ברכות השחר

ברכות השחר, יהודי מתפלל בבוקר
סדר ברכות השחר עם ניקוד ובאותיות גדולות

מודֶה / מודָה / אֲנִי לְפָנֶיךָ מֶלֶךְ חַי וְקַיָּם, שֶׁהֶחֱזַרְתָּ בִּי נִשְׁמָתִי בְּחֶמְלָה, רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ.

בָּרוּךְ אַתָּה יהֵוָהֵ, אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעולָם, אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְותָיו וְצִוָּנוּ עַל נְטִילַת יָדַיִם:

בָּרוּךְ אַתָּה יהֵוָהֵ, אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעולָם, אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה. וּבָרָא בו נְקָבִים נְקָבִים. חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבודֶךָ שֶׁאִם יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם או אִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אֵי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם אֲפִלּוּ שָׁעָה אֶחָת. בָּרוּךְ אַתָּה יהֵוָהֵ, רופֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂות:

אֱלהַי. נְשָׁמָה שֶׁנָּתַתָּ בִּי טְהורָה. אַתָּה בְרָאתָהּ. אַתָּה יְצַרְתָּהּ. אַתָּה נְפַחְתָּהּ בִּי. וְאַתָּה מְשַׁמְּרָהּ בְּקִרְבִּי. וְאַתָּה עָתִיד לִטְּלָהּ מִמֶּנִּי וּלְהַחֲזִירָהּ בִּי לֶעָתִיד לָבא. כָּל זְמַן שֶׁהַנְּשָׁמָה בְקִרְבִּי מודֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ יהֵוָהֵ אֱלהַי וֵאלהֵי אֲבותַי רִבּון כָּל הַמַּעֲשִׂים. אֲדון כָּל הַנְּשָׁמות. בָּרוּךְ אַתָּה יהֵוָהֵ, הַמַּחֲזִיר נְשָׁמות לִפְגָרִים מֵתִים:

בָּרוּךְ אַתָּה יהֵוָהֵ, אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעולָם, הַנּותֵן לַשֶּׂכְוִי בִּינָה לְהַבְחִין בֵּין יום וּבֵין לָיְלָה:
בָּרוּךְ אַתָּה יהֵוָהֵ, אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעולָם, פּוקֵחַ עִוְרִים:
בָּרוּךְ אַתָּה יהֵוָהֵ, אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעולָם, מַתִּיר אֲסוּרִים:
בָּרוּךְ אַתָּה יהֵוָהֵ, אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעולָם, זוקֵף כְּפוּפִים:
בָּרוּךְ אַתָּה יהֵוָהֵ, אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעולָם, מַלְבִּישׁ עֲרֻמִּים:
בָּרוּךְ אַתָּה יהֵוָהֵ, אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעולָם, הַנּותֵן לַיָּעֵף כּחַ:
בָּרוּךְ אַתָּה יהֵוָהֵ, אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעולָם, רוקַע הָאָרֶץ עַל הַמָּיִם:
בָּרוּךְ אַתָּה יהֵוָהֵ, אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעולָם, הַמֵּכִין מִצְעֲדֵי גָבֶר:
ברוך אַתָּה יהֵוָהֵ, אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעולָם, שֶׁעָשָׂה לִי כָּל צָרְכִּי:
בָּרוּךְ אַתָּה יהֵוָהֵ, אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעולָם, אוזֵר יִשְׂרָאֵל בִּגְבוּרָה:
בָּרוּךְ אַתָּה יהֵוָהֵ, אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעולָם, עוטֵר יִשְׂרָאֵל בְּתִפְאָרָה:
בָּרוּךְ אַתָּה יהֵוָהֵ, אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעולָם, שֶׁלּא עָשַׂנִי גוי. (האשה אומרת – גויָה):
בָּרוּךְ אַתָּה יהֵוָהֵ, אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעולָם, שֶׁלּא עָשַׂנִי עָבֶד. (האשה אומרת – שִׁפְחָה):
בָּרוּךְ אַתָּה יהֵוָהֵ, אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעולָם, שֶׁלּא עָשַׂנִי אִשָּׁה:
(אשה אומרת בלי שם ומלכות – בָּרוּךְ שֶׁעָשַׂנִי כִּרְצונו):
בָּרוּךְ אַתָּה יהֵוָהֵ, אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעולָם, הַמַּעֲבִיר חֶבְלֵי שֵׁנָה מֵעֵינַי וּתְנוּמָה מֵעַפְעַפָּי:

