אחד הסיפורים הידועים ביותר בנביא, הוא סיפור דוד וגוליית המופיע בספר שמואל א'. זהו סיפורו של ניצחון המעט מול המרובה, של החזק מול החלש, של הצדק מול הרשע ושל התחכום מול הממסד הצבאי המקובל, של האל טבעי מול הטבעי.
בטרם הוכתר כמלך השני של ישראל, היה דוד רועה צאן פשוט. דוד, בנו הצעיר של ישי, נמשח על ידי הנביא שמואל ונבחר לפי רצון ה'. רגע מכונן זה סימן את תחילת מסעו של דוד מאלמוניות למנהיג של עם ישראל. למרות שעמד בפני אתגרים אדירים, כולל קנאת המלך שאול וניסיונותיו לפגוע בו, אמונתו הבלתי מעורערת של דוד ומחויבותו לצדק הנחו אותו לאורך כל הדרך. עלייתו לשלטון הייתה עדות לבחירתו האלוקית ולדרך יוצאת הדופן שסללה לו ההשגחה העליונה. בסיפור דוד וגולית מובא כי דוד המלך יוצא לקרב ללא כל מיגון. שאול המלך אומנם מציע לו את "מדיו" כולל קסדה ושריון, אך דוד אינו מורגל באלו, ולכן לא מנסה להשתמש בהם.
גוליית, מבני העיר הפלישתית גת, מסמל את היפוכו של דוד המלך. נוכחותו בשדה הקרב לא היוותה רק איום פיזי אלא גם נשק פסיכולוגי נגד בני ישראל. השריון והנשק של גוליית, המתוארים בפירוט בספרים הקדושים, היו אינדיקציה לעוצמתו וליכולתם הצבאית של הפלישתים. עם זאת, האתגר שלו כלפי עם ישראל- בדרישה ליריב יחיד שיקבע את הקרב- מדגים את האמון של הפלישתים בכוח פיזי ובטקטיקות הפחדה. התרסתו של גוליית כלפי צבא ישראל ולעגיו לאלוהיהם קבעו את הבמה לעימות שיתעלה מעל ההתנגשות של חרבות, וידגיש קרב עמוק יותר בין אמונות רוחניות מנוגדות, בין כוח האמונה לעומת הכוח האכזרי.
דוד המלך: לוחם בצבא ה'
גוליית הוא גיבור אימתני ביותר, ואילו לצבא היהודי אין בכלל גיבור. גוליית צועד אל מחוץ לשורות הפלישתים, מגדף ומשפיל בצעקות את הצבא היהודי. למרבית הבושה והאימה, אין אף אדם שמעז לצאת ולהתמודד כנגדו. לפתע, מופיע דוד – שהנו צעיר מדי מכדי להתגייס לצבא – בזירת הקרב, לשם נשלח מהבית עם מזון לאחיו הלוחמים והוא נדהם ממראה עיניו.
גוליית הפלישתי רואה את דוד, שאינו מצויד בחרב או שריון. בידו של דוד היה רק קלע ומספר חלוקת נחל בלבד כדי להילחם בו, ושואל: "הכלב אנוכי, כי אתה בא אלי במקלות?" השנים צועדים זה לקראת זה. תוך כדי צמצום המרחק שביניהם קורא גוליית הפלשתי בבוז: "לכה אלי ואתנה את בשרך לעוף השמים ולבהמת השדה". אך דוד אינו נרתע והוא מגיב: "כי לא בחרב ובחנית יהושיע ה', כי לה' המלחמה, ונתן אתכם בידינו". דוד המלך יודע כי עוצמתו האמיתית יונקת מכוחו של בורא העולם. דוד המלך נושא בקרבו תובנה עמוקה: לאף אדם אין את האומץ לצאת להילחם בגוליית, ולכן עליו לקחת על עצמו את המשימה ולצאת כחלוץ. אחיו ומפקדי הצבא לא מתירים לו לצאת למעין 'משימת התאבדות' שכזו, אך בסופו של דבר הוא מצליח לשכנע את שאול המלך בעצמו, ונעזר באמונתו האיתנה בבורא העולם.
