החיי אדם (כלל ס"ג סעיף ח') כתב לחדש שמצא כתוב שאין להגיד לחבירו שיש קשת משום ומוציא דיבה הוא כסיל ע"כ. ופסקו המשנה ברורה (סימן רכ"ט סק"א) וכף החיים (שם) להלכה ע"כ, ויש מקום להטעים פסקו דמאחר והקב"ה נשבע שלא יביא עוד מבול לשחת על הארץ אות לכך היא הקשת הנראית בענן כמאמר הפסוק ונראתה הקשת בענן וזכרתי את בריתי, ומהיות בו בזמן הקשת בענן מראה שהדור חייב ועלה לפניו יתברך במחשבה להביא חשך ואבדון בעולם לו כריתת הברית ועל ידי שרואה האות נזכר ואין בכח מדת הדין לקטרג. וזה ראה דבדור דכולו צדיקים כדוגמת דור של חזקיה מלך יהודה או דורו של רבי שמעון בר יוחאי לא הוצרכו לאות זה ולזה כתיב בראשית (ט-י"ב) לדרת עולם, חסר לרמז דורות אלו. והבט וראה כשרבי יהושוע בן לוי נכנס חי לגן עדן שאלו רבי שמעון בר יוחאי האם נראתה קשת מימיך כתובות (עז:) ופירש רש"י שהקשת אינו אלא אות ברית שלא יחרב העולם ואם יש צדיק גמור בדור אין צריך אות ע"כ, ולזה חלילה הקשת בענן ואומר לחבירו ראה קשת בשמים הוי מוציא דיבה דהקשת מוכיחה דהדור אינו ראוי.
וחזי הוית בספר שי לתורה דתמה תימה שהרי ודאי דמטרת הקשת אינו בשביל שהקב"ה יש לו צורך לדבר שיזכיר לו אלא כמו שכתב בספורנו על אתר וז"ל וראיתיה לזכור ברית עולם אשגיח במסובב ממנה והוא תפילת הצדיקים ועמדם בפרץ למען אשיב חימה מהשחית כמו זוכר ברית עולם, ומבואר דכל תכלית הקשת היא לומר לבני האדם כח מדת הדין שולטת עתה חס ושלום להחריב העולם ורק הברית מצילו על ידי שיתפללו האנשים לפניו ויעשו תשובה. ואז מתעורר זכרון הברית לפני הקב"ה שלא להשחית הארץ ואם כן לפי זה אדרבא חובה להגיד כי נראתה הקשת כדי לעורר לחזור בתשובה ומהו שכתב בחיי אדם ואין כדאי להגיד לחבירו שיש קשת מטעם מוציא דיבה וצ"ע ע"כ מדברי הרב שי לתורה (ח"ב פרשת נח עמוד כ"ח) משם רבו הגר"ש ברוידא שליט"א.
ויש ליישב דתלוי בכוונת אמירתו דכשמחשבתו לשיחת מרעים גרידא שיחת עונג ואינו מתכוין באמירתו כלל לברכה או לתפילה ותשובה אלא כפי שרגילים ההמון לשוח על הא ועל דא דכוותיה מצינו הלא בשו"ת תרומת הדשן (סימן ס"א)והביאו הרמ"א (סימן ש"ז ס"א) דבשבת אסור מדברי קבלה לדבר דיבורי חול ויליף לה מ-ודבר דבר שבת (קיג.) וראה תוס' (שם.) ומכל מקום הורה גבר הרב תרומת הדשן דהיכא דהדיבור יש לו עונג ממנו שרי ע"ש. הכא נמי כשאומר לחבירו על מציאות הקשת כשיחת היום לזה יש קפידא מדין מוציא דיבה דמאי אהני ליה בהגדתו.