וִיהִי רָצון מִלְּפָנֶיךָ יהֵוָהֵ אֱלהַי וֵאלהֵי אֲבותַי, שֶׁתַּרְגִּילֵנִי בְּתורָתֶךָ. וְתַדְבִּיקֵנִי בְּמִצְותֶיךָ. וְאַל תְּבִיאֵנִי לִידֵי חֵטְא. וְלא לִידֵי עָון. וְלא לִידֵי נִסָּיון. וְלא לִידֵי בִזָּיון. וְתַרְחִיקֵנִי מִיֵּצֶר הָרָע. וְתַדְבִּיקֵנִי בְּיֵצֶר הַטּוב. וְכוף אֶת יִצְרִי לְהִשְׁתַּעְבֶּד לָךְ. וּתְנֵנִי הַיּום וּבְכָל יום לְחֵן וּלְחֶסֶד וּלְרַחֲמִים בְּעֵינֶיךָ וּבְעֵינֵי כָל רואַי. וְגָמְלֵנִי חֲסָדִים טובִים. בָּרוּךְ אַתָּה יהֵוָהֵ, גּומֵל חֲסָדִים טובִים לְעַמּו יִשְׂרָאֵל:

יְהִי רָצון מִלְּפָנֶיךָ יהֵוָהֵ אֱלהַי וֵאלהֵי אֲבותַי שֶׁתַּצִּילֵנִי הַיּום וּבְכָל יום וָיום מֵעַזֵּי פָנִים. וּמֵעַזּוּת פָּנִים. מֵאָדָם רָע. מִיֵּצֶר רָע. מֵחָבֵר רָע. מִשָּׁכֵן רָע. מִפֶּגַע רָע. מֵעַיִן הָרָע. וּמִלָּשׁון הָרָע. מִדִּין קָשֶׁה. וּמִבַּעַל דִּין קָשֶׁה. בֵּין שֶׁהוּא בֶן בְּרִית. וּבֵין שֶׁאֵינו בֶן בְּרִית:

בָּרוּךְ אַתָּה יהֵוָהֵ, אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעולָם, אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְותָיו וְצִוָּנוּ עַל דִּבְרֵי תורָה:
וְהַעֲרֵב נָא יהֵוָהֵ אֱלהֵינוּ אֶת דִּבְרֵי תורָתְךָ בְּפִינוּ וּבְפִיפִיּות עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל. וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ וְצֶאֱצָאֵינוּ וְצֶאֱצָאֵי צֶאֱצָאֵינוּ כֻּלָּנוּ יודְעֵי שְׁמֶךָ וְלומְדֵי תורָתְךָ לִשְׁמָהּ. בָּרוּךְ אַתָּה יהֵוָהֵ, הַמְלַמֵּד תּורָה לְעַמּו יִשְׂרָאֵל:

בָּרוּךְ אַתָּה יהֵוָהֵ, אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעולָם, אֲשֶׁר בָּחַר בָּנוּ מִכָּל הָעַמִּים וְנָתַן לָנוּ אֶת תּורָתו. בָּרוּךְ אַתָּה יהֵוָהֵ, נותֵן הַתּורָה:

וַיְדַבֵּר יהֵוָהֵ אֶל משֶׁה לֵּאמר:
דַּבֵּר אֶל אַהֲרן וְאֶל בָּנָיו לֵאמר כּה תְבָרְכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. אָמור לָהֶם:

