וְנַסְתֶּם וְאֵין רֹדֵף אֶתְכֶם: וְרָדַף אֹתָם קוֹל עָלֶה נִדָּף וְנָסוּ מְנֻסַת חֶרֶב וְנָפְלוּ וְאֵין רֹדֵף: (ויקרא כו. יז' – לו')
ב"מעיין השבוע" כתב: סיפור מתוחכם, העובר במסורת מדור דור. סיפור אודות חכמתו של רבינו ומאורנו הרמב"ם זצ"ל. ויש לו השלכה על פרשתינו, ואולי גם עלינו…
הרמב"ם היה, כידוע, רופאו של מלך מצרים. התקנאו בו שרי המלך, והסיתוהו שידיח את הרמב"ם וימנה תחתיו רופא מוסלמי, ושמו כמון. הבטיחו, שמומחיותו אינה נופלת ממקצועיותו של הרמב"ם. נענה להם המלך.
קרא לשני הרופאים, והציב בפניהם אתגר. כל אחד מהם ינסה להרעיל את רעהו, ומי שיוותר בחיים יהיה רופא המלך. על שניהם להתייצב בפני המלך, כל אחד מהם יבלע את הסם שרעהו יתן לו, ומותר לו לבלוע לאחר מכן סם שיבטלו וינטרלו.
האמת היתה ששניהם היו רופאים מומחים וידועי שם, שניהם בקיאים בכל התרופות והרעלים, ויודעים כיצד להתמודד עימם ולנטרל את השפעתם.
הרופא הנכרי הלך לביתו ובילה שבוע שלם לרקיחת רעל חזק ומהיר השפעה, סם מוות נורא. ואילו הרמב"ם שם את מבטחו בה' והחליט להיות נאמן לייעודו, לרפא בני אדם ממחלתם, ולא להשתמש בידיעותיו לשם רצח וכליה.
היום הקובע הגיע. שני הרופאים התייצבו לפני המלך ובידם סממניהם.
כמון, הרופא הנכרי, הושיט לרמב"ם את הסם הנורא שהכין. הרמב"ם בלעו – ומיד נטל את התרופה שהכין וביטל את השפעת הרעל. הוא נותר בחיים. עתה הושיט הרמב"ם לכמון דבר מאכל. בלעו כמון, ומיד לאחריו נטל סם נגד רעלים. אבל הפלא ופלא, הוא לא חש בצמרמורות ובחולשה שהרעל היה צריך לגרום לו, לא חש במאומה. כאילו לא בלע כל רעל – כפי שאמנם היה…
ואז ניעור בו חשש עמום, שהפך לחשד נורא: אולי הרמב"ם, ברוב חכמתו, נתן לו סם שפעולתו איטית, והוא ישפיע רק לאחר שהחומרים המנטרלים יפסיקו להשפיע? ואולי הרמב"ם נתן לו סם שיתחיל להשפיע רק כאשר יאכל מאכל נוסף.
למשל, בשר? הוא פסק מלאכול בשר. ואולי פולין? פסק מלאכול פולין. ואולי חיטה? פסק מלאכול מוצרי מאפה. ברוב פחדו, לא שתה אלא חלב פרה שנחלב מול עיניו.
כעבור שבוע פגשו הרמב"ם, חיוור ורזה, ושאלו ברוב חכמתו: "אמור נא לי, כשאתה שותה חלב פרה – כיצד אתה מרגיש?"
שמע זאת כמון, החוויר כסיד, קיבל התקף לב, ומת אחוז שבץ מרוב פחד…
אמר המלך: "עתה ידעתי שאתה הרופא הגדול מכולם! למצוא רעל, שמשפיע רק לאחר שבוע ימים!"
ענה הרמב"ם: "אדוני המלך, לא הרגתי אדם בימי חייו הוא לא מת על ידי. הוא מת על ידי עצמו, מכח דמיונו"…
וזה הסבר הפסוק ונסתם ואין רודף
למעשה, זוהי אחת הקללות האיומות שבתוכחה, בפרשתנו: "ונסתם, ואין רודף אתכם" (בחוקתי כו. יז'), "ורדף אותם קול עלה נידף ונסו מנוסת חרב ונפלו ואין רודף" (שם לו').
אם לא פחדו אלא מקול עלה נידף, פחד שווא, ומפניו נסו כמפני חרב, ממה נפלו? מהפחד…
כיוצא בכך, רווח בקרב יהודי לוב הסיפור על חבורת צעירים יושבי קרנות, ריקנים ומובטלים, שליהגו באישון לילה והתרברבו איש באזני רעהו.
התפאר אחד מהם באומץ רוחו, ואמר, כי אין הוא יודע פחד מהו.
אמרו לו: "הבה נבחן את אומץ רוחך. כלום יעמוד בך העוז ללכת אל בית הקברות באישון לילה, עת נשמות המתים משוטטות בין הקברים!"
"ודאי", השיב בלא היסוס, "מוכן אני ללכת!"
"הכיצד נדע שאמנם היית שם?" הקשו.
נימנו וגמרו, שיקח איתו יתד, ויתקענה בצד מציבה פלונית.
נפרד מהם והלך לבית הקברות. דומיית רפאים קידמה את פניו, לובן המציבות ניבט מבעד לרקע העלטה. אימץ את רוחו ופסע בשדירת הקברים, עד שהגיע למציבה. עתה עליו לתקוע את היתד בצידה. ליבו החסיר פעימה. לבוא לבית הקברות באישון לילה הוא עניין אחד, ולהפריע את דומיית הנצח בנקישות הפטיש ולתקוע יתד סמוך לנפטר – הוא עניין אחר. אך לסגת אינו יכול, שכן עליו להוכיח את עוז רוחו, ולו במחיר הקפדת המתים.
תר בעיניו אחר אבן הולמת, הלם בה על היתד, וליבו הלם כהד… בחפזו ובפחדו לא הבחין, כי גלימתו פרושה על האדמה, והוא תוקע את היתד דרכה. סיים לתקוע את היתד, ושמע רישרוש, לחישה. אולי היתה זו חיית בר, אולי נשמה תועה. קם מבוהל ופתח בריצה. אך אבוי, גלימתו מושכתו אחור, מישהו אוחז בו, המתים נוקמים בו, בבוקר מצאוהו בלא רוח חיים, למרגלות המציבה והיתד…
כאשר נתבונן ונפקח עיניים, נתמה ונשתומם כמה עמוק חדרה קללה זו לאורח החיים המודרני, לאורח חיינו. אנשים רצים, חופזים, בורחים. אין להם פנאי לעצמם, למשפחתם, לשעה של מרגוע, לנחת ומנוחה. אין להם פנאי לאכול במנוחה, ולהתפלל ביישוב הדעת. לשמוע שיעור תורני, לעיין בספר. הכל נעשה במרוצה, בחפזה, בלהיטות, בעצבנות. מה יש, מה קרה, מי רודף אחריכם, מי נוגש בכם?
הבה נשתחרר מן הקללה הזו, נתחום לה גבולות. נתלוש לעצמנו שעה ביום. שעה ללימוד תורה, שעה למשפחה, שעה של רגיעה!
מאת: הרב דוד הכהן – גן יבנה.