ויתירא מכך יצאה ההוראה גם היכא שתועיל הגדתו לאדם הפרטי אף על פי כן אין היתר לומר לחבירו כדאיתא בשו"ע יורה דעה (סימן ת"ב סי"ב) מי שמת לו מת ולא נודע לו אינו חובה שיאמרו לו ואפילו באביו ואמו ועל זה נאמר ומוציא דיבה הוא כסיל ומותר להזמינו לסעודת אירוסין ונישואין וכל שמחה כיון שאינו יודע ע"כ. ועיין בשדי חמד מערכת אבלות (סימן נ"ג) שמזה פסק דמי שעטוף בטלית ומוכתר בתפילין והוא באמצע תפילתו אין להודיעו על מות יקירו ומותר לו להתפלל כל זמן שלא נודע לו ע"ש, ובימים טובים אסור מדינא להודיעו דהוא צער גדול ואבלות מתמשכת ודאי נקרא מוציא דיבה עיין פתחי תשובה (שם סק"ב) ובברכי יוסף (שם.) ומצינו בתלמוד נזיר (מד.) מעשה שמת אביו של רבי יצחק בגינזק ובאו והודיעוהו לאחר שלש שנים ע"ש, הרי שעיכבו שלש שנים מלהודיע לו וכנראה רק מפני איזה הכרח ראו להודיעו. והגם שהרמ"א כתב שהמנהג היום אכן להודיע לבנים כדי שיאמרו קדיש על אביהם ולא להודיע לבנות ע"כ מכל מקום ודאי מודה דעיקרא דדינא הוא דלא להודיעו אלא דמהיות ואחסור דרי ואין יום שלא מקולל יותר מיום אתמול ואפשרות הידיעה בימינו חיש קל לזה כתב דכבר יצא המנהג בימינו להודיע והכא עדיפא דעל ידי ידיעתו יזכה את אביו באמירת הקדיש מה שאין כן בהגדה על הקשת כשאמירתו אמירה בעלמא. וכיוצא ראיתי שחילק כן בשו"ת שלמת חיים (ח"ד סימן כ"ט).
אך ודאי המספר לעמלי תורה ומגיד דבריו ליעקב חק ומשפט שיש קשת בענן ודאי הוא דמקודם יברכו כתקנת התלמוד וישפכו צקון לחשם לאל העונה בעת שוועם אליו לעורר רחמים לבטל מעלינו חרון אפו ואדרבא מצוה קעביד ועולם חסד יבנה, ויספר לאינשי דמעלי דאהני לן בתפילתם ובברכתם.
ברם ראיתי זה עתה בספר ברית כהונה (מערכת ק אות ג') דכתב להשיב על חיי אדם והעיד שהמנהג הפשוט פה דכל מי שרואה הקשת אומר לחבירו או לחבריו לברך על זה ומה שכתב החיי אדם דאין להגיד לחברו שיש קשת משום מוציא דיבה לענ"ד אינו נראה דאדרבא אנחנו שמחים ונותנים תודה וברכה לה' אשר בחסדו כרת הברית הזאת שלא להשחית את עולמו עוד. וכן נראה דעת רבותינו בגמרא ובפוסקים ודעת הראשונים שתקנו ברכה זו, ועוד דאדרבא טפי עדיף להגיד לזולתו כדי שכולם אחד הרואה ואחד השומע ישימו לב לשוב אל ה' כי בראותם כזאת יכירו וידעו כי העולם כולו במצב קשה ונורא לולי רחמיו וחסדיו ברוך הוא ולכן לפענ"ד יפה נהגו פה להגיד עכ"ד. ולדבריו צריך לומר דדוקא בקשת הותר לומר מטעמים הנזכרים מה שאין כן להודיע לחבירו על מות אביו דקללה היא מקללת אדם הראשון אין להודיע משום מוציא דיבה.
ומכל מקום איך שיהיה ניכר מדברי הרב ברית כהונה דאין הכי נמי מודה יודה דלהגיד סתם לחבירו מבלי כוונת ברכה או שאינו מעיר תשומת לבו לברך דאין היתר בזה לומר לו. ואולי לזה התכוון החיי אדם. ומאידך נוסיף לומר דגם החיי אדם יודה דהיכא דהמספר כוונתו ומחשבתו לעורר לתשובה או לברכה או להודות לריבון העולמים על הנהגתו בהאי עלמא בחסד וברחמים שפיר דמי. וכן ראיתי בילקוט יוסף (ח"ג סימן רכ"ט ס"א) שכתב וז"ל אבל מותר לומר לחברו שיש קשת כדי שגם חברו יוכל לברך על הקשת עכ"ל. ומנימת דבריו אתה למד כשזו המטרה של האמירה כדי שחברו יבא לברך אין חשש באמירה ואדרבא במניעתו הוי חסרון דאינו יכול להמנות וציין שלזה הסכימה דעתו הרחבה של מור אביו שליט"א. וכן הורה בספר ברכת ה' (חלק ד פרק ד הלכה לח).
ובהא סליקנא דהאומר לחברו שיש קשת בענן במטרה שהלה יברך, או שמספר ליראים לדבר ה' שיעוררו לתשובה ולתפילה ודאי דיש להם על מה שיסמוכו ומה' ישאו ברכה, אך בסתם אין ראוי לומר.
מאת: הרב משה דרעי.