יְבָרֶכְךָ יהֵוָהֵ וְיִשְׁמְרֶךָ:
יָאֵר יהֵוָהֵ פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ:
יִשָּׂא יהֵוָהֵ  פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלום:
וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲנִי אֲבָרְכֵם:

הלכות ברכות השחר

ברכות השחר הם הברכות שמברכים מיד בקומו מהשינה, על פי הנוסח המובא בסידורים, ופותחים בהודאה לקדוש ברוך הוא 'מודה אני לפניך מלך חי שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך'.

ועיקר הברכות הללו הם הודאה לקב"ה על כל פרט ופרט שמחדש באדם מידי יום ביומו, וכבר מובא בחז"ל שכל הנהנה בעולם הזה בלא ברכה כאלו מעל, וכיון שכן אנחנו מחיובים להודאות לקב"ה ואם לא נעשה כן אנחנו מועלים בדבר שאינו שלנו.

וברכות אלו כוללים בתוכם כל צרכי האדם כפי הנהגת סדרי העולם שהאדם נהנה מהם, וגם לרבות צרכי היהודי כעבד ה' המחויב בשמירת המצוות.
ומספר ברכות השחר כפי שנסדרו בגמרא (ברכות כ') הם שמונה עשרה כמספר הברכות שבתפילת שמונה עשרה, ולאחר חתימת התלמוד הוסיפו הגאונים ברכת 'הנותן ליעף כח' כנגד ברכה תשעה עשר שבתפילת שמונה עשרה.

וכשיטול ידיו יברך 'על נטילת ידיים', וטעם לנטילה זו הובאו בראשונים כמה טעמים.
הרשב"א (בשו"ת חלק א' סימן קצ"א) לפי שבשחר אחר השינה אנו נעשים כבריה חדשה, כמו שכתוב 'חדשים לבקרים רבה אמונתך', וצריכים אנו להודות לו יתברך שבראנו לכבודו ולשרתו ולברך בשמו ולכן תיקנו בשחר להתקדש בקדושתו וליטול ידיו מן הכלי ככהן שמקדש ידיו מן הכיור קודם עבודתו.

הרא"ש (סימן כ"ג שו"ת כלל ד' סימן א') לפי שידיים של אדם עסקניות הן ואי אפשר שלא יגע בבשר המטונף, ולכן תיקנו חז"ל ברכה זו על נטילה זו לקריאת שמע ותפילה.

הבית יוסף (אור החיים סימן ד') כתב בשם הזוהר הקדוש שבזמן השינה טעם האדם טעם מיתה, ומסתלקת ממנו רוח הקודש ושורה עליו רוח טומאה, ועל כן תיקנו נטילה להסיר הטומאה ולהתקדש.

הפרי מגדים (והובא באשל אברהם) כתב בשם האורחות חיים שהטעם לנטילה זו משום שבשעת השינה שורה רוח רעה על הידיים.

להלכה כתב המשנה ברורה (סימן ד' הלכה א') שאנו תופסים כשני הטעמים (הרא"ש והרשב"א) לחומרא לעניין נטילה.
מי שהיה נעור כל הלילה, כתב השולחן ערוך (סימן ד' הלכה י"ג) יש להסתפק אם צריך ליטול ידיו שחרית להתפלל ולהעביר רוח רעה מידיו.

הרמ"א (שם) וכך נפסק בילקוט יוסף (שם) שהניעור כל הלילה יטול ג' פעמים בלא ברכה, אמנם העושה צרכיו יברך לכל הדיעות, וכן ראוי לעשות למי שהיה ניעור בליל שבועות שיעשה צרכיו יברך על הנטילת ידיים ואשר יצר.
המשנה ברורה (שם) הביא בשם אחרונים שחלקו וסברו שיש לו לברך.
מכל מקום נכון לנהוג לכתחילה לבקש מאחר שיוציא אותו ידי חובה.

