עד לחופה צריך להיות אדם לחפש עד כשר לעדות, שהוא הוחזק עוסק במצוות, ובגמילות חסדים, ונוהג ביושר, ויש בו דרך ארץ, ומצווה לחזר אחר עדים תלמדי חכמים אשר רובם של היום עוסקים בתורה.
כמו שכתב הילקוט יוסף (פרק ז' הלכה י"א) וכן יש להקפיד שהעדים יהיו יראי ה' ושומרי תורה ומצוות, ולא חלילה מחללי שבת בפרהסיה ומגלחי זקנם בתער וכדומה, ורב המסדר קידושין בחתונה אצל חילונים, ייקח עמו עד כשר ויהיו הוא עצמו והשני, שני עדים, וטוב שתלמידי חכמים יהיו עדים.
וכן יש מי שאומר שטוב שהעדים יהרהרו תשובה שמא עברו עבירה שפוסלת אותם לעדות, ואין נוהגים כן, אלא כל מי שיש חזקת כשרות, אין צריך להזהירם להרהר תשובה.
וכן יש לדואג שהעדים הינם קרובי משפחה מצד האב או האם, כגון אבא ובן ונכד, וכן לא מצטרף להיות עד קרובה שניה, כגון גיס שהוא בעל של אחותו, והרי הדין שכל שהאישה פסולה מצד קרובה גם בעלה נפסל מצד קרובה, אבל קרובה שהיא לא ממש קרובה, כגון מחותנים אחד של השני כשרים להיות עדים בחופה.
מי יכול להיות עד בחופה? בביאור הדברים:
נקדים הקדמה קצרה: כדי להיות עד, צריך להיות אדם ירא שמים, ושומר תורה ומצוות, ונקי ככל שאפשר מעבירות, ורבו הלכות בעניין זה.
הרמב"ם בהלכות עדות (פרק ט') כותב יש עשרה מיני פוסלים הם, נשים: פסולות לעדות מהתורה, כמו שנאמר בתורה, "על פי שנים עדים", משמע שדווקא שנים שהם גברים, ולא שהם נשים.
ובכלל זה גם הטומטום וכן האנדרוגינוס (ופרושו הוא אדם שהוא ספק זכר ספק נקבה), שאין כשרים להיות עדים, משום שהוא לא זכר ודאי.
עבדים: וכן עבדים פוסלים לעדות מהתורה, שנאמר "ועשית לו כאשר זמם לעשות לאחיו", מכלל שאחיו כמוהו מה אחיו בן ברית אף העד בן ברית.
וכל שכן לגוים שהם בכלל לא בתורת אחים שלנו.
ובכלל זה מי שחציו עבד וחצי בן חורין, שהוא פסול לעדות, משום שהוא חצי עבד וחצי עבד פסול ודאי לעדות מהתורה.
וכן מי שהיה עבד ונשתחרר ויצא להיות חופשי ברשות עצמו, אמנם עדיין חסר גט שחרור, כשאר העבדים הצרכים גט שחרור, וכן עדיין לא טבל במקווה, דינו כעבד שפסול לעדות.
קטנים: הקטנים פוסלים לעדות מהתורה, כמו שכתוב בעדים, "ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני ה'", מבואר אנשים ולא קטנים.
ממתי נחשב לגדול לעניין זה, מזמן שיביא שתי שערות מגיל שלוש עשרה, ואפילו שהקטן הזה היה נבון וחכם, מכל מקום פסול.
השוטה: השוטה פסול לעדות מן התורה, לפי שאינו בין מצוות.
מה פירושו של שוטה? מבאר הרמב"ם ולא שוטה שהוא מהלך ערום ומשבר כלים וזורק אבנים בלבד, אלא כל מי שנטרפה דעתו משובשת תמיד אפילו בדבר אחד מן הדברים, אף על פי שהוא מדבר ושואל כעניין בשאר דברים הרי זה פסול ובכלל השוטים יחשב.
החרש: החרש פסול לעדות, משום שדינו כשוטה שפסול, משום שאינו בין מצוות, ואף על פי שריאתו טובה וכן דעתו נכונה, מכל מקום השמיעה פוסלת.
הסומא: הסומא פירושו הוא אדם שאינו רואה כלל, והפסול שלו מהתורה, כמו שנאמר "והוא עד או ראה או ידע, מי שראוי לראות הוא זה שמעיד.
אדם שהוא לא רואה רק בעין אחת, כשר לעדות, משום שהוא בפועל כן רואה.
רשע: הרשע פסול לעדות מהתורה, כמו שכתוב "אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס", מבואר איסור עדות של רשע.
מהו רשע? מבאר הרמב"ם רשע פירושו, מי שעבר עבירה שחייבים עליה מלקות זהו רשע.
עבר על עבירה שחייבים עליה מלקות מהתורה, הרי הוא פסול לעדות מהתורה, כגון אכל בשר בהמה בחלב או שאכל נבלות ושקצים וכדומה, בין אם הוא אכל לתאבון ובין אם הוא אכל להכעיס, וכן אם חלל יום טוב ראשון של החג, וכדומה הרי הוא פסול לעדות מהתורה.
