כולנו מכירים את הביטוי הידוע "כל הפוסל במומו פוסל". הפירוש הפשוט של הביטוי שמקורו מתקופת האמוראים "כל הפוסל במומו פוסל", הוא שאם אדם הבחין ברע בזולתו, הרי זו הוכחה שקצת מאותו הרע נמצא בתוכו. אחרת, לא היה מבחין בו…
מקור הפסוק נמצא בסוגיה תלמודית במסכת קידושין, שדנה בשאלת הייחוס היהודי. הפרק במסכת קידושין דן באנשים שייחוסם כשר ומותרים להתחתן עם בן/בת ישראל, ולעומתם אלו שייחוסם פסול (כמו ממזרים) ואסורים להתחתן עם בן/בת ישראל. בתוך הדיון בסוגיית הייחוס קובעת הגמרא, כי אדם שבאופן שיטתי הולך ופוסל משפחות על רקע ייחוסן, ודואג להפיץ את זה ברבים, ההלכה היא שהקביעה שלו פוסלת את הייחוס שלו בעצמו!
ונשאלת השאלה המתבקשת – מדוע זה כך? אם מדובר ביהודי טוב וירא שמיים, מדוע במחי משפט נפסול את ייחוסו?
אם הבחין בכתם בראי – זה מפני שפני האדם עצמו מטונפים
כאן מגיעה אמרתו המפורסמת של האמורא שמואל "כל הפוסל- במומו פוסל". כלומר, השיטתיות בה אדם פוסל אנשים אחרים, פעם אחר פעם, מלמדת שאותו אדם עצמו סובל מאותו דופי שהוא מנסה להטיל בזולתו, וזו בדיוק הסיבה שהוא פוסל אותם.
הבעל שם-טוב זיע"א ממשיל את הדברים לאדם המביט במראה: "אם פניו נקיים, אינו רואה במראה שום דופי, אבל אם הוא רואה לכלוך וכתם בראי, אין זה אלא משום ש"פניו מטונפין…". לכן, הוא מסביר שכאשר אדם שנמצא בדרגה של "צדיק גמור", הוא לא יראה שום רע על שום אדם, מכיוון שאין שום רע בקרבו.
וכך מחדש לנו הבעל שם טוב, בבראשית קכ"ז: "ואף אם הוא צדיק, מכל מקום יש בו קצת דקצת מאותו ענין, והזמין לו השם יתברך ראייה זהו או שמיעה זו, כדי שישים אל לבו לשוב ולתקן הפגם ההוא, ועל ידי זה ישוב גם האיש הזה העושה רע, כי הוא תלוי בו". כלומר, השם יתברך מזמין לאדם להיתקל באותו הפגם, אך ורק אם יש לו מעט מהפגם ההוא, אחרת לא היה נתקל בו כלל!
הפוסל במומו פוסל – מחלוקת קרח ומשה רבינו
מפליא להבין שקרח, שהיה אדם חכם ובעל עמדת כוח, מעורר קושיה גדולה על אופן הנהגתם של שליחי ה'- משה רבינו ואהרון הכהן. בעזות פנים טען קורח, שמשה רבינו, שהצטיין יותר מכל במידת הענווה, מתנשא על קהל ישראל. והלא ניתן לראות בנקל שזוהי שטות, ועל מה הסתמך בטענתו זו?
על כך נאמר בחז"ל ש"הפוסל במומו פוסל". גאוותו של קרח השתלטה עליו, והביאה אותו לחלוק על הקב"ה בכבודו ובעצמו, שהרי הוא יתברך זה שבחר במשה ואהרן כמנהיגי העם.
ניתן ללמוד מכך מוסר נוקב עבורנו, הקוראים. אדם שלא מתאמץ להסיר את הגאווה מליבו, יכול ליפול בקלות בשבי היצר הרע ולהגיע לחלוק על הקב"ה בכבודו ובעצמו, כמו גם לאבד את השגותיו ומעלותיו הרוחניות עליהן עמל כל חייו (כפי שקרה לקורח ולעדתו, כאשר בלעה אותם האדמה בלי להשאיר מהם זכר).