יש לברך ברכה זו מיד בקומו מהמיטה ולא לחכות לבית הכנסת כדי לאמרם ביחד עם ברכות השחר, מכל מקום כתב המשנה ברורה שאם יודע שבבית הכנסת ינקה עצמו טוב יותר יחכה לבית הכנסת ויברך שם.

אחר עשיית צרכיו, גדולים או קטנים, צריך ליטול ידיו ולברך 'אשר יצר' ויתבונן בחכמה הנפלאה של הקדוש ברוך הוא שבה נעשה האדם על כל מערכותיו הגופניות, המורכבות מתאים רבים, וכל תא פועל באופן מדויק, ויש תאים רבים המגינים על הגוף מאלפי חיידקים הנכנסים לגוף בכל רגע, ועל כל זה יש להודות להקדוש ברוך הוא בשמחה על הטובה הזו.

ומודה על מערכת העיכול שבגופו, שהיא המצילתו מכל מיני חולאים וגורמת לו שיחיה. ומזכרים בברכה זו לפני כסא כבודך, להוציא מדעת הכופרים האומרים שהקדוש ברוך הוא לא משגיח על העולם השפל.
ומפליא לעשות, במה ששומר רוח האדם בקרבו וקושר דבר רוחני בדבר גשמי, וזאת בזכות שהוא רופא כל בשר, כי אז האדם בקו הבריאות ונשמתו משתמרת בקרבו.

כשיעור משנתו יאמר 'אלהי נשמה' והיא הודאה על החזרת הנשמה.

ויש להפסיק בברכת 'אלהי נשמה' בין 'אלהי' לנשמה' שלא ישמע שהנשמע היא אלוהיו.
לעניין אם להסמיך ברכת 'אלהי נשמה' לבין ברכת 'אשר יצר', להלכה מעיקר הדין אינו מחיוב להסמיך בין הברכות, מכל מקום יש לעשות על הצד הטוב ביותר להסמיך בין הברכות, וכך כתב המשנה ברורה (סימן ו' הלכה ג') וכתב בשם הגר"א שכן נכון לזהר בזה לכתחילה.

שכח לברך ברכת 'אלהי נשמה' ונזכר לאחר שאמר ברכת מחיה המתים מתוך תפילת שמונה עשרה, כתב (שם) שאינו אומר לאחר תפלת שמונה עשרה ברכת 'אלהי נשמה' משום שברכת מחיה המתים דומה לה, אמנם אם כוון בכל אופן לברך ברכת 'אלהי נשמה' לאחר התפלה רשאי.

כשישמע קול התרנגול יברך 'הנותן לשכווי בינה' והשכווי יש שפירשו שהכוונה על התרנגול ממש והודאה היא על שנתן בינה לתרנגול להבין בהבחנה בין יום ובין לילה, רוצה לומר בין אמצע היום לבין אמצע הלילה, ויש שפירשו וכך מבואר במשנה ברורה (סימן מ"ו) שהשכווי זה הלב שנקרא שכווי, ועל ידי הבינה אדם מבחין בין יום ובין לילה.

אדם שקם מאוחר או אדם שנמצא במדבר ולא שמע קול תרנגול, נחלקו הראשונים האם יכול לברך רק אם שקע קול תרנגול ואם לא שמע אז אינו מברך, ויש שסברו שמברך גם אם לא שמע קול תרנגול.
השולחן ערוך (סימן מ"ו הלכה ח') כל הברכות האלו אם לא נתחייב באחת מהן כגון שלא שמע קול תרנגול, אומר אותה בלא הזכרת ה'.

הרמ"א (שם) חולק וכתב ויש אומרים דאפילו לא נתחייב מברך אותם, דאין ברכה על עצמו אלא מברכים שהקדוש ברוך הוא ברא צרכי העולם, וכן המנהג ואין לשנות. וכך פסק בבן איש חי (פרשת וישב אות ד') והדבר ברור דגם חרש שאינו שומע כלל מברך ברכה זו.

