עוון לשון הרע

המזמור בתהילים לד, יג, פותח בשאלה "מי האיש החפץ חיים, אוהב ימים לראות טוב"? כלומר, מי הוא האדם הרוצה לראות טוב בימי חייו ולהאריך ימים? והתשובה לשאלה זו מובאת בהמשך המזמור "נצור לשונך מרע, ושפתיך מדבר מרע". אותו אדם המקפיד לראות ולדבר טוב על זולתו, הוא האדם היזכה לראות טוב בכל ימי חייו.

איסור לשון הרע הוא מהחשובים בהלכה היהודית, ובמדינות רבות נחשב לשון הרע לעברה פלילית ולעוולה אזרחית. לשון הרע הוא דיבור בגנות הזולת, בין בפה ובין בכתיבה. אפילו אם הדברים שאמר הם דברי אמת, בכל זאת עובר על האיסור. בהגדרת לשון הרע נכללים: השמצות, לעג, רכילות, הכללה, ביוש, הסתה והלבנת פנים. ההלכה היהודית אוסרת לדבר לשון הרע, כאשר הגמרא במסכת ערכין אומרת כי "לשון הרע הורגת שלושה אנשים: את אומרו, את מקבלו ואת האדם עליו דיברו".

המדבר לשון הרע עלול לעבור על יותר מ-30 מצוות מהתורה

רבי ישראל מאיר הכהן מראדין (המכונה "החפץ חיים" על שם ספרו) כתב את הספר "שמירת הלשון" ובו דן בדרכי ההתמודדות עם הקושי להתגבר על דיבור לשון הרע. בהקדמה לספרו, כתב רבי ישראל מאיר הכהן מראדין זצ"ל כי "בעוון לשון הרע חל קלקול בכל העולמות ומחשיך וממעט אורן". בנוסף, לשון הרע גורם לעבור על לא מעט איסורים ומצוות בין אדם לחברו. בפתיחה לספרו, מונה החפץ חיים למעלה מ-30 מצוות מהתורה, הרגילים לבוא על ידי אמירת לשון הרע. אלו חלק מהן:

•  לא תלך רכיל בעמיך
• לא תשא שם ה' לשווא
• ביטול תורה
• מדבר שקר תרחק
• והלכת בדרכיו
• כבד את אביך ואת אמך
• כל יתום ואלמנה לא תענון
• לא תונו איש את עמיתו
• בצדק תשפוט עמיתך
• ועוד ועוד

מעבר לכך, אדם ששמע וקיבל את דברי לשון הרע, הדברים נכנסים לליבו ונקבעים בנפשו, עד שאם אפילו ירצה המספר לעקור את דבריו ולדבר על לב השומע שלא יאמין לו, לא יצליח. מדוע? כלל גדול הוא בתורת נפש האדם: הרושם הראשון שנחרט על אדם מסוים הוא כה עמוק, עד כי קשה מאוד לעוקרו לחלוטין.
כך למשל, אם סיפרו לאדם שפלוני הוא שקרן, אפילו אם יראה בעיניו כי פלוני דובר אמת, די לו להכשל פעם אחת בשקר, כדי לעורר בזולתו מחשבה שאולי באמת שקרן הוא.

המונח לשון הרע מתחלק לכמה סוגים עיקריים:

• לשון הרע ממש – אמירה או סיפור על אדם או קבוצת אנשים, בין אם אלו דברי אמת ובין אם אלו דברים רעים מזיקים לאדם. אף על פי שהדברים לא מזיקים לאדם ישירות, נחשבים כדברי לשון הרע. דוגמא ללשון הרע ממש: סיפור על אדם תימני למעביד השוקל להעסיקו ולא חובב תימנים, נחשב לשון הרע, אף שאין רע בלהיות תימני.
• רכילות – סיפור דבריו או מעשיו של אחר, כלפי השומע. למשל: "חני סיפרה עליך שאת מעבירה פתקים בשיעור".
• אבק לשון הרע – דברים שאינם לשון הרע ממש, אולם עלולים להביא לידי כך שאנשים סביבו ידברו לשון הרע בלי כוונה. יש סוברים כי אבק לשון הרע הוא מהתורה, ויש שסוברים שהוא מדרבנן (תקנות חז"ל).
  דוגמא לאבק לשון הרע שהוא בעייתי אף על פי שלא מספרים אותו: "יותר טוב שלא נדבר על חני, מה שהיא עשתה…".

