וַיִּקְצֹף מֹשֶׁה עַל פְּקוּדֵי הֶחָיִל שָׂרֵי הָאֲלָפִים וְשָׂרֵי הַמֵּאוֹת הַבָּאִים מִצְּבָא הַמִּלְחָמָה: וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֹשֶׁה הַחִיִּיתֶם כָּל נְקֵבָה: וַיֹּאמֶר אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֶל אַנְשֵׁי הַצָּבָא הַבָּאִים לַמִּלְחָמָה זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה: (פרשת מטות לא. יד' – טו' – כא')
משה רבנו עליו השלום כעס על שרי החייל על שהחיו את הנשים שהחטיאו את בני ישראל, ומיד לאחר מכן נאמרה פרשת הכשרת כלי השלל על ידי אלעזר הכהן בשמו של משה רבנו.
ומדוע לא אמרה משה רבנו בעצמו?
כתב רש"י: "לפי שבא משה לכלל כעס בא לכלל טעות, שנתעלמו ממנו הלכות הכשרת כלים".
ויש להבין, הרי כעסו של משה מוצדק היה, ובהכרח היה לו לקצוף שהותירו בחיים את הנשים שגרמו למותם של עשרים וארבעה אלף במגיפה, ולהחטיא עם רב.
ותירץ הגאון הקדוש רבי חיים כפוסי בעל הנס זצ"ל בספרו "באור החיים", שהטענה לא היתה על כעסו של משה רבנו, שהרי גם הקדוש ברוך הוא כעס במעשה מרים, כמו שנאמר: "ויחר אף ד' בם וילך" (במדבר יט.ב'). ומצווים אנו ללכת בדרכיו של מקום ולכעוס על מעשה עוולה. אבל היה למשה רבנו ללמוד משם, שבתחילה נגלה הקדוש ברוך הוא אל מרים ואהרן והודיע להם במה שגו ומה עשו שלא כדין, ואחר כך הראה כעסו. אך כאן כעס משה רבנו בתחילה ורק לאחר מכן הודיעם על מה הוא כועס – ועל הקדמת הכעס לתוכחה נתבע!
זאת ועוד עמדו רבותינו על שאלה זו במסכת פסחים (סו ע"ב) מדוע נאמרה פרשת הכשרת כלי השלל על ידי אלעזר הכהן ולא אמרה משה רבנו בעצמו?
אמר ריש לקיש, כל אדם שכועס אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו, אם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו, אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו ממשה דכתיב (במדבר לא-יד) ויקצוף משה על פקודי החיל וגו' וכתיב (במדבר לא-כא) ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא הבאים למלחמה זאת חוקת התורה אשר צוה ה' את משה וגו' שמתוך כעסו של משה שכעס על פקודי החיל, נשכחה ממנו חכמתו, ועמד אלעזר הכהן תלמידו ואמר בשמו מה ששמע ממנו קודם לכן.
וליכאורה כעסו של משה רבנו לא היה בכדִי? כעס לשם שמים, כיצד החייתם את הנשים שהחטיאו את בני ישראל ובגינם מתו ארבעה ועשרים אלף מבני ישראל? כלום נשים אלו שגרמו רעה גדולה רוצים אתם להכניסן לכלל ישראל? הייתכן? כעס צודק ליכאורה?
ובכל זאת ולמרות זאת, אסור היה לו למשה רבנו לכעוס, היה עליו לדבר איתם מתוך רוגע. והיות והשלכת הכעס שהוא משכיח את החכמה באדם, לכן שכח משה רבנו הלכות אלו, והוצרך אלעזר לומר אותם לבני ישראל.
וכך כתב רבנו חיים ויטאל, תלמידו הגדול של רבינו האר"י, בשם מורו רבו, שהיה מקפיד בעניין הכעס יותר מכל שאר העבירות, ואפילו על כעס שהוא לצורך מצוה, הזהירני והוכיחני, והיה נותן טעם כי הלא כל שאר העבירות אינם מחליפים הנשמה אלא הכעס. והעניין הוא כאשר יכעס האדם יסתלק ממנו הנשמה הטהורה אשר בו ותכנס בו נפש מצד החיצונים, וזהו סוד פסוק "טורף נפשו באפו" וגו' כי האדם הוא טורף ועושה את נפשו טרפה וממיתה בעת כעסו ואפו, והוא טורפה ומשליכה ממנו.
וכך כתב רבנו מרן הבית יוסף, בספר "מגיד מישרים", בשם המגיד:
"כבר הודעתיך כמה אתה צריך להתנהג בשפלות, שלא לכעוס על שום דבר בעולם. צא ולמד ממשה רבנו אדון כל הנביאים, שכל מקום שבא לידי כעס, בא לידי טעות, ולכן על שום דבר שבעולם לא תכעס".
סיפור נפלא מאת הרב יצחק לוינגר
ר' יצחק לוינגר (מו"צ בבודפסט) כותב: את הסיפור להלן שמעתי מאדם אחד ששמע מאביו, אשר רבי חיים מקוסוב מחבר ספר "תורת חיים" על התורה בעל המעשה – סיפר לו.
