוי בזה, ועפ”ז נ”ל לפרש לשון מן כמ”ש (שמות י.ח) מי ומי ההולכים תרגומו מן ומן, כך כאן היה מודיע מי סרח על מי והיינו לשון מן, ולפי מה שמסיק שם בגמרא שהיה מגיד אם בן ט’ לראשון אם בן ז’ לאחרון, נ”ל מן מלשון מנין שעל ידו היו יכולין למנות אם בן ט’ או בן ז’.
{יח}ולא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר. בעקידה כתב וכן מהרי”א כתב שזה מופת על שכל מזונותיו של אדם קצובים לו לכדי חייו, וכשיצא האדם מן העולם המרבה בנכסים לא העדיף כי לא במותו יקח הכל, והממעיט בנכסים לא החסיר כי ה’ נותן לכל בשר די מחסורו, ומטעם זה נעשה נס במן במדידה שמצאו כולם בשוה והנותר ליום המחרת ירם תולעים, כי זה מורה שכל מה שהאדם רוצה להותיר ליום המחרת הוא דבר כלה ובלה וסופו לרמה ותולעה, וכל מה שעוזב מהונו הוא לאחרים ואולי לנושא אלמנתו כי יעזוב לאחרים חיל וחומה אשר בנה ואשר נטע, ולא לו יהיה הזרע אשר זרע בעמל ואון, לכך נאמר איש לאשר באהלו תקחו לצורך אהלו להביא שבר רעבון ביתו.
וע”כ לא נתנה התורה כ”א לאוכלי המן, כי זה הדרך אשר דורכים בו כל העוסקים בתורת ה’ המואסים המותרות אשר סופם לרמה, חוץ ממה שהותירו ליום השבת לא הבאיש ורמה לא היתה בו, כי זה מופת על מה שהאדם מותיר מן מאכלו ליום שכולו שבת לעה”ב ע”י שמאכיל מלחמו לרעבים זה הדבר הקיים נצחי ולא הבאיש, ודי רמז כזה ליראי ה’ וחושבי שמו ולא יבינו כל רשעים והמשכילים יבינו לאחריתם, ולהערה זו צוה ה’ להניח צנצנת המן למשמרת לפני העדות מקום הלוחות להודיע שלא נתנו עדות הלוחות כ”א לאוכלי המן.