עבר עבירה שהיא מדברי סופרים, הרי הוא פסול לעדות רק בדברי סופרים, כגון אכל בשר עוף ובחלב, וכן שחלל יום שני של גליות, וכדומה הרי הוא פסול לעדות רק מדרבנן.
וכן יש פסול לעדות גם במקום שלא לוקים עליו, כגון הגוזל וכן הגונב מחברו ממון או כל דבר אחר, הרי הוא פסול לעדות, אף על פי שהחזיר את הגזל שגזל.
מבואר שאדם שגזל ממון מחברו הרי הוא פסול להעיד, אף על פי שהוא החזיר את הגזל לבעלים שלו, פסול לעדות.
שואל הטור (בסימן ל"ד סימן ט"ז) למה אדם שהחזיר את הגזל שגזל פסול לעדות, הרי ברגע שהחזיר הוא כבר כן כשר לעדות?
מבאר הטור בשיטת הרמב"ם שכל מה שהרמב"ם אמר שפסול לעדות זה רק במקום שבית דין חייבו אותו להחזיר, אבל במקום שהחזיר מעצמו כשר לעדות לאחר שהחזיר את הגזל.
הרדב"ז חולק על שיטת הטור, משום שהרמב"ם כתב לשון החזיר והכוונה החזיר מרצון, ולא בכפיה, ולכן מבאר בזמן שגזל מחברו ממון ובאותו זמן ראה עדות, אף על פי שהעיד לאחר שהחזיר את הממון, פסול לעדות כי בזמן שראה את העדות היה פסול, אבל לאחר שהחזיר את הממון וראה עדות יכול להעיד.
ממשיך הרדב"ז, וצריך עדים שיעידו שהוא חזר בתשובה, ורק על ידי זה הוא יוצא מחזקת פסול לחזקת כשר.
ובכלל רשע עד זומם, שהעיד עדות בבית דין ובאו עדים אחרים והכחישו את עדותם ואמרו איך אתם מעידים הרי באותו זמן הינו ביחד, דינם שמכאן ואילך פוסלים להעיד.
וכן המלווה בריבית, ואין חילוק בזה לבין המלווה לבין הלווה שניהם פוסלים לעדות.
וכל כל אדם שחזקתו מוכיחה עליו {שהרי לכל יהודי יש חזקת שהוא כשר, ואין לנו לפסול אותו עד שנדע בבירור שהוא פסול, אבל אדם שיש חזקה שהוא פסול} הרי הוא פסול לעדות, כגון הרועי בהמות, וכן מפרחי יונה, וכן המוכסים שגובים על דעת עצמם, וכדומה, הרי אלו פוסלים לעדות, משום שיש חזקה שהם גוזלים ממון.
וכן המשחק בקוביא והוא שלא תהיה לו אומנות אלא היא, הואיל שאינו עוסק בישוב העולם הרי זה בחזקת שאוכל מן הקוביא שהוא אבק גזל.
לכן אומר הרמב"ם מי שאינו לא במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ, הרי זה בחזקת רשע ופסול לעדות מדברי סופרים, ולכן אין מקבלים עדות אלא אם הוחזק שהוא עוסק במצוות, ובגמילות חסדים, ונוהג בדרכי הישר, ויש בו דרך ארץ, אף על פי שהוא עם ארץ ואינו לא במקרא ולא במשנה.
מבואר שכדי להיות עד כשר צריך לא להגיע כלל לדרגת רשע, וכל עוד שיש לנו עליו חזקת כשר עד שיתברר לנו שהוא נפסל, כשר לעדות חופה וקידושין,
הבזויים: וכן ואנשים הבזים את עצמם, כגון אותם אנשים האוכלים בשוק ללא בושה, וכן אותם אלו ההולכים ערומים בשוק, הרי אלו פוסלים לעדות.
הקרובים: הקרובים פסולים להעיד מהתורה, וזה הקרובים ממשפחת אב, אבל קרובים ממשפחת האם, פסולים להעיד רק מדברי סופרים.
ואלו הם הקרובים וכך מביא הילקוט יוסף (סימן ל"ט הלכה י"ג) האחים לא יעידו זה על זה, ולא שניהם ביחד על אחרים, בין אחים מן האב ובין אחים מן האם, וכן אב פסול להעיד עם בן בנו, אבל יכול להעיד עם נינו (בן הנכד), וכן איש עם אשתו פסולים להעיד, לפיכך אינו מעיד לא לבנה ולא לאשת בנה, ולא לבתה ולא לבעל בתה, ולא לאביה ולא לאביה ולא לאמה, ולא לבעל אמה, ולא לאשת אביה.
שני אחים שהתגיירו, יכולים להעיד זה על זה ואין בזה כלל משום קרובה, משום שגר שנתגייר כקטן שנולד נחשב.
נגועים בעדותם: פירושו הוא כל אדם שיש לו איזה נגיעה לטובתו בעדות הרי הוא פסול להעיד.
יש לך שאלות נוספות בהלכה? שאל את הרב