ברכת 'פוקח עורים' היא הודאה לחסדו יתברך דעיני האדם היו סגורות וסתומות בשינה, וכשניעור נפקחו עיניו.

והנה בעיוור (סומא) נחלקו הראשונים כפי שביארנו דעת השולחן ערוך (שם) שמברך ללא הזכרת ה' ודעת הרמ"א שמברך כי מברך על מנהגו של עולם, וכך נהגו בני ספרד לברך על פי דעת האר"י ז"ל שהברכות הללו נתקנו על מנהגו של עולם.

וכשישב יברך 'מתיר אסורים' והודאה זו על שהצליח לקום ממטתו ולשבת.

עבר ובירך ברכת 'זוקף כפופים' קודם ברכת 'מתיר אסורים' כתב השולחן ערוך (סימן מ"ו הלכה ה') אם קדם ובירך 'זוקף כפופים' קודם שברך 'מתיר אסורים', לא יברכנה, משום שנתן הודאה שנזקף לגמרי זה בכלל, דמתיר אסורים נתחייב מיד כשיושב.
המשנה ברורה (שם) כתב שמסקים האחרונים להקל בזה, וכתב הפרי מגדים דטוב שיראה שישמע אחר כך מאחר הברכה ויכון לצאת, ויוצא ממה נפשך.

ומיהו טוב לברך ברכת 'מתיר אסורים' בלי שם ומלכות, אלא יהרהר שם ומלכות בלבו כדי שלא יחסר לו מספר האורות הרמוזים בברכות אלו, ועוד שהרי שיטת רש"ל והב"ח שסברו שכן יברך, ולכן לצאת ידי כולם יברך בלא שם ומלכות.
וכך כתב הילקוט יוסף (שם הלכה ו') טעה והקדים ברכת 'זוקף כפופים' לברכת 'מתיר אסורים', שוב לא יברך, ואף שיש חולקים על זה, מכל מקום ספק ברכות להקל.

אדם שהוא אסור ולא מצליח לקום ולשבת, להלכה לדעת הרמ"א וכן לבני ספרד כדעת האר"י ז"ל יש לו לברך משום שברכה זו נתקנה על מנהגו של עולם.

וכשזוקף עצמו יאמר 'זוקף כפופים'.
אדם שלא מצליח להזדקף, כבר ביארנו להלכה לדעת הרמ"א ובני ספרד על פי דעת האר"י ז"ל יש לברך משום שהוא על מנהגו של עולם.

כשילבש בגדו יברך 'מלביש ערומים' וכתב המשנה ברורה (שם סימן קטן ה') לאו דווקא שישן ערום, אלא כיון שאדם לובש מלבוש העליון שעליו מברך הרכה זו.

וכתב בבן איש חי (שם) שיש אדם המאבד לבוש נפשו לגמרי, על ידי החטאים, והקדוש ברוך הוא בחסדו נותן לה לבוש חדש, כי ערומה היא.

יברך ברכת 'הנותן ליעף כוח'.
השולחן ערוך (שם הלכה ו') כתב יש נוהגים לברך 'הנותן ליעף כוח' ואין דבריהם נראים, והרמ"א (שם) כתב אך המנהג פשוט בבני אשכנזים לאמרה, וכך נפסק להלכה במשנה ברורה וכן נהגו בני ספרד לאמרה בשם ומלכות על פי דעת האר"י ז"ל, וכך נפסק בברכי יוסף והכף החיים (שם).

וכתב הבן איש חי (שם) שברכת 'מלביש ערומים' וברכת 'מתיר אסורים' נתקנו על הנפש, וברכת 'מלביש ערומים' נתקנה על הערום לגמרי שהקדוש ברוך הוא נותן לו לבוש חדש, ויש שאינו חוטא כל כך לאבד הנפש לגמרי, אלא רק מחלישו והקדוש ברוך הוא בחסדו נותן לו כוח לחזקו בכל יום, כאשר מחזיר לו נשמתו בבוקר.