בשלח פרק-יז

{ח}ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים. בילקוט מסיק שעמלק דומה לזבוב כו’, משל למלך שהקיף כרם כו’, ביאור המשל וסברתו הוא על דרך שכתבנו למעלה בפר’ בראשית על פסוק לפתח חטאת רובץ (ד.ז) שהיצה”ר המשילוהו רז”ל (ברכות סא.) לזבוב שכח פיו חלוש לעשות נקב בבשר השלם אך במקום שהזבוב מוצא איזו מורסא או שחין אשר שם פתח פתוח קצת לבשר שם ירבץ וירחיב הפרצה, כך היצה”ר אין לו כח להזדווג אצל הצדיק השלם בכל מעשיו ולא פתח לו כלל פתח לחטאת ולנדה, אך הבא לטמא ועושה פתחים לו, שם ירבץ להרחיב הפרצה עד עלות חמ”ס גבר לאין מרפא, וארז”ל (יומא לט.) אל תטמאו בכל אלה. אדם מטמא עצמו מעט מטמאים אותו הרבה כו’, ושם הארכנו לדבר מזה כי שם מקומו.
כך עמלק כל זמן שהיו ישראל שלמים עם ה’, והיה גם שלום ביניהם אז לא יכול להם כלל, וכאשר ראה אותם במסה ומריבה על ריב בני ישראל. שהיה מריבה ביניהם, כי כל החניות שקודם מ”ת כולם היו בתרעומות ובמחלוקות, כמו שפירש”י פר’ יתרו (יט.ב) ועל נסותם את ה’. שהיו מריבים גם עם ה’, אז מצא לו עמלק פתח פתוח ומקור נפתח לחטאת ולנדה, ויבא עמלק. להוסיף טומאה על טומאתם ע”י משכב זכור כמ”ש (דברים כה.יח) אשר קרך בדרך. וכל זה עשה כדי שיסור ה’ מעליהם לגמרי, כי אין קדושתו ית’ כי אם במקום שיש גדר ערוה, ובעבור זה יוכל להלחם בהם כי אז רפו ידיהם מכל וכל כי אין להם הצלה על צד הנס שהיה סר ה’ מעליהם, וגם אין להם הצלה טבעית שאיש את רעהו יעזורו שהרי חלק לבם זה מזה, לכך נאמר ויקרא שם המקום ההוא מסה ומריבה על ריב בני ישראל ועל נסותם את ה’ היש ה’ בקרבנו אם אין. ומיד ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים, כי רפידים אותיות פרידים, ואותיות רף ידים, והא בהא תליא כי ע”י שני מיני פרידים אלו שנפרדו מאת ה’ ופירוד לבבות שביניהם באו לידי רפיון ידים, ומטעם זה לא היה לעם מים ברפידים לפי שרפו ידיהם מן התורה שנמשלה למים ע”כ חסרו סתם מים, ולא נתנו להם מים כ”א בצור בחורב מקום קבלת התורה, ומטעם זה המשילו את עמלק לזבוב כי לא היה יכול לישראל כל זמן שלא פתחו לו פתח, וזה”ש משל למלך שהקיף כרם ואמר כל מי שיפרוץ הגדר ישכנו הכלב כו’, ר”ל שע”י שפותח הגדר ועושה בו פרצה הרי הוא פותח פתח אל הכלב שיוכל לכנס שמה, כך עמלק בא ונזדווג לישראל ע”י שהם עצמם פרצו גדרם, וכן המן שבא מזרע עמלק בא על ישראל בטענות אלו באמרו (אסתר ג.ח) ישנו עם אחד מפוזר ומפורד. דהיינו מפוזר איש מרעהו ומפורד מן השכינה.
ואולי רמז ברפיון ידים שרפו ידיהם מן התורה שנתנה מיד ליד, ומן התפלה שעל ידי נשיאות כפים, ומן מדת גמילות חסדים דבר הניתן מיד ליד. וראיה לזה ממ”ש ואהרן וחור תמכו בידיו, כדי להחזיק ג’ עמודים אלו אשר בית ישראל נכון עליהם, ובהם החזיקו ג’ הרועים משה ואהרן ומרים אשר בזכותם נתן להם ה’ מן, ובאר, וענני כבוד, מן בזכות משה, כי לא נתנה התורה כ”א לאוכלי המן, והבאר שהיתה מספקת להם כל צרכם, בזכות מרים שהיתה מספקת מזון לילדים, שנאמר ותחיין את הילדים, וענני כבוד בזכות אהרן, שהיה עסוק בעבודת הקרבנות שהיו גורמים שתשרה שכינה בישראל וענן ה’ על המשכן, וכאשר שמע עמלק מיתת אהרן, שנסתלקו ענני כבוד אז בא ללחום עמהם, כדאיתא בפר’ חקת (כא.א) ומשם ראיה שזכותו של אהרן עמד לישראל להצילם מפני עמלק שהיה רצועה של מרדות לישראל לעולם, על כן במלחמה זו רצה משה שיהיו ידיו אמונה ע”י שיזכור להם זכות ג’ עמודים אלו, ולפיכך היה משה עומד באמצע וזכות קבלת התורה בידו, ואהרן וחור תמכו בידיו מזה ומזה כי אהרן זכות העבודה בידו, וחור בנה של מרים זכות ג”ח בידו.
יב) ויהי ידיו אמונה עד בא השמש. כי עמלק בא עליהם בימי משה שהיה זמן בוקרן ותחילת זריחתם של ישראל, ואח”כ בימי מרדכי ואסתר בקום עליהם המן מזרע עמלק והוא זמן הערב שמשן של ישראל, כמו שפירש”י על פסוק ולערב יחלק שלל זה בימי מרדכי (בראשית מט.כז) לכך נאמר ויהי ידיו אמונה עד בא השמש, כי עמדה זכותו של משה לישראל גם בימי מרדכי, כארז”ל (מגילה יג:) כיון שנפל הגורל להמן בירח אדר שמח שמחה גדולה לפי שבו מת משה והוא אינו יודע שבאדר נולד משה, עיין בילקוט דמגילה, ש”מ שהמן סבור שמשה מת ותמה זכותו, וטעה כי מאחר שנולד באדר זכות זה עמד לישראל בחודש ההוא, לכך נאמר ויהי ידיו אמונה עד בא השמש. וע”כ תקנו שם ג’ עמודים אלו. תורה, שנאמר (אסתר ט.כז) קימו וקבלו. קימו מה שכבר קבלו. עבודה, על ידי הצומות שנחשבו כקרבן, וזעקתם היינו עבודה שבלב. ומשלוח מנות, היינו ג”ח.
ד”א עד בא השמש. עד בא הערב שמשו של משה, כמ”ש (במדבר לא.ב.) נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים אחר תאסף אל עמך, ואע”פ ששמע שמיתתו תלויה בנקמה זו מ”מ לא אחר לעשות הדבר כי חפץ בבית יעקב לראות נקמתם מאויביהם בחייו, לכך נאמר עד בא השמש שכל כך היו ידיו אמונה לנקום נקמת בני ישראל עד שלא הקפיד אפילו על ביאת שמשו דהיינו מיתתו והרי כאילו מסר נפשו עליהם. ויש רמז גם על ימות המשיח כארז”ל (דב”ר ג.טז) ה’ בסופה ובסערה דרכו (נחום א.ג) בסופה זה משה שנאמר ותשם בסוף, ובסערה זה אליהו שעלה בסערה, ולמדו מזה שגם משה יבא עם אליהו כשיבא משיח שנאמר בו (תהלים פט, לז) וכסאו כשמש נגדי, לכך נאמר ויהי ידיו אמונה עד בא השמש עד שיבא משיח וכאור בוקר יזרח שמש.