דוד מביס את גוליית באופן ניסי
דוד המלך רץ לקראת גלית הפלישתי, ומשליך למצחו חמש אבנים, כאשר באופן פלאי, כל חמש האבנים מצטרפות והופכות לאבן אחת, אותה אבן שדוד רץ וקלע במצחו של גלית. כתוצאה מכך הפסוק מספר לנו מה מתרחש במחנה: "ותטבע האבן במצחו, ויפול על פניו ארצה ויקח את חרבו, וישלפה מתערה וימותתהו, ויכרת בה את ראשו". האבן פוגעת במצחו של גוליית, ודוד המלך לא מבזבז זמן, מסיר את חרב גוליית מנדנה וכהרף עין עורף את ראשו. והפלישתים הרואים כי מת גיבורם, בורחים על נפשם, והתוצאה הסופית היא נצחון לעם היהודי.
גוליית יצא כנגד קריאת שמע
כפי שידוע לכולנו, שום מילה בתורה אינה מופיעה לשווא.
הכתוב מזכיר כי האבנים פגעו במצחו של גלית, כאשר מצחו של האדם מייצגת את חוצפתו (עזות מצח). גוליית יצא בכל בוקר וערב בזמן שעם ישראל היו אומרים קריאת שמע, הכרזת אחדות ה' – "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד" – וכדי לחלל את קריאת שמע, יצא גלית לחרף והפחיד את כל חיילי צבא ישראל.
הזהר הקדוש אומר שחמשת חלוקי האבנים מן הנחל היו כנגד חמש המלים הראשונות של שמע, "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי'", לפני המלה "אחד". כל מלה היא אבן. כשמסתכלים בתורה רואים שאחרי המלה החמישית, "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי'", יש פסיק טעמא (קו אנכי בטעמים). הזהר אומר שהפסיק טעמא אחרי חמש המלים הראשונות הוא עצמו הקלע של דוד, ולתוכו הוא מכניס את חמש המלים הראשונות של שמע והן הופכות ל"אחד". דוד הרג את גלית עם הצהרת האמונה של עם ישראל. לפני תפלת שמונה עשרה אנחנו מכריזים על האמונה שלנו ב"הוי' אחד". על פי קבלה, המלחמה בין גלית ודוד הייתה על קריאת שמע – האם הצהרה זו הולכת לנצח, או ח"ו להפסיד. כל זאת ביחס לקריאת שמע שלפני עמידה.
מלחמת דוד וגוליית: מלחמה בשני מישורים עיקריים
מלחמת דוד וגוליית מתנהלת בשני מישורים עיקריים: במישור הטבעי והנגלה לעין, ובמישור העל טבעי, המראה באופן גלוי את השגחת ה' על עמו. בדרך הטבע, אין לדוד סיכוי לגבור על גוליית הענק והחזק, אך לא עמדה בפניו ברירה, הוא נבחר כשליח מטעם בורא עולם. דוד טוען שכשם שבשדה הוא עמד בודד מול חיות טרף, והצליח לגבור עליהן, כי "ה' הצילני מיד הארי ומיד הדב" – כך יהיה גם כאן. אך העם נמצא בחרדה ובייאוש, ולוחמים עזי נפש אינם בנמצא. ולפיכך, דוד המלך בוחר לצאת נגד גוליית במישור העל טבעי.
דוד נושא בדברים בזירת הקרב, שהם בעלי עוצמה רבה. במילותיו הוא מבהיר כי כוחו האמיתי של עם ישראל, אינו טמון בכוח זרועו כי אם באמונתו בבורא עולם. רעיון זה מוזכר גם בדברי זכריה הנביא:
"לא בחיל ולא בכח, כי אם ברוחי, אמר ה' צב-אות" (זכריה ד, ו).