עונשו של המדבר לשון הרע

בספר "חובת הלבבות" (שער הכניעה ז') מובא בזו הלשון: כשאדם מגיע לפני בית דין של מעלה, פותחים לפניו ספר בו רשומים כל המעשים שעשה בימי חייו – זכויות כחובות. ביום חשבון, ימצאו רבים כי בספרם נרשמו לזכותם מעשים טובים שהם כלל לא עשו.
לתמיהתם, ייענה להם: "אלה הן הזכויות שנלקחו מאנשים שדברו עליכם רעה וניתנו לכם בשל כך". מאידך, לאותם אנשים אשר ימצאו כי איבדו זכויותיהם ונמחקו מספרם ייאמר, כי "מעשיכם הטובים נרשמו לזכותם של אלה אשר דברתם בגנותם". בדומה לכך, יהיו אנשים שימצאו כי בספר רשומים לחובתם מעשים רעים שהם מעולם לא עשו, וגם להם ייאמר כי "אלה הם חטאיהם של אחרים שאתם דברתם בגנותם ועל כן נרשמו לחובתכם".

חטא לשון הרע בהיסטורית עם ישראל

לאורך ההסטוריה, מובאים מקרים בהם אנשים דיברו לשון הרע, ונענשו על כך קשות. למשל:

• חטא מרים – בפרשת במדבר, מובא כי מרים, אחות משה, דיברה עליו לשון הרע וסיפרה לאהרון כי משה רבינו פרש מאשתו. למרות שדיברה אמת, נענשה בעוון לשון הרע ולקתה בצרעת, מחלה שהחולה בה צריך לצאת מחוץ למחנה, כיוון שאדם שמדבר לשון הרע על אדם אחר לא יכול לחיות במחיצת העם.
• חטא המרגלים – בשוב המרגלים מלתור את הארץ, דיברו בגנותה, כאשר סיפרו כי ארץ ישראל היא ארץ עם מזג אויר חריף ההורג את החלשים ורק אנשים חזקים יכולים לחיות בה. כפי שאמרו "אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא וְכָל הָעָם אֲשֶׁר רָאִינוּ בְתוֹכָהּ אַנְשֵׁי מִדּות". בדיבור זה, גרמו לכך שעם ישראל לא אבה להכנס לארץ. מחמת החטא, נענשו המרגלים בעונש מוות במגיפה.

מוטב לרדת באמצע הדרך ולא לשמוע לשון הרע

פעם נסע החפץ חיים, מחבר הספר "שמירת הלשון", שהיה ידוע בשמירה יתרה על לשונו, בעגלה עם סוחרי בהמות וסוסים.
בכל הדרך שוחחו הסוחרים על שוורים, פרות, סוסים וכדו'. ר' ישראל מאיר ישב שקוע במחשבותיו ולא שם לבו לשיחותיהם.
פתאום העלה אחר האנשים שיחה על סוחרים אחרים והתחיל ללעוג עליהם. ר' ישראל מאיר כאילו הקיץ משנתו,
והעיר להם בנחת: "אחים! עד כה עסקתם בשיחה נאה על הסוסים והשוורים הנוגעת לפרנסתכם, אבל למה עברתם לשוחח בעסקי הבריות? הרי יש בזה עבירות חמורות של לשון הרע ורכילות".
שכניו בעגלה, שהיו אנשים פשוטים, חשבו אותו להלך או ל"משולח" והגיבו בדברי לעג ובוז על אשר הוא מתערב בענייניהם ומטיף להם דברי תוכחה.
ר' ישראל מאיר לא השיב לגידופיהם והיה נראה כאילו הוא נהנה מכך כיוון  שהם הפסיקו בינתיים את שיחותיהם בעניני לשון הרע.
לאחר שגמרו ללעוג לו, הם המשיכו לספר על חבריהם. החפץ חיים העיר להם שוב והתחנן לפניהם שידברו על סוסיהם ופרותיהם ולא על חבריהם. כשלא הועילו דבריו הוא ביקש
מהעגלון שיוריד אותו מהעגלה.
מוטב לו לאדם צדיק כחפץ חיים, להישאר באמצע הדרך מלשבת בחבורת לצים ולהקשיב לדברי לשון הרע ורכילות.