וכשיניח רגלו על בארץ יברך 'רוקע הארץ על המים'.
נכה שאינו יכול להניח רגלו על הארץ, כבר ביארנו שנפסק להלכה על פי דעת הרמ"א ודעת האר"י ז"ל לברך, משום שהוא ניתקן על מנהגו של עולם, וכך סברן בני ספרד.

וכשהולך יברך 'המכין מצעדי גבר', משום שהאדם אינו יודע מה יהיו צעדיו באותו יום, אלא לפי מה שיכין לו הקדוש ברוך הוא.

וכשנועל מנעלים יברך 'שעשה לי כל צרכי', וכיון שהיחף אינו יכול לעשות צרכיו וצרכי ביתו, וכיון דלבש מנעליו כאילו נעשו לו צרכיו, שאז הוא מוכן ללכת לכל אשר ירצה.

תשעה באב ויום הכיפורים שכל העולם לא לובשים מנעלים, מנהג החזו"א (ארחות רבינו חלק ב' עמוד קל"ט) שלא לברך 'שעשה לי כל צרכי' עד הלילה שאז נעל נעלי עור, וכך פסקו בשער הכוונות (דף א' ע"ג) וכן בבן איש חי (שנה א' פרשת וילך אות י"ז) שביום כיפור ותשעה באב לא יברכו ברכת 'שעשה לי כל צרכו'.

מאידך המשנה ברורה (שם) מכל מקום הסכימו האחרונים שיכול לברך ברכת 'שעשה לי כל צרכי', וכן כתב הילקוט יוסף (סימן תקנ"ט הלכה ח') נוהגים לברך בשחרית את כל הברכות השחר, כולל ברכת 'שעשה לי כל צרכי'.

ושקושר חגורתו יאמר 'אוזר ישראל בגבורה', וטעם לברכה זו מפני שהוא צריך לחגורתו להפסיק בין לבו לערווה שיוכל לומר דברים שבקדושה.

והטעם שנאמר בו ישראל, כתב הט"ז שהזכיר בו ישראל מפני שהם נצטוו על כך ולא הגוים.
והטעם שנאמר בו בגבורה, כתב הר"י מעמדין (בסידורו) שהחגורה שומרת על האברים הפנימים שלא יינזקו בסיבת חוזק התנועה, ועל ידה יוכל לרוץ ולהתנועע בכוח ובגבורה.

וכתב הרמ"א (שם) ולאו דווקא חגורתו אלא אפילו לובש האבנט המפסיק בין לבו לבין הערווה, וכתב המשנה ברורה (שם) ואע"פ שבדרך כלל אבנט זה חגורה, מכל מקום בלשון חכמים לפעמים קוראים לאבנט מכנס.

וכשילבש כובע או מצנפת בראשו יברך 'עוטר ישראל בתפארה' והטעם שהזכיר בו ישראל בברכה, מפני שתייחדו ישראל יותר מכל אומות העולם, והכובע הוא משום צניעות.

השולחן ערוך (סימן כ"ה הלכה ג') כתב שהרא"ש לפני שהיה מברך ברכה זו היה מניח תפילין, ובטעם הדבר שהוא ליתן שבח והודאה בברכה זו גם על התפילין שנקראים פאר.
וכתב בארצות החיים שלא ראה שנוהגים כן אלא מניחים תפילין או קודם ברכת השחר או לאחריהן, וכל אחד לפי מנהגו, אלא שהנוהגים להניח תפילין לפני ברכות השחר מדקדקים למשמש תפילין של יד ותפילין של ראש בשעה שמברכים ברכה זו.