קרדיט: סדר כלי יקר על פרשת בשלח שייך ל”תורת אמת”.

פוסטים נוספים באתר

שניים מקרא ואחד תרגום על התורה | פרשת יהדות
שניים מקרא ואחד תרגום – בשלח

{יז} וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם וְלֹֽא נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא כִּי אָמַר אֱלֹהִים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָֽיְמָה:  מ  וַיְהִי בְּשַׁלַּח

קרא עוד »
תרגום יונתן על התורה | פרשת יהדות
תרגום יונתן על פרשת בשלח

{יז} ויהי וַהֲוָה כַּד פְּטַר פַּרְעה יַת עַמָּא וְלָא דַבְּרִינוּן יְיָ אוֹרַח אֲרַע פְּלִישְׁתָּאֵי אֲרוּם קָרֵיב הוּא אֲרוּם אֲמַר יְיָ דִלְמָא יִתְהֲווֹן עַמָּא בְּמֵיחְמֵיהוֹן אֲחוּהוֹן דְּמִיתַן

קרא עוד »
אהבתם? שתפו ברשת!
שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב telegram
תכנים חדשים שעלו לאתר
פרשת ראה | פרשת יהדות
פרשת ראה

פרשת ראה פרשת ראה המלא – עם ניקוד וטעמים – חידושי תורה ופרפראות על הפרשה פרשת ראה פרק יא’ ראשון (כו) רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם

פרשת עקב | פרשת יהדות
פרשת עקב

פרשת עקב פרשת עקב המלא – עם ניקוד וטעמים – חידושי תורה ופרפראות על הפרשה פרשת עקב פרק ז’ ראשון (יב) וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת

פרשת ואתחנן | פרשת יהדות
פרשת ואתחנן

פרשת ואתחנן פרשת ואתחנן המלא – עם ניקוד וטעמים – חידושי תורה ופרפראות על הפרשה פרשת ואתחנן פרק ג’ ראשון (כג) וָאֶתְחַנַּן אֶל יְהוָה בָּעֵת

הלכות תפילין

מצוות תפילין, היא מצווה מהתורה כמו שנאמר “וקשרת לאות על ידך והיו לטוטפות בין עינך”. ולכן מחויב אדם להניח תפילין בכל יום, וחייב שיהיו עליו

הלכות מעלית חשמל בשבת

מעלית חשמל שבת היא פיתוח ישראלי בעקבות בנייה של בניינים רבי קומות, ומהם מתגוררים לא מעט דיירים שומרי שבת ולא מעוניינים לחלל השבת המציאו מנגנון

מעוניינים לפרסם כתבה? השאירו פרטים!
Translate »
שינוי גודל גופנים
ניגודיות