רבי חיים נסע לעיר אחת לאיזו דבר מצוה, בדרך התעכב בכפר אחד ונכנס ללון אצל אחד מתלמידיו. הלה שמח שמחה גדולה, שזכה לארח את רבו בביתו, הציע לו מיטה, והרב הלך לישון. לאחר חצות הלילה, התעורר הרבי משנתו, ושמע כיצד אדם אחד מברך ברכת התורה בכוונה ובמתיקות, ולאחר מכן פתח בלימוד הגמרא. בהאיר היום, הסתכל הרבי וראה, כי זקן עיוור שוכב לו במיטתו ולומד בעריבות. פנה אליו הרבי, והלה סיפר לו, כי הינו אביו של בעה"ב, וכי זה עשרים שנה לו שפרש מכל עניני העולם, ועוסק הוא אך בתורה ועבודת ה', ואין לו כל שייכות וקשר לאדם כלשהו, בלתי אל התורה חשקו, הוא מתגורר אצל בנו וכל מחסוריו עליו, כך שפנוי הוא כליל לעבודת ה'.
הרבי שנוכח שעומד ליד אדם בעל מדריגה גבוהה, ביקשו שיתנו ביניהם תקיעת כף, שמי שימות תחילה, יבוא ויספר בחלום לחבירו, מה נעשה בדינו בשמים,
הלה הסכים וכך עשו. לאחר כמה שנים נפטר העיוור הלמדן, הוא קיים הבטחתו ובא בחלום לר' חיים וגילה לו מהמתרחש בדינו בשמים וכה דבריו:
כשנשמתי עלתה למרום, היתה שמחה גדולה בכל פמליא של מעלה לקראת בואי, כשהכניסוני בבית דין של מעלה והחלו לברר דיני, נוכחו כי במשך עשרים שנות חיי האחרונות, התעליתי הזדככתי ותיקנתי כל מעשי, ללא נידנוד של מחשבת פסול, כך שהייתי נקי בלא חטא, ומלא תורה ומצוות, אך הנה פתאום נכנס מלאך לבוש שחורים, וקרא: לאדם זה אתם רוצים לתת גן עדן? הרי הוא מבזה את התורה בפרהסיא, ועדיין לא עשה תשובה! פירט וסיפר המעשה:
בצעירותו היה הנפטר מלמד נערים באיזה ישוב רחוק מביתו, ושם שהה כל החורף, לקראת חג הפסח חזר לעירו, שם היה מקובל בתור תלמיד חכם נכבד, בבואו בשבת לתפילה בבית הכנסת, כיבדו הגבאי בעליה לתורה ב"רביעי", הוא התמלא בלבו בכעס, והמתין עד לאחר התפילה, והנה הוא בא בכעסו אל הגבאי ורטן עליו: לאורח נכבד כמוני נתת רק "רביעי"? בה בשעה שלפי מעמדי מגיע לי עליית שישי או מפטיר…
מיד יצא הפסק על הנפטר, שניתנו לו שתי ברירות: או שיחזור בגילגול ויוולד מחדש ויתקן חטאו, או שיסבול בשמים שלש דקות של בושה. הוא כמובן בחר בשני, מיד פתחו שערי גן עדן, ובא מלאך וחטף אותו והוליכו לשם, וביישו לעיני כל הצדיקים: ראו טיפה סרוחה זו, היה לו עזות לומר שאינו חפץ עליית רביעי…
וסיים רבי חיים סיפורו: ידוע תדעו, כי הקב"ה ריחם על הנפטר הגדול, וכיסה אותו מפני בזיונו שלא ירגיש בה כל כך, כי אחרת לאחר הדקה השניה, לא היה יכול יותר לשאת בזיונו, אפילו דקה אחת נוספת, והיה מתחרט וממיר את עונשו להוולד מחדש, מאשר לסבול בושה דקה נוספת.
הרי לנו, כעס אחד בחיים, כמה עונשו חמור בעולם האמת! ("הסר כעס מלבך").
רבי מרדכי האדמו"ר מנישכיז, השתוקק להשיג טלית קטן מבד שנטווה בארץ ישראל, ובקושי רב עלה בידי החסידים להשיג בגד שכזה.
אחד התלמידים אמר לרבי, שהוא רוצה לתפור את הטלית, הרבי הסכים ונתן לו לתפרה.
אותו תלמיד קיפלה כדי לחתוך את בית הצוואר, וטעה וקיפל אותה יותר מהצורך, וחתך שני בתי צוואר, כשנוכח מה שעשה, נבהל ונזדעזע, וגם ירא היה מהקפדת רבו שכל כך הרבה טרחות ויגע עד שהשיג טלית מארץ ישראל, ועכשיו בא הוא וקילקל אותה לגמרי.
כשגילה התלמיד לרבי בפחד ורעדה מה שעלתה בידו, אמר לו הרבי, מה אתה מפחד, הרי באמת צריך שני בתי צוואר לטלית קטן, האחד – כנהוג, והשני – לנסות את מרדכי (הרבי) אם יכעס…
מאת: הרב דוד הכהן – גן יבנה.