צריך לברך בכל יום ברכת 'שלא עשני עובד כוכבים', וכך נפסק בשולחן ערוך (סימן מ"ו הלכה ד') והטעם לכך שלא להגיד שלא עשני גוי, משום שבתנ"ך מובא עשרות פעמים שעם ישראל מכונה גוי. ובשם החפץ חיים מעידים ששמעוהו אומר שלא עשני עובד כוכבים ומזלות.
בשו"ת האלף לך שלמה (סימן ל"ד) כתב שיש חילוק בין כינו של אומה שלמה שמכונה גוי לבין כינו של אדם פרטי, והכוונה לגוי ממש. וכן השתמש המשנה ברורה (שם) בהמשך דבריו בנוסח של גוי, וכך נדפס הלכה למעשה בסידורים לומר שלא עשני גוי, וכך נהגו לומר.
גוי שנתגייר, כתב הרמ"א (שם) ואפילו גר היה יכול לברך על כך, אבל לא יאמר 'שלא עשני עכו"ם' שהרי היה עכו"ם מתחילה. וכתב המשנה ברורה (שם) שיאמר 'שעשני גר' ונקרא עשיה כדכתיב "ואת הנפש אשר עשו בחרן", ויש חולקים משום שלא שייך לומר שעשני משום שהגיור לא היה כי אם מצד בחירתו הטובה שבחר בדת אמת.

עבר ובירך ברכת 'שלא עשני אישה' או 'שלא עשני עבד', כתב במשנה ברורה (שם) דשוב לא יכול לברך שלא עשני גוי, וממילא נכלל ההודאה, כי בכלל מתאים מנה, אבל כתב שהרבה אחרונים חולקים על זה וסוברים שיכול לברך. בבן איש חי (שם) הסיק שיברך בלא שם ומלכות.

אישה, נחלקו הפוסקים האם נכון שתאמר שלא עשני גויה, וכך כתב הכף החיים (שם סימן קטן מ"ב) בשם החיד"א, מאידך בשו"ת שבט הלוי (חלק י' סימן ח') הורה שלא ישנו מהנוסח הקיים ויגידו שלא עשני גוי.

צריך לברך בכל יום ברכת 'שלא עשני עבד', וכך נפסק בשולחן ערוך (שם), עבד שנולד עבד, מובא במשנה ברורה (שם) שיש אומרים שלא יכול לברך גם כן ברכת 'שלא עשני אישה' כי עבד זול טפי מאישה, ויש חולקים.
אישה האם נכון שתאמר שלא עשני שפחה, הכף החיים (שם) בשם החיד"א שתאמר שלא עשני שפחה וכך נהגו למעשה בני ספרד, מאידך השבט הלוי (שם) כתב שאישה לא תשנה מהנוסח הקיים ותאמר שלא עשני עבד.

צריך לברך בכל יום ברכת 'שלא עשני אישה', וכך נפסק בשולחן ערוך (שם). טמטום ואנדרוגינוס (שהוא ספק זכר ספק נקבה) שהם חייבים מספק בכל המצוות, כתב המשנה ברורה (שם) לא יאמרו שלא עשני אישה.
והנשים, כתב בשולחן ערוך (שם) שמברכות 'שעשני כרצונו'

וכשירחץ פניו יברך 'המעביר שינה מעיני וכו' ויהי רצון וכו' עד ברוך אתה ה' גומל חסדים טובים לעמו ישראל, וכתב השולחן ערוך (שם) שאין לענות אמן אחר המעביר שינה מעיני עד שיחתום 'הגומל חסדים טובים לעמו ישראל', שהכל ברכה אחת היא.
והטעם שאומרים ותרגילנו בתורתך בלשון רבים, משום שהגמ' בברכות (דף ל') לעולם לישתתף אינש בהדי ציבורא, וכך שהתפילה נשמעת יותר כאשר משתף עצמו בתפילה עם רבים.

שתפו את המאמר:
עסקים מומלצים באינדקס אנ"ש​
דבר תורה על פרשת השבוע​
הישארו מעודכנים

הצטרפו אל רשימת התפוצה שלנו ותקבלו עדכונים בכל מה שחדש

מה חדש באתר
Translate »